ז"ל הרמב"ן ז"ל בפתיחת ס' דברים. הספר הזה ענינו ידוע דהוא משנה תורה ובאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ, רוב מצות התורה הצריכות לישראל. לא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא ממעשה הקרבנות ולא בטהרות כהנים ובמעשיהם שכבר ביאר אותם להם. והכהנים זריזים הם. לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה. אבל בישראל יחזור המצות הנוהגות בהם. פעם להוסיף להם ביאור ופעם שלא יחזור אותם רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות כמו שיבואר בספר הזה בעניני ע"ז אזהרות מרובות זאח"ז בתוכחות וקול פחדם אשר יפחיד אותם בכל עונשי העבירות עכ"ל. ויש להמתיק הד' ביותר דעתה כשנכנסו לא"י זרז אותם מרע"ה עוד הפעם במצות התוה"ק כיון דכל נתינת א"י הי' רק בזכות התוה"ק וזו"ז אין להם חלק ונחלה בא"י דמה"ט כתב הרשב"א ז"ל דבא"י לא הי' להם טענת מודעה ומעתה ז"ד לישראל אבל כהנים דמפורש בתוה"ק (דברים י"ח) לא יהי' לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה וגו' ד' הוא נחלתו כאשר דיבר לו ולזאת לא הי' שייך עתה לזרז אותם עוד הפעם במצות שלהם. ודרך פלפול י"ל בטו"ט דלכן רק בישראל הי' צריך מרע"ה לזרז אותם עוד הפעם בכניסתן לא"י במצות משא"כ הכהנים לפ"מ דקיי"ל דבשבע שכבשו הותרו להם כל האסורים לכן הי' צריך מרע"ה לזרז אותם שידעו שזה רק לזמן הזה אבל לאחר הכיבוש ה"ה מוזהרין על כל האסורין ובקדושתי' קיימי ומעתה לפמ"ש הג' מוהר"י זצלה"ה בס' "אהבת יהונתן" דרק לישראל הותרו אסורים בשבע שכבשו אבל הכהנים דחמירי קדושתי' לא אשתרו להו כלל וא"כ לא הי' צריך לזרז את הכהנים במצות. הן אמת שראיתי להמחברים שתמהו על הג' זצ"ל דהרי ממקומו מוכרע להיפוך דא"כ מה מקשינן בחולין (דף י"ז ע"א) על בעי' דר"י דאיברי בשר נחירה השתא דבר טמא אישתרו להו בשר נחירה מבעי' הא נפ"מ לכהנים. א"ו דלכ"ע אישתרי ד"א בשעת מלחמה אמנם לענ"ד א"ז השגה לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' אמור בקרא דנו"ט לא יאכלו לטמאה בם שכ' יאמר שיזהר מאכילת נו"ט שלא יטמא בם ויצטרך להנזר מן הקדשים וכו' ולכאו' תמי' ת"ל דבלא"ה אסורין לאכול משום נבילה לכן נראה דקאי להלכה דקי"ל כר"ע דסבר נחורה אישתרו להו במדבר ועי' בר"מ ז"ל פ"ד מה' שחיטה הל' טו"ב שנראה מבואר דלר"ע דאישתרי להו בשר נחורה במדבר היינו דהי' מותרין בנבלה כשאר אוה"ע עיי"ש היטב ולפ"ז נראה פשוט דהי' דינו כנבלה דהי' מטמא ולזאת בא הכתוב להזהיר את הכהנים שיש עליהם אזהרה שלא יאכלו בשר נחורה משום דעיד"ז יבואו לידי ביטול עשה דאכילת קדשים וא"כ ליכא למימר דאבע"י ר"י נפ"מ לכהנים כיון דהם גם במדבר הי' אסורין בבשר נחורה וע"כ דהאבעי' רק על ישראלי' ושפיר מקשינין הא גם דבר טמא אשתרו להו ויש לבנות ולסתור בזה ואכ"מ:

ומה שי"ל עוד דלכן לא הזהיר מרע"ה מחדש את הכהנים די"ל דכל האזהרות לישראל הי' משום שבערבות מואב נכנסו לערבות להיות כל ישראל ערבין זב"ז לזאת הוצרך עוד הפעם להגיד להם המצות שנצטוו ולהודיעם שעל כל זה נכנסו לברית להיות ערבות של אחד בחבירו ומעתה לפ"מ שכתב ה"ג בצל"ח ז"ל במסכת ברכות ד' כ' דכהנים לא נתערבו בעד ישראל ולזאת לא הי' צריך להזהיר את הכהנים מחדש על התורה והמצות ויש להמתיק הד' ביותר לפמ"ש הצל"ח שם דלכן לא נכנסו הכהנים והלוים לערבות משום שלא חטאו בחטא העגל לזאת לא הכניסם אח"כ בשבועת האלה להיות ערבים בעד ישראל ומעתה י"ל דמה"ט לא הזהיר אותם מרע"ה מחדש עה"ת והמצות כיון דלא הי' בחטא העגל לא היו צריכין מחדש אזהרה לקיים התורה והמצות ובאמת בעיקר ד' הצל"ח דלא הי' ערבות אלא בשביל חטא העגל נראה דס"ל דמקודם לכן לא נתערבו אחד בעד חבירו כתבנו בדרושים שלנו דנראה פשוט דבמתן תורה שנאמר ויחן ישראל ודרשו חז"ל כאיש אחד בלב אחד וכשנתנו עשרת הדברות לישראל נתנו בלשון יחיד והוא מה"ט דהי' כולם כאיש אחד בלב אחד ממילא כל אחד נתערב בעד חבירו כיון דהי' הכל כאחד ולא הי' צריך כל להכניסם בברית בערבות אמנם לאחר שבירת הלוחות דנתפרדה החבילה ושוב לא זכו למדריגה זו להיותן באחדות הגמור כמו שהי' במתן תורה לזאת הי' צריך להביאם בברית להיות ערבון זב"ז ובארתי בזה ד' המדרש דהקב"ה החזר על בני עשו לקבל את התורה ושאלו מה כתיב בהו ואמר לא תרצח ואמרו א"ה לא בעינא וכן בני ישמעאל כשאמר להם הקב"ה לא תנאף אמרו ל"ב שתמי' מאוד הא הוא מז' מצות שגם ב"נ מוזהרין ע"ז וכ"כ לת' בכמה אופנים אמנם להנ"ל יובן היטב דכאשר שמעו דכתיב לא תרצח לא תנאף בלשון יחיד וע"כ היינו שיהי' כולם כאחד להיות אחד נענש בעבור חבירו ואת זה לא רצו לקבל על עצמם בלאווין אלו אשר נטמאו בם להיות אחד ערב עבור חבירו והארכנו בזה בכמה ענינים ולפ"ז אע"ג דשבט לוי לא חטאו בעגל מ"מ י"ל דנשארו בערבות הקודמת אך לפי"ז ז"ד שבט לוי כשהם לעצמם אבל ערבות שלהם על ישראל נפסק לאחר חטא העגל אמנם במדרש תנחומא פ' ראה איתא אמר ר"א בשעה שעמדו ישראל לפני ה"ס נתן הקב"ה להם את התורה באותה שעה כל מי שחטא הקב"ה פורע ממנו לשעבר כל מי שחוטא הי' דור משלם חטאו לדור המבול אמרו רבותינו הרבה כשרים הי' בהם כגון נח ונמחו עם הדור בדור הפלגה הי' חוטאין אפ' התנוקות משתלמין כשעמדו ישראל בסיני ונתן להם הקב"ה את המצות אמר לשעבר הי' הדורות לוקים על עון של אחד מהם מכאן ואילך אין הדור לוקה על אחד עכ"ל המדרש מבואר לכאו' היפוך דברינו אך באמת ד' המדרש נפלאין מאוד מ"ש שמקודם מתן תורה אם יחיד חטא הי' דור משלם חטאו שאין לו ביאור לכאו' לכן נראה דכוונת המדרש על דור של אותו אדם שחטא וכמו"ש במד"ר סו"פ חוקת בענין לא יומתו אבות על בנים ובנים על אבות דזה הי' מהדברים שהסכים הקב"ה למרע"ה אע"פ שמדת הדין הוא להיפוך ולכן קודם מתן תורה בחטא האבות הי' כל דורו נענש עמו ובדור הפלגה משום חטא האבות הי' גם התנוקת נענשין אבל ממתן תורה ואילך איש בחטאו יומתו ואין הדור שלו נענשין בשביל חטאו אמנם מי שיש בידו להוכיח ואינו מוכיח זה נכלל בחטא היחיד משום ערבות ואין זה סתירה לדברינו הנ"ל:

ויש להבין עפ"ז דעת ר"א דס"ל בעיר הנדחת דגם הטף נהרגין ור"ע שאל אותו הא כתיב ונתן לך רחמים ולהנ"ל יובן דטעמו דר"א כיון דבעיר הנדחת דנין בסייף וכ"כ בס' חמדת ישראל בשם הגר"א ז"ל דהתורה צותה לשפוט את עהנ"ד בדיני ב"נ וע' מה שנכתוב במקומו בזה ובדיני ב"נ כן הוא דגם התנוקות נענשין בחטא האבות ועי' במד"ר פ' חוקת שם דזה שנאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד הועיל אח"כ למרע"ה להתנצל בחטא העגל לטעון לזכותן של ישראל שרק לו נאמרו עשה"ד אבל האמת מה שנאמרו בלשון יחיד הוא מטעמא דאמרן ויש עוד להאריך בזה ואכ"מ:

ובעיקר ד' הצל"ח שכ' שישראל לא נתערבו בעד הכהנים והכהנים לא נתערבו עבור ישראל הנה הרגיש בעלמו מד' התוס' ברכות מ"ח שכ' שאם רשב"ש הי' אוכל כזית דגן הי' יכול להוציא את ינאי מצד ערבות והא ינאי הי' כהן ועיי"ש שנדחק שכיון שאכלו גם שתו והי' בהן ישראלים אמנם לענ"ד נראה בזה דשב"ש הי' נשיא על ישראל ומוטל עליו להדריך את ישראל ומצ"ע דהוכיח תוכיח וכמו שמצאנו שאמר לינאי המלך עמוד על רגליך שהי' ראש הסנהדרין א"כ פשיטא דיכול להוציא גם כהנים יד"ח דנהי דהכהנים אינם בכלל ערבות ולא נתערבו ישראל עבורם היינו שאר ישראל אבל נשיא ואב"ד בודאי ערב עבור כהנים ג"כ וכן כהנים אע"ג דלא נתערבו בעד ישראל מ"מ נראה כיון דהם נעשו בביאתן לא"י עיקר השופטים על ישראל כיון דישראל בכניסתן לארץ הי' מוטל עליהם עבודת הארץ ועול הוראה והמשפט נמסר לכהנים שהם יהי' המורים והמלמדים את העם לכן ממילא דינם כאלו נתערבו עבור ישראל ומה שנראה מד' התוס' ברכות ד' כ' דכהנים ולוים דמי' לנשים וא"כ אין יכולין להוציא אחרי' יד"ח היינו בזה"ז לאחר שגלו ישראל מעל אדמתן שוב אין לכהנים יתר שאת ויתר עוז בענין דין והוראה לכן אם אינם חייבין בברהמ"ז א"י להוציא אחרים יד"ח משא"כ בזמן הבית כיון דכהנים הי' השופטים הי' דינם כערבים ונסתעי' מזה ד' הג' חת"ס בח' או"ח סי' ר"ח ודוק היטב:

ב) עוד כתב הרמב"ן ז"ל ועוד יוסיף בספר הזה כמה מצות שלא נזכרו כלל כגון היבום ודין המוש"ר והגירושין באשה ועדים זוממין וזולתו וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוה"מ בשנה ראשונה קודם המרגלים כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו וכו' אבל לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצ"מ כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אע"פ שהן חובת הגוף כאשר בא בענין הנסכים או מפני שאינן תדורות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ עכ"ל והנה בס' חמדת ישראל במצות יי"נ כתבתי לתמוה מד' הרמב"ן ז"ל אלו על מ"ש במצוה קצ"ד לתמוה על הר"מ ז"ל בס' המצות שפירש הא דמבואר בספרי ועדיין יי"נ לא נאסר להם דקאי על יי"נ ממש וכתב ע"ז הרמב"ן ז"ל בזה"ל ואלו יתפרש ביי"נ ממש יהי' היפך מד' הרב ותהי' משם ראי' שאין אסורו מה"ת שכל התורה כולה כבר נאמרה למשה בסיני עכ"ל והרי מד' כאן מבואר שאע"פ שנצטווה מרע"ה הכל בשנה ראשונה מ"מ לא אמרם אלא בסוף מ' שנה אפי' במצות שהן חוה"ג א"כ י"ל דה"ה יי"נ אע"פ שנצטוה מ"ר בשנה הראשונה מ"מ עדיין לא נאסר להם. ולחומר הנושא י"ל דהרמב"ן ז"ל ס"ל דבמה שנוגע לאיסור ע"ז אין סברא שיהי' חילוק בין יוצאי מצרים לבאי הארץ ובפרט כיון שאיסור תקרובות עכו"ם נאמר להם א"כ כיון דלפי האמת מודה הר"מ ז"ל דגם יי"נ הוי בכלל תקרובות עכו"ם א"כ אמאי זאת לא נאמר להם מיד ומהכ"ת נחלק בין תקרובות עכו"ם וליי"נ ונאמר בזה שנאסר להם אח"כ כלענ"ד כונת הרמב"ן ז"ל אך לפי"ז הר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דקרא וקרא לך ואכלת מזבחו קאי לאסור שחיטת נכרי ותקרובות עכו"ם דאסור נפק"ל מקרא דל"ת תועבה אל ביתך וזה נאמר במשנה תורה א"כ כל אוסה"נ דתקרובות עכו"ם לא נאמר מקודם ושפיר יש לפרש ויי"נ עדיין לא נאסר להם כפשוטו דגם תקרובות עכו"ם עדיין לא נאסר להם:

ודרך פלפול י"ל עוד דאפי' לפי"ד הרמב"ן ז"ל דס"ל דמקרא וקרא לך ואכלת מזבחו נשמע איסור תקרובת עכו"ם מ"מ יי"נ לא נאסר להם עד שנאמרו אזהרת דמשנה תורה דהרי מקרא הנ"ל לא נשמע אלא איסור אכילה אבל איסה"נ דתקרובות עכו"ם דלא נשמע אלא מקרא דויאכלו זבחי מתיה מה מת אסבה"נ ה"ה תקרובות עכו"ם ואיסה"נ דמת הוא משום דילפינן שם שם מעגלה ערופה וזה נאמר במשנה תורה א"כ איסה"נ דמת לא ידעינן מקודם ומכ"ש תקרובות עכו"ם דילפינן מנה לא הי' אסור מקודם בהנאה ומעתה אזדא לה קושית הרמב"ן ז"ל שהוא גם קושית התוס' דמהכ"ת נחלק בין זבח ליין דנימא דאינו אסור בכלל תקרובות עכו"ם ולהנ"ל י"ל דהנה דעת הר"מ ז"ל וגאוני מערב דיין שנתערב בו דבר כיון שפסול לנסכים אינו נתנסך לע"ז ג"כ ואינו אסור משום יי"נ ונראה פשוט דלפי גמרא דילן דפסלינן יין מזוג לנסכים משום דאינו כברייתן ה"ה דאינו נאסר משום יי"נ [ומה שתמהו על הר"מ ז"ל דפסק דמזוג נעשה יי"נ לק"מ דהרי הר"מ ז"ל השמיט הא דמזוג פסול לנסכים וכ"כ במק"א דמוכרח דס"ל להלכה דכשר לנסכים וז"פ] ומעתה נאמר למה דקיי"ל דיש שינוי באיסורין ואיסור שנשתנה מותר אפי' בנשתנה למעליותא כמו שמצאנו דצריך קרא בלחם בחדש וכמו באתנן בחיטין ועשאן סולת ומעתה נראה לכאו' דלא משכח"ל איסור יי"נ כלל לבד אם רוצה לשתותו חי וזה באמת א"ר לשתי' אבל אם רוצה לשתותו מזוג כדרך השותים מותר תמיד משום דהוי נשתנה לענין נסכים וגם לענין יי"נ כיון דאינו כברייתו ממילא נפקע ממנו איסור דיי"נ ג"כ והר"ז דומה לדם שבשלו דמותר מה"ת כיון דא"ר לכפרה וכבר חקר האו"ה דה"ה אם נתערב במים כיון דא"ר לכפרה נפק"ל מתורת דם ה"ה יי"נ אם מזגו דנפסל לנסך שוב מותר:

איברא דלקושטא דמילתא ז"א כיון דילפינן דתקרובות עכו"ם אסור בהנאה וא"כ יי"נ דהוא ג"כ תקרובות עכו"ם ואסור בהנאה בפרט כיון דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יי"נ ומקשינן לענין איסה"נ ובאסה"נ קיי"ל דל"ש שינוי להתיר האסה"נ שבו ובפרט באסה"נ דע"ז דכל מה שאתה מהוה ממנו ה"ה כמוהו ממילא שפיר אמרינן דיין הוא בכלל זבח וא"כ ז"ד לפי האמת דגלי קראי במשנה תורה דתקרובות עכו"ם אסור בהנאה אבל מקודם לכן דתקרובות עכו"ם בזבח לא הי' אסור אלא באכילה א"כ אפי' א"נ דיי"נ הוי בכלל תקרובות עכו"ם אבל מ"מ אינו אסור אלא כשהוא חי אבל לא כשהוא מזוג כיון שא"ר לנסכים וא"כ שפיר יש לפרש הך ועדיין לא נאס' להם יי"נ כפשטא דכמות שהוא ראוי לשתי' לא נאסר להם [ולא נכחד ממני שאין לדמות מזוג לשינוי רק מ"מ דברינו נכונים שאין לדמותו לזבח די"ל דשאני זבח דכמות שהוא ראוי להקרבה ע"ג המזבח לכן אסור משום תקרובות משא"כ יין אם ראוי לשתי' א"ר לנסך אינו בגדר תקרובות ודו"ק]:

ג) והנה ביאור ד' הרמב"ן ז"ל במה שכתב הטעם הב' שלא נאמרו מקודם דמפני שאינן תדורות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ נראה דלטעם זה מודה הרמב"ן ז"ל דהי' נוהג גם בדור המדבר אמנם מפני שלא היו תדורות לא אמר להם מרע"ה הדינים לישראל רק כשבא מעשה לידם ושאלו את משה רבינו הדין איך להתנהג פסק להם כמו שנאמר לו מהשי"ת כגון בענין יבום ודין גירושין ומוש"ר אמנם לבאי הארץ כיון שהוצרך לבאר להם כל דיני התורה ולכתבם בספר לכן אמר להם כל דינים אלו קודם הסתלקתו מן העולם להשלים כל התוה"ק:

ואמנם בעיקר ד' הרמב"ן ז"ל ראיתי בת' רדב"ז ח"ו ס' שני אלפים קמ"ג שכ' לתמוה עליו וז"ל ודברי תימה הם בעיני שאם צוהו הקב"ה בהם דבר אל בנ"י וכי כבש את נבואתו מ' שנה ואם צוה בהם אלא שאמר לו שלא יאמר אותם להם אלא סמוך לכניסתן בארץ לא יצוה בהם אלא סמוך לכניסתן בארץ ועוד קשה והלא שמיטה ויובל וכל המצות התליות בזרע הארץ לא נהגו אלא בארץ ולמה נאמרו ליוצאי מצרים ועוד דרוב המצות שנתחדשו הם חה"ג ולמה לא נאמרו ליצ"מ. וגם מה שכתב ז"ל מפני שאינן תדורות והלא באותן שנאמרו יש כמה מצות דלא שכיחי טפי מהני ובאותן שנתחדשו איכא כמה מצות דשכיחי תדיר כגון ואכלת ושבעת וברכת לא תוסיף ול"ת הקם תקים. וכי מצות גירושין ל"ש והלא מעשים בכל יום. ורוב מצות המחודשות הם דברים מצוים יותר מאותם שנאמרו ואני לא ירדתי לסו"ד הרב ז"ל אבל מה שאני סובר שכל הפרשיות המחודשות בערבות מואב נאמרו וכל פרשה שנשנית משום דבר שנתחדש בה ואם תשאלנו למה [לא] צוה הקב"ה מצות אלו בסיני כשאר מצות. ולמה לא תשאל על שבת ודינין דאמרינן במרה אפקיד ועל אותם שנאמרו באה"מ למה לא נאמרו בסיני והשואל ע"ז שואל על רצונו יתברך והוא דבר שאין כח באדם להשיגו כי הוא ית' ורצונו הכל דבר אחד עכ"ל:

העתקתי כל לשונו מפני שצריך אני לרב שיעמדני על כונתו הקדושה דלדבריו בעצמו שעל הקשי' דלמה לא צוה הקב"ה מקודם מצות אלו אע"פ שהן חובת הגוף וצוה להם מצות התליות בארץ אע"פ שהם לא היו מנוחלי הארץ אין לו תירוץ אחר רק שלא נוכל להשיג דעתו ורצונו ית' א"כ מה קשה לו על הרמב"ן ז"ל אם נימא שהקב"ה צוה לו על הכל מיד בשנה ראשונה ושלא לאמרם לישראל עד סמוך לכניסתן לא"י האם שזה שקשה בעיניו שיאמר הקב"ה כל התורה והמצוה למרע"ה טרם שנצטוה לומר להם לישראל והלא מבואר בד' חז"ל דאותן מ' יום שהי' מרע"ה בהר למד את כל התורה וכל מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש ובאמת גם מצות נחלות דנאמרה ממרע"ה ע"י בנות צלפחד נראה לפי פשטת דרשת שמעין השקמוני בספרי ובגמ' דילן ב"ב ד' קי"ט דהי' מפורסם דין נחלות בישראל רק שהספק שלהם הי' אם א"י הוי ראוי או מוחזק וכן פירש הרשב"ם ז"ל הרי שנודע לישראל ג"כ דיני נחלות ודיני בכורה טרם שנאמרה לישראל וע"כ כיון דהי' מעשים בכל יום במתי מדבר והי' באין לדין הי' צריך לומר להם הדין אך להגיד כל סדר נחלות לכל ישראל הי' ע"י בנות צלפחד ומקודם הי' בכלל משפטים עד שצוה הקב"ה לומר סדר נחלות לישראל הכלל שא"י מה הרויח רבינו ז"ל במה שחולק עם הרמב"ן ז"ל בענין אמירת הדברים למרע"ה:

ובלא זה לא אדע מה שהקשה משמיטה ויובל וכל מצות התלויות בארץ הלא כל זה נאמר להם קודם שילוח מרגלים והי' יכולים לבא לארץ מיד ואם כי לפניו גלוי עתידות אך אין זה סותר את הבחירה לכן נאמרו להם כל מצות התלויות בארץ אמנם במה שנצטוו אחר שילוח המרגלים במצות נסכים וחלה בזה כבר הרגיש הרמב"ן ז"ל בפ' שלח וכתב כי לאחר שהבטיח את הבנים שיבואו לא"י השלים להם תורת הקרבנות. אמנם יש לעי' עפמ"ש הרמב"ן ז"ל שם בזה"ל ואולי הי' זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי הי' נואשים לומר מי יודיעינו מה יהי' לאורך ימים לסוף מ' שנה ואם יחטאו גם הבנים ולכן ראה הקב"ה לנחמם כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבואו וירשו אותם. ולהנ"ל לא יתנחמו כיון דמקודם נאמר להם כל מצות התליות בארץ אע"פ שלבסוף כשחטאו נגזר עליהם שלא ליכנס לא"י אך באמת עיקר קושית הרדב"ז בלא"ה ל"ק כיון דאותן שהיו פחותין מבני כ' שנה באו לארץ א"כ שפיר נאמר לכל ישראל כל דיני מצות התליות בארץ ולכן שפיר בזה הי' נחמה להם שהקב"ה אמר אחר שלוח מרגלים השלמת המצות התליות בארץ וז"פ:

ובהעמק הענין נלענ"ד לת' קושית הרדב"ז הנ"ל דלמה אמר להם מצות התליות בארץ מיד ומצות שהן חוה"ג לא אמר אלא לבניהם שהי' מבאי הארץ דאע"ג דאינו נוהגין אלא בארץ מ"מ אינם גרועים ממצות התליות בארץ שנאמר להם מיד אמנם לענ"ד נראה שהד"נ מאוד דהנה כ"כ במק"א שבכל המצות יש בהם חלק העשוי' וחלק הלימוד וחלק הלימוד הוא ג"כ חלק מהמצוה ועי' מ"ש בזה באריכות בהקדמה לס' חמדת ישראל ומעתה י"ל דהמצות התליות בארץ אע"ג דאינן נוהגות בחו"ל היינו רק חלק העשוי' אבל חלק הלימוד נוהג גם בחו"ל ולכן נצטוו ישראל מיד במצות התלויות בארץ שיהי' להם עכ"פ המצות בחלק הלימוד אמנם ז"ד במצות התלויות בארץ שא"א עתה לקיים יותר מחלק הלימוד שפיר נאמרה להם בשביל זה אבל מצות שהן חוה"ג רק שגזרה חכמתו ית' ויתעלה שלא לחייב את ישראל אותם מקודם שיבואו לא"י א"כ אותן המצות לא הי' להם שייכות קודם כלל אף בחלק הלימוד שלהם כיון דא"א להפריד בהם בין חלק הלימוד לחלק העשוי' כיון דהם חוה"ג ולכן לא נאמר כלל בחו"ל עד שהגיע זמן חיובם סמוך בכניסתו לארץ:

(מה שהקשה הרדב"ז על מ"ש הרמב"ן ז"ל דמפני שאינן תדירות לא הזכיר אלא בבנים הבאים לארץ והא מצות בהמ"ז היא תדירה א"י מה ק"ל הא ברור הדבר שכונת הרמב"ן ז"ל בת' זה הוא רק על מצות שהי' חייבות גם במדבר אבל ברהמ"ז נראה פשוט דלא נתחייבו קודם שבאו לא"י ל"מ לדעת רש"י ז"ל דמי שאין לו חלק בארץ א"ח בבהמ"ז א"כ בודאי דל"נ מקודם אך אפי' לפי"ד התוס' מ"מ נראה פשוט דהחיוב לא התחיל קודם שבאו לארץ וכ"נ פשטות ד' הגמ' ברכות מ"ח משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן משמע דגם על אכילת לחם ממה שתגרי נכרי מכרו להם הי' ג"כ ברכת הזן רק מדרבנן ועי' בר"מ ז"ל פ"ב מברכות דלא העתיק כלל הך דבשעה שירד להם המן ולדעת הרמב"ן ז"ל מוכרח כן דאל"כ מה קאמר דמשה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן דע"כ כונתו גם על לחם גמור דאל"כ הל"ל על המן וע"כ כדאמרן וקשה הא לדעת הרמב"ן ז"ל כבר נצטוה משה רבינו אז במצות ברהמ"ז וא"כ למ"ל תקנה א"ו כדאמרן דחיוב דאורייתא לא נתחייבו קודם שבאו לארץ וזה ברור:

ומה שהקשה עוד מלאוי דבל תוסיף ובל תגרע שהם תדירות נראה לענ"ד דהנה לאוין אלו לדעת הר"מ ז"ל עיקרן על הוספה וגורעין ממצות התורה בכללן ע"י החכמים כמו"ש הר"מ ז"ל רפ"ט מיסוה"ת ועי' בספר סדר למשנה להגאון מוהרז"ו באסקאוויץ מה שהאריך בזה בד' העקרים שחולק עליו וד' רבינו הר"מ ז"ל ברורים בזה ואע"ג דברור הדבר בדעת הר"מ ז"ל דגם במוסיף בחוקי מצוה כגון ה' פרשיות בתפילין ה' ציצית שני לולבין איכא בל תוסיף כמו שמבואר בדבריו ז"ל בפי"ד מתפילה לענין ברכת כהנים ודלא כהג' ז"ל במאמר ב"ת דהר"מ ז"ל לא הביא כלל ענין ב"ת בפרטי המצות ובנה דיוק על לשון הגמ' בברכת כהנים הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך לישראל ולא ראה בספרי ראה ששם באמת אינו כתוב לשון זה כלל וכן מבואר מד' הר"מ ז"ל בה' לולב לענין שני לולבין ועי' בכסף משנה בשם תשובת הר"מ ז"ל בזה וכן מהא דנתערבו מתן אחת במתן ד' דפליגי ר"א ור"י שרוצה החכם הנ"ל לומר דפלוגתתם רק לענין הוראת החכם דהחכם יעבור בב"ת וב"ת אינו כלום דא"כ לא יתכן הלשון כשעברת על בל תוסיף עשית מעשה בידך הכלל שהדבר ברור דכ"ע מודים בזה דבתוארי המצות איך לעשותם איכא ב"ת וב"ת כמבואר בספרי ובכמה מקומות בש"ס בבלי וירושלמי אבל מ"מ כיון דנכלל גם בזה שלא להוסיף ולגרוע מהתורה והמצוה בכללה וזה יתכן רק אחרי חתימת התוה"ק והמצות שנאמרו מהשי"ת ע"י מרע"ה לכן נאמרו אזהרות אלו במשנה תורה בשעה שבא להזהיר על כה"ת והמצות בכללן ובפרטן:

ובאמת י"ל עוד דאפי' ב"ת על פרטי המצות ל"ש מקודם בהחלט ונקח לדוגמא מצות תפילין א"נ כפשטות ד' חכז"ל בספרי ובמדרש בהרבה מקומות דגם במדבר הי' מניחים תפילין והנה נראה ברור דכ"ז דלא נאמר משנה תורה לא הי' בתפילין אלא ב' פרשיות קדש והי' כי יביאך שעדיין לא נאמר פרשת שמע והי' אם שמוע א"כ איך אפ"ל כללא דל"ת במצות אלו הא והי' הוספה אח"כ וכן יש לומר דרך פילפול במצות ציצית שנאמרה לישראל אחר מעשה מקושש לא הי' יכולין לקיים המצוה כתקונה משום שלא הי' להם תכלת במדבר ועי' בשיורי קרבן שבת פרק כלל גדול ד"ה מה צביעה היתה במשכן א"כ נראה פשוט דלא הי' תכלת עבור כל ישראל לצורך ציצית והנה האחרונים הקשו האיך אפשר להטיל לבן בלא תכלת הא איכא בל תגרע ותי' משום עדל"ת אך הנה לכאורה קשה איך שייך בציצית עדל"ת הא אינה מצ"ע מוכרחת לילך בבגד ד' כנפות ומנ"ל דגם בכה"נ עדל"ת אך הרי גילתה התורה בציצית דדוחה ל"ת דכלאים מצד הסמיכות אך הרי הסמיכות נאמר במשנה תורה וא"כ מקודם לכן לא ידעינן דבכה"ג עדל"ת וא"כ איך הי' יכולין לקיים מצות ציצית אך באמת א"ש דאז לא נאמר להם עוד לאו דבל תגרע וא"כ בלא"ה כיון דלא הי' להם תכלת הי' מטילין לבן לקיים מצות לבן. הארכנו קצת בפלפלת כ"ש להעיר לבב המעי' בד' הרמב"ן והרדב"ז ז"ל ותן לחכם ויחכם עוד:

ד) והנה זה שמשה רבינו ע"ה ביאר להם את התורה והוסיף להם ביאור במצות התורה שכבר נצטוה כתב הרמב"ן ז"ל דזה עשה מרע"ה מעצמו מבלי שנצטוה ע"ז מאת השי"ת וזה הפירוש הואיל משה שהזכיר כן להודיעם כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה עכ"ל ועי' באור החיים שכ' בזה"ל אלה הדברים אלה מיעט הקודם פירוש לפי שאמר אשר דיבר משה שהם דברי עצמו שכל ספר תוכחות ומוסר ממשה לעובר פי ד' ואמרו ז"ל קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן ואפי' מה שחזר ופירש מאמרי השם הקודמין לא נצטווה עשות כן אלא מעצמו חזר הדברים וחש הכתוב לומר כי כדרך שאמר משה מפי עצמו דברים כאלה כמו כן במאמרים הקודמים אמר משה מפי עצמו איזה דבר לזה אמר אלה הדברים פירוש אלה לבד הם הדברים אשר דיבר משה דברי עצמו אבל כל הקודם בד' חומשים לא אמר אפי' אות אחת מעצמו אלא הדברים שיצאו מפי המצוה כצורתן בלא שום שינוי אפי' אות אחת יתירה או חסירה עכ"ל ועי' עוד מ"ש בפ' ואתחנן בקרא את הדברים האלה וז"ל ולא אמר כל כי יש מהדברים האמורים שלא דברם ד' כגון מאמר כאשר צוך גם מאמר וזכרת כי עבד היית במצרים ועיי"ש באוה"ח במאמר הזה מ"ש שם:

ויען שכבוד יד"נ הג' מקינסק שליט"א נסתבך בהבנת האוה"ח ותמה עליו מגמ' מפורשת ב"ב ט"ו ע"א וימת שם משה וכו' אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב ומכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע הרי מבואר דכל התורה כולה אות באות נאמרה מפי הקב"ה בלי שינוי אות אחת ח"ו אך באמת ד' הרמב"ן ז"ל והאוה"ח ברורין ומקודם נבאר דמ"ש האוה"ח דאלה מיעט הראשונים דכל הקודם בד' חומשים לא אמר אפי' אות אחת מעצמו אין כוונתו על כל הדברים אשר דיבר משה בספרים אלו דהרי מצאנו בענין שעיר החטאת אשר דרש משה שזה בודאי מפי עצמו אמר שהרי האמת הי' עם אהרן שלא שמע להקל בקדשי דורות ויותר מזה אפי' במצות לשעה כגון הציוי לבני לוי להרוג את החוטאים בעגל שאמר כה אמר ד' וגו' מבואר במכילתא ומובא ברש"י ז"ל היכן אמר זובח לאלהים יוחרם הרי שאמרם בשינוי ממה שנצטוה מהקב"ה ואפי' לפ"ד הרמב"ן ז"ל דלא ניחא לי' בזה ופירש שהיתה למרע"ה ציווי שלא כתבה על ספר כמו המצוה של גניזת המן למשמרת (ויש שם ט"ס ברמב"ן ז"ל מ"ש דמצוה של גניזת המן נאמרה בלשון כה ומפורש בתורה להיפך והעיר בזה ח"א ומצוה לתקן] היינו משום דנאמרה בלשון כה אמר ד' אבל בודאי מודה הרמב"ן ז"ל דיש כמה דבורים של מרע"ה בארבעה ספרים הראשונים דמרע"ה אמרם והיינו כל הדיבורים שאמר הוא להקב"ה וכן הא דמשה רבינו ע"ה הוסיף יום אחד מדעתו אך ברור הדבר דכוונת האוה"ח הקדוש דההבדל בין התורה למשנה תורה בשינוי הוא בביאור מצות הקודמת לדורות דבאלו הד' ספרים הראשונים אמרם בלי שינוי אפי' אות רק כמו שיצאו מפי הקב"ה ובמשנה תורה הרחיב מרע"ה את הביאור למצות אלו מפי עצמו והרי זה כהדיבורים של מרע"ה שנזכרו בד' הספרים שהן הן גופי תורה אמנם אח"כ כאשר צוהו הקב"ה לכתוב את כל התורה על הספר אמר הקב"ה כל הדברים האלו הן מה שדיבר משה לו והן מה שדיבר משה לישראל אות באות איככה לכותבם על הספר ומרע"ה אמר אחריו אות באות וכתבן על הספר ואין בזה הבדל כלל בין הד' ספרים למשנה תורה שסוף כל סוף לאחר שאמר מרע"ה ביאורי התורה והמצות מפי עצמו הסכים הקב"ה עמו ואמר כל הד' אלו לכותבם כל ספר התורה והרי הן אות באות מפי הגבורה וז"ב ואמת בדעת הרמב"ן ז"ל ואוה"ח ז"ל ועי' בראב"ן סי' ל"ד שכ' טעם דר"י דבכל התורה לא דריש סמוכין ובמשנה תורה דריש סמוכין היינו משום דבכל התורה שמפי הגבורה נאמרה ואין מוקדם ומאוחר מה שא"כ במשנה תורה שסידר משה רבינו ע"ה פרשה אחר פרשה לא סידר אלא להדרש וכונתו נראה דס"ל דכשאמר אח"כ הקב"ה למרע"ה לכתוב את כל התורה על הסדר הנה בד' ספרים הראשונים הי' הכל ע"י הקב"ה בעצמו אבל במשנה תורה דמרע"ה אמר מקודם משנה תורה על הסדר כמו שהוא כתוב לפנינו נהי דנכתב על הספר על פי דברי הקב"ה אח"כ למרע"ה מ"מ בודאי דהקב"ה הסכים עם מרע"ה באופן הסידור ג"כ ונכתב אח"כ בספר כפ"מ שאמרם מרע"ה בע"פ מקודם לישראל וכיון שמרע"ה היתה כונתו לבאר התורה והמצות לישראל לכן בודאי סידרם לדרשה כיון שהסברא נותנת כן לדרוש סמוכין רק שלא נוכל לדון ע"ז בבירר א"כ ז"ד בד' ספרים אבל במשנה תורה דרשינן סמוכין:

ועי' בס' פענח רזא לרבותינו בעה"ת שכ' בזה"ל אלה הדברים זה ספר משנה תורה שחזר משה ושנה להם את התורה שנית ולפעמים חידש בו איזהו דבר ומפני שהוא חזרת דברים אמרינן לכ"ע לדרוש בו סמוכין אפי' למאן דלא דריש סמוכות בשאר חומשי התורה וסדרותיהן עכ"ל. וכונת דה"ק נראה לכאו' כיון דהוא חזרת דברים ושינה עתה סדר המצות מכפ"מ שאמר מקודם ולדוגמא מצות כלאים ומצות ציצית שסמכן במשנה תורה להדדי מה שלא נאמרו כן בהציוי לישראל ע"כ דאתא למדרש סמוכין אך לפי"ז במצות מחודשות ל"ש למדרש סמוכין אף במשנה תורה ומה יענו להא דדרשינן סמוכין לענין מלקות דצריך להיות דומה ללאו דחסימה וכן לענין יבמה דאם היא מוכה שחין אין חוסמין אותה אע"ג דכל ג' מצות אלו הן מצות מחודשות ולא נזכרו כ"א במשנה תורה הכלל שד' הפע"ר צ"ע יהי' איך שיהי' לקושטא דמלתא אין שום נפ"מ בין משנה תורה להד' ספרים דבאמת דיבור משה אף כשהרחיב הביאור מעצמו הי' שכינה מדברת מתוך גרונו וה"ה דברי תורה אך אם לא הי' הסכמה מהקב"ה להעלות הביאור בספר התורה הי' דיני כשאר ד"ת שאינן מפורשין בתורה אמנם אחר שצוה הקב"ה לכתוב הביאור הזה בספר התורה ונהג בו כמו בכה"ת שהקב"ה אומר ומשה אומר וכותב הרי הביאור ג"כ מצות הקב"ה ממש ודוק היטב בכ"ז. שוב מצאתי רשב"ש סוף ס' כ"א מבואר ג"כ שלמד כן בפירוש ד' הרמב"ן ז"ל עיי"ש:

ה) ודע שמצאתי פלוגתא בין הר"מ והרמב"ן ז"ל במה שתיקן מרע"ה תקנות אם הם דאורייתא או דרבנן שמד' הר"מ ז"ל בס' המצות בשורש א' שכ' בזה"ל וכבר התבאר לך דכל מה שתקנו הנביאים ע"ה שעמדו אחר מרע"ה הוא ג"כ מדרבנן ובביאור אמר בשעה שתיקן שלמה עירובין ונט"י יצתה ב"ק וכו' הנה התבאר לך שכל מה שתקנו אחר משה נקרא דרבנן עכ"ל הרי שכפל הר"מ ז"ל לדקדק בלשונו הזהב דרק מה שתקנו הנביאים שאחר משה המה דרבנן נראה מזה שתקנת מרע"ה בעצמו כמו הא דמשה תיקן להם לישראל שיהי' קורין ה' חג בחג וכן ז' ימי המשתה וז' ימי אבילות המה דאורייתא אמנם הרמב"ן ז"ל בשורש ב' כתב ע"ד הר"מ ז"ל אלו בזה"ל וכן מ"ש הרב בעיקר הראשון שכל מה שסדרו אותו הנביאים אחר משה הוא כמו כן דרבנן ולמד אותו מעירובין ונט"י וכו' ואפי' תקנותיו של מרע"ה עצמו מדרבנן הם כמו שאמרו משה תיקן להם לישראל שבעה ימי המשתה ושבעה ימי אבילות והם דרבנן כמו שאמרה הלכה כד' המיקל באבל וכן אמרו משה תיקן להם לישראל שיהי' שואלין ודורשין בענינו של יום וכו' מבואר מזה דהר"מ והרמב"ן ז"ל פליגי אי תקנת מרע"ה המה בגדר דאורייתא או דרבנן וראיות הרמב"ן ז"ל מהא דהלכה כמאן דמקיל באבל כבר תמהו עליו הפוסקים דהרי אבילות דיום ראשון לכ"ע מה"ת ואעפ"כ הלכה כד' המקיל באבל ובאמת נראה דלהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דגם בהל"מ ספיקו להקל וכללא הוא לדעתו ז"ל דמה שאינו מפורש בתורה שוב נוכל להקל בספיקו ונמסר הד' לחכמים וא"כ א"ש בפשיטות הא דהלכה כד' המקיל באבל וכנראה לכאו' דעת הר"מ ז"ל דכיון דמרע"ה הי' השכינה מדברת מתוך גרונו כל תקנותיו המה דברי תורה ממש אלא שאינן מפורשין בתורה ואין עליהם אותו חומר של תורה שבכתב שיהי' ספיקו להחמיר ושיהי' נמנין בכלל המצות אבל ה"ה של תורה ועי' בשורש ב' שכ' הר"מ ז"ל לענין מה שנדרש בי"ג מדות דאע"ג דהוא דאורייתא מכל מקום אינו נמנה בכלל תרי"ג כתב בזה"ל ואפי' הי' המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם עכ"ל היינו שכללא הוא שכל מה שאינו מפורש בתורה ונלמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אין למנותם בכלל תרי"ג מצות. אמנם בהעמק העיון בענין זה נלע"ד פלוגתת הר"מ והרמב"ן ז"ל בענין תקנות של מרע"ה הוא משום דאזלי לשיטתם בענין תקנת חכמים ז"ל אם הם בכלל לאו דלא תסיר ונקדם לבאר ד' הר"מ ז"ל:

ז"ל הר"מ ז"ל בשורש א' וכבר התבאר שכל מה דתקנו הנביאים ע"ה שעמדו אחר מ"ר הוא ג"כ מדרבנן ובביאור אמרו בשעה שתיקן שלמה עירובין וידים יצאתה ב"ק וכו' הנה התבאר שכל מה שתקנו אחר משה נקרא דרבנן עכ"ל הר"מ ז"ל כפל לדקדק בלשונו דתקנות שתקנו שעמדו אחר מרע"ה הוא דרבנן והנה מצאו גם תקנות מרע"ה א' משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן ב' משה תיקן להם לישראל שיהי' קורין ה"פ בפסח הלכות עצרת בעצרת ה' חג בחג ובפשוט נראה שגם זה הוא רק מדרבנן וא"כ צ"ע על הר"מ ז"ל שדקדק לכתוב ולשנות דרק התקנות נביאים שאחר משה המה דרבנן וראה בשורש ב' שכ' רבינו ז"ל דמה שנלמד מי"ג מדות אינו נמנה בכלל תרי"ג מצות כתב בזה"ל ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות וכו' אין זאת הסיבה אבל הסיבה כי כל מה שיוציא אדם ענפים מן השרשים וכו' אפי' הי' המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם עכ"ל וכאן דקדק רבינו ז"ל לכתוב דרק התקנות של הנביאים שאחרי משה רבינו הם דרבנן הלא דבר הוא ומה שנלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל ונקדים לבאר ד' הר"מ ז"ל בפ"ב מה' ממרים ה"ט שכ' בזה"ל הואיל ויש לב"ד לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכו' מה זה שהזהירה התורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו שלא להוסיף עד"ת ולא לגרוע מהן ולקבוע הד' לעולם שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבע"פ עיי"ש היטב הדוגמא מבשר עוף בחלב ועי' בראב"ד ז"ל בהשגות שכ' בזה"ל כל אלה ישא רוח שכל דבר שגזרו עליו ועשאהו למשמרת של תורה אין בו משום ל"ת אפי' קבעוהו לדורות ועשאהו כשל תורה עכ"ל ובכ"מ תמה עליו בזה"ל וכי רבינו אינו אומר כן שהוא משיג עליו שהרי בשר עוף בחלב שהביא רבינו לדמיון ודאי של עולם אסור וגם בתחילת דבריו כתב כן בפירוש הואיל ויש רשות לב"ד לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות עכ"ל ואם אמנם כי אינו כדאי להרהר אחרי דברי מרן הכ"מ ז"ל מ"מ האמת יורה דרכו שהר"מ והראב"ד ז"ל פליגי בזה והוא שורש גדול בתורה שדעת רבינו הר"מ ז"ל דחכמים אין להם לאסור איסור לקבעו לדורות עולם שאם הם קובעים אותו לדורות הוי בגדר ב"ת דהר"מ ז"ל לשיטתו דכל דרבנן הוי דאורייתא מצד לא תסיר א"כ כשאוסרים איסור לדורות הרי ממילא נעשה מזה איסור תורה לדורות מצד ל"ת וא"כ שוב הוי בגדר ב"ת רק הם יכולים לאסור סתם מצד גזירה ויאמרו שזה אנו אוסרים מצד גזירה ואם יעמוד לדורות לית לן בה כיון דהם לא קבעו לדורות ואפשר שתתבטל אם לא תתפשט ברוב ישראל עיין היטב בד' רבינו ז"ל שם ה' ו' ז' ועיי"ש בכ"מ ה"ד שכ' שנראה מדעת הר"מ ז"ל שאפי' נתפשטה בתחילה כיון שעכשיו אין רוב ישראל נוהגין בה מתירין אותו והארכנו בבירור ענין זה בתשובה להרב מקיעלץ נ"י ואכמ"ל ובזה תבין היטב בכל דקדוק הלשון בר"מ ז"ל וע"ז משיג הראב"ד ז"ל דאינו כן דאפי' אם אסרו חכמים בהחלט לדורת עולם ולא הי' יכול להתבטל בשום פנים כיון דלסייג עשאהו אינו בגדר ב"ת וז"ב ואמת בדעת הר"מ והראב"ד ז"ל ומעתה יוצא לנו מזה שההבדל בין דאורייתא ודרבנן לדעת הר"מ ז"ל דבדאורייתא הוא נצחיות ואי אפשר להתבטל משא"כ תקנת חכמים יכולה להתבטל ובפרט מה שאינו משום סייג בלא"ה יכולה להתבטל ע"י ב"ד הגדולים בחכמה ומנין מן הראשונים ומעתה נראה דזה דווקא בתקנת הנביאים שאחרי מרע"ה שאחר חתימת התוה"ק שנאמר ל"ת ול"ת לא הי' יכולים לתקן שיקבע לעולם דא"כ יהי' בכלל בל תוסיף ולכן ממילא המה רק דרבנן משא"כ תקנת מרע"ה בעצמו בודאי שקבע אותם לעולם דכל זמן שלא נחתמה תורה ל"ש לאו דב"ת ומלבד זה תקנת משה רבינו הוא ממילא לעולם כיון דא"א להתבטל שא"א שיהי' ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין ועי' בפ' בלק מ"ש בשם הג' המקובל מוהר"ן שפירא ז"ל שכ' ג"כ דתקנת מרע"ה א"א להתבטל ולכן הר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דאיסור דרבנן הוי בכלל לא תסיר שפיר מדקדק בלשונו דדוקא תקנת נביאים שאחר מרע"ה הם מדרבנן אבל של משה רבינו הם של תורה ממש אמנם הרמב"ן ז"ל לשיטתו דס"ל דדרבנן אינו נכלל בכלל ל"ת שפיר כתב גם על תקנת מרע"ה שהמה רק דרבנן שמה שעשה מכח תקנה אין בו אותו חומר של תורה:

ועפ"ז אשכחנא פיתרא לד' רש"י ותוס' תענית כ"ח בהא דאמרינן בגמ' דקרבן עצים ל"ד מעמד דמנחה ומעמד דנעילה דחי הללי ד"ת והללו ד"ס ופרשו רש"י ותוס' דמנחה הוי ד"ת ועיי"ש ברש"י משום דמנחה תיקן יצחק אבינו מבואר מד"ק דלמ"ד תפילות אבות תקנום הוי דאורייתא והוא תמי' לכאו' דהרי כל תק"ח המה רק דרבנן ועי' בגבורת ארי תענית שם שתמה בזה אמנם לדעת הר"מ ז"ל א"ש דתקנת אבותינו מקודם מתן תורה שהי' מתקנים אותו לכל הדורות עד עולם כיון דאז לא הי' עוד הלאוין דבל תוסיף ותקנתם בודאי הי' ד"ת מצד קבלת אבות על בניהם אחריהם ומצד קראי דל"ת ושאל אביך לכן הוי ד"ת ממש ועי' ברמב"ן ז"ל פ' ואתחנן בקראי דבל תוסיף דכ' דלכן קאמר הירושלמי דנצטערו במגילת אסתר מצד אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה ולא קאמר משום בל תוסיף משום דזה דאסור להוסיף ע"פ נביא הוא מכח דאלה המצות מזה נלמד שגם מוסיף ע"פ נביא יש בו משום ב"ת ולכאו' קשה טובא אמאי לא נתקשו כלל על חנוכה וקבעו ח' ימים להודות ולהלל ול"ח לבל תוסיף אמנם להנ"ל י"ל דהכא חששו עיקר לבל הוסיף מצד דבקשו מרדכי ואסתר להיות קבועים לדורות עולם ולא יתבטל בשום פניה לזאת רצו שיהי' כשל תורה ממש ולכן חששו לבל תוסיף משא"כ בנס חנוכה ה"ה ככל תקנ"ח דל"ש בהו בל תוסיף ועי' בכלי חמדה סו"פ בחוקותי מ"ש בזה ואכמ"ל יותר. אלה הדברים ראיתי להציג לפני התלמודים בפתיחת ספר משנה תורה ואקוה כי יהי' לתועלת לעורר לבב: