(שם י"ג) ובת איש כהן כי תהי' וגו' ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אבי' תאכל. אעתיק בזה מח' ליבמות (ד' ס"ט ע"ב) ושייך לסדר היום וז"ל שם ברש"י ד"ה תהא מקולקלת למפרע לשלם תרומה שאכלה קרן וחומש דאשתכח דזרה הוה ואכלה תרומה בשוגג עכ"ל. לכאו' קשה לי לפ"מ דמבואר בשבת (דף ס"ט ע"ב) דחומש במקום קרבן של חייבי כריתות הוא א"כ במקום דליכא קרבן חטאת ל"ש הכא חומש וא"כ אמאי תהי' חייבת כאן בחומש כיון דאמרת דמוכרח מזה דמקולקלת למפרע דאפי' קודם מ' יום לא אכלה והא דתני ברישא דטובלת ואוכלת למפרע ע"כ משום דל"צ לחוש ע"ז שהוא מעוברת ואף בנשואין ל"ח א"כ הרי זה דומה למ"ש התוס' לעיל (דף ל"ה ע"ב) ד"ה ונמצאת מעוברת דה"ד כשכנסה בתוך שלשה חדשים דאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן כיון דעוברה ניכר לשליש ימי' וזו הואיל ולא הוכר עוברה מה הו"ל למיעבד וא"כ ה"נ כיון דאין אנו חוששין שמא מעוברת הוא ומותרת לאכול בתרומה מיד אמאי אינו בגדר אונס ועי' בנוב"י תנינא ח' יו"ד סי' צ"ו שכ' לחלק בין ד"ז של התוס' הנ"ל לדין אשה שנשאת עפ"י עדים שמת בעלה ואח"כ בא בעלה שחייבת בקרבן משום דנשאת ע"י עדים הוי בגדר טעות משא"כ בנידון התוס' כיון דעפ"י רוב אמרנו שמותרת להתיבם אין זה טעות אלא אונס א"כ ה"נ כיון דלענין תרומה אזלינן בתר חזקת הגוף ואמרינן דאינה מעוברת ומותרת לאכול בתרומה מיד הוי ממש כמו לענין יבום לאחר שלשה חדשים ולא הוכר עוברה אמנם מה שנלענ"ד בזה דהנה באמת סברת הנו"ב ז"ל צריך מובן דאטו עדים שנאמר בתוה"ק ע"פ שנים עדים יקום דבר גרועי מרוב ואמאי בנשאת עפ"י עדים הוי בגדר טעות וכבר ראיתי לח"א בס' אפריון שלמה שנתחבט בהבנת דבריו וכתב שלא ירד לסו"ד אך האמת כן הוא שלא ירד לסודה"ק וד' הנוב"י ז"ל עמוקים מאוד וכונתו דבעדים נהי דהתוה"ק צותה להאמין לעדים מ"מ הרי לא צותה להאמין אלא לעדים כשרים אבל לא לעדים המעידין שקר א"כ כשנתברר לנו השתא שהעדים שקר העידו ורשעים המה הרי נתברר לנו שבטעות חשבנו שהם עדים ויש להאמין להם כי לקושטא דמילתא עדים כאלו לא האמינה התורה מה שא"כ בהא דכונס יבמתו לאחר ג"ח כיון דהתוה"ק אמרה אחרי רבים להטות והוא עשה עפ"י תורה והלך אחר רוב נהי דעתה נתברר שהיא לא היתה מרוב מ"מ הרוב נשאר רוב כמות שהי' אלא שהיא היתה מהמועט וא"כ שפיר חשוב אונס כיון דגם עתה לא נסתר הרוב והוא עשה עפ"י רוב זה שהוא רוב גמור ואזלינן בתרי' מה שא"כ בעדים נתברר עתה שהעדים העידו בשקר ול"ח עדים וז"נ מאוד. ומעתה נר' דהכא כיון דמצד חזקת הגוף מותרת לאכול בתרומה א"כ עתה שבאמת נתעברה מבעלה הרי היתה חזקה בטעות וליכא חזקה כלל ושוב הוי בגדר טעות ולא חשוב אונס ושפיר פירשז"ל דחייבת בחומש ובאמת כשאני לעצמי הי' נלענ"ד עיקר ההבדל בין כינס את יבמתו לאחר ג"ח ונמצאת מעוברת לבין דנשאת עפ"י עדים שמת בעלה דל"ח אונס משום דהתם הי' מוטל עליו מצות יבום ול"ש לומר דהו"ל לאמתינו עוד כיון דעפ"י רוב נתברר שאינה מעוברת הרי מוטל עליו לקיים מצות התורה משא"כ בנשאת עפ"י עדים שמת בעלה שאינה מוכרחת להינשא לאיש שפיר אמרינן דהו"ל לאמתינו ועי' בנוב"י שם שהרגיש בזה ודחאו אמנם לענ"ד נראה שהוא סברא נכונה ואע"ג דדעת התוס' דאשה מצוה על לשבת יצרה אבל אין זה מצוה מוכרחת כ"כ כמו מצות יבום וכמו כן אכילת תרומה אע"ג דנראה דמי שאוכל תרומה עושה מצוה וכמו"ש בהגהותינו על הר"מ ז"ל פט"ו מהלכות תרומות הלכה י"ב אבל אינה מצוה מוכרחת ולכן ל"ח אונס ואם אמנם כי מרן הכ"מ ז"ל כתב בפ"ו מהלכות תרומות הי"ב דחשיב אונס וכ"נ מבואר בירושלמי תרומות על המשנה שם שכ' דהוי כהוראת ב"ד ואינו מובן לכאו' וע"כ דכונתו מצד אונס והארכנו הרבה בזה במק"א התם שאני כיון דעד כה אכלה בתרומה לא הי' להם לחוש לסיבה פתאומית והוי אונס גמור משא"כ הכא בבת כהן שנשאת לישראל ומת נהי דלענין תרומה ל"ח שמא עוברה ומותרת לאכול בתרומה אבל אינו בגדר אונס וז"ב ופשוט. שוב ראיתי בת' חמד"ש חיו"ד ס"א האריך הרבה בד"ז ועיי"ש מ"ש הסברא לחלק בין נשאת עפ"י עדים שמת בעלה ובין כינס את יבמתו לאחר ג' כיון דרוב אינו בירור גמור רק עפ"י תורה לכן הוי מיד קצת ספק ואעפ"כ התירה התוה"ק לסמוך על הרוב ע"כ ליכא לחיובא אח"כ אם נודע שהי' נגד הרוב או נגד החזקה מה שא"כ מה שנעשה עפ"י עדים בהיתר גמור הוא מתורת ודאי ע"כ לא התירה התוה"ק כלל בזה ואם הי' איסור צריך להביא קרבן אתדה"ק ולפ"ד ז"ל הדר"ל הקושי' על רש"י ז"ל כיון דהכא ההיתר מכח חזקת הגוף דילפינן מנגע אך באמת דבריו צ"ע דהרי גם בעדים הוי רק היתר עפ"י תורה ולא בתורת ודאי כמ"ש הר"מ ז"ל סופ"ז מהלכות יסוה"ת וכבר העירו האחרונים מד' הר"מ ז"ל אלו ותמהני שלא ראה דברי הנוב"י ז"ל שהם נכונים בסברא כמו שביארתי דבריו ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ איברא דבאמת דברי רש"י ז"ל במ"ש דחייבת בחומש תמוהין מאוד בלא"ה דהרי מבואר במשנה דתרומות ופסק הר"מ ז"ל בפ"י מהלכות תרומות הלכה י"ב הנ"ל דבת כהן שכונס לישראל דאפי' בעודה תחתיו אינה משלמת אלא קרן ולא חומש והוא סתם משנה מבלי חולק כיון דאינה זר מעיקרא וגם עתה אינה עוד זרה בהחלט דאם תתאלמן או תתגרש וזרע אין לה ה"ה שבה אל בית אביה ולכן לכ"ע אינה משלמת את החומש וא"כ איך כתב רש"י ז"ל דמשלמת חומש כשנודע שהיא מעוברת וכבר תמהו בזה בפרשת דרכים בדרך מצותיך ובמראה פנים בירושלמי יבמות פ"ז ה"ד דמבואר שם בירושלמי דמעוברת אינה משלמת החומש והקשה בירושלמי מה אנן קיימינן אם בבת כהן שניסת לישראל אפי' יולדת הימנו בנים אינה זרה לו והביא שם המראה פנים ד' רש"י ז"ל אלו והניחם בתימא עיי"ש והנה בא לידי כעת ספר נפש יונתן לרבינו הגדול בעל או"ת זצ"ל הנדפס ע"י ידידי הרה"ג מנאשעלסק שיחי' וראיתי שם בריש הספר הביא שם בשם אדמו"ר הקדוש אביר הרועים הגרועים הגאון "מסאכאטשאוו" שליט"א שכ' לת' דעת רש"י ז"ל דס"ל דמעוברת גרע מהיכא דיש לה בנים כיון דמבואר בגמ' דאי הוי כתיב בנעורי' פרט למעוברת הו"א דוקא מעוברת לא אכלה משום דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא מלי' מבואר מזה דמעוברת הוי שינוי הגוף וא"כ י"ל דהוי בכלל זרה מעיקרא כיון דכמות שהיא עתה גופא מליא מעולם לא היתה ראוי' לאכול בתרומה ועיי"ש שכוון לזה גם הרב הצדיק הגאון "מאסטראווצא" שליט"א אלא שנתקשה מד' הירושלמי הנ"ל שמבואר להדי' דאפי' במעוברת אינה משלמת את החומש וס"ל דהוא ק"ו מיש לה בנים עכ"ל. אמנם מה שנלענ"ד בזה לת' דעת רש"י ז"ל והנה מקודם נאמר שגוף סברא הנ"ל לומר כיון שנשתנה גופה הוי בכלל זר מעיקרא כיון דכמות שהיא עתה לא היתה ראוי' מעולם מבוארת בתוס' ישנים יבמות ר"פ הערל בהא דמבואר במשנה דפצו"ד נשיהם לא יאכלו כתבו בתוספות ישנים בזה"ל תימא אמאי פוסלה בביאתו הא לאו זר מעיקרא הוא וכו' וי"ל כיון דנשתנה גופו חשיב כמו זר מעיקרא מבוארין הד' דזה בגדר זר מעיקרא (ואם אמנם כי הרשב"א ז"ל בחידושיו שם שכ' לת' קושיא זו משום דבפסולי קהל ל"צ זר מעיקרא וכן היראים בס' שכ' לדייק מזה דל"צ זר מעיקרא ממש אלא כיון דאפשר להיות זר מעיקרא הוי בגדר זר מעיקרא נראה דלא ניחא להו בסברת התוס' ישנים הנ"ל ואפשר לומר שטעמם משום דהוי קשי' להו מבת כהן מעוברת דמבואר בירושלמי דלא משלמת החומש כיון דאינה זר מעיקרא אך כיון שבתוס' ישנים מבואר כן שוב י"ל שגם דעת רש"י ז"ל כן הוא) אך הקושיא מירושלמי עצומה מאוד דהרי מבואר בירושלמי דמעוברת אינה משלמת את החומש לכן נלע"ד בזה דהנה בירושלמי שם פ"ז ה"ה איתא בזה"ל ר' בא בשם ר"א בשם ר"י אנוסה א"צ להמתין ג"ח אמר ר"י קומי ר"י לא תקבל עליו קיל היא באכילת תרומה אלו בת כהן שנשאת לישראל והלך בעלה למדה"י ושמעה עליו שמת שמא אינה אוכלת תרומה "מיד' ולענין העובר צריכה להמתין ג"ח עכ"ל ועיי"ש במראה הפנים הביא ד' הגמ' דילן דאסיקנא דדוקא עד מ' יום אינה חוששת דמי' בעלמא הוא לכן אפי' היא מעוברת אכלה בתרומה אבל אחר מ' יום חוששת לעובר בנשואין אמנם מדלא נזכר כלל בירושלמי דין זה דאפי' אם ניחוש לעובר והי' מותרת לאכול מ' יום עכ"פ ואדרבה נראה להוכיח קצת להיפוך מירושלמי דקאמר בפשיטות דאם הי' חוששין אף לתרומה היתה אסורה לאכול בתרומה "מיד" ורק משום דא"ח לכן מותרת לאכול בתרומה מיד נראה מד' הירושלמי דס"ל דאם היא מעוברת אסורה מיד אפי' קודם מ' יום כיון דדרשינן כנעורי' פרט למעוברת א"כ כיון שנתעברה מיד לאחר שנקלט הזרע חשיבה מעוברת ואסורה לאכול בתרומה ואע"ג דלענין יצירת הולד עד מ' יום מיא בעלמא היא מ"מ חשיבה לענין זה בגדר מעוברת כיון דאינה כנעורי' (ואם כי יש לדחות הראי' מירושלמי די"ל דכונת הירושלמי על היכא שכבר נשאת עם בעלה הישראל ואח"כ שמעה שהלך למדה"י ולפי"ז יש לחוש "מיד" ג"כ שמא מעוברת היא אמנם בכ"ז כיון שלא נזכר בירושלמי ד"ז דעוברה מותרת לאכול עד מ' יום נראה כדאמרן וע' בזה):

ומעתה אומר אני דהירושלמי לשיטתו דנראה דס"ל דמיד שעוברה לא תאכל בתרומה א"כ פסול מעוברת אינה מצד שינוי הגוף דהרי בתוך מ' יום עדיין לא נשתנה גופה ואעפ"כ אסורה לאכול בתרומה וע"כ דהיא פסול מגזיה"כ וא"כ ל"ש לומר דמעוברת הוי בכלל זר מעיקרא דבתוך מ' יום מא"ל לכן ס"ל לירושלמי בפשיטות דגם מעוברת אינה משלמת החומש דלא גרע מיש לה בנים מישראל משא"כ רש"י ז"ל שפיר פירש לפ"מ דתי' ר"ח דטובלת ואוכלת עד ארבעים יום דאפי' מעוברת אוכלת בתרומה עד שיגמר יצירת הולד וא"כ מבואר דס"ל דפסול מעוברת היינו משום דהוי שינוי הגוף דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא מליא שפיר פירש רש"י דלפ"ז משלמת קרן וחומש ג"כ כיון דהוי פסול הגוף דמיא לפצו"ד שכתבו התוס' ישנים דהוי בכלל זר מעיקרא ואע"ג דרש"י ז"ל פירש זה בהקושי' על ר"ח והו"א דמיד אסורה לאכול מ"מ י"ל דרש"י ז"ל פירש לקושטא דמילתא לפ"מ דאסיקנא דמאי מקולקלת למפרע עד ארבעים יום וכל ארבעים יום מותרת לאכול בתרומה א"כ פסול דמעוברת הוא מצד שה"ג וא"כ חייבת בקו"ח ובזה א"ש הקושי' הא' שהקשינו למעלה דיהי' פטורה מחומש מצד אונס כיון דלפ"מ שביארנו ע"כ דאין כונת רש"י ז"ל לפרש הברייתא לפ"מ דס"ל השתא דקושי' על ר"ח דע"כ אם היא מעוברת אסורה לאכול מיד אלא הטעם דאכלה משום דלא חיישינן שהיא מעוברת דא"כ אפי' א"נ דאינה בגדר אנוסה בלא"ה ל"ש חומש משום דאינה זר מעיקרא כנ"ל וע"כ דכונת רש"י ז"ל לפרש הברייתא לקושטא דמילתא דמותרת לאכול עד ארבעים והפירוש דמקולקלת למפרע היינו אם אכלה לאחר הארבעים דבזה שפיר משלמת חומש כיון דחזינן דמותרת לאכול עד ארבעים א"כ ע"כ הא דאסורה אח"כ הוי מצד שינוי הגוף הוי בגדר זר מעיקרא וא"כ שוב גם אנוסה לא הוי כיון דלפי האמת לאחר מ' חוששין לעובר ולא הוי אנוסה וז"ב עפ"ד הנ"ל ודוק היטב בהסוגי' שם כי קצרנו וסמכנו על המעי' בפנים הסוגי' ובירושלמי שיבין הד' לאשורן: