באור החיים הקדוש כתב לבאר דלכן נקראת מצות פרה בשם חקת התורה כי שורש טומאת מת אשר הוא רק במת ישראל שמטמא באוהל ולא באו"ה שאינן מטמאין ואינן מתטמאין הוא משום שישראל קיבלו את התוה"ק ונעשו דבר שהשפלים תאבים להדבק בהם להיותם חטיבה של קדושה עליונה וכו' ונמשל הענין הזה לב' כלים אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר אותה שמלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים ואותה שהי' מלאה זבל הגם שנכנסו לה קצת מהרמשים לא שוה לשל דבש לכן העכו"ם אינן מטמאים באוהל אלא במגע ומשא וכן אינן בגדר קבלת טומאה כלל שאין הטומאה מתדבקת בהן כיון שאינן בני תורה ואין בהם קדושה אין הטומאה דובקת בהן כלל, ועפ"ז כתב לתרץ מה שלא נצטוו ישראל בפסח מצרים על הטומאה שהי' דנין בהם דין גר שנתגייר בי"ד ששוחטין עליו ואין חוששין לטומאה שנטמא קודם שנתגייר וצ"ל שבזה הוזהרו שלא נטמאו בשום טומאה אחר מילה עד אחר אכילת הפסח. והנה לכאורה יש לעיין על רבינו בעל אוה"ח ז"ל דמה הכריחו לזה הרי י"ל בפשיטות דגם בפסח עוד לא הי' להם דין ישראל לקבלת טומאה כיון שהי' קודם קבלת התורה ואע"ג דקיבלו עליהם מצות מילה ופסח מ"מ מנ"ל דהי' להם בזה דין ישראל גמור:

ונראה בכונת דה"ק שמזה עצמו שנצטוו במצות אכילת הפסח ע"כ דיש להם דין ישראל דב"נ הרי אין לו שייכות לפסח וקדשים דמה"ט קיי"ל דב"נ לא קרב שלמים אלא עולות כיון דא"י לאכול קדשים א"כ מזה עצמו שנצטוו על אכילת הפסח והותר להם לאכול קדשים ע"כ דיש להם דין ישראל ויש להם שייכות לקדושה ומשלחן גבוה קזכי וממילא שייך בהו טומאה ג"כ, ובאמת האוה"ח ז"ל אזיל לשיטתו בזה כמ"ש בפ' בא בקרא דגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות שישראל הי' יכולים להקריב שלמים לאחר יצ"מ שהי' להם דין ישראל וכוונת דה"ק נראה לאחר יצי"מ אם ימולו את עצמן יהי' להם דין ישראל ויהי' יכולין לאכול את הפסח אמנם כ"כ בספרי חמדת ישראל בקו"א לחלק הלאווין אות כ' שבגמרא דילן מבואר להיפוך ועיי"ש היטב שביארנו הד' בארוכה ונראה מזה שהגמ' דילן ס"ל דקודם מתן תורה אף לאחר הפסח הי' להם דין ב"נ כמבואר בזבחים (דף קט"ז ע"א):

ונראה דזה תליא במה דפליגי בירושלמי אם פסח מצרים הי' לו דין קדשים כיון שלא הי' מזבח ולא הי' הזאת הדם על המזבח דא"נ דמשקוף הי' דינו כמזבח והי' בגדר קדשים גמורים ע"כ צ"ל דהי' להם דין ישראל גמור שאל"כ אין לו שייכות לקדשים וממילא גם לענין טומאה הוי דינן כישראל אמנם א"נ דפסח מצרים לא הי' בגדר קדשים כמ"ש בארוכה לעיל בפ' בא אות ב' עיי"ש שפיר י"ל דישראל קודם מתן תורה הי' להם דין ב"נ וממילא גם אחר המילה לא הי' מקבלין טומאה כיון דעדיין לא נתנה תורה להם כיון דעדיין הי' להם דין ב"נ כנ"ל:

אמנם כן יש להעיר בזה מד' הספרי בפרשתינו דאיתא שם בזה"ל אשר אין בה מום למה נאמר הא עד שלא נאמר יש לי בדין מה מוקדשים שאין מלאכה פוסלת בהן מום פוסל בהן וכו' לא אם אמרת במוקדשין שעשייתן בטהרה לפיכך מום פוסל בהן תאמר בפרה שעשייתה בטומאה וכו' הרי פסח יוכיח שעשייתו בטומאה ומום פוסל וכו' לא אם אמרת בפסח שיש לו זמן קבוע לפיכך מום פוסל בו וכו' והנה לכאו' דברי הספרי תמוהין מאוד מ"ש דנקט פסח הלא כל הקדשים קריבין בטומאה בק"צ הקבוע לו זמן:

לכן נראה ברור בכוונת הספרי דיש לדחות הק"ו די"ל מה לקדשים כיון דחזינן בקדשים דמהדרינן אטהרה וע"כ משום דהוא בפנים צריך להיות מעשי' בטהרה לכן מום פוסל בו מצד הקרבהו נא לפחתך משא"כ פרה דעשייתה בטומאה והיינו כיון דהי' בחוץ היתה נעשית בטומאה ע"י טבול יום א"כ י"ל דגם מום אין פוסל בה ע"ז מייתי ראי' מפסח מצרים דג"כ הי' נעשה בטומאה והי' בחוץ ואעפ"כ מום פוסל בה הרי מבואר דמום אינו מצד פנימי ובמק"א הארכנו להכריח פירוש זה בספרי דכוונתו על פסח מצרים וא"ש בזה מש"ק לכאו' דאמאי לא הזכיר כלל הספרי החילוק בין הקרבת פנים לפרה שנעשית בחוץ [וא"ל דהרי גם בבמה פוסל בע"מ וא"כ מוכרח דאין מום מצד מעלת פנים ז"א דבשעת היתר הבמות זה מיקרי פנים ואע"ג דא"צ בגד"כ וכ"ש מ"מ פנימי הוי אמנם מה דבשעת איסור הבמות צריך להיות בחוץ זה מקרי מעשיהן בחוץ וכן פסח דגם בשעת היתר הבמות א"ק בבמה א"כ פסח מצרים הוי בגדר חוץ כיון דפסח אינו קרב בבמה אפי' בשעת היתר הבמות א"כ הוי בכלל חוץ ושפיר ראי' מפסח מצרים לפרה דמום פוסל אפי' אם עשייתו בטומאה והוא בחוץ ודו"ק היטב] וא"כ מבואר בספרי דפסח מצרים הוי בכלל פסח הנעשה בטומאה ולכאו' קשה מאוד הא ב"נ אין מקבלין טומאה כלל וא"כ לו יהי' שאז הי' דינם כגר שנתגייר ע"י מילה אבל מנ"ל דהי' בא בטומאה וכמ"ש האוה"ח הנ"ל:

ולכאורה עלה בדעתי דמכאן ראי' לד' הר"א מזרחי ז"ל בפ' מטות בקרא ואתם חנו מחוץ למחנה וגו' אתם ושביכם דרש"י ז"ל פירש אם יטמאו לאחר שיכנסו לברית ובמזרחי תמה דא"כ אין זה רבותא לכן פירש דצריכין הזאה על טומאה שקודם לכן ולא, ס"ל באמת הדין דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ועי' בירושלמי פסחים פ"ח ה"ח דמבואר שם מ"ט דב"ה אתם ושביכם מה אתם טעונין הזאה בשלישי ושביעי אף שביכם טעונין הזאה בשלישי ושביעי מבואר בירושלמי דלמד כן בפירוש הקרא דצריכין הזאה מה"ת על טומאה שמקודם לכן ואם אמנם כי מסיק ע"ז בירושלמי שאינו מחוור שיהי' זה טעמ' דב"ה כיון דאמר ר"ח ב"י בשם רב מודו ב"ה שאם עבר וזרק את הדם שהורצה עיי"ש מ"מ מבואר מד' הירושלמי דלולא זאת שאמר רב שמודים ב"ה שאם עבר וזרק הדם הורצה הי' מקום לומר כפשטא דגר שנתגייר צריך טבילה על הטומאה שקיבל בעודו נכרי:

א"כ שפיר יש לפרש דברי הספרי כפשטן וכמ"ש הרא"מ ז"ל דר"ש ס"ל דגר צריך הזאה על הטומאה שמקודם לכן ומעתה הספרי לשיטתו שפיר ה"ר מפסח מצרים דהי' ג"כ בחוץ והי' הקרבתו בטומאה ואעפ"כ בע"מ פוסל בו וא"כ ממילא ידעינן דה"ה פרה בע"מ פוסל בו וע"ז מת' הספרי דא"ר מפסח כיון דלא הי' אפשר בטהרה והקרבן הי' לו קבוע זמן לכן הי' בטומאה כמו כל הקדשים אע"ג שקריבין בפנים אם הוא ק"צ שקבוע לו זמן דוחה טומאה ולכן ע"ב) שדרשינן והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שא"ל טהרה א"ל טומאה א"כ כ"ז שלא נאמרה להם דיני פרה לא היתה טומאת מת מטמא כלל או דלא הי' חמור משאר טומאות ולא הי' צריך אלא טבילה אמנם ממרה ואילך כיון שדרשו חז"ל על הקרא דשם שם לו חוק ומשפט היינו דנצטוו בפרשת פרה וא"כ כבר הי' הדין דלטומאת מת איכא טהרה ע"י אפר פרה ולכן שפיר נושאי ארונו של יוסף היו טמאים והי' צריכין הזאה אמנם מרע"ה דלא הי' נושא אותו אלא בעת שעברו על הים ואז עדיין לא הי' מציאות ליטהר באפר פרה לא הי' מקבל ט"מ אלא כשאר טומאות ולא הי' צריך אלא טבילה וז"ב ומוכרח לענ"ד:

ואם אמנם כי עדיין יש לקיים הדברים דהי' פסח הבא בטומאה כיון דלא טבלו אז כמו דמשמע פשטות הסוגיא דיבמות (דף מ"ו ע"א) דלכ"ע לא טבלו אז קודם אכילת פסח מצרים ועי' בספרי חמדת ישראל שם מ"ש מדברי התוס' בזה ואכמ"ל:

עכ"פ מה דפשיטא לי' להאוה"ח הקדוש דאי לאו דהי' דנין אותם כדין גר שנתגייר הי' פסח הבא בטומאה מצד דלא נטהרו באפר פרה בזה יש לעי' ויש להעיר בזה קצת מד' רש"י ז"ל חולין (דף פ"ח ע"ב) ד"ה הנאה ליכא שכ' בזה"ל אבל באפר פרה איכא הנאה שמטהרו מטומאתו דא"ל אפר א"ל טהרה עולמית עכ"ל ולהנ"ל צ"ע דהא א"ל הי' להם טהרה לא הי' טומאה כלל והארכנו בזה במק"א ואכ"מ ודוק היטב בכל זה:

בעיקר דברי אור החיים שכל אמנם ענין טומאת מת בישראל הוא מכח התוה"ק וכיון שהי' בהם קדושה קודם מותם ע"י מותם כשהקדושה הולכת מאתם נדבק בהם הטומאה ושמעתי כן בשם מרנא הקדוש מקאצק זצוק"ל שאמר דענין טומאת יולדת הוא ג"כ מה"ט כיון דהמפתח של יולדת ביד הקב"ה ולזאת בכל יולדת יש קדושה וכאשר נולד הולד והקדושה הולכת מאתה יש טומאה:

אמנם בזוה"ק מצאנו שענין טומאת מת הוא מפני שהמיתה הוא ע"י המה"מ והוא מסאבת הגוף כאשר מת האדם על ידו ולכן צדיקים אינן מטמאין ועי' רמב"ן שכ' בזה"ל וטעם טומאת מת בעטיו של נחש כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן ה דין והוא שאמרו צדיקים אין מטמאין:

והנה ענין זה דנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין יש להסביר גם לפ"ד האור החיים דענין נשיקה היינו שהגוף ג"כ נזדכך לגמרי ולזאת אין הקדושה הולכת מהגוף ונשאר הגוף קדוש כמו שהי' בעוד נשמתו עמו ולכן אין להטומאה אחיזה בהגוף ולפ"ז מה שסיים הרמב"ן ז"ל והוא שאמרו צדיקים אין מטמאין היינו ג"כ אותם הצדיקים שמתים בנשיקה:

ובביאור על פי' הרמב"ן ז"ל עה"ת פ' חוקת כ' בזה"ל כי טומאת המת שאנו מוצאים בתורה וכו' בעבור כי המתים הם מתים בעטיו של נחש הקדמוני אשר ממנו כל רע וכל חטא וכו' אבל המתים בנשיקה לא יטמאו מן הדין וזה מאמרם צדיקים אין מטמאין כי מיתתן עפ"י ד' כמו שמוזכר במשה אהרן ומרים וטעם הנשיקה כשמה כל עומת שבא הרוח כן יצא בנפיחה באה ובנשיקה יצאה וכו' והמתים לפני מלאך המות שהוא הגורם הטומאה מן הסיבה שהוא בא צריכין הזאה וטהרה אבל הצדיקים אין מטמאין כי אין מיתתם ע"י מלאך וזה מאמרם משמת רבי בטלה כהונה כי הכהנים נתעסקו בו וכענין מעשה אליהו שאמרו לו והלא כהן אתה וענה צדיקים אינם מטמאין עכ"ל:

ויען שהוא דבר נוגע לדינא וראית רבים נסתבכו בזה להורות להלכה שקברי צדיקים אינם מטמאין וכהנים מקילין בעצמם לילך על קברי הצדיקים מה"ט ע"כ אמרתי לבאר מה שיש לעי' בזה הנה מ"ש הרמב"ן מבואר שרק הצדיקים שמתים בנשיקה אינם מטמאין וכ"כ שזה לפרש עפ"י טעם האוה"ח:

ויש להסביר הדברים ביותר דכיון דהנשמה היא בשעת מיתה עפ"י ד' על כרחך לא נפגמה כלל עיד"ז שהיתה בגופו של אדם וה"ה כמו שהיתה חלק אלקי ממש כמ"ש בזוה"ק דמאן דנפח מדלי' נפח וע"כ שהשלימה תכלית הבריאה לזכך את החומר שהיתה בו לגמרי שאל"כ לא יתכן להיותה נקי' לגמרי בתכלית כמו שהיתה בעת רדתה לעולם השפל שלא ידבק בה מזוהמת החומר וא"כ לא יוכל להיות המיתה מיתת נשיקה והבן היטב כי קצרנו וסמכנו על המעי' וכיון שהגוף נזדכך ממילא נשארת קדושה על הגוף ג"כ ולכן אינו חל עליו טומאה כמשכ"ל:

אמנם מ"ש הרב ז"ל שזה ביאור מאמרם משמת רבי בטלה כהונה. הנה מד' התוס' כתובות (דף ק"ג ע"ב) בד"ה אותו היום שמת רבי שכ' בשם רבינו חיים שאמר אלמלי הייתי כשנפטר ר"ת הייתי מטמא לו דהאי בטלה קדושה דקאמר הכא היינו קדושת כהונה וכן מוכח מדקאמר אותו היום משמע אותו היום דוקא ותו לא ובהדיא אמרו בירושלמי דכשמת רבי אמרו אין כהונה היום עכ"ל נראה מבואר שלמדו הפירוש בירושלמי דמפני כבודו של רבי שהי' הנשיא בישראל הותרה טומאה באותו יום דנשיא שמת הכל קרוביו והותר טומאת כהנים ולכן אמר ר"ח ז"ל כן על ר"ת ז"ל שהי' הגדול שבדור שהי' מטמא לו ג"כ בשעת קבורתו אבל לפי פירושו של הרב הנ"ל איך נוכל לילף מרבי על ר"ת ז"ל. ובאמת ברבי י"ל לפ"מ דמבואר בכתובות שם (דף ק"ג ע"א) דכל בי שימשא הוי אתא לביתי' ועיי"ש בהגהות רעק"א ז"ל מה שהביא בשם ספר חסידים שהי' פוטר את ביתו בקה"י נראה ג"כ דס"ל דכשבא חזרה לגופו הי' דינו כחי לגמרי וא"כ י"ל ג"כ דלא מת עפ"י מה"מ אבל ר"ח שלמד מזה לטמאות לר"ת ורק אם הי' חי בעת מיתתו נראה ברור שלמד הפירוש בירושלמי מטעם נשיא שמת הכל קרוביו וכן מבואר בהפלאה שם:

ותמהני מאד על הגאון ז"ל שבס' פנים יפות בקרא דזאת התורה אדם כי ימות באוהל כתב בדעת ר"ח ז"ל דהוא מטעם הרמב"ן ז"ל דצדיקים אינן מטמאים והוא תמי' מאד בעיני כיון דאין מבואר ברמב"ן ז"ל אלא במתים מיתת נשיקה איך אפ"ל כן על כל הצדיקים ובפרט שבתוס' כתובות מבואר להדיא להיפוך וכן מוכרח בדעת ר"ח ז"ל שאמר שרק בשעת מיתתו הי' מטמא לו מבואר שלא עלה על דעתו שיהי' מותר עתה לילך על קברו וברור לענ"ד שהגאון ז"ל חזר בו בס' הפלאה ודבריו שם אמתיים בלא ספק:

ובאמת נראה דהתוס' ס"ל דהא דצדיקים אינן מטמאין אינה הלכה דהרי מבואר בתוס' ב"מ (דף קי"ב ע"ב) בתד"ה מה שיסדרו לבע"ח בזה"ל וכן מצינו כשהי' קובר את ר"ע הי' דוחה שאמר לי' וכי אינך כהן אמר לי צדיקים אין מטמאין ודחה אותו כן משום כבודו דר"ע ועיקר טעמו הי' לפי שהי' מת מצוה לפי שהיו יראים לקברו שהי' מהרוגי מלכות עכ"ל מבואר מד' התוס' שס"ל בפשיטות דלאו הלכה היא והוצרכו לומר דמת מצוה הי' ואין להקשות דאמאי לא ניחא להו מצד דהי' נשיאן של ישראל והוי כיום שמת רבי דבטלה כהונה לדעת רבינו חיים ז"ל דנראה דהתוס' ס"ל כיון דכל ההיתר לטמאות הוא משום דנשיא שמת הכל קרוביו א"כ אין מותר לטמאות אלא כהן הדיוט אבל אליהו דהוא פנחס והי' כה"ג ואינו מטמא לקרובים ה"ה דאינו מטמא לנשיא לכן צ"ל דהי' מת מצוה וכה"ג מטמא למת מצוה וצ"ע על הג' בעל הפלאה ז"ל דנראה דס"ל להיפוך עיי"ש שה"ר מר"י כה"ג וא"ר דהתם שאני כיון דבלא"ה כבר הי' טמא כמו"ש בפנים יפות בזה ומסברא נראה כדאמרן עכ"פ מבואר מד' התוס' דס"ל דאפי' על צדיק גמור כר"ע שמסר נפשו על קדה"ש ובודאי מיתתו הי' עפ"י ד' וכמו שמצאנו לחז"ל שאמרו שהקב"ה אמר למרע"ה שתוק כך עלה במחשבה מ"מ מטמא טומאת מת והא דאליהו טימא את עצמו לו היינו רק משום דהי' מת מצוה:

והנה בס' פנים יפות כתב ג"כ לתמוה דאיך אפ"ל דצדיקים אינן מטמאין דהרי מי לנו גדול מיוסף הצדיק ואמרינן דטמאים לנפש אדם היו נושאי ארונו של יוסף ור"י לא דחי אלא מפני שכבר היו יכולין ליטהר אבל זה נראה דמודה דארונו של יוסף הי' מטמא וכן ילפינן מזה דמת מותר להכנס למחנה לוי' משום שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו הרי מבואר דיוסף הצדיק ג"כ מטמא כמו שאר מתים. והנה על הקושי' מהא דאמרינן דטמאים לנפש אדם הי' נושאי ארונו של יוסף עלה בדעתי לת' עפ"מ שנראה להסביר הענין שאמר אליהו על שאלתם איך טימא עצמו לר"ע דצדיקים אינם מטמאין דהכוונה עפ"מ דמבואר בתוספתא פ"א דשביעית דאיתא שם ר' נתן אומר אשר יגע בכל דבר טמא טומאות גוויות ולא טומאת קדושות יצא השורף את הפרה ופרים והמשלח את השעיר שהן טומאות קדושות מבואר מזה שר"נ ס"ל דכל דבר שהוא מצוה א"י להיות טומאה בעצם שיהי' חייבין עליו כרת על טומאת מקדש וקדשיו:

ומעתה נראה דזה ביאור הענין דמתים בנשיקה שמיתתם עפ"י ד' והי' המיתה מצוה כמו כל המצות וכמו כן ר"ע שמסר נפשו על קדושת השי"ת באופן שאין למעלה ממנו אע"פ שהוא מטמא מ"מ אינו עצם טומאה להיות חייבין עלי' על ביאת מקדש וכן אין הנזיר מגלח עלי' ואין הכהן מוזהר עלי':

ועפ"ז י"ל דבאמת מה"ט הי' ס"ל להטמאים בנפש אדם שאע"פ שהם טמאים יכולים לעשות הפסח כיון דהיו נושאי ארונו של יוסף וצדיק גמור כמו יוסף אינו מטמא במיתתו להיות טומאה חמורה שיהי' נדחה מפני הפסח אך האמת אינו כן דאפי' טומאה שאין הנזיר מגלח עליהן נדחה לפ"ש ולפ"ז יהי' הפירוש דהא דצדיקים אינן מטמאין רק לענין טומאת כהנים היינו שכהנים אינן נזהרין עליהם אבל דיני טומאה יש להם כמו פרה ופרים אך מלבד שאינו מתורץ הקשי' השני' של בעל פנים יפות ז"ל דעכ"פ יקשה מ"ר מיוסף דמותר להכניס מת במחנה לוי' אמנם מלבד זה אין זה ענין כלל לפרה ופרים שכבר ביאר הראב"ד ז"ל בפירושו לתו"כ פ' ויקרא פ' י"ב דלכן פרה ופרים ומשלח את השעיר נקראין טומאות קדושות מפני שאינן מטמאין אלא בשעה שעוסקין בשריפתן וכן מי שעוסק בהם רק לקיים מצותן הא בלא"ה אינן מטמאין וכן לאחר שנעשו מצותן אינן מטמאין ועי' בר"מ ז"ל פ"ה מפרה ה"ז וכיון שאינן מטמאין אלא למי שמקיים המצוה שציוונו לעשות בהן לכן הן נקראין טומאות קדושות משא"כ צדיקים אע"ג שמיתתן הי' מצוה וקדושה מ"מ כיין שמטמאין לכל אדם אינו בגדר טומאות קדושות ואין מזה שהמיתה הי' מצוה הכרע שלא יטמא טומאה חמורה לחיי"כ על טומאת מקדש וקדשיו וז"פ וברור:

ויש עוד להעיר בהא דצדיקים אינן מטמאין היינו רק בא"י כיון דכל המתים בא"י אינן מתים ע"י מה"מ אלא ע"י מלאך של רחמים מעלת צדיקים גדולה מהם שהוא ע"י הקב"ה בעצמו משא"כ בחו"ל ועי' בזה"ק פ' חיי שרה (ד' קכ"ה) בד' ווילנא ובנצוצי אורות להג' אזולאי ז"ל, ויודע אני בנפשי שאינני כדאי לדבר בעניני' אלו לעומק המושג וקוצר המשיג אפס מפני שהדבר נוגע לדינא אמרתי לבאר ראשי פרקים מה שיש לדון בזה: