במס' שבועות (דף ט"ז) אם נאמר מקדש למה נאמר משכן ואם נאמר משכן למה נאמר מקדש אם נאמר משכן ול"נ מקדש ה"א משכן שנמשח בשמן המשחה [חיי"כ] אבל מקדש שאינו נמשח בשמהמ"ש א"ח כרת ואם נאמר מקדש ול"נ משכן הייתי אומר מקדש שקדושתו קדושת עולם חיי"כ משא"כ משכן שא"ק קדושת עולם עיי"ש היטב:

וקשה לי אמאי לא אמרינן בגמ' דלכן לא הוי ילפינן מקדש ממשכן כיון דענין איסור טומאת מקדש וקדשיו הוא משום דמטמא המקדש ואע"ג דאין המקדש צריך טהרה ואינו מקבל טומאה דמחובר אינו מקבל טומאה מ"מ יש בו ענין טומאה שנפגם עיד"ז קדושת המקדש וע"ז חייביה רחמנא וראי' לזה מדחייב בהולך בארוכה אם הי' לו לילך בקצרה אע"פ שרץ מהר בארוכה וע"כ דאין החיוב על השיהוי שלו במקדש אלא על שמטמא המקדש וא"כ לפ"מ דמבואר בצל"ח פסחים (דף צ' ע"ב) בשם המפרשים שהקשו הא במיתת נדב ואביהוא נטמא המשכן דלא הי' מחובר ונטמא משום טומאת אוהל ותי' דבאותו [שעה] נא' פרשת טמא מת ואז כשמתו נו"א עדיין לא נאמרו דיני טומאה ולא נטמא המשכן וכליו ועיי"ש בצל"ח שתמה דא"כ איך אפ"ל דטמאים לנפש אדם הי' מישאל ואלצפן ותי' דבשעה שהוציאו אותם לחוץ אז נאמרה פרשה זו וכבר כתבנו בזה במק"א (עיין לעיל פ' שמות אות ג') עכ"פ מבואר דעת הפוסקים הנ"ל דהמשכן הי' בר קבולי טומאה וא"כ אמאי לא אמרינן בפשיטות דאם הי' כתיב את משכן ד' טמא הו"א דדוקא משכן דלא הי' מחובר והי' בר קבולי טומאה לכן חיי"כ משא"כ מקדש דהוא מחובר גמור ואינו בגדר קבלת טומאה לא יתחייב כרת אם נכנס בלא הזאה:

וביותר יפלא בעיני על הרמב"ן ז"ל שכ' בזה"ל והזכיר הכתוב הכרת שני פעמים וע"ד רבותינו הוא לחייבו במשכן אוה"מ ובמקדש בית עולמים ואפשר כפי פשוטו כי מקדש ד' קדשי הקרבן כי כבר חיי"כ באוכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו וכאן חייב עוד גם על מי שלא יתחטא ביום הג' וביום הז' אע"פ שטבל ויהי' פירוש מקדש ד' "קודש ד'" כמו את מקדשו ממנו והנה הכרת בפרשה על טומאת מקדש וקדשיו עכ"ל ותמי' לי' שא"נ כן א"כ דילמא דוקא במטמא משכן או במטמא קודש דהוי בני קבלת טומאה כמבואר בחולין (דף ק"א ע"א) בטמא שאכל קודש דתמיד נטמא הקודש עכ"פ באכילתו אפי' בתחב לו חבירו לבית הבליעה ואע"ג דטו"א צריך כביצה כ"כ האחרונים דהוא מטעם אחשבה יהי' איך שיהי' עכ"פ בגדר קבלת טומאה הוא וכן המשכן הוא בר קבולי טומאה ולכן חייבה רחמנא כ"ז שלא יתחטא מטעם שהוי מטמא מקדש וקודש משא"כ בבית עולמים דהוא מחובר גמור ואין הטומאה פועלת עליו כלל מנ"ל שיהי' חייב משום טומאת מקדש:

לכן נלענ"ד דמזה מוכרח כמו"ש רבינו הטור ז"ל בפירושו על התורה שהביא ג"כ קושית רבותינו בעלי התוס' הנ"ל שנטמא המשכן ע"י מיתת נו"א ותי' משום שדרשו חז"ל עפ"י ד' יחנו דהוי כסותר ע"מ לבנות במקומו א"כ יש עליו גם תורת מחובר כ"ז שהוא קבוע באותו מקום ואינו מקבל טומאה כלל כמו כל בנין המחובר לקרקע:

ואם אמנם כי המנ"ח תמה ע"ז שהוא היפוך סוגית הש"ס בשבת (דף כ"ז ע"ב) יעו"ש בתוס' ד"ה ואין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן שכ' להדיא דטומאת אוהל דפשתן היינו אפי' במחובר לקרקע צ"ל דהטור ס"ל דמה שהוא קבוע עפ"י ד' עדיף טפי כיון דאסור לסותרו בשום אופן ואינו נטמא משום אוהל וזה מוכרח ולכן אין נפ"מ בין משכן למקדש בזה דשניהם תורת מחובר עליהם לענין קבלת טומאה לכן מוכרח הגמ' לומר הטעם משום דמשכן קדושתו חמור דנמשח בשמן המשחה וזה ראי' ברורה לדעת הטור:

ולכאו' עלה בדעתי לה"ר שגם דעת הר"מ ז"ל כהטור דלכן לא נטמא המשכן משום דהי' לו דין מחובר לקרקע אבל כליו באמת נטמאו שעפ"ז יהי' לנו מקור נפתח לדעת הר"מ ז"ל בפ"ו מה' ק"פ ה"ב שס"ל דט"מ בשביעי שלו אע"פ שמזין עליו ביום מ"מ אינו אוכל פסחו לערב ונדחה לפ"ש וראיתו מהאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם דהי' שביעי שלהם ואעפ"כ נדחו לפ"ש אמנם ז"ד אם נטמא בטומאה שכהן מוזהר עליו ושהנזיר מגלח עליו אבל אם הי' נטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליו שוחטין עליו בז' שלו ואוכל בערב את פסחו וכולם חתרו למצוא מניין לקח הר"מ ז"ל חילוק זה דאע"ג דצריך הזאה מכל מקום כיון שהוא טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' שוחטין וזורקין עליו בז' שלו:

אמנם להנ"ל י"ל דהר"מ ז"ל למד זה מסוגי' הש"ס דפליגי מי היו הטמאים לנפש אדם וקשה כיון דנו"א מתו בא' בניסן ונטמאו הכלים שבהיכל לדעת ר"ע שמתו בפנים דהיינו בהיכל וא"כ המנורה נטמאה וכיון דהי' צריך בכל יום הטבת המנורה והדלקתה וזה א"א בלתי נגיעה במנורה וחרב ה"ה כחלל מטמא במגע וצריך הזאה ג' וז' לדעת הר"מ ז"ל (וסובר כדעת הרמב"ן ז"ל בחדא דאינו מטמא אלא במגע אמנם במה שסובר הרמב"ן דאע"ג דטמא ז' א"צ הזאה בזה פליג הר"מ ז"ל וס"ל דלענין מגע דינו כנוגע במת ממש עי' בפ"ה מטומאת מת ותמצא מבואר כן:

ובאמת הרמב"ן ז"ל כנראה ג"כ לא ברירא לי' ד"ז שאם כי בפרשתינו בקרא דעל פני השדה נראה מבואר דס"ל כן והוא הרמב"ן שרמז עליו מרן הכ"מ ז"ל בה' טומאת מת שם וכן כתב בחידושיו לב"ב עיי"ש. אמנם לקמן בפ' מטות בקרא דכל הורג נפש וכל נוגע בחלל נראה שמודה דחרב ה"ה כחלל הוא גם לענין דצריך הזאה עיי"ש) וא"כ קודם ח' בניסן א"א הי' להם שלא להתטמאות אהרן או בניו כל מי שהדליק את המנורה ורק מח' בניסן ואילך כאשר הזו בז' בניסן על המנורה וטהרה שוב לא נטמאו אם כן הי' יום ז' שלהם בי"ד:

וא"כ תמי' מאוד על ר"ע דס"ל מישאל ואלצפן היו וזה קשה דהא היו יכולין ליטהר אמאי לא אמר דהי' אהרן או א' מבניו זה שהדליק את המנורה ביום ז' בניסן דנטמא בנגיעת המנורה והי' צריך הזאה בי"ד בניסן וע"כ צ"ל דדוקא טמא מת עצמו אין שוחטין וזורקין עליו בז' שלו אבל אהרן ובניו דלא נטמא אלא בטומאת חרב ה"ה כחלל אע"ג דצריך הזאה מ"מ כיון שהוא טומאה שאין הנזיר מגלח עליו שוחטין וזורקין עליו בז' ומוכרח מזה דהר"מ ז"ל ס"ל כהטור דהמשכן בעצמו לא נטמא שהי' לו דין מחובר רק הכלים נטמאו וכיון דחרב ה"ה כחלל אינו מטמא באוהל אלא במגע אין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר עליו ולכן היו יכולין לעשות הפסח:

ואם כנים הדברים יש לתמוה על המזרחי ז"ל שכ' בפ' צו בקרא דקח את אהרן ובריש פ' שמיני דר"ע ס"ל דמישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם שנטמאו במיתת נו"א וכתיב ולא יכלו לעשות ביום ההוא הא למחר יכולין לעשות וע"כ הי' שביעי שלהן בערב פסח וס"ל לר"ע דיום שמיני היינו שמיני בניסן עיי"ש שהאריך בזה והנה אם הי' לפניו גירסא כזו בספרי דרבי עקיבא דריש ג"כ ביום ההוא אנן מה נענה אבתרי'. אבל כפ"מ שאנו רואין הגירסא לפנינו בספרי ובש"ס סוכה (דף כ"ו) נראה פשוט שאינו כן וכנראה שהמזרחי כתב כן מעצמו שהי' קשה לו מפני מה נאיד ר"ע מלומר דהיו נושאי ארונו של יוסף כיון דאם נימא דהי' בר"ח ניסן גם הם כבר היו יכולין ליטהר ולכן הכריח מזה המזרחי דר"ע דריש ג"כ ביום ההוא וס"ל דמיתת נו"א הי' בח' בניסן וממילא הי' שביעי שלהם בי"ד אמנם לפ"ד הנ"ל אאל"כ בדעת ר"ע דס"ל דמתו בפנים וא"כ נטמאו כלי המשכן וא"כ עכ"פ מטמאין במגע וכיון שא"א להטבת הנרות בלא נגיעה א"כ בלא"ה הי' טמאים שלא יכלו לעשות הפסח או אהרן או בניו והי' טמאים כל ימי הפסח כיון דכלי המשכן לא נטהרו קודם ערב פסח:

לכן נראה דר"ע ג"כ ס"ל דיום השמיני הי' שמיני למלואים והי' בא' בניסן ולא דריש כלל ביום ההוא והא דנאיד מלומר דהי' נושאי ארונו של יוסף י"ל מכמה טעמים, א) משום דס"ל דנושאי ארונו של יוסף דלא נטמאו לאחר מ"ת לא היו צריכין טהרה כלל, ב) י"ל דס"ל לר"ע דצדיקים אינם מטמאין:

וי"ל בזה ד' התוס' ב"מ (דף קי"ד) שכ' דאליהו הי' קובר את ר"ע וכששאלו לו לאו כהן הוא מר השיב צדיקים אינם מטמאין לאו משום דהלכה כן הוא רק דדחוי' מדחי לי' וצ"ע למה הי' מדחה בדבר שאינו הלכה אמנם להנ"ל א"ש דאליהו הי' יודע דר"ע ס"ל הכי מדאמר מישאל ואלצפן היו ולא ניחא לי' לומר דנושאי ארונו של יוסף היו:

ג) וי"ל דקמ"ל דמישאל ואלצפן אע"ג דהיו לויים ואין להם קרקע בא"י מ"מ היו חייבין בפסח או משום דערי מגרש הוי בכלל יש לו קרקע או משום דאין לו קרקע אינו פטור מפסח ואין הכרע לומר דר"ע ס"ל דמיתת נו"א הי' בח' בניסן ולכן אמרינן כפשטא דג"כ מודה דמיתתם הי' בא' בניסן אמנם לא נטהרו עד ערב פסח אמנם אהרן ובניו אפי' א"נ דנטמאו הי' יכולין לשחוט את הפסח בי"ד כדעת הר"מ ז"ל איברא דכ"ז לפלפולא אבל לקושטא דמילתא אא"ל דהמנורה נטמאה והכהן שהדליקה נטמא מצד נוגע בחרב ה"ה כחלל דהנה זה נראה פשוט דאהרן הכהן בעצמו הדליק את המנורה כיון שהי' בפעם הראשון שאהרן הכהן התחיל לעבוד עבודת היום דכל ז' ימי המלואים שימש מרע"ה וא"כ בודאי עשה אהרן כל עבודת היום וכן מפורש בתוה"ק וכן מוכרח בלא"ה כיון דהדלקת המנורה בה"ע הי' אחר מיתת נו"א וא"כ הם היו אוננים ולא היו יכולין ליכנס להיכל ולהקטיר קטורת ולהטיב הנרות רק אהרן שכה"ג מקריב אונן וא"כ איך אמרו חז"ל על הפרה מצותה בסגן:

ובר"מ ז"ל פ"א מפרה הי"א וי"ב ומפי השמועה למדו זו נעשית באלעזר ת"ל דאהרן הכהן לא הי' יכול לעשות הפרה דהרי עשיית הפרה הי' ביום ב' בניסן והוא נטמא אתמול בהטבת המנורה ועשיית הפרה א"א בטומאה דרק טבול יום כשר בפרה אבל טמא מת פסול בפרה וא"כ מוכרח מזה דאהרן ובניו לא היו טמאים כלל אך באמת קשה לדעת הטור שת' דהמשכן לא נטמא משום קבוע א"כ הכלים נטמאו ואיך אפשר דאהרן ובניו לא נטמאו מצד נוגע וקשה מאוד לומר שהי' אפשר ליזהר שלא יגע בהכלים בשעת עבודה:

ומה שנראה להעיר בדבר חדש בזה ונקדים בזה מה שאני מתקשה על הרמב"ן ז"ל בפ' מטות בקרא דוכל אשר לא יבא באש בסודה"ק שכ' בזה"ל וכן בדין הטומאה שהזהירם עתה ואתם חנו מחוץ למחנה (שלא יכנסו לעזרה) שבעת ימים וגו' כי מלחמת סיחון ועוג הי' כל ישראל וטומאה הותרה בציבור עכ"ל ותמי' מאוד דמה בכך דטומאה הותרה בציבור היינו רק דמותר ליכנס לעזרה לצורך ק"צ שקבוע לי' זמן אבל מ"מ חייבין על ביאת מקדש שלא לצורך וצריך הזאה ג' וז' וא"כ הדר הק"ל אמאי לא נצטוו על הזאה ג' וז' במלחמת סיחון ועוג:

לכן נראה עפ"מ דמבואר בתוספתא פ"ו דטהרות ופסקה הר"מ ז"ל ר"פ ט"ז מה' אה"ט דלכן ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור כיון דטומאה הותרה בציבור עיי"ש וכן. בירושלמי סוטה מובא בתוס' סוטה (דף כ"ח ע"ב) ד"ה מכאן:

ולכאו' הדבר מתמי' דמה ענין זל"ז דטומאה הותרה היינו רק שמותר לעשות העבודה בטומאה אבל אינו טהרה בעצם ונראה מזה דבאמת כשהותרה טומאה בציבור היינו ענין טהרה אמנם בכ"ז אינו נפקע הטומאה לגמרי ומעתה י"ל דז"ד בטומאת מת דישראל שמטמא באוהל ג"כ דהוא טומאה רוחנית שפיר י"ל דאע"ג דהותרה בציבור מ"מ הטומאה לא נפקעת ובמקום שא"צ עבודת ציבור יש עדיין להטומאה וצריכה הזאה ג' וז' משא"כ בסו"ע שהיו ט"מ מטומאת נכרים שאינן מטמאין באוהל אלא במגע ומשא וטומאה זו טומאה ממשית וגשמית היא סברא גדולה לומר דכשהותרה בציבור הותרה לגמרי וליתא לטומאה כלל ואין צריך הזאה ג' וז' ואין חייבין עלי' על ביאת מקדש ואע"ג דלפי האמת אינו כן ואחר שהוזהרו ישראל במלחמת מדין גם על טומאת עכו"ם צריכין הזאה אפי' בציבור מ"מ כיון דזה חידוש דין שנימא דאע"ג דטומאה הותרה בציבור ואפי' בטומאת מגע אעפ"כ יהי' צריך הזאה אמרינן א"ל בו אלא חידושו ולא קשיא מפני מה לא נצטוו זה מקודם כמו שלא קשי' על טבילת כלים שלא נצטוו מקודם מה"ט וז"מ בכוונת הרמב"ן ז"ל:

ומעתה י"ל כיון דכלי המשכן כשנטמאו בטומאת חרב ה"ה כחלל גם הי' צריך לומר בהו טומאה הותרה בציבור דאל"כ א"א הי' להדליק את המנורה דהרי השמן נטמא מהמנורה וכיו"ב כל עבודת הכהנים וכיון דע"כ הי' צ"ל בהו טומאה הותרה בציבור וכיון דחרב ה"ה כחלל א"ב אלא טומאת מגע וכיון דאמרת דהותרה בציבור לא היו הכהנים טמאים ולא היו צריכין הזאה שזה חידוש דין שנתחדש אח"כ דאפי' בטומאת מגע והותרה בציבור מ"מ הטומאה לא נפקע וצריך הזאה ג' וז' אבל מקודם הוה ס"ל דטומאה הותרה בציבור היינו דהותרה לגמרי בפרט במקום דל"ש אלא טומאת מגע ומשא. ועפ"ז מובן קצת הענין דספ"ט ברה"ר ספיקו טהור לגמרי דבזה נשאר הדין כמות שהי' בטומאת ציבור מקודם שנתחדש דהטומאה אינה נפקעת ועי' היטב בזה כי הוא ענין חדש בעזה"י:

ובת' לח"א כתבתי שא"נ כד' הטור דהא דהמשכן לא נטמא היינו רק משום שהי' עליו תורת מחובר אבל הכלים באמת נטמאו א"כ השלחן והמנורה ומזבח הזהב הי' מטמאים מצד חרב ה"ה כחלל וכ"כ הגאון בעל פנים יפות ז"ל בפ' תרומה ופ' תצוה דהשלחן והמנורה היו טמאים וא"כ א"א הי' לעבוד עבודה במקדש בלי טומאת אהרן והקרבנות דחרב ה"ה כחלל מטמא אדם ורק דטומאה הותרה בציבור וכ"כ הג' בפנים יפות ז"ל שם בענין שמן המנורה עיי"ש וי"ל בזה פירוש הת"כ בפ' שמיני בקרא ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן מכאן אמרו "שהכהנים" (כן גירסת הראב"ד ז"ל בפי' לתורת כהנים וכ"נ עיקר) אין מטמאין למתים והוא פלא וע' בראב"ד ז"ל שנדחק בביאור הדברים. אמנם לענ"ד נראה פירוש הדברים דהנה לכאו' יש לעי' לפ"מ דנראה בתוה"ק בטעם איסור ט"מ לכהנים משום כי את לחם אלוקיך הוא מקריב וצריך שיהי' בטהרה א"כ מה הדין אם המקדש וכליו ג"כ נטמאו בטומאת מת וא"א לעבוד עבודה אם לא יטמאו ויהיו מוכרחים לעבוד העבודה מצד טומאה הותרה בציבור א"כ שוב י"ל דמותרין לטמאות למתים כיון דממ"נ אם לא יעבדו במקדש לא אכפת לן בטומאתם ואם יעבדו בלא"ה יהי' טמאין:

אמנם מכאן מוכח דהרי כל כלי המשכן נטמאו משום חרב ה"ה כחלל וא"כ למ"ל עבודה בלי טומאה ואעפ"כ לא טמאו את עצמן אלא מישאל ואלצפן וא"כ מוכרח מכאן דאיסור טומאת כהנים היינו משום שהם כהנים ולא משום שעבודה יהי' בטהרה וזה פירוש התו"כ מכאן אמרו "שהכהנים" אינן מטמאין למתים היינו דאיסור טומאה הוא מפאת שהם כהנים ולא מפאת העבודה במקדש:

וי"ל עוד באופן אחר דהי' קשה להתו"כ כיון דבלא"ה אם יעבדו העבודה יהי' נטמאין בחרב ה"ה כחלל וא"כ אמאי לא טמאו א"ע לנו"א וע"ז אמר התו"כ מכאן אמרו שהכהנים אינן מטמאין למתים דוקא אבל בטומאת חרב ה"ה כחלל אינן מוזהרין ולכן לא טמאו את עצמן לנו"א ויהי' א"ש גם גירסא דילן מכאן אמרו שאינן מטמאין "למתים" איברא דזה רק אם נימא דחרב ה"ה כחלל מטמא באוהל ג"כ אבל א"נ דחרב ה"ה כחלל אינו מטמא אלא במגע א"כ נהי דהכלים שבהיכל נטמאו אבל מזבח הנחושת שבחצר העזרה לא נטמא שדינו כמחובר א"כ הי' יכולים לעבוד בטהרה להקריב כל הקרבנות בעזרה.

וא"כ י"ל דמשו"ה לא נטמאו לנו"א ויש להאריך עוד הרבה בזה ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא להראות שד' הטור שמשכן הי' לו דין מחובר לקבלת טומאה יש לו מקום גדול ומוכח כן בש"ס:

והנה לעיל הבאנו דברי הרמב"ן ז"ל שכ' דעפ"י הפשט נראה לפרש דאת משכן ד' היינו טומאת ביהמ"ק ומקדש ד' היינו אוכל קדשים בטוה"ג והזהיר כאן דבט"מ ל"מ טבילה גרידא ואם אכל קדשים ולא הזה עליו ג' וז' חיי"כ:

ועפ"ז נ"ל לת' מה שיש לדקדק במקראות שבקרא דאת מקדש ד' כתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ודרשינן בריש ערכין למעט קטן מכרת עיי"ש וקשה אמאי לעיל מני' בטומאת משכן לא כתיב איש למעט קטן אמנם לד' הרמב"ן ז"ל י"ל בטו"ט דהנה התוס' תמהו דל"צ קרא למעט קטן מכרת מהכ"ת לחיי"כ כיון דקטן אינו בר דעת ועיי"ש בתוס' שתמהו ע"ז דבעריות ג"כ צריך קראי למפטר קטן מכרת אמנם י"ל דאע"ג דקטן אינו בר דעת ול"צ קרא למפטרי' מעונש מ"מ בעריות דמתעסק חייב בהן י"ל דהנאה הוי כמו כוונה וגדולה מזה כתב הר"ן ז"ל דה"ט דמצה א"צ כוונה דהנאה עולה במקום כוונה ולכן צריך קרא למפטר קטן מכרת ולכן דווקא בקרא דאת מקדש ד' דקאי על אכילת קודש בטוה"ג דמתעסק חייב בי' משום שנהנה צריך לכתוב איש למפטר קטן מכרת משא"כ לעיל גבי משכן דקאי על נכנס למקדש בטומאה ל"צ למעט קטן ונסתייע מזה פירוש הרמב"ן ז"ל:

והנה ברא"ש הביא בשם יש מפרשים דהקרא ממעט אם נטמא בעודו קטן ונכנס למקדש כשהגדיל א"ח כרת אמנם הרא"ש ז"ל דחה זה דמהכ"ת נאמר כן אמנם לת' דברי הי"מ שלא יהי' תמוהין כ"כ י"ל דס"ל דמה דאמר קרא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה אין הכוונה על כרת ממש דהרי כרת אינו אלא במזיד והי' צריך קרא לפרש דז"ד אם נכנס למקדש במזיד אך הכוונה שהוא בגדר כרת דיש עליו עבירת כרת ונפ"מ דבשוגג חייב חטאת (וכבר ראיתי באחרונים שכ' לת' כן קושית התוס' דלמ"ל קרא בעריות והכא למעט קטן מכרת דת"ל דאינו בר עונשין די"ל דצריך קרא למעט דאינו בגדר כרת כלל ונפ"מ דא"ח חטאת בשוגג ועי' בר"מ ז"ל פ"ט משגגות ה"ג דמחייב קטן בן ט' באשם ש"ח אלא שאינו מביאו עד שיגדיל וה"א דגם בחטאת דינא הכי ולכן צריך קרא למעט דקטן אינו נכלל כלל בגדר כרת ואינו דומה לפחות מבן כ' דאע"ג דאינו בר עונשין בשמים מ"מ בחטאת איכא וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ):

ומעתה י"ל עפמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' ויקרא דענין זה דחייבה רחמנא קרבן בשגגה על העלם טומאה באכל קודש או שנכנס למקדש הוא חידוש כיון דהוי טעה בדב"מ וצריך להיות פטור ומעתה י"ל דא"ל בו אלא חידושו דדווקא כשנטמא כשהי' גדול דהי' עליו מיד החיוב לטבול כשירצה לכנוס למקדש ולאכול קדשים לכן אם נכנס למקדש או אכל קודש אח"כ בהעלם טומאה חייב קרבן משא"כ בשנטמא בקטנותו דלא הי' לו חיוב ודעת שיטבול שוב פטור בגדלותו כשיכנס לקודש בהעלם טומאה משום טעה בדבר מצוה וי"ל דקאי אליבא דר"ע דס"ל דרק על העלם טומאה והוי תמיד טעה בדב"מ:

הן אמת שיש לעי' קצת א"נ דכוונת המקראות לכלול שוגג לענין חיוב חטאת א"כ מה מקשינן בגמ' ליכתוב רחמנא מקדש ול"ב משכן לפי"מ שהעיר הג' רעק"א ז"ל בת' דאיך מחייב קרבן על העלם מקדש הא הוי מתעסק כמו"ש התוס' בשחט בחוץ בהמת חולין וקסבר שהוא קודש דהוי מתעסק:

אמנם לענ"ד נראה דלק"מ דהנה כבר תמה הג' מוהר"מ בנעט ז"ל בס' מגן אבות דלפ"ז אמאי חייב קרבן בשגגת שבת הא הוי מתעסק דקסבר שהוא חול ות' דדוקא במה שהוא במקרה איסור והי' יכול להיות גם היתר אז אם טעה וקסבר שהוא היתר הוי מתעסק משא"כ שבת שהוא עצם קדושה וא"א להשתנות אע"ג דהוא סובר שהוא חול, א"ז בגדר מתעסק אנא שוגג והוא סברא אמיתית:

וראיתי להג' מקינסק שי' בס' חלקת יואב ח' או"ח ס"ז שכ' עליו שדבריו תמוהין דא"כ בשגג ביוה"כ למה יהי' חייב חטאת ומבואר בחולין (דף ק"א ע"ב) וברש"י שם דבשגגת יוה"כ מחייב חטאת אף דיוה"כ בב"ד תלי' והי' הדבר באפשרי שזה היום לא יהי' יוה"כ עכ"ל ותמהני עליו הלא הג' מוהר"מ בנעט ז"ל בעצמו שם העיר מיוה"כ ועיי"ש מה שכ' בזה ומה שהקשה מחולין (דף ק"א ע"ב) ורש"י שם במחכ"ת הא התם אינו מתכוין להיתר כיון דהזיד בשבת ואיך יתכן לקרותו מתעסק וז"פ:

ומעתה נראה דה"ה קדושת המקדש כיון דהוא מקודש מתחילת הבריאה ולא בטלה קדושתה גם היום לכן העלם מקדש הוי כמו העלם שבת ואינו בגדר מתעסק אלא בגדר שוגג כיון דהוא עצם קדושה דמקום זה מיועד מתחילת הבריאה להיות מקום שכינת השי"ת כמש"כ המפרשים ומעתה וראה דז"ד במקדש אבל במשכן דאין קדושתו מיוחד על מקום הזה נראה דבהעלם משכן הוי בגדר מתעסק וצריך לבא לחידוש דינו דהגרע"א ז"ל דאע"ג דמתעסק פטור מחטאת מ"מ חייב בקרבן עולה ויורד:

אך לפ"ז מה מקשה הגמ' לכתוב מקדש ול"ב משכן כיון דרבותא גדולה קמ"ל דמשכן דינו כמקדש דחיי"כ ובשוגג חטאת בהעלם משכן דבשלמא אם הקרא איירי רק במזיד ולענין כרת א"ש אבל לפ"מ שכתבנו דקראי קאי גם לענין חיוב חטאת בשוגג קשה כנ"ל:

אך י"ל דזה באמת נכלל בת' הגמ' דאי תנא מקדש הו"א משום דקדושתו קדושת עולם והכוונה כנ"ל כיון דקדושתו קדושת עולם הוי עצם ולכן אינו מקבל השתנות וממילא גם בהעלם מקדש הוי רק שוגג והבן ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ: