ברמב"ן ז"ל בקרא וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו' כתב בזה"ל ועוד אמרו רבותינו דעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשיכון השכינה וכן נראה בכתוב שאמר ואם טמאה ארץ אחוזתכם וכתב ע"ז הגאון המובהק בעל דברי אמת הספרדי ז"ל בד' ל"ט מדרשותיו שא"א לומר שכוונת הרמב"ן ז"ל כפשטא דעבר הירדן אינו ראוי לביהמ"ק דהרי גם א"י חוץ מירושלים א"ר לבהמ"ק ואף קודם שנבחרה ירושלים דוקא שילה אלא ע"כ שכוונתו לומר שאף בשעת היתר הבמות לא היתה ראוי' עבר הירדן לבמה וכמאמר הכתוב ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם:

ונסתייע מזה שיטת מר"ח אלפנדרי ז"ל בדרך הקודש שמחדש דמשעה שנבחרה א"י ונתקדשה בקדושת הארץ אפי' בשעת היתר הבמות לא הותרו אלא בא"י אבל לא בחו"ל והא דמצאנו בסוף זבחים גבי אפרא דהורמז דשדרה קרבנא ואמר רבא לסקוה התם שאני דהוי קרבן של ב"נ דאין להם שייכות לא"י אבל ישראל משעה שנתקדשה א"י אף שמותר להם להקריב בבמה אינו מותר להם להקריב אלא בא"י אתד"ק:

והנה ברור הדבר שמודים הגאונים ז"ל דאם אמרינן קדושה ראשונה ק"ל ולא קידשה לעתיד לבוא ולאחר חורבן הבית נתבטלה קדושת הארץ ג"כ א"כ ה"ה כמו קודם שנבחרה ארץ ישראל ומותר להקריב בבמה אפי' בחו"ל וזה דעת ר"י במס' מגילה (דף י') שאמר שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזה"ז משום דקדושה ראשונה לא קידשה לעת"ל וכו' ומקיש נחלה למנוחה מה מנוחה יש אחרי' היתר אף נחלה יש אחרי' היתר וכוונתו דהלימוד הוא רק על קדושת המקדש דבטלה כמו קדושת שילה דבטלה וממילא קיל הוא לענין היתר הבמות ממה שהי' לאחר שילה דלאחר שילה נהי דקדושת המשכן בטלה מ"מ קדושת הארץ לא בטלה ולא הי' מותר במה אלא בא"י אבל לאחר חורבן כיון דקדושת הארץ בטלה וזה ידעינן מסברא כיון דהי' ע"י כיבוש ממילא כשנכבשה ע"י נ"נ בטלה קדושת הארץ וכיון שמבואר מהקישא דנחלה למנוחה דגם קדושת המקדש בטלה ודלא כדעת הר"מ ז"ל פ"ו מה' בית הבחירה הט"ו ט"ז עיי"ש היטב א"כ ממילא דגם בחו"ל מותרין להקריב בבמה ולכן מקריבין בבית חוניו אע"ג דהוא בחו"ל וז"ב ופשוט:

ולמ"ד דק"ר ק"ל וק"ל לבא בין קדושת המקדש ובין קדושת הארץ ג"כ מודים הגאונים ז"ל דל"ש הקרבה בבמה כלל אפי' בא"י ולא יתכנו דבריהם אלא בא"י בשעה שהי' מותרין הבמות וכן בזה"ז למ"ד דק"ר ק"ל וק"ל לבוא דוקא לענין קדושת הארץ אבל קדושת המקדש בטלה והוי נחלה ממש כמו מנוחה דא"י נשארה בקדושתה וכמו"ש תוס' זבחים (דף ס' ע"ב) ד"ה מאי קסבר או לדעת הראב"ד ז"ל פ"ו מה' בית הבחירה דלמ"ד קדושה שני' קדשה לעת"ל היינו רק קדושת ירושלים אבל קדושת המקדש בטלה לדידהו צ"ל דגם בזה"ז אינו מותר בחו"ל אלא קרבנות עכו"ם אבל קרבנות ישראל אינן מותרין בבמה אלא בא"י וזה מוכרח בכוונת מר"ח אלפנדרי והדברי אמת ולמדתי עקרי דברים אלו מדברי הגאונים ז"ל בס' סדרי טהרות על כלים (דף מ' ע"א) ובהקדמה שם אלא שבדברינו נתישבו ד' המר"ח אלפנדרי שלא יקשה עליו ממגילה (דף י') ועיי"ש היטב ותבין דברינו:

והנה אף שהדין הוא חידוש גדול כמו שהאריכו הגאונים ז"ל שם הנה מצאתי ראי' לזה מד' הפירוש המיוחס לרס"ג ז"ל על דניאל י' פסוק ג' לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי שכ' שם בזה"ל גם דעתי לומר על בשר דגים ועופות תורים ובני יונה איל וצבי וכיו"ב הוא אשר לא באו אל פיו כל אותן שבועים דהתאבלו על ירושלים "שאם תאמר בשר בקר וצאן לא יתכן לומר כן לפי שלא אכלו בני הגולה בשר בקר וצאן בגלות בבל כי לא ראוי להשחט כ"א בשעריך בארץ הקדושה למען זרוק הדם וקטר החלב" עכ"ל:

מבואר מד"ק דבר נפלא מאוד דבבבל לא היו אוכלין בשר תאוה והי' מחויבין לאכול בשר שלמים בא"י ואינו מובן כלל ביאור הדברים לכאו' אלא דס"ל דכמו דלר' ישמעאל הי' אסורין במדבר בבשר תאוה כיון דהיו יכולין לאכול שלמים ורק כי ירחק ממך המקום ונאסרו הבמות אז הותר להם בשר תאוה ה"ה לאחר חורבן הבית שבטלה קדושת הבית הותרו הבמות אז נאסר להם בשר תאוה אמנם ס"ל דרק קדושת הבית בטלה אבל קדושת הארץ לא בטלה וכ"ד התוס' זבחים הנ"ל בפירוש ק"ר ק"ל וק"ל לבוא דהיינו רק קדושת הארץ והותרו הבמות כיון דקדושת הבית בטל אמנם כיון דקדושת הארץ לא בטלה לא הותרו הבמות אלא בא"י לכן ס"ל דהי' אסור לגמרי בשר בחו"ל כיון דלא הי' עצה ע"י במה דבחו"ל אסורין במות ומבוארין לגמרי דברי מהר"ח אלפנדרי ז"ל כמו שביארנו דבריו וע' בתוס' חולין (דף י"ז ע"א) ד"ה וכ"ש השתא דארחיקו להו טובא שהקשו למה דמבואר במכות (דף י"ט ע"א) דר"י ס"ל דק"ר ל"ק לעתיד לבוא א"כ הותרו הבמות וא"כ הרי אדרבה אקרובי להו טפי ונשארו בקשי':

ולהנ"ל י"ל בשנדקדק בלישנא דאמר רבה ר"י הוא וכו' משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין וצ"ע הלשון ועכשיו שגלו נראה דדוקא בגלות דהשתא הוי ס"ד דחוזרין לאיסורן הראשון אבל לא בגלות בבל וקשה מ"ש בין גלות בבל לגלות דהשתא:

אמנם להנ"ל י"ל כיון דס"ל לר"י דק"ר לא קידשה לעתיד לבוא א"כ לאחר שגלו בטלה בין קדושת המקדש ובין קדושת הארץ וא"כ הותרו הבמות בכל מקום וא"כ באמת חזרו לאיסורן הראשון בלי שום ספק כיון דיש להם היתר במות ומקרבי טפי אמנם עכשיו שגלו בקדושה שני' דס"ל לר' יוסי דקדושה שני' לא בטלה ודעת הראב"ד ז"ל בפ"ז מבית הבחירה דהיינו רק קדושת הארץ אבל קדושת המקדש בטלה א"כ עתה נהי דהותרו הבמות מ"מ ה"ד בא"י אבל בחו"ל אסורין הבמות לפי"ד מר"ח אלפנדרי ז"ל וכיון דגלו עתה מא"י ואין להם עצה בבמות לכן אמרינן דלעולם שוחטין וע"ז מקשה ר"י כיון דאמרת דבזמן הבית אע"ג דלא הי' אלא ט"ו יום מירושלים מ"מ הוי בכלל כי ירחק ממך הדרך א"כ השתא כשגלו למדינות רחוקות מא"י ומרחקי טפי ממקום היתר הבמות לא כ"ש דמותר בשר תאוה ומת' קושית התוס':

אך לפי"ז מבואר להיפוך מד' הרס"ג ז"ל דכיון דא"א בחו"ל בבמה בשר תאוה מותר בחו"ל אמנם י"ל דדעת הרס"ג ז"ל דדוקא בחורבן בית שני כיון דהגלו למדינות רחוקות הוי בכלל דמרחקי מא"י והותר להם בשר תאוה אמנם בחורבן בית ראשון אפי' א"נ דל"ב אלא קדושת המקדש אבל קדושת הארץ לא בטלה וכמו שנראה גם מדעת רש"י מכות (דף י"ט) שם דדעת ר' ישמעאל דזה פשיטא דקדושת הארץ לא בטלה וא"כ אפי' כשהותרו הבמות לא הותרו אלא בא"י מ"מ כיון דבבל סמוכה לא"י כמבואר בר"מ ז"ל רפ"א מה' תרומות לא הוי בכלל כי ירחק ממך המקום ואסור להם בשר תאוה בבבל רק שצריך לילך לא"י להקריב בבמה בשר שלמים ודוקא עכשיו שגלו בריחוק מקום פשיטא דמותר בשר תאוה ולפי"ז דברי הרס"ג ז"ל מבוארין בש"ס ונסתייע שיטת הר"ח אלפנדרי ז"ל שאל"כ הדר"ל קושית התוס' כיון דמותר להקריב בבמות אמאי פשיטא לי' לר"י דהוי בכלל מרחקי טפי:

ויש להעיר קצת לר"י דס"ל בכתובות (דף קי"א) דכל העולה מבבל לא"י עובר בעשה דשמה יהי' א"כ אע"ג דסמוכה בבל לא"י מ"מ הוי בכלל דמרחקא כיון דא"א לעלות לא"י להקריב בבמה ועיי"ש בתוס' דעיקרא דקרא בגלות בבל א"כ נראה דבגלות בבל הי' דרשה גמורה שהי' אסור לעלות לא"י ואולי י"ל דלא נאסר אלא דרך קבע אבל דרך עראי לילך לא"י להקריב שלמים ע"מ לחזור אינו עובר בעשה זו וי"ל עפמ"ש במק"א שמדעת הר"מ ז"ל פ"ה ממלכים נראה דס"ל דלהלכה אמרינן דהך קרא דבבלה יבואו ושמה יהי' לא אתא לאסור אלא שאר הארצות אמנם א"י אינו בכלל זה כיון דאיכא עשה דישיבת ארץ אינו נאסר ע"פ נביא כקושית הג' בעל מגילת אסתר ז"ל במ"ע ד' לדעת הרמב"ן ז"ל ועי' בלח"מ שם ולענ"ד נראה כמו"ש, א"כ להלכה לא קיי"ל כר"ז בדין זה ויש להאריך עוד בכ"ז ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא לבאר שדברי הג' ר"ח אלפנדרי ז"ל יש להם מקום ואין לדחותם כלאח"י אם כי מד' הרמב"ן ז"ל לא מוכח כלל שכוונתו על במה קטנה די"ל דכוונתו על במה גדולה דוקא ודלא כדברי אמת שמכריח מזה כשיטת המר"ח אלפנדרי וכבר הרגישו בזה בס' סד"ט שם:

אחרי כתבי כ"ז הראה לי מופלג אחד בחת"ס חולין (דף טו"ב) שהביא דברי הרס"ג ז"ל ופירש ג"כ דדעתו דס"ל דקדושה ראשונה שבטלה הותרו הבמות ומ"מ אסור להקריב בחו"ל מפני טומאת ארץ העמים או מפני המלכיות ומ"מ נאסרו בבשר תאוה ואמנם קדושת עזרא קידשה לעת"ל ולכן אסורים הבמות ומרחקי מותרים בבשר את"ד ז"ל, ושמחתי כי בעיקר הדבר כוונתי להג' ז"ל:

אמנם מ"ש בדעתו דלכן היו אסורין בחו"ל משום טומאת ארץ העמים זה פלא הלא טומאת ארץ העמים נגזרה בימי בית שני מיוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים כמבואר בשבת (דף י"ד ע"ב) ומ"ש מפני המלכיות אין לו מובן כלל שמנ"ל לרס"ג שלא היו יכולין להקריב בבמות בחו"ל מפני המלכיות להוכיח מזה דלא קאי אלא על בשר שאינו חזי להקרבה וברור הדבר לענ"ד שא"נ שכוונת רס"ג ז"ל משום היתר הבמות ע"כ דס"ל כדעת מר"ח אלפנדרי ז"ל דבחו"ל לא הותרו הבמות וכמו שביארנו:

והנה בעמדי בענין זה כתבתי מכתב לכבוד ידידי הרב הה"ג הצדיק חו"פ כקש"ת מוהר"מ שליט"א מפילעוו וכתבתי אליו בקצרה דברינו הנ"ל בביאור שיטת הרס"ג ז"ל וזה אשר השיב לי:

ב"ה ה' לסדר שמות תרע"א לפ"ק:

ידנ"פ הרה"ג החו"ב החסיד המפורסם וכו' מוה"ר מאיר דן שליט"א:

יקרת מכתבו הגיענו ומה שהעיר כ"ת בפשט המיוחס לרס"ג ורוצה לחדש דנאסר בשר שור וצאן לגלות בבל מטעם דס"ל דבטל קדושת מחיצות וקדושת א"י לא בטלה וא"כ הותר הבמות בא"י דוקא וממילא נאסרו בני בבל מצד דמקרבא לא"י משא"כ בגלות הזה דמרחקי טובא קשה לומר זה דהא בסוף זבחים מפורש קראי ויאמר שאול פצי בעם וגו' דהותר להם שחיטת חולין בלילה בשעה שהקריבו באותו יום בהיתר במה אלמא דלא אסר בשר תאוה מצד היתר במה קטנה דמקרבא אף בא"י ובאותו מקום שהי' להם במה וקושית התוס' בחולין (דף י"ז) הוא רק על ר' יוסף שאמר שלא צריך להשמיענו כלל מק"ו דמרחקי טפי דעכ"פ הי' צריך להשמיענו כיון דהותר הבמות אבל לא שנאמר מזה ליסוד דבשעת היתר הבמות אסור בשר תאוה דכתיב כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ד' לשום שמו שם ואין זה בבמת יחיד ובפרט לפירוש רש"י דאסור בשר תאוה מצד ואל פתח אוהל מועד וגו' וכן במדרשי חז"ל בפ' אחרי ופ' ראה שמסייעים לדברי רש"י כמו שמביא הרמב"ן ורשב"א בחידושים בוודאי לא קאי הקראי לאסור בשעת היתר במות יחיד:

וביותר קשים דבריו להעמיס זאת בפירוש רס"ג על דניאל כיון דהמראה הי' בשנת שלוש לכורש והמזבח נבנה עוד בשנה הראשון לכורש כמבואר בספר עזרא ג' ונתקדש אז בקדושה שני' מאנשי כנה"ג אף למאן דס"ל קדושה ראשונה בטלה כמפורש בכתוב שהעלו עליו עולת תמיד ומוספין ואף דבטלה בנין הבית אחרי כן מ"מ קדושת המזבח לא נפקע וא"כ נאסרו אז במות יחיד אף בארץ והאבילות דדניאל התחיל בשנת שלוש לכורש וא"כ האיך לא אכלו אז בני בבל בשר שור וצאן הא נאסרו הבמות וממזבח שבירושלים היו מרחקים טפי גם אח"כ כשנגמר בנין הבית בשנת שש לדריוש לא מצאנו שיעשו חנוכת המזבח רק כתיב חנוכת בית אלקה בחדוה מבואר דהמזבח נתקדש עוד בימי כורש הראשון וכן חנוכת חומת ירושלים עשה עזרא אבל קדושת המזבח הי' נגמר עוד בשנה אחת לכורש הראשון, ע"כ ימחול עוד לעיין בדבר היטב ודע למבין ויביאם בכור הבחינה:

לפי דעתי נראה לפרש דברי הרס"ג התמוהים ע"פ דיש להקשות דאם ההיתר דבשר תאוה הוא רק מצד כי ירחק ממך המקום שנתרחקו ממשכן כפשט דברי ר' יוסף בחולין א"כ קשה דבירושלים וי"ב מילין מסביב כמחנה ישראל במדבר היו צריכים להיות אסור בבשר תאוה ולמה הותר בכל מקום אך מדברי המדרש רבה פ' ראה נראה שיש עוד טעם להתיר בשר תאוה מקרא כי ירחיב ד' אלק' את גבולך דמביא המדרש קרא מתן אדם ירחיב לו וכן הקרא ד' מתיר אסורים יעיין שם היטב עד אמר ר' אבוהו מה לי ממקום אחר למוד ממקומו מה כתיב למעלה השמר לך פן תעזוב את הלוי ואח"כ כי ירחיב ד' אלקיך את גבולך וכו' עד אמר ר' לוי למה"ד למי שאמר לחבירו השאילני זהב אחד וכו' כך האדם הזה כשנבדק ומפריש מעשרותיו כראוי מרחיבין לו את גבולו ויש להאריך בהבנת כל דברי המדרש:

אך בקיצור נראה כוונת מדרש כמו שהי' אסור לאדם הראשון לאכול בעלי חיים דאין נפש שולט בנפש רק הותר לנח מצד שנצולו בזכותו או מצד שזנם וכלכלם בתיבה כמו שביאר הרמב"ן ז"ל ואור החיים בפירושם מצד זכות נח ניתן הבעל חי לאכילה לבניו אחריו אך הדם נאסר כשניתן התורה ג"כ מצד דאין נפש שולט בנפש וניתן על המזבח לכפר כמו כן נאסר בשר של בקר וצאן כשנבנה המשכן מצד מעלתם שנתנו לכפר על ישראל בתמידין ומוספין וחטאות ואשמות ואף בשרם של הקרבנות ניתן לכפרה וא"כ שפיר שנאסר בשר תאוה של בקר וצאן שיש להם מעלה שמכפרים על האדם ואיך ישלוט בהם לאכלם אכילת חולין אך הקדשים לשלמים משלחן גבוה קזכו בהם אך בכניסתן לארץ שנצטוו ישראל במצות התלויות בארץ להעלות לד' אף הצומח מן האדמה אז נתעלה כח ישראל יותר שמגביהים את השפלים אף מדומם וצומח לשמים וא"כ שפיר שנתוסף זכות לישראל להיות אוכלים בעלי חי אף צאן ובקר שיש להם מעלה שנתנו לכפרה מצד שאדם הוא בעל מעלה יותר שעל ידו נתעלה לשמים הדומם והצומח:

ובזה נתבאר דברי המדרש ד' מתיר אסורים מצד כי ירחיב ד' את גבולך שגבול של אדם נתרחב לשלוט לאכול הבעלי חיים שמתקבלים לרצון על המזבח ג"כ מצד שיש לאדם מעלה ותורה שמקיימים המצות התלויות בארץ נתקיים בו ג"כ הקרא מתן אדם ירחיב לו ממילא נרחב גבולו אף באכילת חולין שלו ובזה מתורץ שפיר למה התיר הכתוב אף בירושלים לאכול בשר תאוה אבל במדבר שלא הי' להם עוד זכות מצות התלויות בארץ אסור להם אכילת בשר מן בהמות שניתן לכפרה להם ודם יחשב לאיש ההוא דם שפך כמבואר במד"ר בסדר אחרי שקאי גם על בשר תאוה:

ובזה יתבאר דברי רבה בש"ס חולין (דף ט"ז) שלא תקשה עליו קושית ר' יוסף שסובר ג"כ כשיטת המדרש שהותר מצד הרחבת גבול של מצות התלויות בארץ ע"כ צריך התנא להשמיענו הכל שוחטין אף לאחר שגלו שבטלה הרבה מצות מ"מ הותר מצד הרחקת מקום טפי שאין לנו מזבח כלל או מצד שלא בטלה לגמרי קדושת הארץ ויש עוד הרבה מצות שנוהגים אף בזמן הזה:

ובהנ"ל יתבאר שפיר פירוש הרס"ג על דניאל שאמר שהי' אסור בשר צאן ובקר לבני בבל אז עפ"י דקיי"ל דקדושה ראשונה בטלה לגמרי לענין מצות התלויות בארץ ולענין קדשים כבר נתקדש המזבח שבירושלים ע"י אנשי כנה"ג ונביאים שביניהם וקדושת הארץ למצות לא נתקדש עדיין כלל עד שעלה עזרא וקידש הארץ למצות כמבואר בש"ס כתובות כ"ה ובכמה דוכתי ובערכין (דף י"ג) לענין שמיטות שלא מנו עד שעלה עזרא וקידש בשנת ז' לדריוש הפרסי וכן בקראי בספר נחמי' (דף י') א"כ כל אותם הכ"ג שנים שנתקדש המזבח והארץ למצות לא נתקדש כלל שפיר הי' אסור להם בשר תאוה מצאן ובקר אף בהרחקת מקום שלא הי' להם הרחבת גבול כלל משא"כ היום שקדושה שני' לענין מצות התלויות בארץ לא בטלה לגמרי שפיר שמותר לאכול בשר אף בקר וצאן מצד הרחבת גבול של מצות התלויות בארץ ושמיטת קרקעות נוהג בארץ בזה"ז מה"ת לכמה פוסקים וגם נוכל לומר שהי' דעתם לעלות עם גלות עזרא ונותנים עליו חומרי מקום שילך לשם לירושלים והרחבת גבול לא הי' אז אף בירושלים כנ"ל:

ובזה יתבארו דברי הרמב"ן בפירושו בפ' ראה וכן בחידושיו שאומר שהותר בשר תאוה רק לאחר ירושה וישיבה וקשה שפשט הלשון של ר' ישמעאל כשנכנסו ישראל לארץ הותר להם משמע שתיכף הותר להם וכן בודאי אף בשבע שכבשו לא היו סמוכין למשכן גלגל ולא הי' דומה למדבר ולמה נאסרו אך לטעם הנ"ל שפיר שלא הי' שייך מתן אדם ירחיב לו רק אחר ירושה וישיבה כשנתחייבו במצות התלויות בארץ ואולי ר' ישמעאל לשיטתו בקידושין שרק במקום שנאמר ביאה ומושב לאחר ירושה וישיבה אבל ביאה סתם תיכף נתחייבו וא"כ לשיטתו נתחייבו בשמיטות ומעשרות תיכף ושפיר שגם בשר תאוה הותר להם מיד אבל לפי דקיי"ל שלא מנו שמיטין עד אחר ירושה וישיבה גם בשר תאוה לא הותר מקודם אף בהרחקת מקום וד"ל:

ע"כ צויתי להעתיק למען אהבת כ"ת והנני דו"ש כ"ת באה"ר ומברכו שיברך ד' את גבולו:

משה בהרה"ק מור"י זצללה"ה והנה לאהבת כבוד ידידי הרה"ג שליט"א אשתעשע קצת בדבריו היקרים:

מ"ש מזבחים (דף ק"כ) דס"ל לשמואל דהי' שחיטת חולין אע"ג דהי' בשעת היתר הבמות:

לענ"ד נראה פשוט כיון דהי' בעת מלחמה עם הפלשתים ואין לך מלחמת מצוה גדולה מזו והותר להם כל איסורים לכן הותר להם איסור דבשר תאוה ואפי' לפ"ד הר"מ ז"ל דדוקא באין להם מה לאכול מ"מ כיון דהי' בלילה ולא הי' להם עצה לאכול בשר קדשים הותר להם איסור דבשר תאוה אם הי' רוצים לאכול בשר וז"ב ופשוט:

וכ"כ בחידושינו לפרש ד' הרמב"ן ז"ל בפ' ראה בקרא דכי ירחיב וגו' את גבולך שכ' בזה"ל כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה עכ"ל שכוונתו דבשבע שכבשו ושבע שחלקו אע"ג דנראה פשוט דגם אז הותר להם בשר תאוה כמו שהותר להם כל איסורים במלחמת מצוה [ות' הגמ' לחלק בין שלל דידהו לשלל דידן אינה הלכה] מ"מ איסור בשר תאוה ביחוד לא הותר להם עד לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו והטעם בזה כיון דזה דהותר להם בשר תאוה הוא מצד ריחוק המקום כמבואר ברמב"ן ז"ל שם וביותר ביאור בקרא דאך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל שכ' בזה"ל אבל בבואם לארץ והוצרך להתיר בשר תאוה מפני הרחק המקום עכ"ל א"כ, ז"ד לאחר כיבוש וחילוק דנאסרו הבמות הותר להם בשר תאוה אבל בז' שכבשו ושחלקו דהותרו הבמות לא הותר להם בשר תאוה והוי ככל איסורים [דלא] דהותר להם בשעת מלחמה:

ותמהני על הרה"ג שיחי' שכ' שאם נימא דהיתר בשר תאוה הוא רק מצד הרחקת המקום א"כ קשה דבירושלים וי"ב מילין מסביב כמחנה ישראל במדבר הי' צריכין להיות אסור בבשר תאוה והרי הרמב"ן ז"ל הזהיר בזה וכתב בזה"ל ואין טעם כי ירחק ממך המקום שיהי' מותר בהרחקת המקום בלבד שא"כ יהי' יושבי ירושלים אסורים בבשר תאוה אבל עם כל ישראל ידבר ויאמר להם כי כאשר ירחיב השם את גבולם ולא תהיו כולכם יושבים סביב למשכן כאשר אתם היום במדבר יהי' לכם בשר החולין מותר כי א"א שתלכו כולכם ממקום רחוק אל המקום אשר יבחר ד' ותזבחו זבחים שלמים כל מה שתאכלו, עכ"ל:

הכלל כי ברור הדבר לענ"ד שגם דעת הרמב"ן ז"ל דהיתר דבשר תאוה עיקרו מצד הרחקת המקום לזאת בשבע שכבשו ושחלקו דהותרו הבמות לא הותר להם בשר תאוה וי"ל יותר דאע"ג דהותר להם כל איסורין מ"מ א"נ דאינו בגדר היתר גמור אלא בגדר דחוי' א"כ י"ל דהי' מוטב לנחור מלשחוט דנבילה בלאו אמנם שחיטת חולין הי' דינו כש"ח דהוא בכרת לזאת לא הותר להם בשר תאוה לכתחילה לשחוט שחיטת חולין ויש לפלפל בזה הרבה בענין איסור אכילת בשר תאוה ויבואר אי"ה במקומו:

אמנם מ"ש הרה"ג שליט"א להעיר שבד' הרס"ג ז"ל לא יתכנו הדברים כיון דכבר נתקדש המזבח מקודם וא"כ נאסרו הבמות אף בא"י ושוב מותר בשר תאוה בזה יפה העיר. אך כיון שמבואר בד' הרס"ג ז"ל "כי לא ראוי כ"א בשעריך בארץ הקדושה למען זרוק הדם והקטר החלב"' עכ"ל נראה מבואר דל"צ בהמ"ק כ"א ארץ ישראל וע"כ דס"ל דהותרו אז הבמות וע"כ דס"ל דכשחזר כורש וביטל הרשיון לבנין בהמ"ק בטל גם קדושת מזבח כיון דכל הבנין שנתקדש הי' עפ"י הרשות שלו כשחזר וביטל הרשיון ובטלה עבודת השם בטל ממנו קדושת המקום והותרו הבמות וי"ל עוד משום ובאו בה פריצים וחללוהו כשבאו אח"כ למקדש ולא הניחו לבנות אותו נתחלל הכל מקדושתו והותרו הבמות ובאמת אח"כ כשנבנה המקדש הי' גם חנוכת המזבח כמפורש בכתוב כל הקרבנות שהקריבו וזה הי' חנוכת המזבח ובאמת נראה כן גם מקראי דלא הקריבו פסח מקודם לאחר גמר הבנין בימי דריוש נראה דמקודם לכן לא הי' לו דין מקדש וחייבין אנו למשכוני נפשין על דברי הגאון רס"ג ז"ל ויש להאריך עוד בזה ואין כאן מקומו: