Keli Chemdah on Torah, Devarim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שם ח"י ואצוה אתכם וגו' את כל הד' אשר תעשון וברש"י ז"ל והוא מספרי אלו י' דברים שבין ד"מ לד"נ:
א"ה הנה בענינים אלו יש אתנו כמה הערות חדשות וד' הצ"ע ע"כ אמרתי להעיר בזה ראשי דברים לעורר לבב התלמידים, וזה יצא ראשונה:
א) סנהדרין דל"ו ע"ב אמר ר"א עשרה דברים יש בין ד"מ לד"נ כו' הא ט' הוה הא עשרה קתני משום דאין הכל כשרים ועשרים ושלשה חדא הוא הא איכא אחריתא דתני' אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים כו' וחילופיהן במסית דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו עכ"ל הגמ'. והנה מד' הגמ' מבואר דבד"מ היכא דכשרין ג' מה"ת כשרין כל הני פסולין גר וממזר כיון דזה תלי' אם צריך כ"ג וכן מבואר ברמב"ם ז"ל פ"ב מסנהדרין ותמוה לי הא מבואר ברמב"ם ז"ל פ"ד מסנהדרין ה"י בחכם מופלא שהוא סומא באחת מעיניו כיון דא"ר לד"נ ה"ה דאין סומכין אותו לד"מ ועי' בלח"מ שם דהוא מירושלמי בחגיגה דאין סומכין אלא אם ראוי לכל הדברים א"כ איך סומכין גר ממזר לד"מ כיון דפסול לד"נ וא"ר לדון ד"נ הן אמת שגם זה לכאו' אינו מובן דאמרינן דא"מ בסנהדרין זקן וסריס ומי שא"ל בנים ואיך אמרי' וחילופיהן במסית דממנין אותם לדיני מסית הא כיון דאינו מסנהדרין פסולין למסית ג"כ דהרי מסית ג"כ צריך עשרים וג' אך בזה י"ל כיון דכשרים במסית א"כ ה"ה ראוין בין בד"מ ובין בד"נ במקום שא"צ רחמנות כגון במסית לכן סומכין אותם משא"כ בסומא באחת מעיניו דהוא פסול עצם ופסול במסית וא"כ א"ר לשום ד"נ מיקרי א"ר לכל הדברים ולכן אין סומכין אותו אף לד"מ. ובזה יש לומר דרך פלפול מה דק' לכאו' הא דמבואר בסנהדרין די"ח ע"ב אין מושיבין מלך בסנהדרין ולא מלך וכה"ג בעיבור שנה דתמוה כיון דאין המלך מסנהדרין ממילא א"י להיות בעיבור שנה דצריך סנהדרין, ונשאלתי בזה בכבוד יד"נ הרה"ג מו"ה יוסף ליב נ"י האבד"ק פאקש במדינת אונגארן אמנם להנ"ל י"ל כיון דכל הטעם דאין מושיבין מלך בסנהדרין הוא משום ל"ת על רב ודילמא יגיד לחוב ומה"ט ד"מ דן כמ"ש התוס' שם די"ט ע"א ד"ה אבל א"כ לפי"ז במסית דל"ש האי טעמא שוב מושיבין מלך בסנהדרין א"כ הוי בגדר ראוי לכל דבר שוב סומכין אותו כיון דראוי לד"מ ולד"נ במסית, איברא דיש לדחות דדוקא זקן וסריס ושא"ל בנים דהטעם דא"מ אותם בסנהדרין משום דא"ל רחמנות שפיר במסית מושיבין אותם משא"כ מלך דהטעם משום ל"ת על רב א"כ כמו דבכל ד"נ א"מ דדילמא יגיד חוב ולא נוכל להשיב עליו וכתיב והצילו העדה כן במסית א"ר להשיבו כיון דכתיב ל"ת ול"ת א"כ יש לחוש להושיב דילמא יאמר זכות וא"א יהי' להשיב עליו משום ל"ת על רב א"כ מלך א"ר כלל בשום ד"נ מה"ט, ומלבד זה עיקר הדברים לומר כיון דראוי למסית הוו בגדר ראוי לכל דבר יש לדחות אך באמת ממלך וזקן בלא"ה לק"מ די"ל דנסמך מקודם לכן והי' מהנסמכין ואח"כ נזדקן או נעשה מלך דשפיר אמרי' אע"ג דהם נסמכים וסנהדרין מ"מ אין מושיבין אותם בד"נ ומלך אין מושיבין אותו בעיבור שנים ג"כ וז"פ, וכן בסריס וא"ל בנים יש ג"כ לומר דנסמך קודם שנסתריס דע"כ סריס היינו סריס אדם [דסריס חמה הרי יש לו רפואה ומוליד ואם עתה א"ל בנים ה"ה בכלל א"ל בנים וע"כ הפירוש סריס אדם א"כ י"ל דנסמך קודם שנסתריס] וכן מי שא"ל בנים לפמ"ש הר"ח ז"ל בהוריות ד"ד לפרש הטעם משום דבצרא לי' מצות פו"ר ע"ש א"כ נראה דה"ה הי' לו בנים ומתו לפ"מ דקיי"ל כר' יוחנן דלא קיים פו"ר אין ממנין אותו לסנהדרין א"כ ג"כ יש לפרש דנסמך בשעה שהי' לו בנים, אמנם בגר וממזר דמבואר בש"ס ורמב"ם דבד"מ כשר מה"ת וע"כ דנסמך לד"מ וזה תמוה כיון דא"ר להיות מסנהדרין איך סומכין אותו לד"מ ומה ההבדל בין זה לסומא באחת מעיניו, ולכאו' עלה בדעתי להעיר בדבר חדש דהנה לכאו' יש לעי' לפ"מ דקיי"ל בגר וממזר פסול לד"נ א"כ אמאי לא ילפינן רוב מסנהדרין דאיך יכולין לדין ד"נ דילמא יש אחד מהם שאמו זינתה וא"כ יש חשש ממזר ואפי' אם הוא מנכרי ועבד הולד כשר עכ"פ צריך גירות ואע"ג דמי לא טבל לקריו וממילא כיון שנימול וטבל ה"ה ישראל עכ"פ הוא גר ופסול לדון ד"נ מוכרח דאזלינן בת"ר, וע"ד פלפול יש להק' יותר לפמ"ש הר"ן ז"ל דמצרפינן תרי מעוטי א"כ איך אזלינן בסנהדרין בת"ר דיעות הא הוי תרי מיעוטי א' דילמא הלכה כמיעוט ועוד דילמא יש בהרוב שא"ר לסנהדרין וא"כ ממילא הדין בטל אך זה רק לפלפולא ויש לדחות בכמה תשובות, אמנם מה שהק' אמאי לא ילפינן רוב מכאן ק' כנ"ל לכן נלע"ד דלק"מ כיון דזה שגר וממזר פסול הוא משום דכתיב אתך בדומין לך והיינו מיוחסין לכן כל שלא נודע אם הוא גר וממזר נהי דבעצם הוא גר וממזר מ"מ כיון דמצד הרוב והחזקה הוא ממיוחסין שבישראל ה"ה כשר לסמוכה דהר"ז אתך בדומה לך ואינו פסול גר וממזר אלא אם נודע מזה אבל כ"ז שלא נודע ומכח הרוב המה כשרין שבישראל אע"ג דהאמת אינו כן מ"מ הם דיינים כשרים וז"נ בסברא, ומעתה נראה שאם נסמכו לסנהדרין בשעה שהי' בחז"כ ואח"כ נודע שהמה גרים או ממזרים לא הוי סמוכה בטעות כיון דבשעה דלא נודע הי' בחז"כ וממילא הוי סמוכה מעלי' ונהי דעתה פסולה לדון ד"נ אבל בד"מ כשרין וז"נ לענ"ד:
ועפי"ז א"ש מה שהקשיתי בח' על התומים שכ' לחדש דנהי דקיי"ל דבעדים נמצא אחד מהם קו"פ עדותן בטילה מ"מ אשה אינה פוסלת עדים אף אם כוונה להעיד כיון דאינה בגדר עד איננה פוסלת מצד נמצא אחד מהם קו"פ ויש ראי' לזה מנדרים ד"ו ע"ב בעי ר"פ יש יד לקידושין או לא ה"ד אילימא דאמר לה לאשה הראמק"ל כו' אלא כגון דאמר לה לאשה הראמק"ל ואמר לה לחברתה ואת מי אמרי' ואת נמי אמר לה לחבירת' ותפסי בה קידושין בחבירת' א"ד ואת חזאי אמר לה לחבירתה ול"ת בה קידושין בחבירתה וק' א"כ דכוונתו הי' שהיא ג"כ תראה הקידושין א"כ אמאי לא נתבטלו הקידושין מצד נמצא אחד מהם קו"פ עדותן בטילה א"ו דאין אשה מבטלית העדות מצד קו"פ כיון דאינה בגדר עד, אמנם לכאו' מוכח להיפך בירושלמי פ"ב דהוריות ה"ד דאיתא שם על הא דקתני במשנה דאם הי' בתוך הסנהדרין גר או ממזר הר"ז פטורין ר"ח ור"מ חד אמר בתוך שבעים וחד אמר חוץ משבעים שאפי' הי' ע' סנהדרין חוץ מגר וממזר פוסל כל הועד ועי' בישועות ישראל למורי הג' ז"ל סי' ג' שהוכיח מזה דגם בדיינים נמצא אחד מהם קו"פ הדין בטל עיי"ש וק' הא גר וממזר א"א להיות מסנהדרין בשום פנים כיון דדרשינן אתך בדומין לך וא"כ אינו בגדר דיינים כלל ואמאי יפסלו את הועד דהר"ז כאשה ועבד לענין עדות שאינו פוסל, אמנם לדברינו א"ש כיון דכ"ז דלא נודע אע"פ שהמה בעצם גרים כשרין לסמיכה ורק הידועה גורמת הפסול א"ז בגדר א"ר בעצם ושוב שייך בי' פסול דקו"פ וא"ד לאשה ועבד, ואולי י"ל דאפי' אם נודע שהם גרים מ"מ סומכין אותם לכתחילה לד"מ כיון שאינו פסולו בעצם א"ד לסומא בא' מעיניו דא"ר בעצם לד"נ ובזה א"ש ד' הרמב"ם ז"ל בפשיטות דסתם הדברים דגר וממזר כשר לדון ד"מ אע"ג דפסק בפשיטות דסומא באחת מעיניו אין סומכין כלל כיון דא"ר לכל דבר אך אין הכרח לזה דהרי גם סימא באחת מעיניו פסק בפשיטות דכשר בד"מ אע"ג דאין סומכין אותו וע"כ דנסמך ואח"כ נסתמא וא"כ ה"ה בגר וממזר י"ל הכא דנסמך ואח"כ נודע אך לפי"ז עכ"פ מוכח כדברינו דאם נסמך קודם שנודע ה"ה סמוכה מעלי' הן אמת שלכאו' י"ל בלא"ה דאע"ג דאין סומכין אלא אם ראוין לכל הדברים מ"מ בעבר וסמך אף אם אינו ראוי מ"מ מהני הסמיכה לד"מ ויותר מזה מבואר בירושלמי הוריות שם דמקשינן וכי ב"ד ממנין ממזרים ותי' לחד תרוצא דמיירי בעברו ומנו אותם ועי' בתוספת הוריות ד"ד ע"ב ד"ה אחד מהן גר או ממזר שכ' בזה"ל בירושלמי שעברו ומניהו דמי שאינו ראוי להוראה נעשה כאבן עכ"ל ועי"ש היטב בירושלמי שם ובפירוש הפני משה נראה שהתוס' ג"כ כוונו לזה אך שם נראה דקאי על המינו לב"ד הגדול אבל מזה שיעשה סמוך לא מיירי הירשלמי כלל מדלא תי' דנסמכו להוראה קודם שנודע שהם גרים ולא הי' צריך לת' בעברו ומינהו א"ו דשאלת הירושלמי דנהי דנימא דנוסמך להוראה או קודם שנודע או דילמא דאפי' לאחר שנודע יכולין לסמוך אותם להיות סמוכין ולדון ד"מ כמ"ש אבל לסנהדרין וכ"ש לסנהדרי גדולה פסולין המה וע"ז תי' שעברו ומינהו ובאמת ל"מ המינוי ופסולין המה, אמנם אם לא מתמנה והוא מחוץ לשבעים אינו פוסל כפירוש הפני משה שם ויש לעי' הרבה בכ"ז ועי' במל"מ פ"ט מסנהדרין ה"ג ובאמת י"ל הפירוש באם לא נתמנה להיות בתוך הע' סנהדרין והוא חוץ לשבעים אינו פוסל מה"ט דה"ה כאבן ואינו בגדר דיין כלל ופליגו באמת בזה אם גר וממזר הוא עצם פסול ופוסל מצד קו"פ דהך מ"ד דס"ל דבתוך שבעים דוקא ס"ל באמת דאע"ג דקיי"ל דאפי' מאה שיושבים שם דיינים על כולם מ"מ כיון דמד"ת הוי הב"ד הגדול רק ע"א גר וממזר אינו מבטל הדין כיון דאינם בגדר דיינים אינו מבטל מצד נמצא אחד מהם קו"פ וע' בת' שובת ציון סי' ק"א מה שהעיר ע"ד הירושלמי בכהנת שנתערבה ולדה בולד שפחתה דמבואר דהן כשרין לעדות בתורת ע"א ותמה הא הוי נמצא אחד מהם קו"פ ולפי הנ"ל א"ש דעבד אינו פוסל כיון דאינו בגדר עד ויש להאריך הדיבור בכ"ז ולברר הד' אכ"מ כי לא באתי בזה אלא להעיר ראשי דברים מה שיש להעיר בענין זה ולענ"ד סברא גדולה לומר כן בממזר וגר דא"ד לסומא באחת מעיניו שוב נזכרתי שכבר דברו מזה רבותינו גדולי הדור הקדמונים עי' בת' רמ"א סי' כ"ג שכ' בשם הרמב"ם ז"ל דסומכין לחצאין אמנם הרמ"א ז"ל בסוף סי' כ"ד כתב בשם הרמב"ם ז"ל דעכ"פ ראוי לבילה צריך וע"כ כוונתו על הא דסומא באחת מעיניו ועי' בסי' כ"ט תשובת הג' מהרש"י מינ"ץ ז"ל ותמהני שלא התעוררו כלל בהא דאמרן:
ב) והנה הא דבעשרה דברים אלו חילוק בין ד"נ לד"מ אע"ג דכתיב משפט אחד יהי' לכם כ"כ התוס' כיון דזה תלי בזכות וחובה ובד"מ ל"ש זה דמה שהוא זכות לזה הוא חובה לזה לכן ענינים אלו ל"ש כלל בד"מ אלא בד"נ אמנם כבר נתעוררו התוס' בסנהדרין ד"ג ע"ב בד"ה מוקי לה בד"נ דלפי"ז בעדים זוממין דכי מחייבי מפטר רוצח א"כ שייך תמיד זכות וחובה דמה שהוא זכות להם הוי חובה לרוצח ומה שהוא חוב להם הוי זכות לרוצח מ"מ אפשר דמיפטרי כולהו בהכחשה הילכך חשוב לי' רעות כי מחייבי עדים זוממין מיתה עכ"ל, והנה לכאו' קשיות התוס' צ"ב דמה הקשו מע"ז הרי זה פשוט וברור דאפי' א"נ כמו שהוא באמת דגם בע"ז אמרינן לא תהי' אחרי רבים לרעות ואם י"א אומרים זכאי וי"ב אומרים חייב אין העדים חייבין מדין הזמה מ"מ ברור הדבר דגם הנידון אינו נהרג כיון דנגדו יש רוב מזכין ואפי' במע"מ ג"כ נראה דהנידון פטור כיון דיש מחצה האומרים שהם זוממין וממילא הנידון פטור וא"כ בזה שאמרינן דהעדים פטורים שצד ל"ת אחרי רבים לרעות אינו חוב לעומת הנידון דהרי שניהם פטורין דלפטור הנידון ל"צ רוב דגם ספ"נ להקל וא"כ מה הקשו תוס' אמנם נראה דקושייתם הוא דהא באמת רוב אחד יותר הוי רוב מעלי' ודנין עליו בכ"מ רק דבד"נ צריך מצד הצלה לצדד דילמא יהי' רוב לזכותו לזאת אם הרוב הוא רק ע"י אחד לחוב לא אזלינן בתרי' דדילמא אם יוסיפו הדיינים והי' זכות להנידון וע"ז הקשו התוס' דבע"ז ל"ש זה דלמה נחיש לחפש לזכות העדים זוממין בבירור הא אם יהי' זכות להע"ז בבירור יהי' חוב להנידון ובכה"ג ל"ש לא תהי' אחרי רבים לרעות איברא דבאמת יש לעי' בזה אי הא דגילתה תורה דד"נ לא תהי' אחרי רבים לרעות וא"י להכריע ע"פ אחד לחובה אם היא מצד והצילו העדה או דגלי קרא דבד"נ להרוג אדם א"א אלא ע"פ רוב המכריע בשנים יותר ואם אינו מכריע אלא ע"פ אחד הוי כמע"מ וא"א להרוג אדם עפ"ז והנה מש"ס סנהדרין דל"ו ע"ב בהא דאמרי' בגמ' אבל אתה מטה דינו של שור הנסקל נראה דלהצלה אתי אך מדלא אמרי' בש"ס אבל אתה מטה דינו של מסית וכן מסתימת הש"ס ורמב"ם ז"ל נראה דגם במסית אין מטין לחוב ע"פ אחד אע"ג דבמסית ל"ש והצילו העדה א"כ י"ל דגזיה"כ בד"נ דאין הורגין אדם אם אין מכריע את הרוב אלא אחד, איברא דלקושטא דמילתא אע"ג דגם הג' מנ"ח ז"ל במצות מסית כתב ג"כ בפשיטות דכל הנו דינים דמבואר במשנה דר"פ אחד ד"מ דנוהגת בד"נ לזכות ה"ה דנוהגין במסית דאין לנו אלא מה שמבואר בש"ס ורמב"ם דאינו נוהגין במסית אמנם לא ראה דברי התוספתא פ"ט מסנהדרין דמבואר להדי' דבמסית מטין ע"פ אחד ודנין ביום וגומרין בלילה ככל ד"מ הרי מבואר להיפך וצ"ל דהא דנקטינן בש"ס אבל אתה מטה דינו של שוהנ"ס היינו דרבותא קמ"ל דבזה לא אמרי' כמיתת הבעלים כך מיתת השור אע"ג דבבעלים אם הוא רוצח או רובע אין מטין לחובתו ע"פ אחד בשורו מטין ע"פ אחד אמנם במסית כיון דכתיב ל"ת ול"ת ומצוה לחפש חובו פשיטא דמטין ע"פ אחד ובאמת כשנדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל פי"א מסנהדרין ה"ה שכ' בזה"ל שהאכזריות אל אלו שמטעין את העם אחרי ההבל רחמים הוא בעולם שנאמר למען שוב ד' מחרון אפו ונתן לך רחמים ותבאר לך דה"ה במטין ע"פ אחד לחובה דל"ש לומר בזה לא תהי' אחרי רבים לרעות כיון דזה טובה הוא בעולם ומה שרע לזה הוא טוב לכל ישראל ומעתה קשיות התוס' בעדים זוממים עצומה מאד דלמה לנו לטרוח להוסיף עד שימצא זכות ברור להע"ז כיון דעד"ז יהי' חוב להנידון ותי' כיון דאפשר בהכחשה הוי בגדר רעות אם מבטלים והנה לכאו' צ"ע הא עתה שהוזמו שוב א"א בהכחשה דהוזמו ולבסוף הכחשו פשיטא דנהרגין ועד כה לא אפליגו בגמ' אלא בעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו אם הכחשה תחילת הזמה הוא אבל כשהוזמו ונתחייבו ל"ש הכחשה אח"כ לפוטרם ונראה דכוונ' דאכתי אפשר שינצלו כולם ולא יהי' כאן חיוב מיתה כלל אם יבואו עדים ויכחשן להמזומין דאז נעשה ספק מכולם מי שאומר אמת וינצלו כולם ממיתה א"כ זה שאנו מחפשין זכות להעדים אינו מחליט בבירור שיהי' חובה להנידון ולכן צריכי' אנו לחפש בזכות העדים אע"ג דיהי' עיד"ז חוב להנידון, אמנם ראה זה כלא מצאתי להרמ"ה ז"ל בסנהדרין דל"ג ע"א בתי' ר"ח דמחלק בין נו"ג ביד או לא דמקשינן בגמ' חזרה לחובה היכא משכח"ל ותי' חדא קתני מחזירין לזכות שהוא חובה ומקשינן מד"נ אין מחזירין לזכות שהוא חובה חובה דמאן וכתב הרמ"ה בזה"ל כי תימא לזכות הרוצח שהוא חובה לעדים להזימן ע"כ דומי' דד"מ בעינן דמיירי בתובע ונתבע גופי' עכ"ל נראה מבואר מדה"ק דניחא לי' דבאופן זה אין מחזירין בד"נ והיינו ע"כ כשהוזמו העדים ונגמר הדין דאינם זוממין ונתחייב הרוצח מיתה ואח"כ נולד זכות להרוצח דהיינו חוב לעדים שהם משקרים והוזמו כדין וע"ז אמרי' דאין מחזרין לזכות את הרוצח מפני שהוא חובה לעדים ולענ"ד נפלא מאוד איך אפשר לומר כן דבכה"ג אין מחזירין לזכות כיון דיש זכות עבור הרוצח ולכאו' עלה בדעתי בדעת הרמ"ה ז"ל דס"ל כיון דע"ז חידש הוא דמ"ח דציית להני ציית להני לכן אמרי' כיון שנגמר דינו למיתה נהי דאח"כ באו עדים והזומי את העדים מ"מ כיון שנגמר דינו לחוב הרי הגמר דין שלו נשאר ולהחזיר דין העדים א"א כיון דא"מ לחובה ואי משום זכותו ע"ז אמרי' כיון דבאמת ע"ז חידש הוא א"ל בו אלא חדישו ובכהאי גוונא א"מ כיון דאפילו אם באמת הוזמו א"ר דהם משקרין ורק דגזיה"כ היא והא גזיה"כ דא"מ לחובה לכן נשאר גמ"ד שלו קיים והעדים פטורין אך באמת ז"א דהרי הא דע"ז חידש הוא הוא רק לענין להרוג את העדים דע"ז שייך מה חזית אבל להצלת הנידון פשיטא דאינו חידש כלל מכח טעם הנ"ל דמה חזית דציית להני ציית להני וא"כ ליכא עדים ברורים לחוב את הנידון וא"כ כשנולד עתה ספק על העדים שמא זוממין הם אין לך זכות גדול מזה להצלת הנידון ואיך אפשר לומר דא"מ ועי' בערל"נ סנהדרין שם שהרגיש ג"כ בקשיות הרמ"ה ז"ל וכתב בפשיטות דבכה"ג צריך לברר הדין מכל צד הן אם נוגע לזכות העדים הן אם נוגע לזכות הנידון:
ובאמת כשאני לעצמי הי' נראה לכאו' דבעדים זוממין ל"ש כ"כ הסברא להחזיר לזכותם כיון דחיובם מכאשר זמם והם הלא באו להעיד שיתחייב מיתה ולא רצו שימצא לו זכות לפטרו ממיתה ותכלית עדותן הי' שיהרוג א"כ ל"ש כ"כ לחפש בזכותם כיון דהם זממו להרוג אותו עכ"פ שלא ימצא לו זכות והוי כמו התראה דא"צ בעדים זוממין מה"ט ואם כי מחזירין לזכות י"ל דילמא אינם ע"ז כלל אמנם שנימא בהם דא"מ לחובה יש סברה גדולה לומר כיון דהם רצו להרוג בשקר וא"ל זכות גדול מזה שוב ל"ש לומר אצלם דא"מ לחובה דה"ה אם הוא אמת שהוזמו כדין ורצו להרוג אדם בשקר לגמרי הרי רצו להרוג את ישראל אפי' אם יש לו זכות כ"כ א"כ גם הם חייבים מצד כאשר זמם אך אפי' אם שנימא דדינם ככל ח"מ אבל שנימא דא"מ לחוב אפי' במקום שנהרוג הנידון זה תימה גדולה ודברי הרמ"ה ז"ל צע"ג לענ"ד:
ג) ואגב אבאר מה שנלמד מד' התוס' והרמ"ה ז"ל דפשיטא להו דבע"ז אם נהדר אזכותם שהי' חוב להנידון והיינו מצד כאשר זמם ולא כאשר עשה דבזה נפשט ספיקו דהג' בעל בית שמואל אחרון ז"ל שנסתפק אם מת הנידון מחמת עצמו אחר שנגמר דינו בב"ד ואח"כ הוזמו העדים אם הוי בגדר כאשר עשה או בגדר כאשר זמם וכ"כ במק"א דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דדרשינן מדכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים א"כ כשמת ואין כאן לאחיו אינו נידנין בדיני זוממים וכן לפי סברת המר"ל בבאה"ג דהוא משום גולל אבן אליו חשוב וכיון דהמחשבה עדיין איתא בעולם, ישוב המחשבה על ראשם משא"כ אם הוא כאשר עשה ולפ"ד הר"י ז"ל ברבינו בחיי ז"ל המובא בתומים סי' ל"ח משום דהבע"ד ג"כ מכחיש את העדים אמנם כאשר עשה דליכא בע"ד אמרי' מה חזית דציית להני ציית להני ומכל אלו הטעמים נראה דס"ל בפשיטות דאם ליתא להנידון אפי' מת מיתת עצמו הוה כאשר עשה ועתה אני רואה שמדברי תוס' ורמ"ה הנ"ל ג"כ נראה כן מדפשיטא להו דלמ"ל בעדים זכות שלא יהי' חוב להנידון אע"כ דאפי' במת מיתת עצמו הוי כאשר עשה וראיתי לח"א שכתב לה"ר מגמ' ערוכה חולין סוג' דרוב דילפינן דאזלינן בת"ר מעדים זוממין דדילמא הך דאסהודי בי' טריפה הוי וכ"ת דבדקינן לי' והא תנו ברבי הרגו א"נ והא משכח"ל כשמת הך דאסהודי בי' ויכולין לבדקו א"ו דגם בכה"ג הוי בכללו הרגו אינו נהרגין וכתב שאמר זאת להגאון מוהר"י הכהן ז"ל מווארשא וקלסי' ולענ"ד שגה בדבר פשוט דהרי מבואר בתוה"ק בעדים זוממין והנשארים ישמעו ויראו וכמ"ש המפורשים דעיקר עונש ע"ז אינו משום העבירה בעצם דהרי הוא רק מחשבה גרידא ולא יצאה מכח אל הפועל אלא לשמור עיד"ז את ישראל מעדות שקר שלא להרוג נקי וצדיק וא"נ דלא משכח"ל עונש הזמה אלא כשמת האיש על מטתו קודם הזמה הרי בטל הך תועלת לגמרי דהלא אותם שירצו להרוג בעדות איש צדיק לא יחשבו שימות האיש הזה על מטתו שא"כ עדותן למגן וכיון שכן לא תשיג אותם חרב המשפט לעולם אם לא נזיל בת"ר דאם יהרג קודם הזמה לא יהי' נהרגין משום כאשר עשה ואם לא יספיק להרוג אותו מקודם שיזמו הרי לא נוכל להרוג אותם משום דילמא טריפה הוא וא"כ ל"ש בזה כלל למען ישמעו ויראו שאמרה תורה וז"ב ואמת, ובח' למס' מכות כתבתי בדרך פלפול יש לה"ר דז"א בגדר כאשר עשה דבזה ית' הקושי' הנודעת בת' והשיב משה דלמ"ל קרא דלאחיו ולא לאחותו בזוממי בת כהן ובועלה הא אין דנין שנים ביום אחד אפי' נואף ונואפת וכיון דאסור לענות הדין א"כ מוכרח שנגמר דין אחד וימות קודם שדנין את חבירו א"כ הוי תמיד לענין זה כאשר עשה וא"א לחייב את העדים במיתתו של זה וא"כ למה צריך קרא לאחיו ולא לאחותו דזה ל"ש אלא כשיש לחייב העדים מפני שרצו לחייב את שניהם וזה ע"כ בששניהם קיימין וזה א"א לפי הדין אמנם א"נ דאם מת מעצמו הוי בכלל כאשר זמם שפיר משכח"ל בדני את הבועל ולמחרת לאחר גמ"ד מת מעצמו ואח"כ דנו את הב"כ ולאחר שנגמ"ד הוזמו העדים דשפיר יש לחייב אותם מכח הבועל והנבעלת וקמ"ל דלאחיו ולא לאחותו ומוכח מזה דאין זה בגדר כאשר עשה אך זה רק לפלפולא דקושי' זו בלאו הכי יש לתרץ בפשיטות דאפילו אם נגמר דין של בועל ונהרג קודם שדנין את הנבעלת מכל מקום כשהוזמו העדים לאחר גמר דין של הנבעלת יש לדון העדים במיתתו של בועל כיון דבאמת ק' בהא דכאשר זמם ולא כאשר עשה הא ק"ו הוא וכל תי' הגמ' מצד דאעמה"ד והטעם כתבי הפוסקים דילמא אית להק"ו פירכה א"כ ז"ד בכ"מ משא"כ הכא אם אמרינן דהוי כאשר עשה לגבי הבועל ולא נוכל לחייב את העדים במיתת הבועל והי' נידונין במיתה דידה החמורה א"כ ל"ש לומר אעמה"ד שוב נידנין במיתת הבועל דל"ש בזה כאשר עשה וא"כ שפיר יש עליהם חיוב שניהם וצריך קרא דבאמת הם נידונין במיתת הבועל ומלבד זה י"ל עפ"מ שחקר הג' בעל ערל"נ ז"ל בסנהדרין דל"ד בד"ה והוקע אותם דעיקר עינו הדין אינו איסור תורה עיי"ש דפשיטא לי' כן מסברא וא"כ מה"ת שפיר צ"ק דלאחיו ולא לאחותו כיון דמה"ת יכול לעכב מיתתו של הבועל עד שנגמ"ד של הנבעלת, אמנם אפי' אם נימא דהוא איסור תורה ויש להוכיח כן מהא דאמרי' בגמ' שם דל"ה הטעם דאין דנין בע"ש משום דלא אפשר הו' דאין רציחת דו"ש ולהשהותו א"א משום עינו הדין לכן לא אפשר וא"נ דעינו הדין הוא רק איסור דרבנן אמאי לא אמרי' בגמ' הטעם דא"ד בע"ש משום דילמא נגמ"ד למחר למיתה וא"א להמית אותו ויתבטל מ"ע דובערת הרע הגם דיהי' באונס כיון דאין רציחה דו"ש מ"מ אסור לכתחלה לדין בע"ש שמסבב עיד"ז ביטל עשה דהרי זה ברור דזה שאפשר להרגו למחר אינו בגדר אפשר לקיים ב' דא"כ ל"ל קרא דאין רציחה דו"ש הא אפשר לקיים ב' וע"כ כיון דנגמ"ד ויש עשה דבערת הרע כל רגע מוטל על הב"ד עשה זו לכן הו"א דדחה שבת וא"כ לפי האמת דגלי קרא דא"ד שבת אסור לדון בע"ש לסבב אונס בביטל מ"ע א"ו דאיסור עינו הדין דאורייתא לכן נקט הגמ' הטעם דעינו הדין דהוא איסור חמור יותר משא"כ א"נ דהוא רק איסור דרבנן הו"ל לש"ס לומר טעם זה [ואולי י"ל דפליגי בזה ר"ע ור"י בזקן ממרא דר"ע ס"ל דממתינן עד הרגל ור"י פליג משום עינו הדין וי"ל דפליגי אי הוא דאורייתא או דרבנן ולפי זה להלכה דקיי"ל כר"ע נראה כדעת הערל"נ דהוא רק דרבנן] מ"מ נלע"ד דבבת כהן ובועלה נהי דאין דנין שניהם ביום אחד מ"מ נראה דגם לכתחילה יש להמתין עד שנגמ"ד שניהם דז"א בכלל עינו הדין כיון דדנין עוד הפעם אותו הדין נגד חבירו יכול להיות שעי"ז שימצא זכות לזה יהי' זכות גם לחבירו או ע"י שימצא פסול בעדים וכיו"ב לכן הוי קודם גמ"ד ואינו בכלל עינו הדין וצריך הלנת הדין כן בזה כיון דאותו הדין בא עוד הפעם לפני הסנהדרין ניחא לי' להנידון שכבר נגמ"ד להמתין במיתתו עד שנגמר דין חבירו ע"כ לזאת אין התחלה להקושי' כלל וא"כ שוב נוכל לומר כמ"ש מרבותינו הראשונים ז"ל דאף אם מת מעצמו קודם שהוזמו הוי בגדר כאשר עשה ואין דנין את העדים:
ד) והנה זה לשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מסנהדרין ה"ד אחד ד"נ וא' דיני מלקות ואחד דנ"ג הדינים האלו שוים בהם אלא שהמלקות בג' ואין אחד מהם בשיהנ"ס חוץ מדבר אחד דדינו בכ"ג עכ"ל ועי' בלח"מ שתמה על הא דכתב הרמב"ם ז"ל אלא שהמלקות בג' דהרי ד"מ נמי בג' וא"ל דכוונתו דבד"מ מה"ת בחד סגי וכמו שפירש דבריו בעל קרית ספר דא"כ גזילות נמי בעינן ג' מומחין והו"ל להזכיר גזילות ג"כ וי"ל דה"ק דיני מלקות כלומר הדינים של המלקות אם הוא חייב מלקות א"ל וקבלת העדות ושאר הדינים הנצרכים בו שוים לד"מ ולדיני גזילות אלא שיש יתרון בדיני מלקות שאפילו אם דנו כבר שחייב מלקות צריך עוד בית דין של שלשה למלקות עצמו משא"כ בשאר ד"מ שא"צ ב"ד לפרעון הממון אתדו"ק והנה כל דבריו תמוהים וסתומים וא"ל פתר כלל דהרי הקושי' אין לה מקום כלל דהרי דברי הרמב"ם ז"ל ברור מללו דגם דיני מלקות דינם כד"נ לענין דברים האמורים למעלה דפותחים לזכות ומחזירין רק לזכות וכיו"ב אלא שבזה חלוק מד"נ דבד"נ צריך כ"ג מצד ושפטו העדה והצילו העדה ומלקות סגי בג' וראיתי בספר קרית ספר להמבי"ט ז"ל שכתב בזה הלשון דיני מלקות וגזילות הוי כד"מ אלא שדיני מלקות מה"ת בשלשה עכ"ל ותמוה מאד שכ' להיפך ממש מד' הרמב"ם ז"ל ואם אמנם כי ח"ו לי להרהר אף נגד הלח"מ מ"מ לבי אומר לי שהלח"מ בשעה שכתב דברים אלו לא עי' ברמב"ם ז"ל בפנים אלא בקרית ספר וכסבור שהנוסחא כן ברמב"ם ז"ל לכן כתב שם כל הדינים ד"נ כד"מ אלא שהמלקות היינו להלקותו צריך ג"כ ג' ולא אדע מה הי' לרבותינו אלה שנטו מדרך האמת ברמב"ם ז"ל שהוא גמ' ערוכה ותוספתא פ"ז דסנהדרין דמבואר דמלקות וגלות שוים לד"נ לענין זה דמחזירין רק לזכות ולא לחובה וכיו"ב ובאמת נראה דבקרית ספר יש טעות הדפוס וכך צ"ל דיני מלקות וגלות הוי כד"נ אלא שדיני מלקות מה"ת בג' והלח"מ לא הרגיש שהוא טעות הדפוס לכן בנה ע"ז בנינו הכלל שברירן של דברים בדעת הרמב"ם כדברינו, אמנם בכ"ז לבי אומר לי שיש כוונה עמוקה בדברי הרמב"ם ז"ל במ"ש אלא שהמלקות בג' דלכאו' צ"ע טובא כיון שחזינין דמדמי בתוספתא דיני מלקות לד"נ לכל הדינים אלו שצריכין למהדר אזכותא א"כ אמאי לענין זה קיי"ל דדיני מלקות שוות לדיני גזילות דכשרים בשלשה סמוכים וא"כ יהי' כשר בהם גם זקן וסריס ומי שא"ל בנים דהרי בב"ד של שלשה כל אלו כשרין בהם וזה צע"ג כיון דילפינן מגז"ש דצריך למהדר אזכות דידהו א"כ נהי דגזיה"כ דכשר בב"ד של שלשה אמנם כל אלו צריכין להיות פסולין במלקות ובאמת למעי' היטב בסידר לשון הרמב"ם ז"ל שבה"ה כתב דיני מסית וכתב בדיני זקן וסריס ומי שא"ל בנים כו' נראה מבואר דבמלקות שכ' לעיל מני' דדיני כד"נ פסולין אלו לדון לכן נראה דזה כוונת הרמב"ם ז"ל במ"ש אלא שהמלקות בג' היינו דבמלקות לענין זה חלוק מד"נ שכשר בג' מכ"ג אלו אבל עכ"פ צריך מכ"ג אלו שכשרין בד"נ וממילא נשמע מזה למעט סרוס וזקן וא"ל בנים ועפ"ז נבין ד' הר"מ ז"ל לעי בפ"ה מסנהדרין הג"ד אחר שכ' דד"נ בעי כ"ג כתב אח"כ בזה"ל מכות בג' ואע"פ שאפשר שימות כשמלקין אותו עכ"ל ועי' בלח"מ שכ' לאפוקי מר"א בירושלמי דס"ל באמת דצריך כ"ג במלקות מה"ט אמנם אכתי צ"ע שאין זה מדרך הר"מ ז"ל לכתוב מה שאינו צורך להלכה אך לדברינו א"ש דכוונת הר"מ ז"ל שבאמת מלקות הוי ג"כ כד"נ אלא שכשר בג' וממילא ידעינן דאינו כשר אלא בג' מכ"ג אלו הכשרין לד"נ ולא אכחד שלבי מהסיס בזה עוד דהרי סומא באחד מעיניו ג"כ כשר בב"ד של ג' וזה צריך להיות כשר במלקות ג"כ וא"כ יהי' בזה ג' חלוקים דבדיני נפשות כל אלו פסולין ובמלקות זקן וסריס יהי' פסול וגר וממזר וסומא יהי' כשר ובד"מ הכל כשרין ולא מצאנו חלוקים אלו בשום מקום ומ"ש הר"מ ז"ל דבמסית מושיבין היינו דבזה חלוק מסית אפי' ממלקות דבמסית מושבין לכתחילה דיינים כאלו מדא"כ במלקות אע"ג דכשר בג' מ"מ סתם דיינים המה שיש להם בנים הכלל שצ"ע דינים אלו ולא מצאתי מבואר בשום מקום ובאמת גם בזה אני נבוך אם כוונת הר"מ ז"ל לכלול מלקות בכל ענינים דשוה לד"נ והיינו לענין הלנת הדין אם ג"כ שייך במלקות או לא ומסתימת הש"ס נראה דזה רק בד"נ ממש דבעינן כ"ג דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה אבל במלקות דהוא בג' ל"צ הלנת הדין כלל וכדמות ראי' מלשון הגמ' סנהדרין כולם לחובה פטרינן אותו מיד נראה דד"נ לא משכח"ל אלא בסנהדרין של כ"ג וא"נ דגם במלקות הדין כן הרי משכח"ל ד"ז גם בב"ד של שלשה א"ו דבמלקות ל"צ הלנת הדין כלל ול"ב עידה מצלת אלא דמהדרינן אזכותא אם לא שנימא כדעת המגדל עוז רפ"ט מסנהדרין שגרס סנהדרי גדול' שפתחו כולם לחובה ונראה שהוא גירסא אמתיות מדכ' הר"מ ז"ל בה"ב שם סנהדרי קטנה נראה דבה"א מיירי בסנהדרין גדולה א"כ י"ל דגם במלקות דינא הכא דאם פותחין כולם לחוב צריך ב"ד אחר לעי' בד"ז עד שיבורר הדין כמו בד"נ אמנם דעת כל הפוסקים אינו כן וס"ל בפשיטות דגם בסנהדרין של כ"ג דינא הכא דאם פתחי כולם לחובה פטור משום דלא מצי חזי לי' זכותא וא"כ מדנקטה הגמ' הדין רק מסנהדרין נראה דבמלקות ל"צ הלנת הדין וראיתי למורי הגאון ז"ל בישועת ישראל ס"ב כתב לה"ר דמלקות נוהג בזה"ז אם יש סמוכים מדלא חשיב בין הי' דברים שבין ד"מ לד"נ הא דד"נ אינו נוהג אלא בזה"ב וסנהדרי גדולה יושבין בלשכת הגזית משא"כ ד"מ וא"ל משום דקתני וכלן א"נ בשוהנ"ס וזה נוהג גם בשוהנ"ס דנראה דא"נ בשוהנ"ס כיון דגומרין בלילה א"ו דגם מלקות נוהג אף שלא בזה"ב וא"כ ל"מ למיתני כיון דא"ז כללא בדיני נפשות דהרי יש ד"נ דנוהג אף שלא בזה"ב דהיינו מלקות אתד"ק מבואר מזה דפשיטא לי' לרבינו ז"ל דכל העשרה דברים מהני במלקות ג"כ וממילא דהלנת הדין בכלל אמנם באמת ל"ז להבין ד"ק דהרי גם הא דמלקות בג' ל"ק במשנה הכא ובברייתא ובזה ודאי חלוק מלקות מד"נ והר"מ ז"ל שכ' באמת דבזה חלוק מלקות מד"נ יש לומר דממילא נשמע דל"ת בסנהדרי גדולה ובלשכת הגזית דכל מה שאינו צריך סנהדרין ל"ת בסנהדרי גדולה עכ"פ מהברייתא א"ר כלל דכמו דלא חשב זה שחלוק מלקות מד"נ שא"צ כ"ג הה"ד דל"ח מה שא"צ בית ובאמת הא דמטין ע"פ אחד לחובה ור' חזקי' דס"ל דאין מטין ע"פ אחד מגזיה"כ דצריך להיות דומי' דעדים מה עדים שנים אף מטין שנים כמבואר בירושלמי ריש סנהדרין ס"ל באמת דגם בד"מ צריך חמשה מה"ט אמנם להלכה דקיי"ל דענין מטין היא מצד הצלה אם כן זה שייך רק בד"נ שהוא בכ"ג שפיר אמרי' דאחד יותר לחוב אינו מכריע כיון דאינו מכריע הרוב אלא אחד משא"כ במלקות דכל הדין בשלשה אם שנים אומרים חייב הוי רוב כפול לחוב ול"ש בזה לומר אין מטין ע"פ אחד לחובה עכ"פ מבואר מזה דאין כל העשרה דברים כוללין גם מלקות אם לא שנימא דבאמת אם ישבו חמשה לדון דין מלקות שלשה אומרים חייב שנים אומרים זכאי אינו חייב כיון דאין מטין ע"פ א' לחוב אך מסתימת כל הפוסקים אי"נ כן הכלל שדעת נוטה יותר דבמלקות ל"צ הלנת וצ"ע וגם בגלו' אע"ג דז"ב דבגלו' צריך הלה"ד מ"מ בפתחי כולן לחובה צ"ע אם יהי' פטור מגלות כיון דכל גלות הוא להציל מגוה"ד והכא כשראו כולן לחובה נראה מסברא דאם הרגו גוה"ד אינו נהרג עליו א"כ אין סברא לפטרו מגלות אך י"ל כיון דנפטר בב"ד מגלות אם הרגו גוה"ד נהרג עליו יהי' הטעם מה שיהי' כיון דנפטר ע"י ב"ד וצ"ע בזה ועי' בס' חמדת ישראל דיני ב"נ אות מ"ג מ"ש בשם הגרי"פ ז"ל בהא דמכות י"א ע"ב ומ"ש שם ואכמ"ל יותר וכן בענין זה אם דנין בע"ש ובשבת יש נפ"מ בין גלות למלקות דבמלקות דינו בזה כד"נ ממש דא"ד שבת מה"ת משום חבלה וכיון דשייך בי' עינוי דין אינו דנין בע"ש כמו בד"נ ממש משא"כ בגלות דל"ש בי' חילל שבת א"כ מה"ת דנין בע"ש אך באמת יש בזה מחלוקת הפוסקים אי עונש שא"ב חילל שבת אסור מה"ת בשבת ועי' בת' שבות יעקב ח"א סי"ב שכ' ע"ד ר"ש גאון ז"ל דאין חובשים בבית האסורים בשבת מהא דמקושש דכתיב ויניחו אותו במשמר דנראה דהי' בשבת ונראה דחובשין בבית האסורים בשבת ולענ"ד א"ר די"ל דבאמת אין עושין שום עונש בשבת שלא לצערו משא"כ זה שחילל את השבת בעדים והתראה והוי מומר לחלל את השבת אין אנו מקפידין על צערו ועונשין אותו בחילל שבת מה שאינו מלאכה ויש להכריח זה דהנה לכאורה יש לעיין טובא הא מפורש בתוה"ק ויניחוהו במשמר כי לא פירש מה יעשה לו דנראה מבואר דאם הי' מפורש מה יעשה לו או חנק או סקילה כמ"ש התוס' דבזה הי' מסופק מרע"ה לא הי' מניחין אותו במשמר רק הי' גומרין את דינו מיד והא אין רציחה דו"ש לכן נראה דהנה בתוס' סנהדרין דל"ה בהא דאמרי' בגמ' דאין רציחה כתבו בזה"ל בשריפה ניחא כו' דיש בה בישל פתילה ובשאר ח"מ נמי אפי' למ"ד דמקלקל בחבורה פטור הכא חשוב תקון דיש לו כפרה עכ"ל וק"ל דסוף כל סוף בכל ח"מ דהוא חנק או סקילה נהי דהמיתה עצמה הוי תיקון הא יד העדים תהי' בו בראשונה ושנים שעשו פטורין וא"כ מה בכך דהוא תקון הא מותר מה"ת אך מוכרח מזה דאין העונש דו"ש ולא מצד מלאכה כיון דבכל ח"מ דליכא חילל שבת אסורי כ"א המיתה עצמה וזה הוי תמיד ע"פ שנים וא"כ אינה מלאכה מה"ת ומעתה ז"ד בכל ח"מ אבל במחלל שבת דמצד עונש שאינה מלאכה דו"ש שפיר אמרה תורה כי לא פורש מה יעשה לו הא אם ידעינן העונש הי' ממיתם אותו בשבת כיון דהוי תמיד שנים שעשו דהחבלה שעושה כל אחד ע"י הרגימה אינו תקון והחובל הוא רק ע"י שמת וזה הוי ע"י כולם והוי שנים שעשו ולפ"ז יצא לנו דבכל ד"נ מצד מלאכה יכול להיות העונש בשבת לבד במלקו' דהחבלה הוי תקון והי' נעשה ע"י שליח ב"ד והוי מלאכה גמורה אך י"ל להפוסקים דגם בשבת שייך שליחות מבואר בש"ס דהשליח של ב"ד הוי שליח של ב"ד ממש א"כ הוי ג"כ שנים שעשו וא"כ גם במלקות אין לאסור בשבת מה"ת מכח מלאכה אלא מכח עונש ודוק היטב בכ"ז כי קצרני וסמכני על המעי':
שם כ"ח אוכל בכסף תשברני וגו' ובת"י עבור כד חי וכספי תזבין לי' ואיכול ועי' ברביד הזהב מ"ש בפירוש הגמ' ע"ז דל"ז דכוונת הגמ' שלא תקשה על הא דגזרי חז"ל שלקות נגד המפורש בתורה להיתר ועיי"ש בשם התורת חיים דלכן לא כתיב לחם משום שחז"ל גזרו אח"כ על פת עכו"ם ולכאו' תקשה הא דאשר לא קדמו אתכם בלחם ומים שהובא שם ברביד הזהב בעצמו ולא הרגיש כלל דמזה מוכח דפת עכו"ם מותר והנה בפשיטות י"ל שלכן פירש בספרי בדרך שהיתה בטירף דהיינו דשוב הי' מותר פת עכו"ם אמנם בלא זה נראה ודאי דכל האיסורין שבתורה לא נאסרו מיד וכל אזהרת התוה"ק נאמרו במשך המ' שנה שהי' במדבר וא"כ א"ר מזה שהי' מותר להם איזהו איסור והי' מפורש בתורה להיתר אז שלא נאסור אח"כ ומ"ש הטו"ז דדבר המפורש בתורה אין ביד חכמים לאסור היינו מה שנראה מפורש בתורה ההיתר אף לדורות כמו מילה בשבת וכיו"ב וכן מה שמצאנו שעשו מעשה אחרי שנאמרה להם התורה בכללה בערבות מואב מוכח דהתורה התירה בפירוש משא"כ מה שאמרה תורה וכן מה שעשו במשך הארבעים שנה שהי' במדבר אין ראי' מזה לענין גזירת חז"ל אח"כ ויתכן דלכן נאמר ע"ד אשר ל"ק אתכם בלחם ומים וגו' בצאתכם ממצרים להורות כנ"ל:
ובד"פ נ"ל בדקדוק המקראות דלכן הכא נאמר רק אוכל ולא לחם ושם כתיב ע"ד אשר וגו' בלחם ומים על פי מה שכתב הג' בעל הלק"ט ז"ל להעיר דנהי דחז"ל גזרו על פת עכו"ם מ"מ יש עצה להתיר ע"י בישל דבישל של ישראל מבטלו מתורת פת ונפקע ממנו איסורו דפת עכו"ם ומעתה א"ש דשם שפיר קאמר קרא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ואע"ג דהשתא הי' כמו שהוא אסור באכילה הא איכא עצה להתיר ע"י בישל משא"כ דאמרה תורה אוכל תשברו מאתם ואכלתם מוכרח לומר אוכל דא"א לומר פת דבזה ל"מ היתר אכילה אלא ע"י בישל ושוב לא הו"ל לחם וצדקו ד' התורת חיים דרמזו בקרא דעתידין חז"ל לגזור על פת עכו"ם:
אמנם כן בעיקר ד"ז אי פת עכו"ם חוזר להתירו ע"י בישל הארכתי בת' לח"א ומסודר לדפוס בספרי ארץ חמדה שו"ת ע"ד חלקי ש"ע אמנם ענין אחד אשר הערותי כעת בסדרי הדברים לדפוס ארשום בזה לחדד התלמודים והוא במס' עירובין (דף ס"ד ע"ב) מעשה בר"ג שהי' רוכב על החמור והי' מהלך לכזיב והי' ר"א מהלך אחריו מצא גלוסקין בדרך א"ל אילעאי טול גלוסקין מן הדרך מצא עכו"ם אחד א"ל מבגאי טול גלוסקין הללו מאילעאי וכו' שלשה שלשה דברים למדנו באותה שעה למדנו שאין מעבירין על האוכלין ולמדנו שהולכין אחרי רוב עוברי דרכים ולמדנו שחמצו של עכו"ם אחר ה"פ מותר בהנאה ועיי"ש היטב ברש"י ותוס' ולכאו' מוכח דפת עכו"ם אסור ע"י בישל ג"כ דאל"כ למה צוה לו לתת למגבאי וכבר התעוררי בזה האחרונים אך אין זה הוכחה כ"כ כיון דהי' בדרך ועתה הוא א"א לבשלו לכן צוה ר"ג לתתו למבגאי ואדרבה בד"פ נלע"ד להוכיח מסוגי' זו דיש היתר לפת עכו"ם ע"י בישל דהנה לכאו' קל"ט לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דמכירה ונתינה הוי שלא כדה"נ ואינו אסור מה"ת והא דילפינן היתר הנאה מנבילה היינו משום דאמרה תורה נתינה ומכורה ע"כ דהמה הבעלים של הדבר שאל"כ אין עליו שם מוכר ונותן וא"כ מנ"ל דס"ל לר"ג כר"ש דחמץ אחה"פ דמותר בהנאה דילמא ס"ל כר"י דחמץ לאח"ז אסור בהנאה גם של נכרי א"ב מ"מ הכא כיון דהוא ספק אם הוא מלפני הפסח או לאחה"פ וכמ"ש התוס' דאם תלינן בשל ישראל אמרי' שנעשה לאחה"פ וא"כ לענין נתינה לגוי הוי סד"ר ולהקל ואדרבה יתיישב בזה מה שיש לדקדק בלשון ר"ג שאמר להגוי טול הגלוסקין הללו ולמה לא אמר לר"א ליתן להגוי אמנם לדברינו א"ש דבאמת מספק אסורי' בהנאה ואין עליו שם נותן אך לענין איסור הנאה אזלינן להקל ושפיר אמר לו טול גלוסקין הללי מאילעא:
אמנם י"ל עפמ"ש הפוסקים דאע"ג דסד"ר להקל מ"מ היכא דמתרמי יחד ספיקא דאורייתא וספיקא דרבנן כיון דבדאורייתא אזלינן להחמיר ה"ה דמחמרינן בדרבנן כדי שלא יבואו לזלזל בשל תורה א"כ ה"נ כיון דיש לספק גם לענין אכילה וגופי הנאות דהיינו אכילת בהמתו דהוי איסורי תורה וכיון דלענין דאורייתא צריך להחמיר שוב מחמרינן גם בדרבנן וא"כ הי' אסור לתתו לנכרי איברא דאכתי אינו מתרץ לפמ"ש האחרונים בסברת הפוסקים הנ"ל דצריך להחמיר גם בדרבנן שלא נבוא לזלזל בשל תורה תלי' אם סד"א מה"ת להחמיר או רק מדרבנן לחומרא דאם אמרי' דרק מדרבנן לחומרא שוב ל"ש להחמיר בשל דרבנן כדי שלא נבוא לזלזל בשל תורה כיון דגם בשל תורה רק מדרבנן להחמיר ומעתה לפמ"ש האחרונים דאפי' להרמב"ן והרשב"א ז"ל דסד"א מה"ת להחמיר מ"מ באיסור עשה ספיקו מה"ת להקל א"כ לדידן דקיי"ל כר"א ואיסה"נ ילפינן מאותו אותו אתה משליך לכלב וא"א משליך לכלב כל איסורין שבתורה הוי רק איסור עשה וספיקו מה"ת להקל א"כ גם איסה"נ שהם איסורין מה"ת ג"כ ספיקן רק מדרבנן אסור א"כ ל"ש להחמיר במכו"נ אטו גוף הנאות ואזלינן בספיקן להקל אך מפני מה צריך להחמיר במכו"נ משום דצריך להחמיר באכילה דמפורש בתורה ל"ת לאסור באכילה לאח"ז וספיקו אסור באכילה מה"ת ומה"ט צריך להחמיר במכו"נ אך לפי"ז ק' דילמא טעמא דר"נ משום דהולכין אחר רוב עוברי דרכים וא"כ אפי' א"נ דלאחה"פ נעשה ג"כ איסור באכילה משום פת עכו"ם א"כ מצד אכילה א"צ לדין להחמיר דהוי חמץ שעעה"פ דאפילו אם נעשה לאחה"פ ג"כ אסור באכילה וא"כ כל הספק אי הוי חמץ שעעה"פ הוא נפ"מ רק לענין הנאה ובהנאה ספיקו בשל תורה ג"כ רק לחומרא מדרבנן א"כ במכו"נ יש להתיר לגמרי וא"כ הרר"ל קושייתינו דמנ"ל דר"ג ס"ל דחמץ לאחמ"פ מותר בהנאה א"ו דמוכח מזה כדעת הלק"ט ז"ל דפת עכו"ם מותר לישראל ע"י בישל א"כ שפיר גם לענין אכילה יש לדון וזה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ודו"ה היטב: