יקרת מכתבך קבלתי ואשר אמרתי עם הספר לת' ד' המכילתא בפ' בא דס"ל לר' ישמעאל דהא דכתבה רחמנא עוד הפעם עד בוקר אינו צריך ליתן בוקר שני לשריפתו דזה ממילא ידעינן דכיון דשריפה מעין מלאכה היא א"ד יו"ט והא דצריך קרא דעד בוקר היינו באם חל יו"ט להיות בשבת שצריך להמתין עד י"ז והוא תמוה מאוד שאם א"ד יו"ט מסברא מהיכ"ת שידחה שבת כמו שתמהו בזה כל המפרשים:

וכתבת לתרץ עפ"ד הגמ' זבחים (דף ל"ב ע"ב) דמסיק רבא דהיכא דהותרה אמרינן להא אשתראי להא לא אשתראי אבל היכא דהיא מצד דיחוי אמרינן מ"ל חד דיחוי מ"ל תרי דחיות. ומעתה י"ל עפמ"ש בעל נודע בשערים חיו"ד סי' ס"ג דלרבא ל"ש לומר אין עשה דוחה ל"ת ועשה כיון דהל"ת נדחה כשיטת הריב"א ז"ל א"כ ממילא גם העשה נדחת דמ"ל חד דיחוי מ"ל תרי דחיות. והנה החילוק שבין דיחוי להותרה כ"כ הרמב"ן בספר תורת האדם דהיכא דאין מציאות להמצוה בלתי דחיות הלאו זה בגדר הותרה כמו יבום באשת אח וקרבנות ציבור דדוחין שבת משא"כ מה שאפשר לקיים המצוה בלתי דחיות הלאו רק שנזדמן במקרה העשה והל"ת יחד זה הוי בגדר דיחוי. ומעתה א"ש מאוד דברי המכילתא דזה כונת ר' ישמעאל דעל יו"ט ל"צ קרא כיון דהוי מלאכה והוי עשה ול"ת ואין עדל"ת ועשה וא"ל מ"ל חד דיחוי מ"ל תרי דחיות ז"א דא"נ דדוחה יו"ט הוי בגדר הותרה שא"א לקיים המצוה דשריפת נותר של פסח שלא יהי' דוחה יו"ט כיון דתמיד זמן חלות הנותר הוא ביו"ט וכיון שכן אמרינן להאי [אשתראי להאי לא אשתראי וא"כ אינה דוחה יו"ט מכח העשה עכ"פ אמנם בזה שפיר צריך קרא שא"ד אם חל ט"ז בשבת כיון דזה אינו אלא הזדמנות ואינו מוכרח שיחול ט"ז בשבת א"כ הוי רק בגדר דיחוי ואמרינן מ"ל חד דיחוי מ"ל תרי דחיות וא"כ ממילא נדחה העשה ג"כ ושפיר הו"א דשריפת נותר דוחה שבת ונהי דשבת הוי ל"ת שיב"כ כ"כ הפוסקים דלפי מסקנת הסוגי' דעלי' אמרינן דעדל"ת שיב"כ את"ד:

ואם אמנם כי ד"ח המה אמנם חדודם קודם ללבונם ולקושטא דמילתא הרבה ת' בדבר והנה לכאורה תמהני עליך מאוד שלא הרגשת כלל דאפי' א"נ שא"א לקיים המצ"ע דשריפת נותר של ק"פ בלתי דחיות הל"ת של יו"ט מ"מ ל"ש לומר דהוי בגדר הותרה כיון דכל המצוה אינה מוכרחת ובאה רק במקרה ע"י שניתותר מהפסח וברור הד' דהרמב"ן ז"ל לא קאמר בכה"ג דהוי בגדר הותרה אלא בעבודת הקרבנות שדוחה שבת וכן ביבום דא"א שזה דבר שאינו תלוי בדעתו של אדם וכיון שאמרה תורה עשה זו במקום ל"ת זו שפיר אמרינן דהוי בגדר הותרה משא"כ היכא דגוף העשה אינה מוכרחת כלל ואדרבא החובה על אדם שלא יבוא לידי מצוה זו בשום אופן איך אפ"ל דעתה כשעבר על הלאו לא תותירו עד בוקר ומוטל עליו מצות שריפה יהי' בגדר הותרה:

אמנם יש לקיים דבריך עפ"מ שכתבנו בחידושינו לתרץ דברי רבינו המג"א ז"ל בזית רענן שכ' לפ' דברי המכילתא הנ"ל דכונת המכילתא משום דכתיב ביו"ט כל מלאכה לא יעשה בהם לבד לצורך או"נ וא"נ דשריפת נותר מותר ביו"ט הרי בטל הקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם משא"כ שבת הו"א דלידחי ואע"ג דא"כ בטל הקרא דל"ת כל מלאכה ז"א הא יכול לקיים בשאר שבתות השנה ותמהתי עליו הא גם בפסח אפשר לקיים הקרא אם לא עבר על הלאו דלא תותירו ול"צ לבוא לידי המצ"ע דשריפת נותר ויש לדחוק דכוונתו דמ"מ השתא דעבר והותיר הרי א"נ דדוחה יו"ט שוב א"א לו לקיים הקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם אך זה דוחק והעיקר נראה דכוונת המג"א ז"ל כיון דבפסח איכא ל"ת דועצם לא תשברו בו בעצם שיש בו מוח א"כ הוכרח להיות נותר תמיד וא"כ א"נ דדוחה יו"ט הרי בטל הקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם כיון דתמיד המלאכה מותרת לצורך שריפת נותר מה שמוכרח במוח שבעצמות ואע"ג דשורף בעצמות א"ב משום שבירת העצם ואסור כן משום חשש שמא פקע או משום הפסד קדשים וזה רק מדרבנן כמו שחקר בת' מוהרי"מ ז"ל סי' י"א עיי"ש א"כ מה"ת ל"צ שיהי' נותר כלל דאפשר ע"י שריפה אך י"ל דנהי דחשש שמא פקע הוא רק חששא דרבנן היינו דוקא לדידן דגורם באיסורין אינו אסור מה"ת א"כ אף אם יפקע במק"א מ"מ הוא אינו אלא בכלל גורם משא"כ לר' ישמעאל לשיטתו דס"ל דאפי' דהיכא דכתיב לא תעשון כגון במוחק את השם ג"כ גרמא אסור מה"ת אפי' בדרך רחוק כמ"ש בספרי ראה מובא ברש"י ז"ל עה"ת שם בקרא דלא תעשון כן לד' אלקיכם עיי"ש א"כ י"ל דלדידי' אסור שריפת עצם מה"ת מחשש שמא פקע וגורם שבירת עצם וא"כ מוכרח שריפת נותר בפסח מה"ת וא"ש דברי המג"א ז"ל. ומעתה גם דבריך נכונים דשפיר הוי כמו עבודת היום בשבת דא"א בלתי דחיית הל"ת דשבת ה"ה הכא כיון דעשה דשריפת נותר מוכרחת בפסח וא"כ לענין יו"ט הוי בגדר הותרה אך באמת ז"א דאף דהמצוה מוכרחת אבל אינה מוכרחת שתיעשה ביו"ט דהרי אפשר לשרוף אותו לאחר יו"ט ואינו דומה לקרבנות דחובת היום הן וא"א בשום אופן לקיים המצוה בלתי דחיות הל"ת מה שא"כ בשריפת נותר לא יתכן עליו שם הותרה בשום אופן שבעולם לזאת אין מקום לדבריך וגוף דברי הג' נב"ש ז"ל יש לעי' בהם הרבה וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ:

אמנם מה שנראה לענ"ד ביאור דברי המכילתא עפ"ד הריב"א הנ"ל דנהי דאין עדול"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחת ומעתה נראה דבאמת בזה ל"צ קרא כלל שלא ידחה יו"ט ויהי' מותר לכתחילה כיון דאין עדול"ת ועשה רק דבלא קרא ה"א דאינו לוקה על הל"ת דיו"ט ואינו חייב מיתת ב"ד על הל"ת דשבת כיון דהל"ת נדחית. אמנם הנה האחרונים הקשו על הריב"א ז"ל איך נדחה הל"ת הא הוי מצוה הב"ע ותי' עפ"ד הירושלמי כיון דהעבירה הוי מחמת הזמן לא הוי מצוה הב"ע כמ"ש הירושלמי בקורע בשבת:

אמנם ראיתי לכבוד הגאון מוהר"י הכהן "מווארשא" בקונטרס "זכרון מרדכי" שמדקדק מלשון הירושלמי דזה דוקא אם המצוה הי' לה חלות קודם השבת אז אמרינן דאין עבירת השבת מבטלת את המצוה שקדמה לה אבל בקורע על מתו שמת בשבת דעשיית המצוה חלה בשבת וכיון דבשבת א"א משום עבירה דשבת הוי בגדר מצוה הב"ע וגם אני כונתי לזה בחידושי מילדותי כמו שנודע לתלמידיי מכבר. ומעתה א"ש מאוד ד' ר' ישמעאל דעל יו"ט ל"צ קרא דעד בוקר כיון דהוא בכלל מלאכה ואין עדול"ת ועשה וא"ל שנפ"מ שאם הי' חל החיוב מיד הו"א דעשה דוחה עכ"פ הל"ת ולא ילקה מצד הלאו דיו"ט ז"א כיון דהעשה אינה נדחית הוי מצוה הב"ע ואין דוחה כלל וא"ל הא הוי זמן גרמא ז"א כיון דנעשה נותר ביו"ט א"כ חל המצוה ביו"ט ומצד יו"ט א"א לשרפו לא הוי בגדר זמן גרמא אמנם אם חל שבת בט"ז בזה שפיר צריך קרא דאין עוד זמנו דאי לאו קרא נהי דהוי ידעינן דאין עשה דול"ת ועשה דשבת מ"מ הל"ת נדחית ואינו ח"מ מצד שבת וא"ל דהוי מצוה הב"ע ז"א כיון דהמצוה הי' לו חלות קודם השבת נהי דביו"ט א"א הי' לשרפו מ"מ שוב לא הוי מצוה הב"ע בשבת כיון דהוי זמ"ג לכן צריך קרא דעד בוקר דא"ד שבת ויש להמתיק יותר דכונת ר"י דבאמת הכונה בקרא דעד בוקר היינו בוקר שני דקמ"ל קרא דזמנו אחר יו"ט רק דל"צ קרא זה משום יו"ט רק משום שבת שחל בט"ז דכיון דגלי קרא דזמנו לאחר יו"ט א"כ החיוב מתחיל בשבת וא"כ גם שבת אינה דוחה מצד מצוה הב"ע וז"נ בדרך פלפול:

אך באמת יש לעי' אם בשריפת נותר שייך פסול דמצוה הב"ע שנראה פשוט כיון דהמצוה שיתבערו הקדשים ובאיזהו אופן שיתבערו ע"י שריפה יתקיים המצוה דשריפת נותר ואפי' אם שרפו ע"י עכו"ם ג"כ יתקיים מצות שריפה וא"כ ל"ש בזה פסול דמצוה הב"ע כיון דנעשה התכלית מהמכוון של המצוה וכ"כ בזה במק"א אך לפ"ז יש מקום לומר בפשיטות דפירש המכילתא עפמ"ש במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם אפי' ע"י אחרים והרמב"ן ז"ל תמה הא אמירה לעכו"ם שבות אמנם י"ל דר"י ס"ל באמת דגרמא אסור במלאכת יו"ט כיון דכתיב לא יעשה גם גורם אסור והמצוה ה"ה כגורם משא"כ בשבת דכתיב לא תעשון גרמא מותר [ומה דס"ל לר"י בספרי הנ"ל דלא תעשון כולל גם גורם היא רק ע"ד הדרש ואסמכה אקרא כמובן] וא"כ א"ש כונת ר"י בפשיטות דמשום יו"ט לא הוצרכה התוה"ק לומר דהזמן מתחיל לאחר יו"ט דהוי ידעינן ממילא דע"כ זמנו אחר יו"ט כיון דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם וגם גרמא אסור ושריפה מעין מלאכה היא א"כ אין עצה ביו"ט אפי' ע"י עכו"ם וא"כ ממילא נודע דזמנו אחר יו"ט לכן קאמר דצריך הקרא בשבת שחל בט"ז דהו"א דזמנו באמת מיד אחר יו"ט ואע"ג דהוא שבת מ"מ הא יכול לקיים המצוה דשריפת נותר ע"י עכו"ם ובשבת גרמא מותר לכן צריך קרא דאמרה תורה דזמנו לאחר שבת והיינו דתוה"ק לישראל ניתנה באופן שהם יכולים לקיימה בעצמם ולא שיהי' צריכין לחפש אחרי עכו"ם שיקיימו מצותי' ולכן גלי קרא דאפי' כשחל שבת בט"ז הזמן מתחיל אחר השבת ועי' בזה:

אמנם לפ"ז יצא לנו מזה דר"י סובר דיו"ט חמיר משבת לענין אמירה לעכו"ם וזה קשה טובא וכללא הוא דמה"ת שבת חמיר מיו"ט בכל הענינים הנוגעים לאיסור מלאכה ואם אמרינן דבשבת אמירה לעכו"ם אינה אלא שבות גם ביו"ט כן הוא ואע"ג דנאמר ביו"ט כל מלאכה לא יעשה בהם אפי' ע"י נכרי היינו רק קודם מתן תורה דהי' להם דיני ב"נ ויש שליחות כמ"ש הג' בפנים יפות ז"ל אבל לאחר מ"ת אין להחמיר בשום אופן ביו"ט יותר משבת:

ומה שנראה לענ"ד דרך פלפול לת' המכילתא עפ"מ שהעירותי במק"א דבשריפת נותר לכאו' ליכא מלאכה כלל כיון דהוי מקלקל בהבערה וא"ל דהוי תיקן מצוה ז"א כיון דזה דאמרינן דתיקן מצוה הוי תיקן לא נשמע אלא ממילה (דמשריפת בת כהן א"ר כלל כיון דאיכא בישל פתילה וזה הוי תיקן בפ"ע כמו"ש רש"י ז"ל להדיא בשבת (דף ק"ו ע"א) בד"ה מ"ל בישל פתילה עיי"ש) וא"כ דילמא מצ"ע מוכרחת כמו מילה הוי בכלל תיקן גברא כיון דא"א בלא"ה משא"כ שריפת נותר דהמצוה באה ע"י עבירה דעבר על הלאו דלא תותירו ועיקר תיקן הקדשים הוא שיהי' נאכלין בזמנם ולא יבואו לידי נותר מנ"ל דזה הוי בגדר תיקן מצוה שיהי' בכלל מלאכת מחשבת. אמנם יש להעיר בדבר חדש דאפי' א"נ דבכ"מ תיקן מצוה לא הוי תיקן והוי רק מלאכה שאצל"ג מ"מ בשריפת נותר הוי תיקן גמור כיון שעי"ד מצוה זו דשריפת נותר מציל א"ע ממלקות דהלאו דנותר והוי בגדר נהנה כיון דע"י המצוה יפטור מעונש וא"כ הוי בגדר מלאכה הצל"ג והוי תיקן גמור דעושה זאת להנאתו להנצל מעונש (למ"ד דהטעם דאין לוקין על לאו דנותר מצד דהוי לאו הנל"ע אבל בלאו שאב"מ לוקין עליו ועי' בספרי חמדת ישראל חלק הלאוין אות א' שכ' בזה הערה חדשה בדעת הר"מ ז"ל):

אך לכאו' זה טעות דהרי א"נ דהוי תיקן בשביל שמציל עצמו ממלקות דנותר יהי' בגדר מלאכת מחשבת ויתחייב עליו משום הלאו דיו"ט וא"כ שוב אינו תיקן כלל ושוב יהי' מותר מה"ת ביו"ט כיון דא"א להחליט דהוי תיקן משום זה דא"נ דהוי תיקן הרי אין כאן תיקן כלל. אמנם באמת א"ש למה דקיי"ל דיש חילוק מלאכות לשבת וא"ח מלאכות ליו"ט והנה רש"י ז"ל פירש ביבמות (דף ו') דאם אמרינן א"ח מלאכות אינו חייב אלא עד שיעשה כל המלאכות וכבר תמהו האחרונים שסותר את עצמו במ"ש במס' פסחים (דף ה') דאפי' אי ליכא קרא לחלק חייב גם על מלאכה אחת ותירצו דרש"י ביבמות פירש אליבא דר' ישמעאל דס"ל דבחריש ובקציר תשבות אתי להורות מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהוא מצוה א"כ לא נשמע מחריש ובקציר חילוק מלאכות כלל די"ל דלזה הוציאם הכתוב מכלל המלאכות אבל באמת א"ח מיתת ב"ד עד שיעשה כל המלאכות לכן צריך קרא דלא תבערו דמחויב על כל אחת ואחת אמנם למה דילפינן מחריש ובקציר תשבות דמחויב על חרישה בפ"ע ועל קצירה בפ"ע צריך קרא דלא תבערו רק שלא נימא שעל כל המלאכות לא יתחייב ג"כ אלא חדא אבל זה דחייב על כל מלאכה אם לא עשה יותר ממלאכה אחת נשמע מבחריש ובקציר. והארכנו מזה במקום אחר ואכ"מ:

ומעתה נחזה אנן לר' ישמעאל כיון דא"ל קרא דלא תבערו לא הוי חייב בשבת כ"א כשיעשה כל המלאכות א"כ נהי דשבת גלי קרא דלא תבערו דלחלק יוצאת מ"מ ה"ד בשבת אבל ביו"ט דאין בו חילוק מלאכות א"כ לקושטא דמילתא א"ח לר' ישמעאל מלקות בלאו דיו"ט כ"א כשיעבור כל המלאכות אבל במלאכה אחת נהי דאיכא לאו דיו"ט אבל אין בו מלקות כיון דא"ח מלאכות ליו"ט א"ח עד שיעשה כל המלאכות. ומעתה א"ש דברינו דשפיר הוי מלאכה משום ע"י שריפת נותר מציל א"ע ממלקות וא"ל הא א"נ דהוי תיקן יתחייב משום מלאכה ז"א דר"י לשיטתו דצריך קרא דלא תבערו לחייב על מלאכה אחת א"כ ביו"ט א"ח על מלאכה אחת מלקות וא"כ הוי תיקון גמור ולפי"ז י"ל דזה כוונת ר"י דעל יו"ט ל"צ קרא כיון דשריפה "מעין" מלאכה הוא אע"ג דהכא לכאו' מקלקל הוא ז"א דהוי מתקן גמור שבא להציל עצמו ממלקות דנותר וא"כ פשיטא דהוי מלאכה וא"ד יו"ט אך צריך קרא שאם חל ט"ז להיות בשבת שאינו דוחה שבת דא"ל קרא הו"א שדוחה שבת שאין לומר דהוי תיקון משום שמציל א"ע ממלקות ז"א דא"נ דהוי תיקון והוי מלאכת מחשבת הרי יתחייב מיתה מצד חילול שבת וא"כ לא הוי תיקון כלל ושוב אין כאן מלאכה כלל ואע"ג דחוזר חלילה דאם א"ח מיתה מצד שבת שוב הוי תיקון ושוב א"ד מ"מ צריך קרא דא"ל קרא הו"א שאינו ח"מ מצד חילול שבת כיון שא"א להחליט שהוי חילול שבת וקמ"ל קרא שא"ד שבת וח"מ מצד שבת דהוי תיקון גמור מצד המצוה אע"ג דהמצוה באה בעבירה וה"ה שריפת בת כהן הוי רק תיקון מצד המצוה כמו שמוכרח לר"ש דיליף מהתם דמקלקל בהבערה חייב ובאמת כ"כ התוס' שבת שם דא"ל דהמצוה הוי תיקון לא הי' חייב על בישל פתילה ג"כ כיון דהוי לצורך קלקול ועיי"ש בת' הרשב"א ז"ל שתמה באמת מבישל פתילה נראה שלא ניחא לי' שיטת התוס'. וכ"כ בזה במק"א ואכ"מ ודו"ק היטב בכל זה כי הוא נכון בביאור ד' המכילתא ע"ד פלפול:

ומה שיש עוד לומר בביאור ד' המכילתא עפמ"ש בח' על הר"מ ז"ל הלכות חגיגה לבאר ד' הרב לחם משנה שכתב לתרץ דעת הר"מ ז"ל דפסק שם פ"ב הלכה י"ב דאין מביאין לחמי תודה בע"פ מפני החמץ שבה ואם הביא יוצא בהן משום שמחה ותמה המר"י קורקס ז"ל מובא בכ"מ שם הא תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה וא"כ איך משכח"ל שיוצא בזה ידי שמחה שאינה נוהגת אלא ביום וכתב בלח"מ ז"ל שדעת רבינו ז"ל דהא דאיפסלא בלינה היינו רק כשאינו מלינה לצורך מצוה אחרת אבל כשמלינה לצורך מצוה לא איפסלא בלינה והכריח זה מר' יוסף דעלה בדעתו דהא דאמרינן דיוצא בחגיגת י"ד ידי שמחה היינו כששחטו בערב פסח וקשה וכי נעלם ממנו קושית הגמ' הא איפסלא בלינה וע"כ כדאמרן אתד"ק:

והנה לכאורה הד' תמוהין מאוד הא ברור הדבר דבתודה וכן בשלמי חגיגה לבן תימא דדינו כפסח הוי בבוקר נותר ואיך שייך לומר בזה דלא נפסלו בלינה הא הוי נותר כמו חטאת ואשם לאחר זמן אכילתו וטעון שריפה. וכתבתי די"ל לחומר הנושא דהלח"מ ס"ל כיון דבתודה לא כתיב חיוב שריפה דנותר אלא הלאו דלא יניחו ממנו עד בוקר וכן בפ' אמור לא תותירו ממנו עד בוקר וכיון דדין תודה כדין שלמים שנאכל לבעלים אלא שהחמירה בו תורה שלא יניח ממנו עד בוקר אין זה פסול נותר אלא פסול לינה והיכא דמניחו למצוה לא יפסול בלינה ואינו נעשה נותר אלא בשני ימים ולילה אחד כמו שלמים כיון דבעצם הוא קדשים קלים כמו שלמים וכן שלמי חגיגה לבן תימא אף דדינו כפסח לענין זמן אכילתו מ"מ לענין נותר אינו נעשה נותר אלא בזמן שלמים. היוצא לנו מזה שלדעת הלח"מ ז"ל בשיטת הר"מ ז"ל צ"ל דבקק"ל אפי' אלו שזמן אכילתו ליום ולילה מ"מ אינן נעשין נותר קודם לשני ימים ולילה אחד ומקודם הוי רק פסול וי"ל דאם מלין למצוה אינו נפסל וזה מוכרח בדעתו ז"ל:

ומעתה נראה לענ"ד שבפסח עצמו שברור הדבר שיש בו שתי קדושות קדושת קדשים וקדושת פסח והאוכלו מקיים ב' מצות וכן המותירו עובר בב' לאוין לאו דפסח ולאו דקדשים וכ"כ המנ"ח עיי"ש נהי דזה ברור דבבוקר ביו"ט ליכא אלא מצוה אחת שריפת נותר דפסח כיון דמצד קדשים ה"ה קדשים קלים ואינו נעשה נותר אלא לב' ימים ולילה אחד מ"מ למחרת יש בו שני מצות שריפה מצ"ע דשריפת נותר דפסח ומצ"ע דשריפת נותר דשלמים כיון דפסח הוא קק"ל ויש בו קדושת שלמים אלא שהתורה החמירה בו ונתנה זמנו ללילה בלבד ובבוקר נעשה נותר היינו רק מצד פסח אבל מצד שלמים אינו נעשה נותר אלא בלילה כדין כל שלמים ולמחרת בבוקר חל עליו חיוב שריפה מצד נותר דשלמים ג"כ. ומעתה א"ש מאוד דברי ר' ישמעאל שלא צריך קרא על יו"ט דבלא"ה לא הי' דוחה יו"ט כיון דאין עדול"ת ועשה דיו"ט אמנם הא דצריך קרא היינו אם חל ט"ז בשבת דהו"א דידחה שבת דאע"ג דאין עדול"ת ועשה מ"מ כ"כ הריטב"א ז"ל דתרין עשין דוחין ל"ת ועשה וא"כ בשבת דאיכא תרין עשין מצד פסח ומצד קדשים וא"כ הו"א דידחה שבת לכן צריך קרא דא"ד שבת וזה נכון מאוד לדעת הלח"מ ז"ל שמוכרח מדעתו אע"ג דקק"ל זמן אכילתן אינו אלא ליום ולילה מ"מ נותר אינו נעשה אלא לשני ימים ולילה אחד וא"כ ה"ה בפסח דיש בו קדושת קק"ל ג"כ א"כ נהי דמצד פסח נעשה נותר בבוקר מ"מ מצד קדושת קדשים שבו אינו נעשה נותר אלא לשני ימים ולילה אחד א"כ בשבת איכא תרין עשין והו"א דידחה שבת:

אמנם כן לקושטא דמילתא כ"כ בחידושנו שם שד' הלח"מ ז"ל א"א להעמידן דהרי מבואר בר"מ ז"ל פח"י הלכה ט' מהלכות פסוהמ"ק דכל מצות עשה דנותר בקדשים ילפינן מהעשה דפסח דכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו ע"ש היטב דמבואר דהלאו דנותר ילפי' לכל הקדשים מלחמי תודה דכתיב בי' לא תותירו ממנו עד בוקר והיינו מקרא דפ' אמור ועי' זבחים (דף ל"ו) ובשטמ"ק שם אות כ"ד והבן והעשה דשריפת נותר ילפי' מהעשה דפסח וא"כ מבואר דבכל הקדשים אפי' קק"ל שזמנם ליום ולילה נעשין נותר מיד בבוקר אך בכ"ז העליתי הד' על הספר כי עיקר ההערה לענ"ד דבפסח יש שני מיני נותר דפסח ודקדשים ניתן להאמר ויש להאריך עוד בכ"ז ואכ"מ:

והנה ראיתי להגאון בעל אור חדש ז"ל שכ' לת' ד' המכילתא לר"י לשיטתו דס"ל דנותר שלא בזמנו נשרף בלילה אמנם בזמנו אינו נשרף אלא ביום מעתה י"ל בכונת ר"י דעל יו"ט ל"צ קרא כיון דאין עשה דוחה לתו"ע וא"ל דהא אפשר ע"י נשים דאינן מוזהרות בעשה דיו"ט ז"א דהא גם על עשה דשריפת נותר אינם מצוות כיון דהוי מצ"ע שהזמ"ג דאינו נוהג בלילה אך ז"ד ביו"ט דהוי זמנו ואינו נוהג בלילה שפיר הוי מ"ע שהזמ"ג משא"כ בשבת שחל בט"ז שפיר הו"א דידחה ע"י נשים דליכא עשה דשבתון ועל עשה דשריפת נותר מצוות כיון דכבר הוא שלב"ז נוהג גם בלילה את"ד:

אך יש לדחות עפמ"ש במק"א דנראה פשוט דאפי' א"נ דביו"ט אין נשים נכללות בעשה דשבתון מ"מ בשבת נכללות בעשה ג"כ דבכל עניני שבת איתקשו נשים לאנשים וא"כ נסתרו דבריו אמנם יפה אמר בני היקר הב' המופלא ושנון זי"ר כ"מ ישראל נתן נ"י שי"ל בסגנון הנ"ל בפשיטות עפ"ד השטמק"ב דכמו דקיי"ל דלאו שא"ש בכל קיל ה"ה עשה שא"ש בכל קיל וא"ד ל"ת וא"כ י"ל דכונת ר"י דעל יו"ט ל"צ קרא כיון דשריפת נותר בזמנו הוי מצ"ע שהזמ"ג דא"נ בנשים א"כ הוי עשה שא"ש כל וא"ד ל"ת משא"כ שבת שפיר הו"א דדחי כיון דבשבת הוי שלב"ז ושוב גם נשים חייבות והוי אשה ששוה בכל ואמרינן עדול"ת ויפה אמר בזה:

אמנם ד' האו"ח ז"ל לא נהירין בזה כיון דבתחילת חיובא של העשה הוי מצ"ע שהזמ"ג וא"נ בנשים אין סברא לומר דאח"כ חל חיובא על הנשים ג"כ כיון דבשעת התחלת החיוב אינו חל החיוב על הנשים ל"ש לחייב אותם שלא בזמנו ויש מקום לומר להיפך ג"כ כיון דכללא הוא דבזמנו אינו נשרף בלילה א"כ חל חיוב המצוה מיד בבוקר ומאז שוב נשרף בלילה ג"כ כיון דלילה שאח"כ הוי שלבז"מ ונשרף בלילה א"כ מתחילת חיוב המצוה בפועל אינו זמ"ג ושוב גם ביו"ט נשים חייבות. יהי' איך שיהי' אינו נראה לחלק המצוה ולומר דבזמנו אין נשים חייבות בה ולאח"ז חייבות בה וברור הדבר דא"נ דנשים פטורות לגמרי פטורות ממצ"ע זו וא"נ דחייבות ה"ה חייבות לגמרי לזאת אין מקום לד' האור חדש כלל:

אמנם מה שנראה לענ"ד לבאר דברי המכילתא עפ"ד האו"ח הנ"ל דר"י לשיטתו דס"ל דנותר שלבז"מ נשרף בלילה ג"כ ומעתה נאמר דכוונת ר"י הוא כך דהנה באמת הקשה הרשב"א ז"ל בשבת (דף כ"ד) דלמה לי קרא דאין שריפת קדשים דוחה שבת ויו"ט הא אפשר לקיים ב' למחר ותי' בשם הרמב"ן ז"ל דהיכא דא"א לקיים המצוה בזמן החיוב הוי בגדר א"א לקיים ב' עיי"ש שהאריך בזה בראיות מבנין ביהמ"ק ומשריפת בת כהן וכתבנו מזה בח' שם ואכ"מ. אך כבר תמהו עליו מגמרא ערוכה דמנחות (דף ע"ב) דמבואר בגמרא אמר ר"ש בא וראה כמה חביבא מצוה בשעתא שהקטר חלבים ואברים כשרין כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך ואסיקנא שם דז"ד בהקטר חו"א משום שכבר דחתה שחיטה את השבת הא בלא"ה הו"א דלא דחי שבת משום דאפשר לקיים המצוה בלילה. אך נראה שכוונת הרמב"ן ז"ל דבאמת זה כלל הוא דאם א"א לקיים המצוה בזמן החיוב אע"ג דיכול לקיים למחר הוי בגדר א"א לקיים ב' אמנם בהקטר חו"א כיון דאפשר לקיים בלילה וידוע דבקדשים היום הולך אחר הלילה וא"כ הוי בלילה זמן החיוב ורק מצות זריזין הוא ביום וזה שפיר א"ד א"ל דחביבא מצוה בשעתא וכבר דחתה שחיטה את השבת. ומעתה יוצא לנו מדברינו דבאמת אם אי אפשר לקיים המצוה בכל הזמן הראשון של החיוב מצוה הוי בגדר א"א לקיים ב' ודוחה שבת רק בהקטר חו"א צריך לבוא לכבר דחתה שחיטה משום דלילה ויום אחד הוא בקדשים ומצי אפשר לקיים המצוה באותו זמן וא"כ י"ל דזה כוונת ר"י דא"צ קרא דעד בוקר דאינו דוחה יו"ט דבלא"ה ידעינן דא"ד יו"ט דא"נ דדוחה יו"ט הרי בלילה שוב לאחר זמנו וא"כ שוב מצי למשרף אותו בלילה דנותר שלא בזמנו נשרף בלילה וכיון דמצי לשרפו בלילה ממילא א"ד יו"ט דהוי בגדר אפשר לקיים ב' כיון דבקדשים היום הולך אחר הלילה א"כ הו"ל כאלו מצי למעבד השתא בלי דחוי' והכא ל"ש שכבר דחתה [וא"ל כיון דאמרת דלילה ויום חדא הוא א"כ הו"ל כמו בזמנו ושוב אינו נשרף בלילה ז"א דפשיטא דלענין זה דינו כשלא בזמנו והא דאמרי' דבזמנו אינו נשרף אלא ביום היינו בתחילת זמן דנותר כגון שלמים בליל ב' וכן לפי האמת דא"ד יו"ט דהוי זמנו בלילה אבל אחר שכבר התחיל הזמן ביום שוב נשרף בלילה לר"י וז"ב] אמנם הא דצריך קרא דעד בוקר היינו כשחל ט"ז בשבת א"כ אפי' א"נ דדוחה יו"ט ג"כ א"א לשרפו בלילה משום דבלילה היא שבת וא"כ שוב לא הוי בגדר אפשר לקיים ב' וא"כ הו"א דידחה יו"ט לכן צריך קרא דעד בוקר דאפי' כשחל ט"ז בשבת אינו דוחה יו"ט ואינו נשרף אלא עד י"ז וזה נכון מאוד בביאור ד' המכילתא. ועי' בגמ' דילן פסחים (דף פ"ג ע"ב) דג"כ קושית הגמרא על המשנה דחל ט"ז בשבת אמאי אינו דוחה וברש"י ז"ל אמאי אינו דוחה יו"ט עיי"ש וכבר נתקשו בזה המחברים ולהנ"ל א"ש דמיו"ט לחודא לא קשה כיון דא"נ דדוחה ממילא לא דחי כיון דאפשר בלילה הוי אפשר לקיים ב' משא"כ כשחל ט"ז להיות בשבת שפיר קשה דידחה יו"ט ויש לבאר עפ"ז כמה עניינים ואכ"מ [ולא נעלם ממני דברי הרמב"ן עצמן בחידושי שבת (דף כ"ד) שהביא ד' הגמ' דהקטר חו"א לראי' לזה דלא מיקרי אפשר לקיים ב' היכא דמחוס"ז ונראה שאין כוונתו כמו שכתבנו בהבנת דבריו ז"ל אך כ"כ במק"א לפרש דה"ק באופן שכתבנו בפנים]:

ובני היקר כ"מ ישראל נתן שיחי' אמר לפרש ד' המכילתא עפ"מ שהקשו המפרשים האיך ס"ד דעשה דשריפת נותר ידחה ל"ת דיו"ט הא הוי עשה דלפני הדבור וכ"כ הירושלמי דאין עשה דלה"ד ול"ת דדלאחר הדיבור וא"ל דגם יו"ט הוי עשה דלפה"ד ז"א לפ"מ דמבואר ברע"ב ז"ל על התורה בפ' בא דפסח מצרים לא הי' אסורין במלאכה כלל ולא הי' לו דין יו"ט כלל א"כ אע"ג שנאמר לפה"ד אבל א"ד למצה דהוי עשה דלפה"ד עיי"ש ושפיר אמרינן דאין בכחה של דחי' ל"ת דלאחה"ד וה"ה שריפת נותר דהי' נוהג גם בפסח מצרים הוי בכלל עשה דלפה"ד משא"כ ל"ת דיו"ט אע"ג שנאמר במצרים מ"מ כיון דלא הי' נוהג לפני הדיבור הוי ל"ת דלאחה"ד וא"כ הדרא ק"ל הא אין עשה דלפני הדיבור דול"ת דלאחר הדיבור אך גמ' דילן לשיטתם דעשה דקודם הדיבור אלים ושפיר צריך קרא דאין עשה דשריפת נותר דול"ת דיו"ט אמנם ר' ישמעאל ס"ל כהירושלמי דעשה דקוה"ד א"ד ל"ת דלאחה"ד לכן שפיר אמר דעל יו"ט ל"צ קרא כיון דמלאכה הוא ממילא ידעינן דאסור ביו"ט דאין עשה דקודה"ד דול"ת דלאחה"ד כיון דיו"ט לא הי' נוהג קודם הדיבור והא דצריך קרא היינו כשחל ט"ז בשבת דהו"א דידחה שבת דעל שבת א"ל דהוי עשה דלפה"ד דגם שבת הי' קודם הדיבור דשבת במרה נצטוו ושפיר צריך קרא דא"ד שבת ונכון לפלפולא:

אמנם בעיקר הדבר כתבנו בספרי דרך חיים סי' ט"ו להיפוך ולהשוות עפי"ז דברי הבבלי והירושלמי דמה דאמרינן בגמ' דלפני הדיבור חמיר היינו מה שהי' נוהג לפני הדיבור בפועל ומה דאמרינן דלפני הדיבור קיל היינו מה שנאמר לפני הדיבור ולא הי' נוהג לפה"ד זה קיל כיון דנאמר לפנה"ד על לאחר הדיבור ואז לא הי' לו מקום בפועל קיל וא"ד ל"ת דלאחר הדיבור ובזה יש לבאר ד' התוס' שכ' לבאר ד' הירושלמי דלכן לא אמרינן עדול"ת משום דאין עשה דקוה"ד דול"ת דלאחה"ד דנראה דילפינן מקרא דבערב תאכלו מצות לקבעו חובה אפי' בזה"ז אפי' בלא פסח מ"מ במצרים לא הי' נוהג מצות אכילת מצה כ"א עם הפסח אבל אכילת מצה בפני עצמה שהיא זכר ליצ"מ בשביל שלא יכלו להתמהמה עד שהחמיץ מצוה זו לא היתה במצרים ואע"פ שנאמרה במצרים נאמרה רק לדורות ומעתה לפמ"ש הרא"ש ז"ל דמרור א"צ כזית משום דיאכלוהו קאי על פסח א"כ ה"ה מצה שעם הפסח ל"צ כזית מה"ט ועי' בקונטרסי תורה אור אות כ"ט מ"ש בזה והא דצריך אכילה במצה היינו מצד קראי אחריני דשבעת ימים תאכלו מצות וכן בערב תאכלו מצות וזה אע"ג שנאמר במצרים מ"מ נאמר רק לדורות א"כ הוי קיל כיון דנאמר לפה"ד שינהג לאתה"ד ולכן א"ד ל"ת דחדש והא דאמרינן בגמ' דילן דמה לפסח ומילה ותמיד שכן ישנו לפה"ד היינו משום שנהגו לפני הדיבור בפועל וזה נכון מאוד וקרוב לאמת להשוות ש"ס דילן עם הירושלמי. א"כ לפי"ז נסתרו ד' בני שיחי' דאדרבא כיון דל"ת דיו"ט הנאמר בפסח מצרים לא נאמר לשעתו כלל רק על לאחר הדיבור א"כ הוי בגדר קיל ושוב אמרינן עדל"ת ובפרט דהעשה היתה נוהגת בפועל גם קודם הדיבור ויש עוד להאריך בזה אך אכ"מ רק להשתשע אותך באהבים הארכנו בזה קצת והי' זה שלום וברכה מרובה כאו"נ: