(י"ב מ"ג) ויאמר ד' אל משה ואהרן זאת חוקת הפסח וגו' וברש"י ז"ל בי"ד בניסן נאמרה להם פרשה זו וכתב ע"ז הרמב"ן ז"ל וכן הדבר שהרי כתיב בסופה ויעשו כל בנ"י כאשר צוה ד' ללמד עליהם שנימולו הם ועבדיהם וכו' והוסיפם בזאת הפרשה מצות רבות איסור בן נכר. וערל. והוצאה מן הבית. שבירת עצם. ופסח הגר. והן מצות "מיד" ולדורות והשלים בה כי עשו בנ"י כל זה. ור"א אמר כי זאת הפרשה בפסח דורות נאמרה אחרי פסח מצרים ואמר ויעשו בנ"י על פסח מדבר שעשו בשנה השנית ונכתב בכאן עם הצוואה כדרך ויניחהו אהרן לפני העדה למשמרת וזה שבוש כי לא נצטוו בכל הפרשיות האלו אלא בפסח מצרים ובפסח הארץ אבל פסח מדבר מצוה שנצטוו בה באותו פרק עכ"ל. והנה לכאורה תמי' על האבן עזרא ז"ל שהרי מבואר בש"ס דילן פסחים (דף צ"ו ע"א) דכל הדינים נאמרו לפסח מצרים ועיי"ש דהש"ס מקשה מכל הנך מנ"ל דפוסל בפסח דורות. ותירץ מקרא דועבדת הנאמר לקמן וא"כ מבואר כדברי הרמב"ן ז"ל. אמנם י"ל דהא"ע סובר דאינו ראי' מגמ' די"ל דהגמ' ג"כ ס"ל דנאמרה על פסח מדבר וע"ז מקשינן בגמ' דילמא דוקא בפסח מדבר הדין כן כיון דפסח מדבר הוא באמת חידוש מצוה כמו"ש הרמב"ן ז"ל בעצמו כאן ובפרשת בהעלותך ביתר ביאור דבאמת עיקר מצות פסח נצטוו רק לכשיבואו לארץ והפסח במדבר בשנה השנית היתה הוראת שעה ובאמת לולא חטא מרגלים היו הולכים מיד לא"י ולא היו עושים במדבר אלא פסח זה ולכן צריך לימוד על דינים האמורים בפסח מדבר שינהגו בפסח דורות ועיי' היטב בסוגיא שם ותראה שאין ראי' שכוונת הגמ' שנאמרה פרשה זו בפסח מצרים אך במכילתא פליגי ר' יאשי' ור' יונתן בפרשה זו אי נאמרה רק בפסח מצרים או על פסח דורות ג"כ מבואר דלכ"ע גם בפסח מצרים נאמרה כשיטת רש"י והרמב"ן ז"ל. ולזאת נבוא לברר על הסדר כל הפרשה מה שיש לעיי' בזה אם נאמר שקאי על פסח מצרים:

א) והנה הדין שמילת עבדיו מעכבו מלאכול הפסח זה בוודאי מצי קאי גם על פסח מצרים דהרי גם א"א ע"ה נצטווה על מילת עבדיו יליד בית ומקנת כסף וא"כ פשיטא דה"ה ישראל בשעת יציאת מצרים הי' להם קנין הגוף בעבדיהם והי' מילת עבדיהם מעכב אותם מלאכול את הפסח אמנם הנה מבואר בקרא וכל עבד "איש" מקנת כסף ובמסכת יבמות (דף מ"ח ע"א) איתא בגמ' אמר רבא מ"ט דרשב"א דכתיב כל עבד איש מקנת כסף עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד איש אתה מל בע"כ ואי אתה מל בן איש בע"כ ורבנן אמר עולא כשם שא"א מל בן איש בע"כ כך א"א מל עבד איש בע"כ עכ"ל הגמ'. ועיי"ש ברש"י ז"ל בד"ה עבד איש שכתב בזה"ל לשון אחר ועיקר. עבד איש. הכי קאמר עבד שהוא איש אע"פ שהוא גדול ובן דעת ומלתה אותו בע"כ ואי אתה מל בן שהוא איש. גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בע"כ דגבי בנים כתיב המול לו כל זכר ולא כתיב הו איש. ובתוס' שם ד"ה אלא עבד איש הביאו פירוש רש"י ז"ל וכתבו בזה"ל ודבר תימא פירש דקרא דהמול לו כל זכר מוקמינן למילת זכריו שמעכבתו מלאכול בפסח וזה ל"ש אלא בבנים שנולדו בקדושה אבל מילת בניו שלא נולדו בקדושה אינו מעכבתו מלאכול בפסח עכ"ל:

ובאמת דברי רש"י ז"ל סתומין וחתומין לכאורה אמנם לאחר העיון נראה שדבר גדול דיבר רבינו ז"ל ואזיל לשיטתו שמפרש כאן דבי"ד בניסן נאמרה פרשה זו על פסח מצרים. והנה באמת צריך להבין ביאור הקרא דכי יגור אתך גר ועשה פסח לד' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. מה כוונת התוה"ק על איזהו זכרים קאי אי נימא דקאי רק על עבדים. ועיי' באוה"ח הק' שמפרש כן קשה הלשון המול לו כל זכר. הו"ל לכתוב בהדיא עבדים וע"כ דקאי על בנים ג"כ כמו שכתבו בהדיא רש"י ותוס' ביבמות הנ"ל. וקשה איזהו בנים הא בנים שנולדו שלא בקדושה אינן בניו כלל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וע"כ דבנים שנולדו לו אח"כ א"כ אמאי כתבה תוה"ק דין זה בגר ואמאי לא כתבה התוה"ק דין זה בישראל ויותר קשה לדעת רש"י ורמב"ן ז"ל דקאי על פסח מצרים וא"כ נצטוו בי"ד בניסן שאם נתגייר היום אחד וירצה להדבק בבני ישראל יהי' מילת בניו מעכבין מלאכול הפסח וקשה הא הבנים יהי' ע"כ מהנולדין שלא בקדושה וא"כ אמאי מעכבין:

אמנם נראה שהדבר נכון עפמ"ש לעיל בפרשת תולדות להוכיח מדעת הרמב"ן ז"ל דקודם מתן תורה לא הוי אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי והי' הדין דלאחר הגירות לא פקע הקורבה וכמו שהוכחנו מד' הגמ' דסוטה עיי"ש היטב. ומעתה נאמר דרש"י ז"ל ס"ל בפשיטות דבפסח מצרים מפרשינן כפשטא דאם נתגייר האב מחויב לגייר את בניו ג"כ ומעכבין אותו מלאכול הפסח אם לא ימול אותם כיון דבניו הם הרי הם מעכבין אותו מלאכול הפסח עד שימול אותם וא"כ שפיר פירש רש"י ז"ל דדרשינן מקרא דועבד "איש" דוקא עבד אפי' גדול אתה מל בע"כ אבל בן דגר הבא להתגייר ויש לו בן גדול קודם מתן תורה א"צ למולו בע"כ דגדול יש לו דעת עצמו ושוב אינו ברשות האב למולו בע"כ לכן אינו מעכבו מלאכול את הפסח [ועיי' בפרשת לך לך מ"ש שם בדברי רש"י ותוס' ור"מ ז"ל ולפמ"ש כאן יש לפלפל הרבה במ"ש שם ונאמר דזה סברת רש"י ז"ל דבבן גדול כיון דגם בישראל שמחויב במילה אין על האב חיוב למולו בע"כ א"כ ה"ה בגר הבא להתגייר אף אם בניו הם ודו"ק היטב כי קצרנו וסמכנו על המעיי' כי הענין עמוק מאוד ואכ"מ] ואין להקשות לפמ"ש דהקרא דכי יגור אתך גר קאי על פסח מצרים והמול לו כל זכר כפשטא א"כ איך נפרש אותו בפסח דורות ז"א דהרי לאחר מתן תורה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ ע"כ דלאחר מתן תורה יתפרש הקרא על מילת עבדיו וזכריו שנולדו לו אח"כ בהיותו ישראל כיון דהבנים שהיו לו קודם לכן אינן בכלל זכריו כיון דנפקע הקורבה אמנם מזה שכתבה התוה"ק הדין גבי גר נראה כדברי רש"י ורמב"ן ז"ל דקאי על פסח מצרים ומתפרש הקרא כפשטא ודו"ק היטב בזה:

אמנם יש לעיי' בזה עפמ"ש הגאון חת"ס ז"ל חיו"ד ס"א וביותר ביאור בסי' ש' לתרץ קושית הג' בעל שאילת יעב"ץ ז"ל שהקשה דר' יוסי סותר משנתו דבמסכת יבמות (דף מ"ו ע"ב) ס"ל לר"י דגר שאמר מלתי ולא טבלתי אין מטבילין אותו משום שמל שלא לשמה ובמס' ע"ז (דף כ"ז ע"א) אמר ר"י וכי היכן מצאנו מילה לשמה וכתב ע"ז הגז"ל דאפי' ריח קושי' אין כאן דוודאי עכו"ם שרוצה ליכנס לדת וברית קודש ע"י מילה כאבותינו שנכנסו לברית ע"י מילה זה צריך לשמה ומזה מייתי ר"י ביבמות אבל אנחנו עם קודש שכבר נכנסנו בברית ואין המילה אלא מצוה אחת מתרי"ג מצות ל"ש בזה ענין לשמה כלל רק אם הנימול או האב צריך שיכוין זה תליא במצ"כ. אלו דברי קדשו והם דפח"ח:

אמנם צ"ע גדול על הגאון ז"ל שלא כתב לבאר כלל דברי הגמ' דמסכת ע"ז דהרי איתא התם דר"י ס"ל דצריך מילה לשמה אפי' במילת ישראל ואמרינן דר"י נפקא לי' מדכתיב וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר דרשינן הך לה' על המול ג"כ דצריך מילה לשם ד' והיינו מילה לשמה ור' יוסי ס"ל דהך לד' קאי על פסח אבל מילה ל"צ לשמה וקשה אמאי לא השיב לו ר"י דאינו ראי' מהך דצריך מילה לשמה כיון דקאי על פסח מצרים ומיירי בגר הבא להתגייר לכן צריך שימול בניו לשם ד' אבל לדורות ל"צ מילה לשמה ונראה מזה דהגאון ז"ל הי' ס"ל כפירוש התוס' יבמות הנ"ל דקאי על הבנים שנולדו לו אח"כ בהיותו ישראל אמנם לדעת רש"י ז"ל כמו שביארנו הדברים א"כ הדרא לדוכתא קושית הג' יעב"ץ ז"ל דהרי נראה מזה דר"י ס"ל במס' ע"ז דאפי' במיל עכו"ם א"צ לשמה. אמנם לקושטא דמילתא אין מזה קושי' על הגז"ל דהרי מסברא נראין נכונים דברי הגז"ל דיש לחלק בין מילת ישראל ובין מילת עכו"ם הבא להתגייר וא"כ צ"ע מ"ט דר"י דיליף מקרא זה דגם מילת ישראל צריך לשמה לדעת רש"י ז"ל וע"כ צ"ל כיון דקרא זה קאי מיד ולדורות כמוש"ל ולדורות הכוונה ע"כ על בניו שיולדו לו בהיותו ישראל וא"כ אם נדרוש לד' על מילה הרי מוכרח דצריך מילה לשמה במילת ישראל ג"כ ולכן שפיר מוכרח ר"י לתרץ דלד' על פסח קאי:

ובאמת בעומק העיון נראה להמתיק בדרך דרוש פלוגתת ר' יהודה ור' יוסי דר' יהודה דריש לד' על מילה ור' יוסי מתרץ האי בפסח כתיב שלכאורה אינו מובן אטו ר"י לא הוה ידע שזה כתיב בפסח רק דס"ל דדרשינן לד' על מילה ג"כ וא"כ מה השיב לו ר"י וגם טעמא דר' יהודה צ"ע לכאורה דמפקא לי' לקרא מפשטא ונראה לבאר הענין ויהי' מזה ראי' לדברי הגאון חת"ס ז"ל דהנה בפסח מצרים לא כתיב על הקרבה ושחיטה שיהי' לשם ד' רק על אכילת הפסח נאמר ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לד' אמנם מקודם לא כתיב בתוה"ק כלל שהוא קרב להשי"ת אמנם בפסח דורות כתיב בתוה"ק והי' כי תבואו אל הארץ וגו' ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בנ"י וגו' מבואר על הזביחה דהוא לד' וצריך ביאור למה בפסח מצרים לא כתיב לד' כ"א על האכילה אמנם נראה בביאור הענין עפמ"ש הגאון בעל חת"ס חיו"ד סי' רל"ז לתרץ דברי הגאון בעל הפלאה ז"ל שכתב דלכן הי' כשר הצאן שקנו ממצרים לקרבן פסח אע"ג דנעבד אסור לגבוה היינו משום דבמכירה ביטלו אותם והיו מותרין לגבוה ותמה הגאון מו"ה ר' אפרים זלמן מרגליות ז"ל הא בנעבד לגבוה לא מהני ביטול והשיב לו הגאון חת"ס ז"ל דבפסח מצרים דלא הי' מזבח ולא הי' זריקה כלל וגם הקטרה לא הי' ואכלו את החלבים בכלל ואכלו את הבשר לכן ל"ש בזה קרבן גבוה ושפיר מותר ע"י ביטול עיי"ש. ומעתה נראה דלכן בפסח מצרים לא כתיב לד' כי אם על אכילה כיון דקודם אכילה באמת לא הי' ענין לגבוה כלל ועיקר העבודה הי' האכילה דבזה היו קריבין לגבוה ממש כמו"ש בזוה"ק דאכלו פתורא דאביהו לגבי אביהו שזה הי' הענין הקרבן בפסח מצרים וכמו שתי הלחם בעצרת דכל העבודה הוא האכילה ולית בי' עבודה אחרת כלל ולכן כתיב לד' רק באכילה אך זה דוקא בפסח מצרים אבל בפסח דורות דהי' קרבן גמור וצריך שחיטה זריקה והקטרה שפיר כתיב ואמרתם זבח פסח הוא לד' והארכנו בזה בדרוש ואין כאן מקומו:

ומעתה נראה דזה כוונת ר"י כיון דכאן כתיב וכי יגור אתך גר ועשה פסח לד' המול לו כל זכר וזה קאי על הקרבה והי' קשה לו לר"י אמאי כתיב כאן על ההקרבה לד' לכן דריש הך לד' על מילה והיינו דמילה צריך להיות לשמה ומזה ילפינן לדורות ג"כ דמילה צריך לשמה אע"ג דלדורות ע"כ איירי במילת ישראל וע"ז השיב לו ר' יוסי האי בפסח כתיב כיון דחזינן דהתורה הקדושה לא כתבה דין זה דמילה צריך לשמה גבי מילה אלא גבי פסח א"כ אפי' א"נ דהך לד' בפסח מצרים דרשינן לי' גם על מילה משום דיותר סברא למידרשה על מילה דצריך לשמה כיון דמיירי במילת עכו"ם משנימא דקאי על פסח מ"מ מדכתבה רחמנא הך לד' גבי פסח אמרינן דמיד דרשינן לי' על מילה אמנם לדורות כתבה רחמנא באמת הך לד' רק על פסח דצריך הכל לשמה אבל מילה לא צריך לשמה דמילת ישראל א"צ לשמה וזה נכון דרך דרוש ביאור הסוגיא הנ"ל ונסתעיי' מזה דברי החתם סופר ז"ל:

ב) והנה לכאורה יש לעיין עוד בזה שכתבנו דקרא זה דמילת עבדיו קאי על פסח מצרים לפי מה דמסקינן ביבמות (דף מ"ח) שם בגמ' ורבנן האי עבד איש מאי עבדי לי' ותרצינן האי מיבעי' לי' לכדשמואל דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור שנאמר וכל עבד איש מקנת כסף. עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד שיש לרבו רשות עליו קרוי עבד ושאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד ע"כ דברי הגמ' מבואר מזה דדרשינן מקרא זה דהא דעבד מעכב מלאכול את הפסח היינו רק בשיש לרבו רשות עליו אבל בהפקירו אינו מעכבו מלאכול את הפסח. ומעתה יקשה לפי דעת הר"מ ז"ל דס"ל דהא דהפקר מהני הוא רק מצד נדר הא בלא"ה לא מהני הפקר וכבר נתקשו בזה האחרונים א"כ ב"נ למ"ד דאינו מוזהר על בל יחל וכ"פ הר"מ ז"ל אמאי יכול להפקיר וכתבנו לתרץ דבב"נ דלא אלים חזקת ממון שלו כ"כ כיון דלגבי ישראל הו"ל הפקר ולכן מהני גם דיבור גרידא שיצא מרשותו וא"כ זה דוקא לאחר מתן תורה דראה ויתר גוים אמנם קודם מתן תורה בישראל אע"ג שהי' להם דין ב"נ פשיטא דממונם הי' בחזקתם ושוב לא מהני קנין בדיבור וא"כ לא הי' מהני הפקר שלהם כלל קודם מתן תורה וא"כ קשה איך יליף מזה שמואל דמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור ואינו מעכב מפסח הא בפסח מצרים לא הי' מהני ההפקר כלל וזה הערה נכונה לכאורה:

אמנם דרך פילפול נראה בזה פרפרת נכון ונאמר דאדרבא כיון דקרא זה קאי על פסח מצרים לכן הוכיח מזה שמואל דמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור דהנה לכאורה קשה טובא על שמואל איך נפקא לי' מקרא דעבד איש דמפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שיחרור הא לכאורה נראה פשוט דאפי' למ"ד דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור מ"מ מודה דאינו מעכב מאכילת הפסח כיון דזה שמעכב מאכילת הפסח הוא משום שהוא עבדו וקנין שלו וזה נפקע לכ"ע ע"י ההפקר ונהי דצריך גט שיחרור להתירו בבת ישראל מ"מ הרי אין לו בו שום קנין ממון וא"כ אינו עבדו ואינו מעכבו מאכילת הפסח וא"כ מנ"ל לשמואל דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרור. שבתי וראיתי ברשב"א ז"ל בגיטין (דף ל"ח) שכתב להדיא שטעמא דרבנן דפליגי על שמואל הוא מטעם זה דס"ל כיון דקרא בפסח קאי ולומר דאין לרבו רשות עליו אינו מעכבו מלאכול בפסח וא"כ לא נשמע מזה דא"צ גט שיחרור די"ל אפי' א"נ דצריך גט שיחרור מ"מ אינו מעכב את האדון מלאכול בפסח עיי"ש ותמי' מאוד א"כ מ"ט דשמואל ובמה פליגי שמואל וחכמים לכן נלענ"ד דהוכחת שמואל הוא מה"ט כיון דקרא קאי בפסח מצרים וא"כ לכאורה קשה איך מהני הפקר כיון דב"נ ליתא בבל יחל הרי אין הפקירו הפקר אמנם נראה עפ"מ דמבואר בירושלמי קידושין הטעם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט משום דכתיב לד' הארץ ומלואה וביארנו לעיל בחידושי לפרשת חיי שרה דהכוונה כיון דהקדש כל היכא דאיתא ברשות גבוה הוא ואי נימא דהקדש חל בדיבור ה"ה ברשות גבוה בכל מקום שהוא וא"צ שום דבר לגבוה לקחת הדבר לרשותו לכן מהני הקנין בדיבור. ומעתה נראה דהא דצריך הר"מ ז"ל לבוא בהפקר מצד נדר היינו רק בכל הפקר שמפקיר חפץ שלאחר ההפקר הוא ג"כ ברשותו כ"ז שלא זכה בו אחר לכן אינו יוצא מרשותו בדיבור גרידא משא"כ במפקיר עבדו כיון דזה דההפקר מהני העבד זוכה בעצמו והוא מוחזק בעצמו והוי כמו שעשה משיכה או חזקה כיון דמיד הוא ברשותו ולכן מהני הפקר לכ"ע וא"צ לבוא לטעמא דהפקר מצד נדר וזה נכון ומעתה א"ש דשפיר הוכיח שמואל דמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור וא"כ א"נ דהפקר מהני הרי העבד מוחזק בעצמו ושפיר אמרינן דאינו מעכב מאכילת הפסח כיון שהפקירו משא"כ א"נ צריך גט שיחרור א"כ גם לאחר ההפקר לא יהי' העבד מוחזק בעצמו כיון דעדיין אגיד גבי' האדון וא"כ שוב ל"מ ההפקר כלל שיצא מרשותו בדיבור בעלמא כיון דב"נ אינו מוזהר בבל יחל אמנם חכמים ס"ל דב"נ מצווה בבל יחל ולכן מהני הפקר בב"נ כמו בישראל וא"כ אפי' אי אמרינן צריך גט שיחרור מ"מ מהני ההפקר וא"כ לא נשמע מזה דצריך גט שיחרור ואעפ"כ אינו מעכב מאכילת הפסח וזה נכון לפילפולא:

אמנם לקושטא דמילתא זה אינו דנראה פשוט דאפי' למ"ד דמפקיר עבדו צריך גט שיחרור היינו רק לאחר מתן תורה כיון דגמרינן לה לה מאשה אמרינן דאינו יוצא מרשות רבו לגמרי אלא ע"י גט שיחרור משא"כ קודם מתן תורה פשיטא דאי נימא דב"נ יכול להפקיר יצא לחירות בהפקר לחוד וא"צ גט שיחרור דמלבד דקודם מתן תורה לא הי' הפקר לגט אשה מלבד זאת כיון דקודם מתן תורה לא הי' לו לרבו קנין איסור בעבד כי אם קנין ממון וא"כ כשהפקירו דקנין ממון פקע ע"י ההפקר ה"ה ממילא בן חורין לגמרי כיון דל"ש כלל איסורין בעבד קודם מתן תורה וזה פשוט וברור וא"כ הדרא לדוכתא קושיתנו מ"ט דשמואל ואיך הוכיח מזה דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרור ומה שנלענ"ד להסביר פלוגתת שמואל וחכמים עפמ"ש בספרי בקונטרס נר מצוה חלק העשין אות מ"ח להעיר בשם כבוד הגאון מקינצק שליט"א דמפקיר עבדו יהי' מעכבו מאכילת הפסח כיון דכבר חל עליו החיוב שוב לא נפקע וצ"ל הא דדרשינן בש"ס דילן דעבד איש דמפקיר עבדו אינו מעכב מאכילת הפסח וכן מבואר בירושלמי דגיטין שהביא הרשב"א הנ"ל דחכמים ס"ל דאפי' א"נ דצריך גט שיחרור מ"מ אינו מעכבו מאכילת הפסח היינו בהפקירו קודם זמן הפסח אבל כשכבר חל עליו החיוב מחמת הפסח שוב אע"ג שמפקירו אח"כ אינו נפטר ממילתו ומעכבו מלאכול הפסח אמנם באמת כיון דכתיב בקרא ומלתה אותו אז יאכל בו ומזה דרשינן דשאין לרבו רשות עליו כגון שמפקירו אינו קרוי עבד נראה דאפי' אם קנאו בין עשיי' לאכילה ובלילה מפקירו אינו מעכב מלאכול את הפסח ואע"ג דכבר חל עליו חיובא למולו מחמת הפסח. וכן ראיתי עתה מחדש ממש בספר בית האוצר לידידי הגאון מוהר"י נ"י כלל כ"ו שהביא דברי הירושלמי הנ"ל ופשיט לי' ג"כ דאפי' במפקירו בזמן שכבר חל עליו חיובא דפסח אינו מעכבו מלאכול הפסח עיי"ש אמנם הדבר צריך טעם אמאי מהני הפקר להפקיע הבעלים מחיוב שנתחייבו בו:

והנה בספרי שם כתבנו ביאור הדבר אמנם כעת נלענ"ד דזה באמת פלוגתת שמואל וחכמים דשמואל ס"ל כיון דפשטא דקרא מוכח דאפי' במפקירו בלילה מ"מ שוב אינו מעכבו מאכילת פסח וקשה אמאי יפקע חיובו שכבר חל עליו אמנם י"ל עפי"מ דמבואר בקידושין (דף ס"ב ע"ב) אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו וכו' התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת וכן בגיטין (דף ל"ח ע"ב) דלהוי עם קדוש קאמר הרי מבואר דעבד שנשתחרר נעשה מבהמה אדם והוי כגופא אחרינא וח"כ י"ל דעליו לא הי' חיוב מקודם על האדון למולו דחיוב האדון הי' על עבד דהוא כבהמה ולכן עתה דנעשה ישראל נפקע חיוב האדון למולו. ומעתה זה דוקא אי נימא דא"צ גט שיחרור והוי ישראל גמור ע"י ההפקר שפיר אמרינן דאינו מעכבו מאכילת הפסח משא"כ א"נ דצריך גט שיחרור א"כ הוי עדיין בכלל עבד וא"כ אע"ג דאין לרבו רשות עליו צריך שיעכב אותו מאכילת הפסח אמנם רבנן ס"ל דאין נפ"מ כיון דהפקירו ואינו עבדו אינו מעכבו מאכילת הפסח. ודו"ק. אמנם אע"פ שלכאורה נראה כן מ"מ לקושטא דמילתא הוא טעות דהרי זה דעבד ע"י השיחרור נעשה ישראל הוא רק כשנימול מקודם לשם עבדות דבזה נעשה מקודם שוה לאשה במצות ואחר השיחרור נעשה ישראל משא"כ עבד זה שלא נימול עדיין א"כ לא בא עוד לכלל יהודית נראה פשוט דאם מפקירו ומשחררו קודם שנימול ה"ה נכרי גמור ויכול להיות ב"נ כמקדם ואין עליו חיוב כלל להיות ישראל ולמול את עצמו כיון דכל שלא נימול הרי אין דינו כעבד כלל:

ובאמת בזה נסתר כל החקירה שלנו לענין אי החיוב פקע ממנו אח"כ כשמפקירו כיון דבאמת אח"כ ליכא חיוב כלל למול את העבד כיון דמשחררו ה"ה ב"נ כמו מעיקרא קודם שנמכר לעבד דלא הי' חיוב למול את עצמו. ונוראות נפלאתי על ידידנו הגאונים הנ"ל שיחי' שלא הרגישו כלל בזה דלאחר השיחרור הרי הוא נכרי וליכא כאן חיוב מילה. ובאמת קושי' זו קשה גם על הירושלמי והרשב"א ז"ל דס"ל דאע"ג דצריך גט שיחרור אינו מעכב את האדון מלאכול בפסח כיון דאין לרבו רשות עליו וקשה מאוד הא זה העבד שלא נימול עדיין הרי אין דינו כישראל כלל כיון שלא נימול לשם גירות וא"כ אמאי יהי' צריך גט שיחרור כשמפקירו הא ל"ש לומר דגמרינן לה לה מאשה כיון דעדיין לא נתחייב במצות כלל וזה תמוה רבה לכאורה. ואין לומר דכוונת הירושלמי על עבד יליד בית דזה הוא עבד אפי' בלא מילה כיון דנולד מן השפחה שטבלה לשם שפחות וה"ה כמוה וחייב במצות אלא שחייב במילה מכח גזה"כ אבל ישראל הוא בלא"ה וא"כ שפיר י"ל דאע"ג שלא נימול צריך גט שיחרור. דהרי מפורש בתוה"ק וכל עבד איש מקנת כסף הרי מבואר דמיירי במקנת כסף ועיי' ביבמות (דף ע"א) דפשטא דקרא דזבנינהו בין עשיי' לאכילה ונימול מיד ככל מקנת כסף וזה מעכב את האדון מאכילת הפסח א"כ כשמפקירו ה"ה ב"נ כמו שהי' ואיך שייך לומר בזה שצריך גט שיחרור משום דגמרינן לה לה מאשה:

ואולי י"ל דזה באמת כוונת הירושלמי והרשב"א ז"ל לדחות מה ששמואל הביא ראי' דעבד שאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד וא"צ גט שיחרור כיון דדרשינן קרא זה לענין מעכב את רבו מלאכול את הפסח וזה באמת אם הפקירו ה"ה בן חורין לגמרי ואין לרבו רשות עליו כלל כיון דעדיין לא נימול לשם עבדות אבל בכ"מ שפיר י"ל דצריך גט שיחרור אך לשון הרשב"א ז"ל מבואר להיפך וצ"ע כעת:

ג) והנה בעמדי בענין זה כתבתי אגרת שלומים לכבוד ידיד נפשי הגאון המפורסם המנוח אבדק"ק זדונסקאוואליא ז"ל. ורשמתי לו קושי' זו בקצירת אומר והשיב לי וגם אני השבתי על דבריו. ויען שבעת סדרי הדברים לדפוס נפטר הגז"ל והלך לעולמו וחיים לנו ולכל ישראל שבק. אמרתי לעשות מזכרת לנשמתו ואעתיק בזה לשון מכתבו שכתב לי ומה שהשבתי על דבריו וז"ל במכתבו:

בעזה"י יום א' פקודי תרס"ה לפ"ק. שלום וישע רב אל כבוד ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם מערוגות הבושם, חרוזא וקדוחא. קנה קמן ערוכה. בכס"ף ובמשיכ"ה, כו' כ"ש מו"ה מאיר דן נ"י אבדק"ק דווהארט יע"א:

אחדשה"ט באה"ר. בדבר תמיהתו בירושלמי הובא ברשב"א גיטין (דף ל"ה) דמאן דפליג על שמואל ומפקיר עבדו צריך גט שיחרור יתפרש קרא דאיש על קרבן פסח דאם מפקירו אינו מעכבו מקרבן פסח אע"ג דצריך גט שיחרור ע"כ. והוקשה לכ"ג דבכה"ג דמקנת כסף הוא ולא מל וטבל לשם עבדות. מה גט שיחרור צריך ואיך יליף לה לה מאשה כיון דעכו"ם הוא לכל דבר ע"כ. ובאמת נתעורר בזה הרמב"ן ז"ל ביבמות (דף מ"ה ע"ב) גבי קדם וטבל לשם ב"ח דזהו דוקא בלוקח עבד מעכו"ם הואיל וגם ישראל לא קני' לי' רק למעשה ידיו אבל בקונה עכו"ם גופי' דקני לי' קנין הגוף למה דקיי"ל כר' אויא בעי גט שיחרור ושקיל וטרי שם גופי' דאיך שייך בו ג"ש ואיך יליף לה לה מאשה ואעפי"כ מסיק דבעי ג"ש. וכן נראה שקימו וקבלו דבריו הרשב"א והנימוקי יוסף שם אף שהביאו דבריו רק בקצרה מ"מ יש לדייק מדבריהם כן. ואמנם עדיין יש לעורר קצת על הרמב"ן ז"ל גופי' דמסתפק בדבר בתחילה דלא אייתי הירושלמי הנ"ל לראי'. אמנם באמת מלשון הירושלמי נראה לי דהכא לענין קרבן פסח אף באינו מפקירו רק באינו עובדו כגון שברח וכיו"ב כל שאין לו רשות עליו אינו מעכבו ובכה"ג הרי עדיין עבדו הוא דקני לי' לגופי' אם קנה עכו"ם עצמו. ואמנם עדיין לדעת הלחם משנה סוף פ"ח מעבדים ורא"ש פ"ט דס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל כר' אחאי דאין חילוק דאף בקונה עכו"ם אינו קונה גופי' רק במילה וטבילה. וא"כ יוקשה מירושלמי. אך לא ראיתי בהלכות קרבן פסח שיביא הרמב"ם ז"ל האי ירושלמי דאם אינו עובדו אינו מעכבו אע"ג דפסק כרב ונ"ל דהרמב"ם ז"ל לטעמי' בפ"ה מק"פ הלכה ו' דעבד של קטן אינו מעכבו בפסח מדכתיב עבד איש ומקורו ממכילתא כמו"ש הכ"מ שם וא"כ א"צ לתירוץ הירושלמי ולא ס"ל כיון דאתי איש לדרשא אחריתא. מ"מ בלא"ה יש לפרש בירושלמי דהאי איש אע"ג דאתי לענין קרבן פסח מ"מ הוא כיליד בית דצריך גט שיחרור לכ"ע וכמו דלשמואל האי איש לעלמא אתי ואמנם לרב אתי לקרבן פסח אבל לא למקנת כסף דוקא:

ומחפס עוד הנני הדו"ש באה"ר ומברכו לקבל ימי הפורים בשמחה ובשירים. ירחמיאל ישעי' מינצבערג:

וזה אשר השבתי לו מ"ש מעכת"ה על קושיתי שכבר התקשה בזה הרמב"ן ז"ל יבמות (דף מ"ה ע"ב) והעלה לבסוף דצריך גט שיחרור ולענ"ד במחכת"ה לפום ריהטא כתב כן דהמעיין היטב בדברי הרמב"ן ז"ל יראה מבואר להדיא דלא חקר אלא אם סגי דיבור גרידא כיון דלא קניא לי' קנין הגוף או דצריך שטר שיחרור דוקא אבל זה ודאי מודה הרמב"ן ז"ל דאם אמרינן דמפקיר עבדו יצא לחירות נהי דלחכמים צריך גט שיחרור להתירו בבת ישראל זה ל"ש בעוד שלא נימול עדיין כיון דעתה שלא נימול ה"ה עכו"ם וא"כ כשמפקירו ויצא לחירות ל"ש בו גט שיחרור כלל ודבר זה א"צ לפנים ובאמת אני קצרתי במכתבי לכת"ה ולא כתבתי אלא משום דל"ש בי' הגז"ש דלה לה מאשה וע"ז יפה הביא כת"ה דברי הרמב"ן ז"ל אבל ברור הדברים שאין דברי הרמב"ן ז"ל ענין לנידון דידן היכא שמפקירו באמת כיון דגם חכמים מודים דהפקר מהני שלא לשעבד בו עוד כמו"ש הרשב"א ז"ל עצמו בשם הירושלמי איך שייך בו גט שיחרור ומהכ"ת נאמר שיעכב את האדון מאכילת פסח דהרי בעבד שלא נימול ליכא יותר בעבד אלא חיוב השתעבדות וכיון דזה נפקע ע"י ההפקר למה צריך גט שיחרור:

שבתי וראיתי להגאון בעל מחנה אפרים ז"ל דיני עבדים ס"ב הביא בשם הרב פני משה הספרדי ז"ל דאע"ג דזה ברור דמהני ההפקר להוציאו לחירות כ"ז שלא מל וטבל לשם עבדות מ"מ אח"כ אם נתגייר ורוצה לישא בת ישראל צריך גט שיחרור לאפקועי איסורא ובעל מחנ"א ז"ל חולק עליו כיון דעתה ה"ה נכרי וליכא עליו אלא חיוב שיעבוד וכיון דהשיעבוד נפקע ע"י ההפקר מהכ"ת שיהי' צריך אח"כ גט שיחרור להתירו בבת ישראל כשמתגייר אח"כ הא הו"ל כמו עכו"ם אחר שנתגייר ותמהני על המחנ"א ז"ל שלא ראה דברי הרשב"א הנ"ל שלכאורה אין ביאור אחר לדבריו אלא שסובר כהגאון פני משה ז"ל דאע"ג דההפקר מהני לענין שלא ישתעבד בו עוד מ"מ אם רוצה להתגייר ולהיות ישראל צריך גט שיחרור ממנו להתיר קנין האיסור שיש לו בהעבד וא"כ שפיר הו"א דיש לו עוד התקשרות בעבד זה ויהי' מעכב אותו מאכילת הפסח. אם אמנם ני קשה לומר דסד"א דיהי' מעכבו מאכילת פסח קודם גירות כיון דאם יתגייר וימול את עצמו יהי' צריך גט שיחרור כיון דסוף סוף השתא לא נימול וא"צ גט שיחרור ואי כשנתגייר הרי ע"כ כבר מל את עצמו ושוב אין לו מה שיעכב מ"מ י"ל כן. אך באמת כ"ז לפילפולא בעלמא ועיקר נראה כדעת המחנ"א ז"ל וכמו"ש בעצמו כיון דעתה ל"ש בי' קנין איסור כשמפקירו הרי הוא כעכו"ם בעלמא וכשבא להתגייר אח"כ הוי כעכו"ם הבא להתגייר ואינו אגיד כלל באדונו וביאור דברי הרשב"א וירושלמי נראה כמו שכתב מעכת"ה דאין כוונת הירושלמי כשמפקירו רק כשהעבד הוא גבר אלים ואינו רוצה לעבוד והאדון אין לו עצה לכופו לעבודה ואע"ג דמדינא הוא עבדו מ"מ כיון שאין רבו יכול לעבוד עמו שאז אינו מעכב את האדון מאכילת הפסח וזה מוכרח לחומר הנושא:

ועפי"ז לא הבנתי מה שנתקשה מעכת"ה בדברי הר"מ ז"ל דס"ל דאינו קונה קנין הגוף קודם מילה מירושלמי הנ"ל דמה קשי' לי' בזה כיון דאמרי' דהפירוש בירושלמי דבעצם הרי הוא עבדו ואי דקנאו רק למעשה ידיו כ"ז שלא נימול הא בזה גילתה התורה דמעכב את האדון מאכילת פסח אע"ג דקודם מילה אין לו בו קנין הגוף לדעת הר"מ ז"ל וזה פשוט וברור אך באמת גוף הדבר הוא שקשה לדעת הר"א ז"ל ודעימי' הסוברים דגם קונה עכו"ם לא קני לי' קנין הגוף קודם מילה וטבילה וכ"ז שלא נימול לא קני לי' רק למעשה ידיו אמאי מעכבו מאכילת הפסח כיון דבאמת אינו שלו כלל ונראה שדעת דב אתאי והר"מ ז"ל דכיון דקנה אותו ע"מ למולו ושיהי' קנוי לו קה"ג ויהי' דינו כישראל נהי דעתה כ"ז שלא מל א"ע אינו קנוי לו קה"ג מ"מ ע"ז עצמו הזהירה התוה"ק שצריך שיגייר את עבדיו ואת שפחותיו קודם הקרבת הפסח וז"פ ומוכרח לדעת ר"א והר"מ ז"ל. אמנם בזה יפה כתב מעכת"ה שהר"מ ז"ל לא הזכיר דברי הירושלמי הנ"ל מפני שפסק כהמכילתא דעבד איש בא למעט עבד קטן ויש עוד להאריך בענין זה ולא נפניתי כעת אך להראות שחביבין עלי שמעתתא דרב כתבתי דברים אלו והי' זה שלום מאת הדוש"ת וכו'. ע"כ תשובתי להגאון המנוח ז"ל תנצבה"ח:

והנה עתה בסדרי הדברים לדפוס הודעתי צערי לרבים ממופלגי תורה דפה עירנו יצ"ו מה שנתקשיתי בד' הרשב"א ז"ל וחפשו בספרים ומצא כבוד ידידי הרבני החריף מו"ה מרדכי מענדיל נ"י מפ"ק בספר קהלת יעקב להגאון מוהרי"ט אלגזי ז"ל אות רנ"א הביא חקירת הרב פני משה ז"ל הנ"ל ופשיט לי' כן מדברי הרשב"א הנ"ל ועיי"ש באריכות דבריו הקדושים שהרגיש בכל דברינו הנ"ל. אמנם לקושטא דמילתא נראה עיקר כדעת הרב מחנה אפרים ז"ל. ומדברי הרשב"א ז"ל והירושלמי אינו ראי' דגם לדברי הפני משה הדבר רחוק מאוד שיהי' צריך קרא דאינו מעכב מאכילת הפסח כיון דלא משכחת לה שיהי' צריך גט שיחרור אלא כשכבר נימול ואז אין לו מה שיעכב וכמו"ש לעיל לכן נראה יותר כמו"ש הגאון הנ"ל דפירוש הרשב"א והירושלמי היינו אפי' אם אין לרבו רשות עליו מחמת אונס כגון שברח העבד וא"י לעבוד עמו אבל כשמפקירו בעוד שלא נימול לשם עבדות כיון דהוא נכרי גמור ל"צ גט שיחרור. ובאמת עפי"ז יתפרשו דברי הר"מ ז"ל ברווחא כיון דדרשת המכילתא א"ש בפשיטות לכן לא פסק כהירושלמי ועיי' בקהלת יעקב שם שכתב ג"כ בדעת הר"מ ז"ל דמשום דרשת המכילתא לא פסק כדברי הירושלמי כיון שקשה לומר שיהי' צריך גט שיחרור אח"כ ולענ"ד בלא"ה הדבר קשה לשמוע כנ"ל. ואבקש מאוד מאת המעיי' שיעיין במתינות בענין זה בדברינו ובדברי הרב מהרי"ט אלגזי ז"ל כי קצרנו וסמכנו על המעיין שיבין הדבר לאשורו:

ויש להאריך עוד הרבה בזה ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא לבאר פשטן של כתובים אי מצי קאי על פסח מצרים כדעת רש"י והרמב"ן ז"ל: