בכתובות (דף ק"ב ע"ח) בגמ' לא בשטרי פסיקתא וכדר"ג אמר רב דאמר ר"ג אמר רב כמה אתה נותן לבנך כו"כ וכמה אתה נותן לבתך כו"כ עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנין באמירה עכ"ל הגמ'. והנה בת' נוב"י מהדו"ק ח' חו"מ סי' כ"ט נחלקו בפירוש דברי הגמ' כבוד הג' המחבר זצ"ל עם חתנו הג' מפוזנא זצ"ל דדעת חתנו ז"ל דפירוש הגמ' דלהכי קנו הכא באמירה כיון דאומדן דעת הכא דגמרי ומקני אהדדי לכן מהני אמירה ונפ"מ דאם גלי דעתו להיפוך שאינו מקנה בדיבור ל"מ הדיבור וצריך קנין וראי' לזה מדלא קנו בדבר שלא בא לעולם מוכח דרק בדעתו תליא מילתא שהוא מקנה באמירה ולא בתקנת חכמים. וחותנו הגאון ז"ל תמה עליו שאינו כן דמה בכך דגמר ומקנה כיון שאין האמירה קנין מה מועיל גמורת דעת ועיי"ש שהאריך בזה להוכיח דגמר דעתו לחודא לא מהני מאיסור גיורא שאנן סהדי שרצה ליתן לו בלב שלם ואעפי"כ הי' צריך קנין ולא מהני אמירה וע"כ דהא דמהני הכא אמירה הוא שחז"ל תקנו דבכה"ג הוי אמירה קנין ואין למידין מזה למקום אחר למקום שלא תקנו חז"ל והכא אפי' אם מתרמי אדם דלא ניחא לי' כבר הוא קנין מתקנת חכמים ז"ל עיי"ש היטב והנה לכאורה איני מבין ראיות הג' מפוזנא ז"ל מהא דלא מהני הקנין בדבשלב"ל מנ"ל להוכיח מזה דאינו מצד תקנת חכמים הא י"ל דשפיר הוא תק"ח שיהי' קנין בדיבור אך אינו בר קנין יותר מכל דשב"ל דאינו בר קנין וה"ה דגם קנין אמירה ל"מ בי' ואדרבה א"נ דאינו תק"ח שיהי' בר קנין באמירה רק מצד דסמכא דעתם כ"כ אין צריך קנין כלל א"כ אמאי ל"מ בדבר שלב"ל והרי כל הטעם דל"מ קנין בדבשלב"ל הוא משום דלא סמכה דעתי' כמ"ש המפרשים ועיי' באור החיים פ' תולדות ובת' נוב"י מהדו"ת ח' אהע"ז סימן נ"ד אות י"ב שכן דעת הגאון מוהר"ס מרגליות ז"ל. וא"כ הכא אמאי לא מהני גם בדבר שלב"ל ובאינו ברשותו אלא וודאי כיון דבעצם ליכא קנין ודיבור לא מהני כלל אפי' דסמכא דעתי' רק דתקנת חכמים הוא דהכא יקנה גם בדיבור לא תקנו אלא בדבר שבא לעולם ובדבר שהוא ברשותו אבל בדבר שלב"ל או בדבר שא"ב לא תקנו חז"ל ושוב לא מהני משום דאינו קנין ומה בכך דסמכא דעתי':

אמנם לאחר העיון נראה שאדרבה שמזה הוכיח הגאון מפוזנא זצ"ל דאינו תקנת חכמים כלל דגם לו הי' קשה כנ"ל דאמאי לא מהני הקנין גם בדבר שלב"ל מצד כיון דסמכא דעתי' גם בדבר שלב"ל קונה ולכן הוכיח מזה דבאמת הכא ליכא קנין כלל ורק מצד סמכא דעתי' אמרינן דגמר ומקנה וא"כ י"ל נהי דקונה בדבר שב"ל ובדבר שהוא ברשותו מ"מ מה שאינו ברשותו ומה שלא בא לעולם כיון דאפי' א"נ דמהני הקנין מכל מקום כללא הוא דל"מ הקנין אלא לכשיבוא לעולם ואז שוב ליכא סמיכת דעת ולכן לא מהני לקנות דבר שלב"ל כיון דבעצם ליכא קנין רק סמיכת דעת עושה שיקנה וא"י לקנות אלא מה שעתה בעולם וברשותו כיון דהשתא איכא סמיכת דעת אבל לא מה שאינו בעולם וז"ב:

אמנם אם נימא דתק"ח הוא שיהי' בר קנין הכא בדיבור מצד שכן הדרך שגומרין ומקנה בדיבור תקנו חז"ל שיהי' זה קנין צריך לקנות גם דשלב"ל. ויש לתלות זה בפלוגתת הראשונים אם סטימותא מהני גם בדבר שלב"ל דלדעת המרדכי דמהני גם בדשלב"ל כמבואר בב"י יו"ד סי' רס"ה ה"ה הכא אי נימא דהוי קנין צריך לקנות גם דשלב"ל כן נראה כוונת הגז"ל שהי' רב גוברי' אמנם כן בעיקר הדבר לכאורה נראה ראי' לדעת הג' נוב"י ז"ל דמטעם תק"ח שיהי' קנין הוא מדפשיטא להו לכל הפוסקים שאין נפ"מ בין קרקע למטלטלין וגם בקרקע מהני דיבור אע"ג דבש"ס אינו מבואר דמהני דיבור בקרקע אלא במטלטלין. ויש סברא גדולה לומר דבקרקע לא יהי' מהני דיבור גרידא וסמיכת דעת שיהי' בר קנין שיצא מרשות זה ויכנס לרשות אחר והרי מצאנו דקרקע אינה נגזלת ואין יאוש לקרקע א"כ אין סברא דגילוי דעת לחוד עושה פעולה בקרקע שיצא מזה ויכנס לזה. אלא ודאי דפשיטא להו להפוסקים ז"ל דהוא תקנת חכמים שיהי' קנין בדיבור והוי כמו כל הקנינים שתקנו חז"ל דמהני בין במטלטלין בין בקרקע. אמנם ראה זה מצאתי בספורנו עה"ת בפרשתנו בקרא דארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא ואת מתך קבור שכ' בזה"ל מה הוא הלא מצער הוא ומספיק הדיבור להקנות לו (הדיבור) מעכשיו באופן שתהי' קובר בתוך שלך אע"פ שלא נתת המעות עדיין" עכ"ל. מבואר מדבריו דאף בקרקע במקום דגמר ומקנה סגי דיבור גרידא והוי קנין ול"צ קנין אחר. ואע"ג דא"א ע"ה נתן לו מקודם המעות היינו משום שלא האמין לו שגומר ומקנה בלב שלם אבל בזה נראה דס"ל להגאון ז"ל דהיכא דסמכא דעתי' הוי דיבור קנין ומזה יוצא לנו שלא כהגאון נוב"י ז"ל דהוא רק תק"ח אלא דהוא קנין גם מה"ת ול"צ לומר גם כדעת חתנו הגז"ל שאינו קנין רק דהכונה דחכמים עמדו על אומדן דעת בני אדם שהכא גמרו ומקנה לכן גם דיבור גרידא הוי קנין מה"ת ועיי' היטב בפרשת נח מ"ש בזה ותבין דברינו:

ואולי י"ל דאינו ראי' מהספורנו דבכל מקום יהי' דיבור קנין גם בקרקע די"ל דהכא שאני כיון דאברהם אבינו אמר גר ותושב אנכי עמכם ופירש רש"י ז"ל שאטלנה מן הדין כיון דארץ ישראל מוחזקת וא"כ י"ל אע"ג דכעת הי' של עפרון מ"מ אינו יותר מקנין פירות כמ"ש התוס' ר"ה (די"ג) וא"כ שפיר מהני הקנין בדיבור משא"כ דמי שיש לו קה"ג בקרקע אולי לא אלים דיבור להוציאו מרשותו ולהכניסו לרשות אחר ויש להעיר עוד בזה עפמ"ש במק"א לבאר טעמו של הר"מ ז"ל דפסיק דגם בהקדש תוכ"ד דיבור כדיבור דמי וצ"ע בזה טעם הר"מ ז"ל ואמרנו דטעמו ז"ל דהי' קשה לו מפני מה אמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ואמאי הוי קנין להקדש באמירה דאין לומר מצד לא יחל דברו דאין נדר עושה קנין. והכריח מזה הר"מ ז"ל דהקדש שמקדש לשמים אדם עושה בלב שלם מאוד וכיון דגמר ומקנה לכן מהני קנין בדיבור ג"כ ולכן אמירה לגבוה כמס"ל ולפי"ז צדקו ד' הר"מ ז"ל דאמרינן בי' תוך כדי דיבור כדיבור דמי כמו שכתב הר"ן ז"ל הטעם דגבי מקדש ומגרש אמרינן תוך כדי דיבור כדיבור דמי משום דהני דברים אדם עושה אותן בגמר דין וכיון שמוכרח דגם בהקדש אדם עושה אותו בגמ"ד שוב ל"מ חזרה תוך כדי דיבור וזה נכון בדעת הר"מ ז"ל ומעתה כיון דקי"ל דגם בקרקע סגי הקדש בדיבור מוכרח דסברא זו דהיכי דגמר ומקנה הוי גם דיבור קנין הוא גם בקרקע:

אך לכאורה יש לדחות דהרי באמת מבואר בירושלמי פ"ק דקידושין סוף הלכה ז' דהטעם דאמירה לגבוה כמס"ל היינו משום דלד' הארץ ומלואה והיינו מטעם דאם מקדישו לד' הרי ממילא של השם מצד חצר אך י"ל דזה דלא סגי האי טעמא לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דאע"ג דחצר הקדש קונה להקדש א"ב מעילה ומעילה הוא רק מה שנתקדש ע"י התנאתו של אדם וא"כ אכתי צריך לטעם דגמר ומקנה:

ומעתה במחובר דקי"ל באמת אין מעילה במחובר שוב י"ל דהטעם דאמל"ג מצד טעם הירושלמי דגבוה קנו מטעם חצר דכל היכא דאיתא ברשות גבוה איתא. אך לקושטא דמילתא ז"א דהרי אע"ג דקי"ל דאין מועלין במחובר מ"מ במקדיש עצים מחוברים מועלין בגדוליהן אע"ג דהגדולים נתקדשו רק מטעם הקדש הקרקע וע"כ דגם בקרקע מהני ההקדש מכח דיבורו דגמר ומקנה כנ"ל. איברא דיש לדחות דלטעם הירושלמי באמת ל"צ כלל לומר דהדיבור הוי קנין רק כיון דע"י דיבורו החצר קונה אותו להקדש אית בי' מעילה וא"ד לחצר הקדש שכתב הרמב"ן ז"ל דא"ב מעילה דהתם היינו טעם משום דאינו בא מכח הקדש אדם משא"כ הכא:

אך עיקר דברי הירושלמי דטעמא באמל"ג צ"ע דאיך שייך בזה קנין חצר כיון דהוא חצירו של הדיוט. וכנראה עיקר כוונת הירושלמי דלכן מהני אמל"ג כמסירה להדיוט כיון דא"נ דההקדש חל ע"י אמירה הרי שוב ל"צ מסירה לרשות מיוחד כלל דהקדש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ול"ש בזה שינוי רשות וא"כ שוב מהני אמירה כיון דאם נתקדש באמירה ה"ה ברשות הגבוה בכל מקום אבל לא מטעם חצר הקדש כיון דבאמת הוא חצר הדיוט. ויש להאריך הרבה בזה ואכמ"ל: