Keli Chemdah on Torah, Beshalach
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
איברא דבעיקר הדבר בענין שבת דמרה אם הי' חמור יותר משבת שלאחר מתן תורה או שהי' קיל בהרבה דברים כבר הארכנו בזה בקונטרס נר מצוה בדיני שבת בכמה ענינים וכן בספרי דרך חיים סימן י"ג כתבתי בדברי הספורני הנ"ל בדרך שכתבנו כאן אמנם בתשו' שכתבתי לאחד מתלמידי כתבתי דרך אחר בכל ענין דשבת במרה לזאת הנני להעתיקה בזה כפי אשר יצאה מתחת ידי לעורר לבב התלמידים. וז"ל:
שלום לך ידידי היקר וכו'. מכתבך קבלתי והנאני שאתה שוקד על דלתי התורה והנה נפשך בשאלתך לבאר לך דברי התוס' שבת (דף פ"ז ע"ב) ד"ה אתחומין לא איפקד שכתבו דאין צ"ל דאתיא כר"ע דס"ל תחומין דאורייתא [דהרי משמע דמשעת מ"ת לכ"ע איפקד אתחומין וע"כ דר"ע הוא] דלאו דוקא נקט תחומין אלא הוצאה ופליגי אי איפקד על הוצאה במרה ואע"ג דבפרשת מן כתיב אל יצא איש ממקומו ודרשינן מיני' הוצאה איכא למימר שלאחר מ"ת נאמר אחר שנעשה המשכן כמו שאמר הקב"ה למשה להניח צנצנת המן ומשום דשייכי למילי דמן כתבינהו התם ולמ"ד איפקד אע"פ שבמרה נאמר כתבי' התם כדפרישית עכ"ל התוס'. וע"ז תמהת. א' דהרי מריש דבריהם נראה מבואר דאם אמרי' תחומין דאורייתא נצטוו עוד בסיני ובסוף דבריהם כתבו דהוצאה ג"כ לא נפקדו מיד במתן תורה אע"ג דהוצאה וודאי דאורייתא. ב' מה זה שכתבו דלאחר שנעשה המשכן נאמר מה כוונת התוס' בזה ואמאי לא כתבו בפשיטות דמיד לאחר מ"ת אמר להם מ"ר דין זה דאל יצא איש ממקומו ומה ענין זה לצנצנת המן שלא הי' שייך לאומרה קודם שנעשה המשכן משא"כ מלאכת הוצאה. ועוד דהרי ילפינן הוצאה מויכלא העם להביא וזה הי' באמצע מלאכת המשכן קודם שנעשה המשכן וא"כ כיון דכתבו התוס' דצריך קראי להוצאה דעני והוצאה דבעה"ב א"כ בוודאי נאמר להם הכל בב"א. אלו תוכן דבריך ובקשת תשובתי:
והנה במה דסיימת אפתח מה שהקשית אמאי דחקו התוס' לומר דהי' כאחת עם הציווי בצנצנת המן דילמא מיד אחר מתן תורה נאמר זה לישראל י"ל בפשיטות כיון דמיד לאחר מתן תורה עלה משה על ההר סיני ואח"כ שיבר את הלוחות עד יוה"כ ואח"כ כשצוה אותם בפרשת ויקהל על מלאכת המשכן ועל שמירת שבת לא אמר להם מאמר זה לכן כתבו התוס' דזה נאמר להם ביחד עם המאמר דצנצנת המן לכן כתיב בפרשת המן [ובאמת מטעם אחר לא אדע מה שייכות לקרא זה עם פרשת המן דבשלמא למ"ד דאיפקד מיד א"ש דהפירוש אל יצא ממקומו עם הכלי ללקט המן כמו"ש רש"י ותוס' אמנם למ"ד דלא איפקד עד לאחר מתן תורה וזה הי' עכ"פ זמן רב לאחר מ"ת לאחר ירידת משה מן ההר וכבר היו כל ישראל יודעים דהמן אינו יורד בשבת א"כ איזהו אזהרה שייכא לא תצאו ללקט את המן אחר כי לא נמצא מן כלל וע"כ הוא איסור הוצאה על דברים אחרים ואין לו שייכות למן כלל]:
אמנם בעיקר הדבר במצות שבת אי נצטוו מיד כל פרטי המצות כמות שהוא הן בשאר מלאכות והן בהוצאה או שנאמרה להם כמות שהיא כתוב לפנינו זה צ"ע לפנינו והנה כבר שב על מדוכה זו רבינו הגדול בעל פנ"י ז"ל בשבת (דף מ"ו) וכתב בפשיטות דלדעתו הי' נראה דבסיני דנצטוו על ל"ת כל מלאכה לא הי' נפ"מ בין מלאכה שצריכה לגופה ובין מלאכה שאצל"ג ועד שנצטוו עוד הפעם במלאכת המשכן לא הי' כלל הבדל זה והביא ראי' לזה ממלאכת יו"ט דכתיב בי' סתם כל מלאכה לא יעשה בהם וא"כ וודאי דגם מלאכה שאצל"ג אסור ומהיכי תיתי לחלק בין שבת ליו"ט אלא שחזר בו אח"כ מכח סוגיית הגמ' שבת (דף מ"ד) עיי"ש. והנה מה שחזר מכח הסוגיא הנ"ל כ"כ בקונטרסי דרך חיים שיש לתרץ בטוב טעם:
אך בעיקר הענין קשה לומר שלא נצטוו בדיני שבת על בורי' עוד במתן תורה כיון דהוא יסוד הראשי לתוה"ק. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שבוודאי ישראל במ"ת שנזדככו לגמרי כמלאכי השרת בוודאי כששמעו כל דיבור ודיבור מפי הקב"ה הבינו הכל מה שכלול בו וכששמעו ל"ת כל מלאכה כיון דהוצאה בכלל מלאכה כמו דהוכיח הגמ' מקרא דויכלא העם מהביא בודאי השיגו כונת התוה"ק על בורי' כמו א"א דקיים אפי' עירובי תחומין או תבשילין היינו דברוח קדשו השיג כל דיני התוה"ק וא"כ מכ"ש עתה כששמעו בפירוש מפי הדיבור ל"ת כל מלאכה בודאי שהשיגו הכל מה שהוא בכלל האיסור דמלאכה ומה שהוא מחובת השביתה וכל מה שצריכין אנו למקראות היינו לגלות לנו מהיכן נשמע דכל אלה נאסרו בשבת והמה בכלל מלאכה שצוה עליהן הקב"ה בעשרת הדברות אבל ישראל שבאותו הדור שעמדו על הר סיני לא היו צריכים לכל זה שהם השיגו זה מיד כששמעו את הדיבור דשמירת שבת ולכן אין ספק בעיני שמיד שמרו את השבת כהלכה בכל הפרטים דאבות ותולדות וכל הדינים מה היא מלאכה ומה אינה מלאכה:
ונראה דאפי' לר"י דס"ל בחגיגה (דף ו') דרק כללות נאמרו למשה רבינו בסיני הייני רק שאר המצות שאינם נכללין בעשרת הדברות אבל עשרת הדברות אינם בכלל זה וישראל השיגו מיד כל פרטי המצוה בשלימות כאשר צוה השי"ת. וי"ל בזה ענין מה שבדברות האחרונות נאמר כאשר צוך ודרשינן כאשר צוך במרה והיינו בכ"א ושבת וקשה א"כ אמאי בדברות הראשונות לא נאמר כאשר צוך:
אמנם להנ"ל א"ש דבדברות הראשונות שהשיגו בעצמם כל פרטי המצוה לא הי' צריך לומר להם אופני ופרטי המצוה ולא הי' צריך להזכיר להם כאשר צוך במרה אמנם בדברות האחרונות שלא היו בבחינה זו אמר להם כאשר צוך במרה להורות על הפרטים. אך לפי"ז יצא לנו מזה דבמרה הוזהרו על כל הפרטים של כל מלאכת שבת וקשה למ"ד אתחומין לא איפקד וכתבו התוס' דה"ה הוצאה ובמתן תורה נראה דנצטוו על הוצאה כיון דהוא בכלל כל מלאכה ועיי' בחידושי הר"ן שבת שם שכתב דה"ה דלא נצטוו במרה בלאוי דשבת היינו על מחמר ושביתת בהמתו והרי הכא מפורש בתוה"ק לא תעשה כל מלאכה וגו' אתה ובהמתך וילפינן מיני' למחמר אחר בהמתו לכן נראה דפירוש המקראות כך הם שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך במרה ונוסף לזה הנני מצוה אתכם ל"ת כל מלאכה וגו' ועל מה שנצטוו במרה לא צריך להזהיר עוד הפעם דזה נכלל בכלל שמור דהשמר דלאו לאו:
ובאמת לבי מגמגם טובא אם נצטוו במרה כל המלאכות עם התולדות ומסברא נראה דבמרה לא נצטוו אלא באבות מלאכות והתולדות לא נצטוו אלא ממתן תורה ואילך:
שבתי וראיתי בספר צפנת פענח שנדפס מחדש ממש מכבוד הגאון המובהק מוהר"י מדינענבערג שיחי' בפ"ז מהלכות שבת ה"ב שהביא דברי הירושלמי פ"ח דסנהדרין ה"א דבעיא שם אם מקושש הי' חייב משום תולש או משום קוצר ואינו מובן הא תרווייהו חד מלאכה הוא. וכתב לתרץ עפי"מ דסובר ר"י בחגיגה הנ"ל דרק כללות נאמרו למשה בסיני וא"כ נראה דלא נצטוו במתן תורה כ"א על אבות מלאכות ותולדות נאמרו אח"כ בתוך המ' שנה. וא"כ י"ל דזה שאלת הירושלמי אם מקושש תולש הוי ואעפי"כ נתחייב מיתה ומוכרח מזה דתולש הוי אב מלאכה דעל תולדה לא נצטוו עוד. או דילמא דקוצר הי' ושפיר נתחייב מיתה. וע"ז פשיט דהי' תולש והירושלמי לשיטתו דס"ל דגם תולש הוי אב. אלו דבריו:
ואע"פ שדברי חכמה המה בכ"ז יסוד הדברים לא נראה לי דלא נצטוו מיד בתולדות שבת אפי' למ"ד דרק כללות נאמרו למשה בסיני ובפרט כיון דר"ע ס"ל דכללות ופרטות נאמרו למשה בסיני א"כ דוחק לפרש כן דברי הירושלמי. וראה מה רחקו דרכיו מדרכי רבינו הגדול בעל פנ"י ז"ל שרבינו ז"ל סובר דקודם מלאכת המשכן ואפי' במרה נצטוו בכל החומרות אפי' במלאכה שאצל"ג ודעת הגאון שיחי' דאף במתו תורה לא נצטוו כ"א על אבות מלאכות:
אמנם לענ"ד נראה דבמתן תורה בוודאי נצטוו בכל פרטי מלאכות שבת כיון דישראל השיגו המכוון האמיתי במאמר השי"ת לא תעשה כל מלאכה הרי ממילא הוזהרו על הכל ולפי"ז למ"ד תחומין דאורייתא ונכלל בעשה דשבתון אע"ג דקרא דאל יצא איש ממקומו נאמר אח"כ או להלימוד של ר"ע בכ"ז ממתן תורה ואילך נצטוו באיסורין אלו כמו שכוונה בהן בתורה הקדושה. אמנם במרה שפיר י"ל דלא נצטוו אלא על אבות מלאכות:
ועפי"ז יאיר לנו אור חדש בדברי הגמ' דשבת (דף צ"ו ע"ב) דאיתא שם אמר ר"י אמר שמואל מקושש מעביר ד' אמות ברה"ר הוי במתניתא תנא תולש הוי ראב"י אמר מעמר הוי וברש"י ז"ל ד"ה מעמר כ' כדאמרן האי מאן דכניף מילחא ממילחתא חייב משום מעמר עכ"ל. ותמי' כוונת רש"י ז"ל וכבר הרגיש בזה הג' בעל מנ"ח ז"ל. אמנם נראה דהנה נראה דכולם מפרשי דהמקושש חילל שבת רק בתולדה דמעביר ד' אמות הוא תולדה דהוצאה וכן תולש הוא תולדה לפי גמ' דילן לכן פירש רש"י ז"ל דראב"י דמחייב משום מעמר דהוי ג"כ רק תולדה וכוונת רש"י עפמ"ש החידושי הר"ן ובתשו' מר"ח אור זרוע סי' רי"ד באורך דמעמר אינו חייב אלא בקשירה דוקא. אמנם קשי' לי' מהא דכניף מילחא ממילחתא עיי"ש מה שתירץ:
אמנם נראה דרש"י ז"ל ס"ל דפליגי בזה אי הוי מעמר אף בלא קשירה. וזה מוכרח בכוונת רש"י ז"ל שכתב בד"ה מעבור ד' אמות לא עימרן ולא תלשן וקשה מאוד איך אפשר לומר לא עימרן הא כתיב בתורתינו הקדושה שהי' מקושש עצים א"ו דהפירוש כיון דלא קשרן אינו חייב משום מעמר אמנם ראב"י סובר דגם בכה"ג חייב משום מעמר אך זה ברור דיותר מתולדה לא הוי. וצריך באמת להבין למה כולם בחרו לומר דמקושש חילל שבת רק בתולדה וכנראה מוכרח גם מרש"י ז"ל הנ"ל דאל"כ מנ"ל לרש"י דס"ל לראב"י דחייב אף בלא קשירה דילמא ס"ל דקשרן וע"כ דרש"י ז"ל הרגיש ג"כ בזה שכולם מפרשין דחילל שבת רק בתולדה וצריך מובן הכוונה בזה ונראה דהוא עפי"ד ר"ע שאמר מקושש לש"ש נתכוין דרצה להורות דמחלל שבת במיתה וצ"ע דמאי סלקא דעתך שלא נתחייבו מיתה ועיי' בפרשת שלח מ"ש בזה דהוא מטעם מודעה דיכולין לחזור מקבלת התורה. איברא דלכאורה ז"א הא של שבת נצטוו במרה וא"כ א"י לחזור על שבת כיון דהיתה קבלה ברצון במרה אמנם כיון דבמרה נצטוו רק על אבות ולא על תולדות שפיר חילל שבת בתולדות להורות להם דגם על תולדות חייבין מיתה וא"י לחזור על קבלת התורה ולכן פשיטא לכולהו דמקושש חילל שבת רק בתולדה ומעתה נאמר דזה פירוש הירושלמי דשאל אי מקושש תולש הוה או קוצר הוה דהנה דעת רש"י ז"ל דבעצים גם קוצר הוי רק תולדה לא משכח"ל כלל לרש"י ז"ל אב מלאכה בקצירת עצים אמנם כ"כ במק"א די"ל דמודה רש"י ז"ל באילן סרק דהוי קצירה אב מלאכה ודוקא באילן מאכל דאינם עומדים לקצור בזה ס"ל לרש"י ז"ל דהוי תולדה ומעתה י"ל דזה שאלת הירושלמי מקושש אי תולש הוה דלא הי' קוצר דקוצר הוי אב מלאכה אף בעצים כיון דבמדבר הי' רק אילני סרק וזה פירוש נכון בירושלמי. ויצא לנו מזה דבמרה לא הוזהרו על התולדות מל"ט מלאכות. שוב ראיתי לרבינו הגדול בעל פנים יפות ז"ל בפרשת יתרו בקרא דואתם תהיו לי ממלכת כהנים שכתב דנראה דקודם מ"ת צוה הקב"ה למשה רבינו להגיד לישראל פרטי הל"ט מלאכות וזה נרמז באלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל שדרשינן מאלה ל"ט מלאכות אמנם במרה לא נצטוו עוד על פרטי המלאכות עיי"ש:
אמנם לענ"ד יותר נראה כמו"ש דאע"ג שנצטוו על אבות מלאכות על תולדות לא נצטוו עד מתן תורה. ולא נעלם ממני שגם זה הוא דוחק כיון דאבות תליא במלאכת המשכן א"כ קודם מ"ת מה שייכות הי' לאבות ואיזהו מלאכה נקרא אב ואיזהו תולדה אמנם בכ"ז יש לומר כן דיסוד של אבות ותולדות הוא מה שדרך ועיקר המלאכה הוא אב ומה שאינו כן הוא תולדה ואם כי זה נלמד ממלאכת המשכן מ"מ י"ל דקודם מתן תורה הוזהר על כל האבות מלאכות. וצע"ג בכל זה:
ובעיקר דברי הפנ"י ז"ל שהבאנו לעיל שהעיר דביו"ט דנצטוו בפסח מצרים א"כ בוודאי נצטוו גם על מלאכה שאצל"ג ומקלקל כיון דלא נסמכה למלאכת המשכן א"כ יהי' יו"ט חמור משבת נראה דאחר שנצטוו ישראל במלאכת שבת ואמרה תורה דמלאכה שאצל"ג ומקלקל פטור משום דאינה מלאכת מחשבת ואינה בכלל מלאכה ילפינן יו"ט משבת דה"ה דביו"ט אינה בכלל מלאכה ואינו אסור מה"ת אמנם עפי"ז יצא לנו לסתור מ"ש במק"א ואח"כ מצאתי שכוונתי בזה לדברי רבינו המאירי ז"ל במס' ביצה דהא דמת ביו"ט יקברו ע"י עממים שכתב שם דיש לומר דאפי' למ"ד דמלאכה שאצל"ג חייב בשבת דהוי בכלל מלאכת מחשבת מ"מ ביו"ט מודה דפטור כיון דכ"ז דיליף ר"י דמלאכה שאצל"ג חייב הוא משום דגלי קרא במילה דדוחה שבת או משום הבערת בת כהן דכתיב בי' ביום השבת א"כ י"ל דזה דוקא בשבת אבל ביו"ט פטור וכיו"ב י"ל למ"ד מקלקל בהבערה ובחבורה חייב דז"ד בשבת אבל ביו"ט פטור אמנם לדברינו הנ"ל ז"א דבאמת ביו"ט אין לנו לימוד כלל על מקלקל ומלאכה שאצל"ג שלא יהי' בכלל מלאכה כמו"ש הפנ"י ז"ל ורק מסברא אמרינן כן שלא יהי' חמור משבת א"כ למ"ד דגם בשבת חייב במלאכה שאצל"ג דזה הוי בכלל מלאכת מחשבת א"כ פשיטא דגם ביו"ט חייב וה"ה לר"ש במקלקל בחבורה והבערה דאין נפ"מ בין שבת ליו"ט. ויש להאריך עוד בכ"ז ואין כאן מקומו וגם טרוד אני מאוד לזאת פה חתימת דברי מכתבי והי' זה שלום. כ"ז כתוב אצלי מכבר ועתה בסדרי הדברים לדפוס זכיתי לאור המאיר כשמש בצהרים ה"נ ספר "אגלי טל" מכבוד קדושת רבינו שבגולה שליט"א ראיתי במלאכת מעמר אות א' ס"ק ד' שהעיר מעצמו על דין זה להכריח דא"צ קשירה מהא דמאן דכניף מילחא ממילחתא עיי"ש. כנראה שרבינו שליט"א לא ניחא לי' בתירוץ מהר"ח אור זרוע ז"ל וא"כ דברינו בביאור דברי רש"י ז"ל שכתבנו בפנים נכונים מאוד בעזהשי"ת:
במסכת יבמות (דף מ"ז ע"ב) אמרה לה [נעמי לרות] אסור לן תחום שבת כאשר תלכי אלך עכ"ל הגמ':
והנה לכאורה תמי' מאוד דאמאי אמרה לה דוקא תחום שבת. ועיי' במהרש"א בחידושי אגדות דהוא קלות בשבת דאינו אלא בלאו וקשה אמאי לא אמרה לה לאו דמחמר ג"כ:
והנה לכאו' עלה בדעתי בפשיטות עפי"מ דמבואר ביבמות (דף פ"ד ע"ב) דצריך לימוד דהוקשו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ואל"ה הו"א דאיש ממעט אשה א"כ כיון דעתה באתה להתגייר ורצתה נעמי לגלות לה היסוד הזה דהוקשו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה לכן אמרה לה איסור תחומין דהוא איסור הראשון שנצטוו בהם ישראל ונאמר בלשון "איש" אל יצא איש ממקומו ביום השביעי ואעפי"כ גם נשים מוזהרות מהיקשא וזה בנין אב לכל התורה אפי' אם נאמרה בלשון זכר גם נשים מוזהרות. ומה שנראה בזה לאחר העיון בהבנת דברי הגמ' הקדושה בהקדם מה שיפלא על מחלון וכליון שנשאו נשים נכריות ועברו על לאו דלא תתחתן בם ובפרהסי' בא"י ואלימלך הי' שופט וכבר נתעוררו בזה המפרשים:
ונראה לפי"מ שכתב הגאון בעל פנים יפות ז"ל דבגר תושב ליכא לאו דלא תתחתן מה"ת א"כ נראה פשוט דוודאי כשנשאו אותם מחלון וכליון גיירו אותם עכ"פ שיהיו בכלל גר תושב שיקבלו עליהן ז' מצות ב"נ בפני שלשה וכיון שכן שוב לא הי' לאו דלא תתחתן וז"ב ומוכרח:
ומעתה נראה עפי"מ דמבואר לקמן (דף מ"ח ע"ב) וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב וברש"י ז"ל דגר תושב קיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם ומחלל שבת כעובד עכו"ם א"כ גם גר תושב מוזהר על חילול שבת מ"מ בלאו דתחומין אינו מוזהר לפימ"ש המרדכי בהגהות למס' עירובין דאין אדם מצווה שלא תצא בהמתו חוץ לתחום דאף למ"ד תחומין דאו' מ"מ כרת לא מחייב עכ"ל וביאור דבריו כתבו האחרונים ז"ל דאע"ג דאזהרה רחמנא על שביתת בהמתו היינו רק ממה שאיסורו משום מלאכה אבל תחומין נהי דהוא דאורייתא אבל אין איסורו משום מלאכה מדלא מחייב עלי' כרת ולכן ל"ש בזה איסור שביתת בהמתו. ומעתה נראה דה"ה בגר תושב כיון דכ"ז דמוזהר על השבת הוא משום דמחלל שבת כעובד עכו"ם א"כ זה דוקא מה שאסור משום מלאכה דבזה מיקרי מחלל את השבת והוי כעכו"ם משא"כ תחומין דהוא אינו משום מלאכה אינו כעובד עכו"ם. וא"כ א"ש מאוד דברי נעמי לרות כיון דגם קודם גירות היתה מוזהרת על שבת מצד דמחלל את השבת כעובד עכו"ם א"כ עתה כשתגייר לא נוסיף לה איסור חדש כ"א תחומין שע"ז גר תושב אינו מוזהר כיון דבתחומין ל"ש דמחלל שבת כעכו"ם ובזה א"ש דלא אמרה לה לאו דמחמר דנראה פשוט דלדעת רש"י ז"ל דגר תושב מוזהר על השבת ה"ה דמוזהר בלאו דמחמר דהרי לאו דמחמר איסורו משום מלאכה כמו שמפורש בתוה"ק לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך והא דאין בו מיתה היינו משום דלא עשה המעשה בעצמו כ"א בצירוף בהמתו אבל זה ברור דאיסורו משום מלאכה וממילא המחלל שבת בלאו דמחמר הוי כעובד עכו"ם. וכן מבואר ברש"י יבמות (דף ו' ע"ב) ד"ה וכ"ת שאני לאווי דשבת דחמירי וא"כ גר תושב מוזהר בלאו דמחמר ולכן לא אמרה לה אלא איסור תחומין דהוא איסור שנוסף לה ע"י הגירות. אך לכאורה יש לעיי' עוד דלא אמרה לה איסור דשביתת בהמתו דהוא קיל יותר מתחומין דאינו אלא בעשה:
וגם נראה פשוט דגר תושב אינו מוזהר על שביתת בהמתו וא"כ נוסף לה איסור דשביתת בהמתו ונראה מזה לפשוט מה שנסתפק הגאון רעק"א ז"ל אי נשים מצוות בעשה דשביתת בהמתו כיון דהוי מצ"ע שהזמ"ג. וא"נ דאינן מוזהרות על זה א"ש מאוד דלא אמרה לה כ"א איסור תחומין דעל עשה דשביתת בהמתו גם היום אינן מוזהרות דנשים פטורות ויש להאריך עוד בכ"ז ואכ"מ:
ומה שנראה לפרש כוונת הגמ' בדרך דרוש דהנה לכאורה יש להתבונן אם כוונת הגמ' כפשטא דקאי רק על תחומין דשבת מה זה שהשיבה לה כאשר תלכי אלך אטו היא משועבדת לה שלא תלך אלא בתחומין שלה הלא כל אדם יש לו תחומין שלו ואם כי יש לדחוק כמובן אבל הדבר קשה. ועוד קשה למ"ד תחומין לאו דאורייתא. ועוד אמאי אמרה לה בראשונה איסור תחומין דוקא:
לכן נראה בביאור הענין עפי"מ דשמעתי אומרים בשם כבוד אדמו"ר הגאון הקדוש זצוקללה"ה מגור שאמר לפרש דברי המדרש על קרא דזרח מהר שעיר והופיע מהר פארן שהחזיר הקב"ה על כל אומה ולשון שיקבלו את התורה וכשבא לבני עשו שאלו מה כתיב בה ואמר לא תרצח אמרו א"ה לא בעינא וכו'. אמנם ישראל קבלו את התורה ברצון, והקשה כבוד קדושת אדמו"ר זצללה"ה דילמא מש"ה קבלו ישראל את התוה"ק מפני שאין בתוה"ק דבר נגד הטבע של ישראל לכן קבלו אותה ואה"נ אם הי' דבר המתנגד לטבע שלהם לא היו מקבלים את התורה והשיב דלכן צוה הקב"ה קודם קבלת התורה מצות הגבלה להגביל את ההר סביב לבל יהרסו לעלות והי' מעלות בזה ומטבע של ישראל לחקור כל דבר אחר שרשו ולהתבונן בכל דבר עד כמה שיכול ובזה שצוה להם הקב"ה מצות הגבלה ונתן תחומין לכל או"א היכן מקום עמידתן בזה צוה להם דבר אשר הוא נגד טבען של ישראל ואעפ"כ אמרו נעשה ונשמע וזה שבחן של ישראל ודפח"ח:
ובאמת נראה דזה יסוד של כל התורה להגביל את שכל כל אדם לבל להרוס לעלות אל ד' יותר מכפי הראוי לו עפ"י התורה והמצוה וזה נכלל במשמעות דנעשה ונשמע דנשמע הוא לשון הבנה שקבלו על עצמם ישראל במ"ת שלא ירצו להבין יותר רק ממה שישפיע להם השי"ת ע"י המעשה דע"י המצות והתוה"ק עיד"ז נוכל לבוא להתבונן בגדולת השי"ת והנה נשים הגביל הקב"ה עוד ביתר שאת ויתר עוז שאמרו חז"ל אסור ללמד את בתו תורה והיינו שכל עיקרן של עשיית נשים הוא לסייע בעניני עוה"ז כדי שיוכלו בעליהן ובניהם לבוא לדרכי התורה והיראה כמו"ש המפורשים ז"ל בקרא דאעשה לו עזר כנגדו דבזה הנשים המה עזר לבעליהן במה שהן כנגדו דהבעל עיקר תכלית שלו ללמוד תורה ולעשות מצוה ואשה נבראת לשמש את בעלה ולגדל את בני'. וכמו"ש האבודרהם דמה"ט פטורה אשה ממצ"ע שהזמ"ג דמשועבדת לבעלה. ולכאו' אינו מובן הא בעלה ג"כ משועבד למקום ושיעבוד זה קודם:
אמנם להנ"ל א"ש דזה תכלית הנשים שלא ללמוד תורה רק לעשות רצון בעלה ולגדל את בני' לת"ת ובזה אתיין לחיי עוה"ב ולכן אם המצוה מבטלת אותה מעבודת בעלה נפטרה ממצותה וזה שרמזו חז"ל בדבריהם אין חכמה לאשה אלא בפלך פירושו שבזה ניתן לה חכמה להתבונן איך להיות עקרת הבית אבל אין לה חלק ונחלה בחכמת התורה לכן כשבאתה רות להתגייר אמרה לה נעמי היסוד הראשי אסר לן תחומין היינו דאצלינו הוגבל שכל האדם ויש בזה גבולין מיוחדים לאנשים ונשים. כהנים. לוים. וישראלים. וע"ז שפיר השיבה לה כאשר תלכי אלך היינו שאינה רוצית להיות בר מעלה יותר מנעמי. וז"נ בעזהשי"ת: