Keli Chemdah on Torah, Eikev
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שם ח' י' ואכלת ושבעת וברכת וגו' על הארץ הטובה וגו':
הנה במצוה זו כתבתי בהרבה מקומות לברר כמה עקרים ושרשים ולתועלת התלמודים אסדר הד' בזה בפ"מ שהם כתובים בחדושינו:
(א) וזה יצא ראשונה מ"ש בח' ברכות ד' כ' ע"ב בפלוגתת רש"י ותוס' בסברא דלא יהי' נשים חייבות בברהמ"ז דרך דרוש ויען דאתי' מדרשא חביבא לי ואקדמה ברישא. הנה דעת רש"י ז"ל דכיון דנשים לא נטלו חלק בארץ לכן מסברא דלא יהי' חייבות בברהמ"ז ובתוס' תמהו ע"ז דא"כ כהנים ולוים נמי תבעי' שהרי לא נטלו חלק בארץ ולכן כתבו התוס' דשאלת הגמ' מפני דל"ש בברית ותורה ולא מצי אמר ברית ותורה ואמרינן לקמן דלא יצא יד"ח עיי"ש ומה שנלענ"ד בדעת רש"י ז"ל ונקדים לפרש ד' הגמ' משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן וצ"ע הכוונה "בשעה" שירד להם המן לכן נראה דעיקר ענין ברהמ"ז שנצטוו עלי' ישראל ונצטוו עלי' בעת ביאתם לארץ כמפורש בתוה"ק הוא שאנו מברכים ומשבחים להשי"ת על שהוא בטובו משגיח עלינו ונותן לנו פרנסתינו ואינו מניח אותנו תחת הטבע רק כמו אב רחמן שמשגיח בעצמו על בניו ונותן להם לחם לאכול ובגד ללבוש וכמו שביקש יעקב אבינו ע"ה אם יהי' וגו' ונתן לי לחם לאכול וגו' דהיינו שהקב"ה בעצמו יתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש וזה הענין אשר אמרה התוה"ק באהבת הגר כי ד' אוהב את הגר לתת לו לחם ושמלה דהיינו מפני שבא לחסות תחת כנפי השכינה השי"ת לוקחו תחת כנפיו ונותן לו לחם ושמלה ולכן כשבאו ישראל לא"י שהוא ארץ אשר עיני ד' אלקך בה וההשפעה הוא מהשי"ת לבדו בלי שום אמצעי ומשטרי הטבע נצטוו לברך ברהמ"ז וזה הפירוש משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן וראו עין בעין שהשי"ת נותן להם פרנסתם מדי יום ביומו אז תיקון להם ברכת הזן להאמין שכל המזונות לישראל אע"פ שנדמה להם שהוא ע"פ דרך הטבע הכל מיד הקב"ה בעצמו ובהשגחתו ומעתה נראה דזה כוונת רש"י ז"ל דנשים לפי שלא נטלו חלק בארץ והטעם כמו"ש המפרשים דאשה אין השפעתה ישר מהשי"ת אלא או מאב או מבעל ומהאי טעמא כתבו המפרשים דפטורה ממצ"ע שהזמ"ג שמשועבדת לאב או לבעל וכיון שכן ל"ש במצות ברהמ"ז מה"ת ומעתה מובן מאליו של"ק קושית התוס' על רש"י ז"ל מכהנים ולוים שלא נטלו חלק בא"י ואעפ"כ פשיטא לש"ס דחייבין בברהמ"ז מה"ת דהרי הא דכהנים ולוים לא נטלו חלק בארץ הוא מפני שהם עבדי השם ונחלתו יאכלון ואדרבה מעליותא הוא להם שהשפעתם מהשי"ת וא"צ לעשות עפ"י טבע כלל אפי' בא"י וא"כ בודאי חייבין בברהמ"ז לכן האבעי' רק על נשים אם חייבין בברהמ"ז מה"ת ובאמת דזה ענין מה שאמרו חז"ל דכל שלא אמר ברית ותורה בברהמ"ז לא יצא יד"ח דענין ברית ותורה הוא שעי"ד ברית ותורה אנו זוכין להיות מושגחין מהשי"ת לבדו כמו שמצאנו בק"פ דכל ערל לא יאכל בו דפסח מורה על השגחת השי"ת עלינו וכן תורה הוא יסוד הראשי שעל ידה נדבקין ישראל להקב"ה כמו שאמרו חז"ל ישראל ואורייתא וקב"ה חד הוא לכן זה העיקר צריך להזכיר בברהמ"ז וכל מי שאינו בברית ותורה אין לו שייכות לברהמ"ז אמנם רש"י ז"ל ס"ל דנשים יש להם שייכות לברית ותורה:
ובאמת בענין ברית מילה נלענ"ד דרש"י ותוס' אזלי לשיטתם דהנה דעת רש"י ז"ל דמומר לערלות הוי בכלל בן נכר וברור הדבר דלרש"י ז"ל אינו בגדר את בריתי תשמור והא דלא אמרינן בגמ' במס' עכו"ם ד' כ"ז נפ"מ בין ב' טעמים במומר לערלות צ"ל דרש"י ס"ל דמומר לערלות גם המול ימול אינו כיון דאינו רצונו למול אינו בכלל המול ימול והא דאמרינן דאשה כמאן דמהילא דמי' היינו משום שהיא מזרע ישראל ה"ה כנמולה וכן מבואר בירושלמי שבת פ' ראד"מ ה"ב דמומר לערלות אע"פ שהוא ישראל אינו בכלל המול ימול ולפ"ז אשה דהוי בגדר המול ימול יש לה שייכות בברית מילה אמנם התוס' לשיטתם במס' עכו"ם שם ד"ה א"ב אשה שכ' בפשיטות דגם מומר לערלות הוי בכלל המול ימול עיי"ש א"כ זה דאמרינן דאשה כמאן דמהילא דמי' אינה עושה אותה להיות לה שייכות בברית מילה ובלא"ה יש להכריח שדעת רש"י ז"ל דאשה הוי בכלל מצות מילה מדס"ל ביבמות ע"א ע"ב דמצות מילת הבן מוטלת על האם ג"כ עיי"ש ובח' מוהר"ח אור זרוע ס' וכתבתי מזה הרבה במק"א ואכמ"ל. וגם בגדר תורה ס"ל לרש"י ז"ל דנשים הם דאע"ג דפטורות מת"ת מ"מ במצות דאתני' בהו שייכות בחלק הלימוד ג"כ ועי' מ"ש בזה לעיל בפ' תזריע אות ג' להכריח הדברים עפ"ד הג' מוהר"י חגיז ז"ל בהלק"ט ח"א ס' רי"ז שכ' לפטור סומא ממצות משום דכתיב ולמדתם ועשיתם כל שאינו בלמידה אינו בעשי' וסומא אינו בלמידה משום דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרו ע"פ וקשה א"כ מה יענה על נשים וע"כ דנשים אתני' בלמידה ועיי"ש הן אמת שדרך פלפול י"ל שלדעת רש"י ז"ל לא יתכן כלל טעם הר"י חגיז ז"ל דהרי לדעת רש"י ז"ל דאם נשים עושות מצוה שא"מ עוברת על בל תוסיף ע"כ דס"ל דסומא גם מל"ת פטור דאל"כ האיך הי' ר"י ס"ל מקודם דמפני שאינו מצוה ועושה גדול ממצוה ועושה טוב לו שהוא סומא דיכול לקיים המצות אע"פ שלא נצטוו הא עובר על ב"ת וע"כ דגם מל"ת פטור ואינו בגדר אסורין ג"כ וא"כ אא"ל דטעמא דסומא פטור מן המצות משום דאינו בלמידה אינו בעשי' דהרי א"נ דפטור מן המצות הרי אתני' בלמידה דגם באיסור דדברים שבכתב א"א רשאי לאמרו בע"פ אינו ומתהפך כחומר חותם עכ"פ א"א למפטרי' ממצות מה"ט אך אע"פ שבסומא ל"ש דרשה זו מ"מ בנשים א"נ דאינם בכלל ת"ת כלל לכאו' יש לדרוש כן א"ו דיש להם שייכות בת"ת או משום מצות שלהם או משום לימוד בעליהם ובניהם ומשום זה הם מושפעים רק ע"י בעליהם ובניהם כנ"ל ודו"ק היטב בכ"ז כי קצרנו וסמכנו על המעי' כי ימצא ד"נ בביאור דעת רש"י ז"ל במצות ברהמ"ז. ועתה. נבוא לעי' בדבר הלכה:
(ב) והנה בעיקר אבעית הגמ' אי נשים נצטוו בברהמ"ז יש לחקור אם שאלת הגמ' על כל מצות ברהמ"ז וגם ברכת הזן בכלל א"ד דברכת הזן חייבות לכ"ע רק השאלה על ברכת הארץ ועל בונה ירושלים כיון דל"ש בברית ותורה ל"ש בשאר הברכות אבל בברכת הזן חייבות מה"ת וראיתי שכבר ישב על מדוכה זו הגאון בצל"ח ומסיק שברור לו דכ"ז דלא נתקדשה ירושלים ונבנה המקדש לא הי' מצות ברהמ"ז מה"ת ומקודם הי' רק מתקנת מרע"ה ויהושיע עד שנתקדשה ירושלים ונבנה המקדש אז חל מצות ברהמ"ז מה"ת דאל"כ הרי נשים יתחייבו בברכת הזן ובבונה ירושלים דבקדושת ירושלים והמקדש אין נפ"מ בין אנשים לנשים א"ו דכולהו אחת הן ולא הי' חיוב מה"ת קודם שנתקדשה ירושלים אז נתחייבו מה"ת במצות ברהמ"ז וכיון דנשים א"ל שייכות לארץ לד' רש"י ולברית ותורה לדעת התוס' ליכא בגדר ברהמ"ז כלל והנה מ"ש הצל"ח ז"ל בפשיטות דבירושלים ובקדושת המקדש אנשים ונשים שוים כיון דירושלים לא נתחלקה לשבטים לענ"ד יש לדון בזה כיון דמצות ראיי' ל"ש בנשים וכן לא היו חייבות לשקול שקלים שיהי' להם חלק בק"צ וא"כ נראה דל"ש במצות מקדש וא"ד לאנשים בזה וא"כ שפיר הי' מקום לומר דבברכת הזן חייבות וכשנעמיק העיון בזה נראה בזה הא דמרע"ה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן בודאי גם לנשים תיקן כיון דהמן ירד גם להם כמו לאנשים א"כ לא הי' שום סברא לחלק בין אנשים לנשים דבמדבר במן כולם נטלו חלק בשוה משמים ולא הי' יתרון בזה לאנשים מן נשים ואם כן אף א"נ דאח"כ כשבאו לארץ נצטוו האנשים בברהמ"ז מה"ת ונוסף להם ברכת הארץ שבזה ל"ש נשים מ"מ מסתמא תקנת מרע"ה לנשים נשארה רק דהצל"ח פשיטא לי' דתקנת משה הוי רק דרבנן כמו כל תקנ"א אך באמת כ"כ בפתיחה לס' דברים שזאת מחלוקת הר"מ והרמב"ן ז"ל והר"מ ז"ל נראה דס"ל דתקנת מ"ר ע"ה יש לו חומר כעין דאורייתא וכ"נ דעת רש"י ז"ל ותמי' על הפנ"י והצל"ח ז"ל שנדחקו לת' דאמאי פשיטא לגמ' דמדרבנן חייבות נשים דא"כ כל המצות שחייבות מה"ת יהי' חייבות מדרבנן ועי' בצל"ח מ"ש בזה שלא הרגיש כלל בזה כיון דכבר נתחייבו בברכת הזן מתקנת מרע"ה א"כ שפיר יש סברא לומר דאח"כ שנתחייבו אנשים מה"ת בברכת המזון נשים נתחייבו בכל הברכות כמו אנשים אם לא שנימא כמוש"ל באות א' דתקנת מרע"ה היתה רק במן ומשנפסק המן כשבאו לארץ והוצרכו לאכול מפרותי' שוב לא היתה תקנת מרע"ה רק דמה"ת נתחייבו בברהמ"ז ולפ"ז בנשים א"ח כלל אך ג"ז לא יתכן לפ"ד הצל"ח דגם כשבאו לארץ לא נתחייבו עוד מה"ת וא"כ ע"כ דתקנת מרע"ה נשארה גם כשבאו לארץ רק שיהושוע הוסיף ברכת הארץ וחיוב ברהמ"ז דאורייתא לא התחיל אלא אחר שנבנה ירושלים:
אך כ"ז אני כותב לפ"ד הצל"ח ז"ל אבל לענ"ד הדבר תמי' מאוד לומר כן דמצוה אשר כתוב בתורה להדי' דנתחייבו מיד כשבאו לארץ לא יהי' מצוה של תורה כ"א לאחר בנין ירושלים ומלכות ב"ד ובנין בהמ"ק כפ"מ שנראה מד' הצל"ח ולענ"ד ברור הדבר להיפך דמיד כשבאו לא"י נתחייבו בברכת הארץ רק דמה"ת הי' יוצאין בברכה אחת להזכיר וכמוש"כ הצל"ח עצמו אמנם יהושיע תיקן שיהי' ברכת הארץ ברכה מיוחדת לבד ברכת הזן שתקן מרע"ה וממילא שניהם היו חייבין מה"ת והי' להם בקבלה כי כאשר תבנה ירושלים יזכירו גם קדושת ירושלים מה"ת ולזאת אח"כ תקנו ברכה מיוחדת גם על בנין ירושלם נמצא לפ"ז דמקודם היו שני ברכות מה"ת ואח"כ כשנבנה ירושלים נוסף זכרון מה"ת וקבעוהו ג"כ ברכה מיוחדת ודעת התוס' ברכות ט"ז ע"א ד"ה וחותם נראה דגם זה שצריך כל אחת ברכה מיוחדת הוא מה"ת לכן כתבו בזה"ל אע"ג דמה"ת הם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעה"ב עכ"ל:
וראיתי במעדני יו"ט פ"ב דברכות אות צ' שכ' בזה"ל ורמ"י (הוא הג' בעל הלבוש ז"ל) רצה להתחכם לתת טעם שיש להם כח לעקור ברכה זו לפי שאינה אלא מג"ש וחוץ מכבודו לא הי' צריך לכך כלל דסוגיא ערוכה הוא בפ' הא"ר דשוא"ת יש כח ביד חכמים כשיש להם טעם וה"נ טעמא רבה יש שהבעה"ב יטרידם ולא יוכלו לכוין ומוטב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה עכ"ל ולענ"ד לא זכיתי להבין ד' המעדני יו"ט הלא אפי' א"נ דמצ"כ מה"ת ובלא כוונה אינה מצוה כלל ויש להסביר הד' עפמ"ש המפרשים דיש שני מיני כוונה א' כוונה שעושה זאת בציווי השי"ת ב' שיכוין לבו מה שיאמר והנה בברכת השבח הסברא נותנת דכוונה א' א"צ אדרבה צריך מעצמו להודות ולשבח להשי"ת על הטובות שעשה ושעושה עמנו ואם כי הקב"ה רצה לזכות ישראל ועשה מזה מצוה אבל אנחנו צריכין להודות בלי מצוה אמנם כוונת הלב בוודאי צריך לכ"ע ואין בזה ענין אי מצ"כ כיון דכל הענין שמשבח להקב"ה א"כ אם מדבר ולבו בל עמו וא"י מה מדבר א"ז בגדר שבח כלל ועפ"ז כתבנו בח' לת' קשית הטו"א בהא דמקשינן בגמ' ר"ה בסוגי' דמצ"כ מהי' שומע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו וא"ל לא יצא ות' סבר חמור בעלמא ותמה הג' ז"ל זה תינח בקול שופר אבל בקול מגילה מא"ל אמנם עפ"י הנ"ל א"ש לפ"מ דקיי"ל קריאתה זו הילולה א"כ קריאת המגילה היא כברכת השבח ופשיטא דבעינן כיון לבו עכ"פ לשמוע מקרא מגילה ולזאת קשית הגמ' רק משופר ושפיר תרצינן סבר חמור בעלמא:
וא"כ צדקי ד' המעדני יו"ט דברהמ"ז אם אינו מכוין לבו בפירוש המלות לכ"ע לא יצא אמנם אינו מובן מ"ש דטוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה הא כיון דב' ברכות אחת הן ומעכבות זא"ז וברכה אחת מהן לאו כלום הוא וא"כ גם פלגא דמצוה ליכא ואינו מקיים המעט בכוונה ונראה שזה הי' קשה להלבוש דאם היו עוקרין לגמרי מצות ברהמ"ז מהפועלים לא הוי קשי' לי' דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת משא"כ לעקור חצי' ולהניח חצי' זה אין לו שום טעם ומובן כיון דהחצי' לאו מצוה הוא כלל וכמו"ש הצל"ח בפשיטות בנשים דכיון דל"ש בברית ותורה ל"ש כלל בברהמ"ז מה"ט דהכל מצוה אחת הוא [ובאמת יש להקשות ביתר שאת דאם קורא חצי' ומניח חצי' הוי בגדר בל תגרע כיון דבמצוה ד' ברכות ואם לא הי' אומר כלל הוי רק ביטול עשה דליכא ב"ת לדעת רוב הפוסקים ואף הרשב"א ז"ל לא קאמר אלא במבטל לגמרי לא במי שעובר לפרקים על עשה א"כ זה שאמרו חכמים שיברך רק ג' ברכות הוי בגדר עקירת ד"ת בקו"ע] לכן ת' הלבוש כיון דברכת הארץ כתיבה להדי' וברכת בונה ירושלים הוא רק מג"ש וידוע דעת הר"מ ז"ל דמה שלא נאמר מפורש בתורה ספיקו להקל ואינו מצוה אחת עם מה שמפורש בתורה ולכן יש שם מצוה על ברכת הארץ לחודא ושפיר עקרו רבנן בפועלים והניחו אותם לברך מה שמפורש בתורה ובאמת לפי דרכינו שמקודם שנבנה ירושלים הי' ברכת הזן וברכת הארץ מה"ת יש מקום לומר דנהי דאח"כ נוסף ברכה מה"ת ומעכבין זא"ז ה"ד בשאפשר לברך כולם אבל בא"א לברך כולם חייב עכ"פ לברך אותם שיכול ויש להעיר בזה מהא דאמרינן במנחות ד' ל"ד ע"א בהא דד' פרשיות שבתפילין מעכבין וא"א ומקשינן בגמ' פשיטא ולהנ"ל י"ל דרבותא גדולה הוא דקמ"ל דלא הי' נוהגת מצות תפילין אף בשני פרשיות דקדש והי' כי יביאך שנאמרו עוד קודם מתן תורה עד שנצטוו גם בפ' שמע והי' אם שמוע דאם הי' נוהגות מקודם שוב י"ל מסברא דא"מ זא"ז כשא"א לקנות ד' פרשיות ולקיים מצות תפילין בשלימות וכבר הערו בזה האחרונים אם מצות תפילין היו נוהגין מקודם שנאמרו כל ד' פרשיות ועי' בפ' ואתחנן בענין בל תוסיף סוף אות ו' מ"ש בזה:
(ג) ברכות י"ד ע"א בעי' מני' אשיאן תנא דבי ר"א מר' אמי השרוי בתענית מה שיטעום וכו' עי' היטב בסוגי' וברש"י ותוס' והנה כפי המתבאר מסתימת ד' רש"י ז"ל נראה להדי' דס"ל דפירוש מטעמת היינו אפי' בבולע רק דהשאלה הוא מפני שאינו מכוין לאכילה אלא לטעום התבשיל אינו בגדר אכילה ולכאו' צ"ב דמה בכך דאינו מכוין ואטו אכילה צריך כוונה ויותר פלא בכסף משנה פ"א דברכות ה"ב שכ' ואפשר לתת סמך לדבר דטעמא משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת שיהי' לו כוונת אכילה משמע ורביעית אע"פ שהיא מטעמת כוונת אכילה יש לה עכ"ל ואינו מובן לכאו' כוונתו ואולי י"ל בכוונתם עפמ"ש הרי"ק דבאמת אין אכילה פחותה מכזית והא דח"ש אסור מה"ת היינו משום דאחשבה לאכילה א"כ ז"ד כשרוצה לאכול אבל כשרוצה לטעום את התבשיל אם צריך מלח או תבלין אינו מחשיבו לאוכל ושפיר אינו בגדר אכילה איברא דזה מספיק לענין שלא יחשב אכילה אבל לענין ברכה דתלי' בהנאה דאסור להנות מעה"ז בלא ברכה ולכן אפי' כ"ש אסור ול"צ אכילה א"כ מה בכך דאינו מכוון לאכילה ומ"ש מרן הכ"מ ז"ל דילפינן ברכה ראשונה מברכה אחרונה תמי' הא לענין ברכה אחרונה צריך כזית דוקא וברכה ראשונה אפי' כ"ש הרי דלענין זה ל"ש למילך ברכה ראשונה מברכה אחרונה וידועין ד' הירושלמי תרומות מודה ר"ל באסיה"נ דח"ש עכ"פ הנאה הוי וא"כ לענין הנאה ל"צ סברת אחשבה וא"כ מה בכך דאינו מכוין ובאמת מלשון תשובת ר"א טועם ואין בכך כלום נראה דגם הנאה לא הוי וכמו"ש התוס' בשם הר"ח ז"ל בפי' הגמ' לפי שיטתו עיי"ש וכן מבואר בצל"ח דכן נראה מדקדוק לשון הגמ' וזה מוכרח דהרי ברכה תלי' בהנאה ול"צ אכילה דוקא וא"כ אכתי קשה מה מהני זה שאינו מכוין וביותר תימה על שיטת הר"מ ז"ל שנראה מד"ק דס"ל דענין ברכה קיל מתענית דבברכה ס"ל דאפי' בולע א"צ ברכה ובתענית אינו מתיר אלא בטועם ופולט וכמו"ש הכ"מ בשיטתו ולהנ"ל צע"ג דהרי בתענית י"ל דרק אכילה קיבל עלי' ולא הנאה וא"כ בח"ש ואינו מכוין צריך להיות מותר משא"כ לענין ברכה כיון דהר"מ ז"ל פסק דגם כ"ש צריך ברכה מטעם איסור הנאה שכ' להדי' דיש בו מעילה וא"כ מה בכך דאינו מכוין ול"ש אכילה הא מ"מ הנאה הוא וד' הכ"מ דיליף ברכה ראשונה מברכה אחרונה צע"ג לענ"ד:
ומה שנלענ"ד האמת בדעת הר"מ ז"ל דאזיל לשיטתו בפ' מה' מעילה דס"ל דבמעילה בעינן מתכוין להנות ובלא"ה א"ב מעילה וכ"כ לעיל בפ' מטות או"ק א' שמקורו מתוספתא פ"ב דמעילה יעיי"ש ולכן בברכה ראשונה דהוא משום לתא דמעילה אינו אסור אלא במכוין להנות אמנם ז"ד בפחות מכזית או רביעית דבזה ליכא ק"ו מברכה אחרונה כיון דברכה אחרונה ל"צ אלא על כזית או על רביעית ואינו אלא משום איסור מעילה לכן צריך מתכוין להנות דוקא אמנם ברביעית דאיכא ק"ו מברכה אחרונה דמה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש וא"כ מדינא צריך ברכה וא"כ ל"צ שיהי' מתכוין כמו בברהמ"ז דחייב אפי' באינו מתכוין לאכילה ועפ"ז א"ש מאוד מה שתמהו על הר"מ ז"ל דלענין ברכה פסק דעד רביעת מותר טעימה נראה דס"ל עד ולא עד בכלל ובה' תענית מבואר מדה"ק להדיא דאפי' רביעת מותר לטעום אמנם להנ"ל א"ש מאוד דלענין ברכה כיון דמותר אפי' בבולע דהוי בעצם אכילה רק מצד אינו מכוין אתה בא להתירו א"כ ז"ד בפחות מרביעית דליכא ק"ו רק מצד מעילה שפיר בעי מתכוין להנות אבל ברביעית דאיכא ק"ו וחייב מדינא לברך שוב אינו מועיל מה שאינו מכוין מה שא"כ בה"ת דאינו מתיר אלא בטועם ופלט דלא הוי אכילה שפיר מתיר אפי' רביעית וזה נראה נכון מאוד בשיטת הר"מ ז"ל ומתאים לשיטתו דבמעילה בעי מתכוין להנות ולפ"ז י"ל דעת רש"י ז"ל ג"כ דס"ל ג"כ כהר"מ ז"ל דבברכה באינו מכוין ל"ש ברכה בפחות מכשיעור אמנם מיקל יותר מהר"מ ז"ל דס"ל דאפי' לענין תענית ג"כ באינו מכוין כיון דהוא פחות מכשיעור ל"ש אכילה בעצם וכיון דאינו מתכוין מותר הכלל שנראה ברור דפליגי בזה רש"י ור"מ ז"ל אי מהני אינו מכוין בפחות מכשיעור שלא יחשב אכילה אמנם דעת הר"ח ז"ל מובא בתוס' ורא"ש מבואר דס"ל דבין לענין ברכה ובין לענין תענית אינו מותר אלא בטועם ופולט דל"ש אכילה כלל רק נהנה י"ל דהוי וע"ז מסקינן דאינו בגדר נהנה ג"כ אבל אכילה ממש אסור בכל גווני בין בתענית ובין בברכה ונמצא דיש בזה ג' שיטות שיטת רש"י ז"ל דבין בתענית ובין בברכה מותר אכילה ממש עד רביעית ושיטת הר"מ ז"ל דיש חילוק בין ברכה ותענית דבברכה מותר אכילה ממש ובתענית אינו מותר אלא בטועם ופולט ושיטת הר"ח ז"ל דבין בברכה ובין בתענית אינו מותר אלא בטועם ופולט אבל אכילה ממש אסור אפי' כ"ש:
(ד) אמנם מה דיש לספק בדעת הר"ח ז"ל וכן בדעת הר"מ ז"ל מה הפירוש טועם ופולט אם הפירוש שטועם אפי' בגרונו ופולטו אח"כ א"ד שזה אסור כיון דהנאת גרונו בכ"מ חשיב אכילה א"כ ה"ה לענין קבלת תענית כיון דאמרינן דאכילה קיבל עלי' ה"ה אסור בהנאת גרונו וכן מוכרח מהא דאמרינן בגמ' בשבועה שלא אוכל נבילות וטרפות דל"מ לריו"ח שיתחייב משום שבועה אלא בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין דגם בשבועה שלא אוכל חייב בהנאת גרונו לריו"ח וא"כ ה"ה בקבלת תענית דאכילה קובל עליו הרי הנאת גרונו בכלל והפירוש טועם ופולט היינו שאינו בולע לגרונו כלל אלא מיד שבא להחיך וטועמו פולטו מיד וקמ"ל דאע"ג דקיי"ל דבין החנכיים מצטרף להנאת גרונו מ"מ ז"ד כשהנה בגרונו ג"כ דהוא דרך אכילה שגם בין החנכיים מצטרף משא"כ אם החזיקו בבית החנכיים בלבד ופלטו אח"כ ל"ש אכילה דלא הוי דרך אכילה וגם בגדר הנאה אינו מה"ט דהוי שלא כדה"נ וראה בדקדוק לשון הר"מ ז"ל בה' תענית שכ' בזה"ל והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט נראה דבליעה אסור בכל ענין אפי' פולטו אח"כ והוא כדברינו דטועם ופולט פירושו שלא נכנס לבית הבליעה כלל דאם נכנס לבית הבליעה נהי דפולטו אח"כ הוי בגדר אכילה בכל ענינים וה"ה לענין תענית:
אך לפי"ז צ"ע ד' הרא"ש ז"ל בסגין שכ' בזה"ל טועם ואין בכך כלום פירש רבינו חננאל כגון שחוזר ופולטו הילכך לא חשיבא הטעימה הנאה וגם א"צ ברכה ומיהו דוקא רביעית אבל טפי מרביעית חשיבא הנאה לענין תענית ומיהו נראה דברכה ל"צ כיון שאינו נהנה בתוך מעיו עכ"ל נראה לכאו' דס"ל דטועם ופולט היינו אפי' כשנהנה גרונו מותר לענין תענית ברביעית אם רק פולטו אח"כ וכל זה שכ' הר"ח דחוזר ופולטו היינו שלא יהי' הנאת מעיו והד' האלו צ"ע דמהכ"ת נאמר כן בקבלת תענית כיון דאכילה קיבל עלי' בבירור ואכילה בכ"מ חשיב הנאת גרונו א"כ מהכ"ת דלענין תענית יהי' מותר הנאת גרונו ואולי י"ל דמודה הרא"ש ז"ל דהפירוש טועם ופולט היינו שגם הנאת גרונו ליכא כנ"ל אלא שבא לחדש דלענין ברכה אינו כן ואף הנאת גרונו בלי הנאת מעיו ליכא ברכה והטעם דיליף ברכה ראשונה מברכה אחרונה והרא"ש אזיל לשיטתו דס"ל כשיטת הר"מ ז"ל דהלכה דברהמ"ז דאורייתא אינו אלא כדי שביעה וה"ד בהנאת מעיו דהיינו מילוי כרס וא"כ נהי דהחמירו חכמים לברך בכזית מ"מ ה"ד דומי' דכדי שביעה דהיא הנאת מעיו אבל בהנאת גרון ליכא חיוב ברהמ"ז ויליף ברכה ראשונה מברכה אחרונה דליכא חיוב כ"א על הנאת מעיו וכ"כ בדעת הרא"ש ז"ל הג' פנים מאירות ז"ל דס"ל כן דאין לברך ברהמ"ז אף מדרבנן כ"א בהנאת מעיו ולכן ס"ל דה"ה בברכה ראשונה. אמנם באמת לבי מהסס בי' טובא א' דעיקר ד' האחרונים דפשיטא להו דברהמ"ז צריך הנאת מעיו לענ"ד צריכה עיונא רבה ל"מ לדעת הסוברים דר"מ ור"י בדאורייתא פליגי ולר"מ מה"ת ברהמ"ז בכזית מדכתיב ואכלת ומושבעת דרשינן זו שתי' א"כ נראה פשוט דואכלת ה"ה ככל אכילות שבתורה דסגי בהנאת גרונו דאל"כ מנ"ל למדרש מושבעת זו שתי' דילמא אתא להורות דבא על הנאת מעיו וא"כ נראה ברור דלדעת הרשב"א והראב"ד והרא"מ ז"ל בס' יראים דס"ל דכזית דאורייתא ודאי ל"צ הנאת מעיו אך אפי' לפ"ד הר"מ והרא"ש ז"ל דס"ל דרק בדרבנן פליגי אמנם מה"ת כ"ע ס"ל דא"ח כ"א כשאוכל כדי שביעה וא"כ לכאו' י"ל מסברא דאע"ג דחז"ל החמירו לברך בכזית מ"מ היינו ג"כ אם יש בו הנאת מעיו כמוש"ל:
אמנם מצאתי בס' יראים עמוד היראה ס' כ"ד שכ' בזה"ל וקיי"ל כר"מ דאמר ריו"ח וכו' עד שיאכל כזית דגן וטעמא דתרוי' דכתיב ואכלת ושבעת ר"מ סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' ואכילה בכזית ותרוי' ס"ל שביעה דקרא שביעת גרון וכן נראה לי דכזית לר"ל וכביצה לריו"ח שביעת גרון דאורייתא נינהו וקרא דוקא נינהו האוכל כזית וכביצה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעת כרס יד"ח וכו' ובהלכות גדולות של ר"י גאון זצ"ל כתב דכזית וכביצה דרבנן וקראי אסמכתא נינהו וכו' וכן כתב ר' יהודאי גאון זצ"ל האי מאן דאכל שביעת גרון לא פטר שביעת כרס דלא אתא דרבנן ומפיק דאורייתא וכו' ואני אומר שביעת גרון דאורייתא וראיותיהן אינן ראיות וכו' עכ"ל העתקתי לשונות אלו כי למדתי מהם דבר חדש ונפלא בעיני דנראה מבואר מד' היראים דהא דס"ל לר"י דכביצה הוי אכילה שיש בה שביעה היינו שביעת גרון אמנם שביעת כרס היינו שביעה גמורה וכן לר"מ ושבעת זו שתי' היינו שביעת גרון וזה כדעת רש"י ז"ל בסוכה מ"ט דבמשקין ליכא הנאת מעיו כ"א הנאת גרונו לכן בין לר"מ ובין לר"י דרשינן ושבעת דקרא היינו שביעת גרון אלא שנחלקו בזה הפוסקים אם הפלוגתא על הדאורייתא או דהוי רק אסמכתא ודעת הג' דלא אתא דרבנן ומפיק דאורייתא ולכן כתב דלא אתא שביעת גרון ופטר שביעת כרס והיינו דבין לר"מ ובין לר"י הוי שביעת גרון. או אם מקיים ושבעת ע"י שתי' או שמקיים ושבעת באכילת ביצה בכל אלו הוי רק בגדר שביעת גרון וא"כ נראה מבואר דבין להסוברים דכזית וכביצה דאורייתא ובין להסוברים דהוא דרבנן ומה"ת בעי מילוי כרס חייב ברהמ"ז בהנאת גרונו ול"צ הנאת מעיו כיון דמדרבנן דרשינן ושבעת על הנאת גרון לר"מ כדא"ל ולר"י כדא"ל, א"כ מדרבנן ל"צ הנאת מעיו כלל ומכ"ש להסוברים דמה"ת מתקיים ושבעת בשביעת גרון א"כ מנ"ל לומר דברהמ"ז צריך הנאת מעיו הן אמת שלכאו' צ"ע מנ"ל ליראים ז"ל דלר"י דס"ל דושבעת הפירוש אכילה שיש בה שביעה דהיינו הנאת גרון דילמא הכוונה שביעת מעיו אלא שאין זה שביעה גמורה:
ונלענ"ד שלמד זאת מיוה"כ דשיעורו בככותבת דהוא שני זתים כמו שיעור ביצה משום דבהכי מיתבא דעתי' אע"ג דביוה"כ נראה עיקר דל"צ הנאת מעיו כמוכרח בראיות מש"ס וירושלמי כמו"ש במק"א וע"כ דהפירוש מיתבא דעתי' היינו בהנאת גרונו היינו דגרונו שבע בככותבת ושפיר יליף מני' דושבעת היינו שביעת גרון וי"ל דכמו דקיי"ל דאכילת גרון חשוב אכילה כן שביעת גרון חשיבה שביעה ולכן ס"ל לר"י דגם ושבעת הפירוש שביעת גרון והיינו כביצה דבזה. מיתבא דעתי' הכלל שנראה יותר דברהמ"ז ל"צ הנאת מעיו מדרבנן עכ"פ אך אפי' א"נ דברהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת צריך הנאת מעיו אך שנילף מזה ברכה ראשונה דאסור גם טעימת כ"ש שיהי' ג"כ צריך הנאת מעיו צ"ע טובא לענ"ד בפרט כפ"מ שהוכחתי במק"א שנראה עיקר כדעת הג' פני יהושיע ז"ל דבפחות מכזית ליכא הנאת מעיו כלל רק הנאת גרונו אפי' כשבא למעיו וא"כ בכ"ש ממש איך שייך הנאת מעיו ובפרט כיון דהנאת גרונו חשיבא אכילה והנאה בכ"מ ואסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה וא"כ מהכ"ת שיהי' צריך הנאת מעיו ועלה בדעתי דכונת הרא"ש ז"ל רק על ברכה ראשונה והוא מטעם אחר כיון דאסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה הוא מצד מעילה וגזל הקדש וא"כ אם בלעו והחזירו בחזרה אינו בגדר גזלן ולזאת אינו בכלל אסור להנות בלא ברכה ויש להעיר בזה בכתובות ל"א בסוגי' שם דנראה דכל כמה דמצי למהדר אם מהדר ל"ש גזלן ועיי"ש היטב ברש"י ותוס' ד"ה דמצי לאהדורי ע"י הדחק אך לקושטא דמילתא זה טעות דהרי מבואר ברא"ש ז"ל דאפי' ביותר מרביעית צריך הנאת מעיו וא"ח בהנאת גרונו לברך ברכה ראשונה אע"ג דבזה איכא למילף מברכה אחרונה בק"ו וע"כ דגם ברכה אחרונה א"צ לברך כ"א בהנאת מעיו וכמו"ש הפנים מאירות בדעתו ז"ל:
וראיתי להג' בעל אמרי בינה ז"ל בח' או"ח ס' ט"ו שכ' בשם הג' בעל קול אליהו הספרדי ז"ל להעיר דל"ש ברהמ"ז בהנאת גרונו לחוד כיון דקיי"ל דל"ש חיובא דברהמ"ז כ"א כדי שיעור עיכול הא לאחר שנתעכל המזון ליכא חיוב ברהמ"ז א"כ כשנהנה גרונו בלחוד וחזר והקיאו דליכא עיכול כלל פשיטא דל"ש חיובא דברהמ"ז אמנם באמת אין זה מוכרע דהרי חזינן לדעת היראים דלר"י ביצה הוא שביעת גרון וא"כ נראה מבואר דגם בגרון שייך שביעה בדבר מאכל וכיון דשיעור עיכול כ"ז שאינו רעב א"כ שפיר שייך גם באכילת גרונו עיכול דכ"ז שאינו רעב אפי' נתעכל הוי בגדר אכילה ושביעה ואיתא להנאה ושייך ברכה וזה מוכרח לר"מ דס"ל ושבעת זו שתי' וכ"כ לעיל מד' הגמ' סוכה מ"ט דבמשקין עיקר השביעה היינו שביעת גרון וכן מורה פשטות לשון הגמ' ש"מ כי שבע אינש חמרא מגרונו שבע וקשה הא תמיד כשיצא מגרון למעיו כבר נתעכל המשקה מהגרון וא"כ הוא תמיד לאחר שיעור עיכול וכיון דלר"מ א"ח בברהמ"ז כ"א באכילה ושתי' איך משכח"ל ברהמ"ז מה"ת א"ו דאע"ג דכבר יצא מגרון כ"ז שאינו צמא דינו כלא נתעכל וכמש"כ הראשונים לענין פירות ויין וא"כ ה"ה לענין אכילה י"ל דהנאת גרונו לבד ג"כ מהני להשקיט רעבונו במקצת ושפיר שייך ברהמ"ז על אכילת גרון לבד הכלל שאין אני רואה הכרח דברהמ"ז לא יתחייב כ"א בהנאת מעיו:
(ה) ובענין זה דשיעור עיכול כתבתי בח' על הר"מ ז"ל ה' ברכות סופ"ב שכ' בזה"ל מי שאכל ושכח ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המאכל שבמעיו חוזר ומברך נתעכל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא בירך חוזר ומברך והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו עכ"ל והנה סודה"ק והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו אין לו ביאור שהוא ללא צורך שהרי גם בוודאי לא בירך ל"ש ברכת המזון לאחר עיכול ועי' בכ"מ שכנראה הרגיש בזה ורוצה לפרש דסיפא בברהמ"ז דאורייתא ורישא בברכת מעין שלש דרבנן והוא פלא דא"כ אמאי לא תנא בברהמ"ז דאורייתא הדין בוודאי רק בספק וברור הוא שגם ברישא מיירי בברהמ"ז דאורייתא דאפי' בוודאי ל"ש לברך אחרי שיעור עיכול וא"כ מה קמ"ל דבספק א"צ לברך וחפשתי במפרשים ולא מצאתי מי שעמד בזה ומה שנלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל כשנדקדק בלשונו הזהב דהתחיל לומר אם נזכר קודם שיתעכל המאכל שבמעיו, ואח"כ כתב נתעכל "המזון" וכן בסודה"ק כתב והוא שלא נתעכל המזון לכן נלענ"ד דהנה באמת שיעור עיכול אינו שוה בכל המאכלים יש מאכל שממהר להתעכל ויש מאכל שקשה להתעכל והנה נראה פשוט דאם אכל סעודה פת ובשר אע"ג שהבשר עדיין לא נתעכל מ"מ אם נתעכל המזון שוב ל"ש ברהמ"ז דעיקרו על הפת אמנם אם ספק שעדיין אינו רעב ויודע שעדיין לא נתעכל המאכלים אך ספק לו אם זה ששבע הוא מהמזון או שהמזון כבר נתעכל רק שהמאכלים אחרים עדיין לא נתעכלו נראה דמחויב לברך ברהמ"ז כיון דהוי ספיקא דאורייתא אמנם ז"ד אם לא בירך בודאי אמנם בספק אם בירך או לא נראה דא"ח לברך ברהמ"ז אלא אם יודע בבירור שעדיין לא נתעכל המזון שבמעיו אמנם בספק פטור דהוי ס"ס א' דילמא בירך ואת"ל דלא בירך עדיין דילמא כבר נתעכל המזון והא דאינו רעב הוא מחמת שלא נתעכלו עדיין שאר המאכלים ושוב א"ח לברך ומעתה יאירו לנו מאוד ד' הר"מ ז"ל בדקדוק לשונו הזהב מי שאכל ושכח ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המאכל אע"פ שיוכל היות שהמזון שבמעיו כבר נתעכל מ"מ חייב לברך מספק אמנם אם נתעכל המזון שבמעיו בבירור א"ח לברך ברהמ"ז אמנם ז"ד בודאי חיוב אבל בספק בירך ברהמ"ז חייב לברך ברהמ"ז והוא שלא נתעכל המזון בבירור אבל בספק פטור משום ס"ס כנ"ל והוא נקודה נפלאה בכוונת הר"מ ז"ל אמנם יש להעיר לכאו' לפי"ד הבעל המאור ז"ל דנהי דאינו חייב לברך ברכת המזון מה"ת כ"א בשאכל כדי שביעה מ"מ השביעה ל"צ שיהי' דוקא מה' מיני מזון והכל מצטרף לכדי שביעה ועי' א"ש בזה בס' כל"ח פ' יתרו אות ד' בדעת הר"מ ז"ל בזה א"כ לכאו' אף שנתעכל המזון כ"ז שלא נתעכל המאכל מחויב בברהמ"ז מה"ת וזה הערה גדולה אך לכאו' יש לה"ר שאינו כן דהרי ר"מ ס"ל ג"כ דבעי אכילה ושביעה אך דריש ושבעת זו שתי' והנה מבואר במשנה דפרה פ"ט מ"ה פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעל"ע דשיעור עיכול דמים מעל"ע וא"כ לר"מ יהי' חיוב ברהמ"ז בכל שיעור מעל"ע ודא ודאי בדותא הוא וע"כ דשיעור עיכול תלי' באכילה וא"כ י"ל דגם לדידן דבעי שביעה ממש ומצטרף הכל לשביעה מ"מ שיעור עיכול תלי' באכילת מזון דוקא איברא דזה אינה ראי' דנהי דשיעור עיכול דמים במעיו הוא מעל"ע מ"מ הרי מבואר בסוכה מ"ט דשביעת משקין תלי' עיקר בגרונו [ואע"ג דז"ב דגם במשקין איכא הנאת מעיו כמו שמוכרח לר"ל דס"ל דאזלינן בתר הנאת מעיו וכן מבואר ברש"י ז"ל במס' כתובות ד' ל"א ע"ב ד"ה במשקין של תרומה ועיי"ש מ"מ השביעה דמשקין עיקר בשביעת גרון שבזה תלי' שכ"ז ששבע גרונו אינו צמא] וא"כ לא תלי' במעל"ט אלא כ"ז שאינו צמא ובאמת י"ל לר"מ דאם שוב צמא אע"ג דשבע אינו מברך ברהמ"ז כיון דהוי עיכול לענין שתי' ולדידי' אינו מחויב אלא בשבע משתי' אמנם בכ"ז מסברא נראה עיקר דאע"ג דמצטרף שביעה משאר המינים ג"כ מ"מ כל שנתעכל המזון וליתא למזון כלל ל"ש לברך ברהמ"ז דעיקרו על הפת ודברינו בשיטת הר"מ ז"ל נכונים:
(ו) והנה בעל אמרי בינה ז"ל הביא ד' הפרמ"ג שכ' להעיר דאם אכל כדי שביעה אפי' ביתר מכדי א"פ מצטרף לחיוב ברהמ"ז מה"ת כיון דכתיב ושבעת והרי שבע ולמד האמ"ב בדעתו ז"ל דס"ל דהא דכתיב בתורה ואכלת ושבעת מילי מילי קאמר או ואכלת דהיינו סתם אכילה וממילא בעינן כדי א"פ או ושבעת ואם הוא כדי שביעה ל"צ כזית כדי א"פ כלל והג' המחבר ז"ל האריך לתמוה עליו ומסיק דתרוי' בעינן אכילה כדי א"פ ושביעה ועי' במנ"ח מצות ברהמ"ז שהביא ד' המג"א בשם כנה"ג דג"כ ס"ל כן אך המג"א דחה אותו] אמנם לענ"ד הא"ב לא ירד לסוף דעת הפרמ"ג וכונת הפרמ"ג ז"ל לפמ"ש לחדש דלדעת הרא"מ ז"ל דס"ל דסתם אכילה של תורה בכ"ש רק דהלל"מ דצריך כזית א"כ ז"ד באכילת איסור או באכילת מצוה משא"כ באכילת רשות אמרינן סתם אכילה בכ"ש ומכח זה מחדש דעשה שא"ז הוא בכ"ש וא"כ בברהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת וברכה דהוו אכילת רשות שפיר דאכילה הוא בכ"ש רק שצריך שיהי' שבע ומקודם לכן א"ח בבהמ"ז א"כ צדקו ד' הפרמ"ג דל"צ הכא כזית כדי א"פ ואם אכל כדי שביעה חייב מה"ת בברהמ"ז אפי' אם אכלו ביותר מכדי א"פ:
אמנם האחרונים תמהו על הפרמ"ג מגמ' ערוכה בשבועות וביומא דמבואר דלר"ל ח"ש בנבילה וטריפה מותר מה"ת ולד' הפרמ"ג הא צ"ל אסור משום עשה שאינו זבוח אך בת' לח"א כתבתי ליתן פניה וטעם לדבריו והוכחתי כן מפשוטי לשון המקרא בתוה"ק [ומעתק לקמן בפ' ראה עיי"ש] וא"כ ממילא יש מקום לד' הכנה"ג והפרמ"ג דברהמ"ז ל"צ כדי א"פ אם אכל. כדי שביעה:
עוד הביא הג' בעל אמרי בינה ז"ל שיטת רבינו הר"א ממיץ ז"ל בס' יראים דס"ל דחצי זית מחייב בברהמ"ז מדרבנן והג' בעל א"ב ז"ל תמה עליו מהא דמקשינן בגמ' בברכות ל"ט על ריו"ח דבירך אחר שאכל זית מלוח כיון דשקילנא לגרעון בצר לי' שיעורא וקשה הא עכ"פ מחויב לברך מדרבנן ות' המחבר דהרא"מ לא קאמר דעל ח"ש חייב לברך מדרבנן אלא בברהמ"ז דאורייתא אבל בשאר דברים דעיקר חיובא דברכה דלאחריו הוא רק מדרבנן מודה דלא החמירו לברך רק על מה דחייב לברך בפת מה"ת דהיינו שיעור כזית ושפיר מקשינן על ריו"ח דבירך על זית מלוח דבזה בעי שיעורא מה שחייב על פת מה"ת א"ד ז"ל והנה לשונו אינו מדוקדק דליכא למימר דא"ח ברכה אחרונה כ"א בשיעור שחייב אחריו ברהמ"ז דא"כ בשיעור זית בלא שתי' ליכא ברהמ"ז דאורייתא וא"כ אכתי קשה על ריו"ח דנראה דבירך על זית גרידא ברכה אחרונה וברור הדבר דשיעור ברכה אחרונה הוא על כזית אפי' אם אינו שותה אע"ג דבזה לכ"ע לאו דאורייתא אך בעיקר הדבר דבריו מסתברים דברכה שלאחריו דרבנן אין להחמיר בח"ש כיון דלאו אכילה הוא וז"פ:
אמנם לכאו' קשה לפ"ז בהא דאבעי' לן בברכות דף כ' ע"ב נשים חייבות בברהמ"ז דאורייתא או דרבנן ומקשינן מה נפ"מ אמאי לא אמרינן נפ"מ באכלו פחות מכשיעור דא"נ דחייבות מה"ת צריכות לברך גם על פחות מכשיעור משא"כ א"נ דחייבות רק מדרבנן א"צ לברך על פחות מכשיעור ודרך פלפול י"ל דהנה באמת יש לעי' בשיטת היראים ז"ל דמחייב לברך בח"ש משום גזירה אטו שיעור שלם דגזירה ל"ש אלא באיסורין דיעבור בקו"ע אבל לא במצות כיון דאפי' אם יאכל כזית ויהי' מחייב בברהמ"ז מה"ת ולא מברך לא יעבור אלא בשוא"ת ל"ש למגזר בח"ש וכן העיר בזה הג' המחבר ז"ל לקמן לענין נתפח אמנם נראה דהיראים ס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל דבביטל עשה איכא בל תגרע ולכן גם בביטל עשה שייך למגזר ח"ש אטו שיעור שלם כיון דאיכא גם ל"ת אם לא יברך ומעתה י"ל ע"פ מ"ש המרי"ט דבלאו שא"ב מלקות אין נשים מוזהרות כיון דאין בו חטאות ולא עונשין וא"כ נשים א"מ בבל תגרע ושוב ל"ש למגזר בהם ח"ש ולכן אפי' א"נ דנשים חייבות בברהמ"ז מה"ת ג"כ א"צ לברך על ח"ז:
(ז) והנה בריש עירוכין אמרינן בגמ' הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא ל"צ דקאכלו קדשים סד"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה הוא קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא אתני' עכ"ל הגמ' וצ"ב לכאו' דנראה מבואר דפירוש הגמ' על ברכת המזון ג"כ דה"א דלא יתחייבו בברהמ"ז משום דאכילתן כפרה וצריך מובן דמה בכך דאכילתן כפרה אמאי לא יתחייבו בברהמ"ז ולכאו' עלה בדעתי עפ"ד הרשב"א ז"ל דהא דמצות ללה"נ דאפי' בהנאת הגוף בהדי מצוה ג"כ מצוה ללה"נ דהנאת הגוף בטל לגבי המצוה א"כ הכא באכילת קדשים כיון דהוא מצוה על הכהנים משום שיתכפרו הבעלים לא יתחייבו בברהמ"ז דאינן בגדר נהנין כיון דהנאת הגוף בטל לגבי מצוה וע"ז אמרינן קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא אתני' והיינו כיון דעיקר ברהמ"ז חיובו על הנאת מעיו ואז שוב ליכא מצוה וכיון דהנאה נמשכת אחר זמן המצוה גם הרשב"א מודה דלה"נ וכמו שכ' המפרשים לת' לדעת הרשב"א ז"ל בהא דנודר הנאה מן המעי' דא"ט בו בימות החמה דהוא מטעם זה כיון דהנאה נמשכת לאחר הטבילה ג"כ אך מה שצ"ע דלפ"ז אמאי לא נקיט הגמ' הרבותא בישראלים וכגון דאכלו מצה של מצוה דה"א דלא יברכו ברהמ"ז מטעם זה דמללה"נ ומלשון הגמ' נראה מבואר דמשום דאכילה הוי כפרה סד"א דלא לבעי' ברהמ"ז:
לכן נראה להעיר בדבר חדש דהנה כבר נתבאר ההבדל בין ברכה שלפני' לברכה שלאחרי' דברכה שלפני' חיובה גם על הנאת אכילה וא"צ שיעור משא"כ ברכת ברהמ"ז אינו חייב כ"א על הנאת גרון ומעיו נראה מזה דא"ח ברהמ"ז כ"א כשנהנה כל הנאה שיש בהאוכל אכילה ושביעה ומעתה הי' מקום לומר דבאכילת קדשים שאוכלין הכהנים דעיקר אכילת הכהנים הוא משום כפרה שיתכפרו בו הבעלים וא"כ עיקר הנאת המאכל הוא הכפרה וזה אין להם לכהנים האוכלים כ"א לבעלים המתכפרים א"כ סד"א דל"ש בכהנים ע"ז ברהמ"ז כיון דאין כל הנאת המאכל שלהם ע"ז אמרינן קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא אתני' והיינו דל"צ שיהי' לו אלא כל הנאות שיש בעצם אוכלין דהיינו הנאת גרונו ומעיו אכילה ושביעה משא"כ שאר הנאות שיש במאכל זה שהן מחוצה לו וד"א גרם להם זה אינו מעלה ומוריד לענין ברהמ"ז וזה נראה פירוש נכון בס"ד ועפ"ז א"ש לשון הראבי' ז"ל שכ' בזה"ל וכ"ש שאר אכילה דמצוה כגון מצה בליל פסח דמחייבו וכו' עכ"ל וצ"ע דמה כ"ש הוא זה הא מצה בליל פסח הוא מצוה חיובית יותר מאכילת קדשים לכהנים דלאו רמי' עלי' בדוקא ומי שאוכלה מקיים המצוה אמנם להנ"ל דהכונה משום דאין כל הנאה שלו א"ש דמכ"ש מצה דנהי דהוא אכילת מצוה מ"מ כל הנאה שלו פשיטא דחייב לברך ברהמ"ז:
אמנם בשטמ"ק הנדמ"ח בש"ס דפוס ווילנא הביא גירסא אחרת בגמ' וז"ל סד"א ואכלת ושבעת וברכת כתיב והני כהנים לכפרה אכלי דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם קמ"ל ואכלת אמר רחמנא והא אתני' עכ"ל והגירסא הלז צ"ב למעי' היטב והנ"ל בזה עפמ"ש בריש דברינו בשם מרן הכ"מ דכתב בדעת הר"מ ז"ל דלכן מטעמת אף בבולע א"צ ברכה משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת אמרינן דואכלת דומי' דוברכת דצריך כונת אכילה דוקא ואל"ה אינו מתחייב בברהמ"ז ולפי"ז י"ל דה"ה ושבעת צריך שיאכל בכונת שביעה דוקא אבל אם אכלו לצורך כפרה שלא לצורך שביעה א"ח בברהמ"ז א"כ הכא דאכלו לשם כפרה ולא לשם שביעה א"צ ברהמ"ז ולכן קמ"ל דחייב בברהמ"ז משום דואכלת כתיב אכילה בלבד חייב בברהמ"ז וא"כ סגי אם הוא בכוונת אכילה ושבעת דרשינן זו שתי' ודו"ק היטב תראה כי הוא פירוש נכון לפ"ד מרן הכ"מ ז"ל אך עיקר ד' מרן ז"ל בדעת הר"מ ז"ל צ"ע כמוש"ל: