Keli Chemdah on Torah, From the Author's Son
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אמר בן המחבר יען שרצוני להיות נטפל לקודש אמרתי להציג פה בסיום הספר איזהו גרגרים מחידושי וקצת מהם נוגע לדברי א"א מורי הגאון שליט"א וזה יהי' שכרי שגם שמי יזכר לטובה:
א) עיין בפנים בדברי אאמו"ר שליט"א בפרשת וישב אות א' שכתב דאחיו של יוסף השליכוהו לתוך הבור כדי שיוכל להנצל מהם ע"י לחש כמו דאיתא ביבמות (דף קכ"א ע"ב) ר"י בן בתירא אומר אפילו נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים אין מעידין עליו שמת חיישינן שמא חבר הוא ויודע ללחוש וכו' עיי"ש. וכוונתם הי' להראות ליוסף שדינם כישראל דאם הי' דינם כב"נ לא הי' רשאי להציל עצמו ע"י לחש לפי המבואר בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) דאיכא למ"ד דב"נ אסור בכישוף. והמזרחי כתב דב"נ אסור לעבור על מצותו אפי' במקום סכנה. ולכן אח"כ כשראו שהציל עצמו ע"י כישוף נתחזק עוד אצלם השנאה יותר מקודם כיון שהודה לדבריהם שדינם כישראל וא"כ לא הי' לו להוציא עליהם דיבה שאכלו אבמה"ח כיון שהי' מפרכסת ומפרכסת מותר לישראל ולכן מכרוהו אח"כ עיי"ש ובאמת כיון בפרטי דברים לדברי ריב"א ברבותינו בעלי התוס' ז"ל בפרשת וישב בפסוק למען הציל אותו מידם. וז"ל שם וי"מ דוודאי לטובה נתכוין כדאמרינן בפ"ב דיבמות ראוהו שנפל לחפירה של נחשים ועקרבים אין מעידין עליו שמת דחיישינן שמא חבר הוא. כלומר ויוכל להנצל מהם ע"י לחש. עכ"ל שם ועפי"ז נראה לי להמשיך דרשא דרבא בחגיגה (דף ג' ע"א) עם מימרא דר' תנחום שם. וז"ל הגמ' שם דרש רבא מה דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב וגו' שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם וגו' אלקי אברהם ולא אלקי יצחק ויעקב אלא אלקי אברהם שהי' תחילה לגרים. אמר רב כהנא דרש ר"נ בן מניומי משמי' דר"ת מה דכתיב והבור רק אין בו מים וכו' אבל נחשים ועקרבים יש בו. והדבר צריך ביאור מה שייכות יש דברי ר"ת להכא. ועיי"ש ברש"י ז"ל שפירש משום דר"ת אמרה נקטה הכא גבי שמעתתא דר"ת. אבל עדיין יקשה דא"כ הו"ל לאתויי דרשא דר"ת לעיל גבי אינך דרשי דר"ת ולא הו"ל להפסיק באמצע בדרשא דרבא. והנראה לי בזה עפי"ד הריב"א הנ"ל שכתב דראובן נתכוין לטובתו של יוסף שיוכל להנצל ע"י כישוף ולכאורה קשה כקושית אאמו"ר שליט"א הנ"ל למ"ד דב"נ אסור בכישוף ולפי"ד המזרחי הנ"ל לא הציל ראובן את יוסף כלום דאף שיודע ללחוש מ"מ לא יוכל להציל עצמו וע"כ מוכח מכאן דהי' להם דין ישראל ומותר להציל עצמו ע"י כישוף במקום סכנה א"כ שפיר הציל אותו במה שהשליכוהו לבור. וא"כ שפיר מובן סמיכת הני תרי מימרות אהדדי. דרש רבא וכו' עם אלקי אברהם שהי' תחילה לגרים פי' שיצאו לגמרי מכלל ב"נ והי' להם דין ישראל וע"ז שפיר הביא רב כהנא הך דרשא דר"ת והבור רק וכו' אבל נחשים ועקרבים יש בו. ואעפי"כ שפיר הצילו דהי' יכול להציל עצמו ע"י כישוף כיון דהי' דינו כישראל שלהם שפיר נאמר הקרא דוחי בהם וגו' והכל הוא מכחו של אברהם אבינו ע"ה שהי' תחילה לגרים. ונכון הוא בעזהשי"ת:
ב) עיין בפנים בדברי אאמו"ר שליט"א בפרשת מקץ אות א' שהביא דברי היד המלך ז"ל בהלכות חנוכה שכתב לחדש דאף מדרבנן ליכא חיוב על הקטן להדליק נר חנוכה כיון דצריך בזה הוצאת ממון וכל מצוה שיש בה הוצאת ממון אין הקטן מחויב בה בחינוך ע"כ דברי היד המלך ז"ל ותמה עליו אאמו"ר שליט"א מדברי הגמ' ערכין (דף ב' ע"ב) שמבואר משם להיפך דאיתא התם קטן היודע לנענע חייב בלולב וכו' קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין. ומבואר מדברי הגמ' כאן דאפי' אם א"א לקיים המצוה בלתי הוצאת ממון ג"כ הקטן חייב בה מחמת חינוך. אך באמת יש לחלק דבשלמא גבי תפילין לא חשיב הוצאת ממון כיון דסוף כל סוף כשיתגדל יצטרך לקנות לו תפילין ורק דבשביל החינוך מוכרח לקנות לו בעודו בקטנותו ובשביל זה לא נחשב הוצאת ממון. וגם באופן אחר יש לחלק דבתפילין לא, מיחשב הוצאת ממון כיון דהתפילין עצמם הם שוין ממון דאם ירצה יוכל למכור התפילין ויטול בחזרה הממון שנתן בעדם אבל הכא גבי נר חנוכה כיון דמיד בשעת המצוה השמן נשרף וכלה שפיר מיחשב הוצאת ממון. ועיין בדברי אאמו"ר שליט"א שכתב ג"כ שיש לחלק ולא פירש כוונתו וכוונתו למה שכתבתי. אך באמת בדברי התוס' חגיגה (דף ב' ע"א) בד"ה איזהו קטן מבואר להדיא היפך דברי היד המלך ז"ל שכתבו שם וז"ל ומשם והלאה הו"ל הגיע לחינוך ומדרבנן הוא דמחויב וצריך להביא קרבנותיו נדבה עכ"ל. מבואר מדבריהם להדיא דאף במקום הוצאת ממון מחויב הקטן בחינוך דאין לך הוצאת ממון יותר מזה שמחויב להביא קרבן ראיי'. ולכאורה הי' נ"ל לתרץ דברי היד המלך ז"ל בדרך פילפול. דהנה ידוע פלוגתת הראשונים ז"ל ובראשם התוס' והרמב"ן ז"ל אי החיוב חינוך הוא על האב שמחויב לחנך בנו או הוא מוטל על הבן בעצמו ולא על האב. והנה לכאורה קשה לשיטת הסוברים דהחיוב חינוך הוא על האב והקטן בעצם הוא בר פטור א"כ אמאי יתחייב האב להוציא הוצאות לחנך בנו במצות ניחוש דילמא לאו אביו הוא ואין לומר דאזלינן בתר רוב הא בממון לא אזלינן בתר רוב. וא"כ י"ל דבאמת התוס' לשיטתם דסברו דהחיוב הוא על הקטן עצמו. ועיין בזה בספר אמרי בינה הלכות שבת סי' י"א וא"כ שפיר סברו דאף דמחויב להוציא הוצאות מ"מ חייב בחינוך כיון דהקטן יכול להוציא ממעות שלו. ועיין בתוס' סנהדרין בריש פרק בן סורר ומורה (דף ס"ח) בד"ה קטן דכתבו שם דקטן בר דמים הוא א"כ שפיר סברו דאף במקום הוצאת ממון מחויב בחינוך אבל היד המלך ז"ל י"ל דאזיל לשיטת הרמב"ן ז"ל דהחיוב חינוך הוא רק על האב והקטן לאו בר חיובא הוא כלל א"כ שפיר כתב דהיכא דצריך הוצאת ממון אינו מחויב בחינוך כלל כיון דחיישינן דילמא לאו אביו הוא. ובממון לא אזלינן בתר רוב כנ"ל. ועיין בפנים בפרשת יתרו אות ז' שגם אאמו"ר שליט"א כתב כן לענין כיבוד אב משל מי עיי"ש. אבל באמת לא נוכל להחליט כוונתי זאת בדברי היד המלך ז"ל שהמעיין שם בלשונו הצח יראה שסובר ג"כ כדברי תוס' ז"ל שהחיוב הוא על הקטן. שכתב וז"ל איך הטילו חכמים חיוב על הקטן ומאין יש מעות לקטן. והמעיין יראה שכוונתו הוא דהפטור הוא משום דקטן לאו בר דמים הוא ומש"ה פטור היכא דצריך להוציא הוצאות משום דאין לו ממון, כמו שמוכח בפירוש מדבריו. ובאמת תמוהין בתרתי מדברי התוס' הנ"ל שכתבתי ודו"ק:
ג) עיין בפנים בדברי אאמו"ר שליט"א פרשת יתרו אות ז' שכתב לחדש דניהו דב"נ פטור מכאו"א היינו רק שאינו מחויב להחליק לו כבוד אבל שלא לצערו גם ב"נ מוזהר והביא ראי' לדבריו עיי"ש היטב. ולכאורה תמוה לי מש"ס קידושין (דף ל"א) מעובדא דדמא בן נתינה שלא רצה להקיצו משנתו וע"ז אמר ר' חנינא מי שאינו מצווה ועושה כך מצווה ועושה עאכו"כ. וא"כ מבואר היפך דברי אאמו"ר שליט"א דהרי הכא בצער עסקינן כמבואר מלשון הש"ס ולא "ציערו" ואעפ"כ אמר ר' חנינא מי "שאינו מצווה ועושה כך וכו'. והנראה לי בפי' הגמרא עפ"י דברי הר"ן ז"ל כאן במקומו שהוכיח מהסוגי' דאף דקיי"ל דכ"א משל אב היינו דוקא לכבדו אבל שלא לצערו צריך להוציא כל מעותיו עיי"ש בדבריו ז"ל. ועיי' בב"י סי' ר"מ הלכות כאו"א עיי"ש. וא"כ י"ל דזה דוקא בישראל אבל בב"נ אף דמצווה שלא לצערו היינו רק בלתי הוצאת ממון. וזה הוא הפירוש בדברי ר' חנינא מי שאינו מצווה ועושה כך היינו מחמת שהוציא ע"ז ממון וע"ז הוא אינו מצווה. ובזה יש ליישב דברי המד"ר פרשת לך פרשה ל"ט שאמר לו הקב"ה לאאע"ה לך אני פוטרך מכיבוד או"א ואין אני פוטר לאחר מכיבוד או"א שלכאורה תמוה הוא דהרי ב"נ לא נצטוו על כיבוד או"א. ועפ"י דברי אאמו"ר שליט"א נכונים דברי המדרש הנ"ל דאאע"ה ציער לאביו על שהלך ממנו ועל צער גם ב"נ מצווה ושפיר אמר לו הקב"ה לך אני פוטרך וכו'. והדברים נכונים בעזרת השי"ת:
דאו השער המלך הלכות שבת פרק כ"ד הביא בשם הרא"מ ז"ל בפרשת וישלח על הא דקיי"ל דאם יכולין להציל את הרודף באחד מאבריו אין הורגין אותו וההורגו נהרג עליו זהו דוקא באיש אחר הרואה הבא להציל הנרדף. אבל הנרדף בעצמו אינו צריך לדקדק ואף אם יכול להצילו באחד מאבריו רשאי להרגו ע"כ. והגז"ל תמה עליו מגמרא ערוכה סנהדרין (דף ע"ג ע"ב) דפרכינן התם אברייתא דאלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו. ותרצינן ביכול להצילו בא' מאבריו. ולפי דברי הרא"ם הנ"ל מאי משני הא אכתי לגבי הנרדף ניתן רשות להצילו בנפשו. עיי"ש שמכח קושיא זו כתב לחלק דדברי הרא"ם לא נאמר אלא ברודף לנפשות כיון דאדם בהול להציל את נפשו לכן לא מידק דייק אבל ברודף אחר עריות דאינה בהולה כ"כ שפיר גם הנרדף צריך לדקדק. אדת"ק. ולפענ"ד דה"ק תמוהין מאוד דהרי שם בגמרא (דף ע"ד) מבואר להיפך מדברי הרא"ם ז"ל אף ברודף לנפשות דיליף התם טעמא דר' יונתן בן שאול מקרא דוכי ינצו אנשים וגו' ואמר ר"א במצות שבמיתה הכתוב מדבר. ואפ"ה אמר רחמנא ואם לא יהי' אסון ענוש יענש. אי אמרת בשלמא דאם יכול להצילו באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו היינו דמשכחת לה דיענש וכו' עיי"ש כל הסוגי' שמפורש יוצא משם דאף ברודף להרוג צריך הנרדף לדקדק. דאל"כ האיך משכח"ל דיענש הא תמיד איכא מיתה לגבי הנרדף. ועוד דהרי מבואר בסנהדרין (דף מ"ט) דיואב הרג את אבנר משום דלא הציל את עשאל באחד מאבריו. וא"כ מבואר דאף במיתה צריך הנרדף לדקדק אם יכול להציל באחד מאבריו. והיא תמי' עצומה על השער המלך ז"ל שלא הרגיש בכ"ז. ועיין במנ"ח מצוה ת"ר שכבר הביא הקושי' מהא דיואב בשם המפורשים והניחו בצ"ע. ולפענ"ד נראה לומר דכוונת הרא"מ ז"ל הוא דברודף להרוג כיון דהנרדף בהול על נפשו אינו צריך לדקדק אם יכול להציל את הרודף באחד מאבריו כיון דבתוך כך יוכל הרודף להרגו ולכן ניתן להצילו בנפשו וא"צ לחפש כלל אבל בזה שפיר מודה הרא"מ ז"ל דהיכא דבלא שום עיון וחיפוש יכול להצילו בא' מאבריו אז בודאי לא ניתן להצילו בנפשו אף ברודף להרוג. וממילא לק"מ קו' המפורשים מהא דיואב. כיון דהתם גבי יואב שבא בטענה השתא בדופן חמישית יכלת לי' באחד מאבריו לא יכיל לי' ויואב ידע בבירור גמור שאבנר הי' יכול להציל את עשאל באחד מאבריו ולא הי' בהול כלל שפיר הי' יואב רשאי להרוג לאבנר כיון דבאופן כזה בוודאי לא ניתן להצילו בנפשו אף לגבי הנרדף וגם הרא"ם ז"ל מודה בזה. וממילא לק"מ קושיתינו וקו' השעה"מ ז"ל על הרא"ם ז"ל מהש"ס סנהדרין הנ"ל דמבואר משם דאף בנרדף ליהרג אינו רשאי להציל עצמו בנפשו של רודף היכא דיכול להצילו באחד מאבריו. די"ל דכוונת הגמ' הוא דהיכא דיכול להצילו בא' מאבריו בלא שום עיון וחיפוש כמו באבנר בזה לא ניתן להצילו בנפשו. ובזה סרה ג"כ תלונת הראב"ד מעל הרמב"ם ז"ל במה שהשיג עליו עמ"ש בפ"א מהלכות רוצח הל' י"ג וז"ל שכל מי שיכול להצילו באחד מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הר"ז שופך דמים וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו. וכתב ג"כ דין זה בפ"ט מהלכות מלכים הל' ד' והשיג עליו הראב"ד ז"ל וז"ל. א"א קשיא לי אבנר. וכוונתו מבואר דהאיך הרג יואב את אבנר בטענה שהי' לו להצילו לעשאל בא' מאבריו הלא אין ב"ד שלמטה ממיתין אותו. ולפי הנ"ל ל"ק מידי מאבנר דבזה גם הרמב"ם ז"ל יודה דחייב מיתה אף בידי אדם כיון דיודעים אנחנו בבירור שהרגו במכוון אבל בעלמא אף שרואין אנחנו שהי' יכול להצילו באחד מאבריו מ"מ אין הב"ד שלמטה יכולין להרגו דשמא מחמת שהי' בהול על נפשו לא ידע להצילו באחד מאבריו. כמו שמדייק הר"מ ז"ל בלשונו הזהב "ולא טרח" להצילו באחד מאבריו אז אין הב"ד שלמטה ממיתין אותו דשמא מחמת שהי' בהול לא הי' יכול לטרוח אבל היכא דאף בלא טירחא הי' יכול להצילו באחד מאבריו כוין באבנר שפיר אן הב"ד שלמטה ממיתין אותו רק דמיתה בידי שמים חייב בכל אופן שיהי' כיון דקמי שמיא גליא. ולק"מ קושית הראב"ד ז"ל. ובזה מיושב ג"כ קו' הטור ז"ל שהשיג על הר"מ ז"ל וז"ל ואיני יודע אם חייב מיתה למה אין הב"ד ממיתין אותו ועיי' ברדב"ז הל' מלכים שהביא קושית הטור ונדחק להעמידו על מכונו ולפימ"ש לק"מ. שוב מצאתי ג"כ במראה הפנים בירושלמי סנהדרין פרק בן סו"מ הלכה ט' שכתב ג"כ בקיצור לתרץ השגת הראב"ד ז"ל וכוונתו למה שכתבתי. ויש אתי עוד הרבה לדבר בזה ולא אאריך עוד כי עיקר מגמתי הוא רק להראות שדברי הרא"מ ז"ל שרירין וקיימין ולית מאן דפליג עלי'. ועיין במנ"ח הנ"ל שהביא דברי רש"י ז"ל בסנהדרין (דף ע"ד) בד"ה ויכול שכתב להדיא דאם הנרדף יכול להציל בא' מאבריו ולא הצילו נהרג עליו אם הרגו. ולפימ"ש גם דברי רש"י ז"ל לא יסתור לדברי הרא"מ ז"ל כמו שיראה המעיין:
ה) התורת חיים ז"ל בסנהדרין (דף ע"א ע"א) הקשה על ר"א דסובר דעיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת משום דכתיב ואת כל שללה וגו' ושרפת באש וכיון דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לד' אלהיכם וגו'. והקשה אמאי לא נימא דיבוא העשה דושרפת וידחה הלאו דל"ת כן. והיא קו' עצומה לכאורה. ולפענ"ד נראה לתרץ קושייתו על דרך זה דהנה בתוספתא סנהדרין פרק י"ד פליגי ר"א ור"ע דר"א ס"ל דגם הטף מאנשי עיר הנדחת נהרגין ור"ע ס"ל דאינן נהרגין. והנה הרב מהר"י ענגיל בספרו לקח טוב כלל ב' בענין אעמה"ד הסביר שם סברא חדשה בהא דאעמה"ד דכיון דצותה התורה להב"ד שיחפשו זכות להצלת הנידון דכתיב והצילו העדה לכן אינן רשאין לדרוש ק"ו מעצמן לחייבו ואין להם רק מה שצותה התורה בפירוש עייש"ה. ולפי דבריו י"ל דה"ה הכא כיון דעיד"ז דאמרינן עשה דוחה יצמח חיוב מיתה להטף דר"א לשיטתו דס"ל דגם הטף נהרגין. דאם לא אמרי' עדל"ת לא יתחייבו רק האנשים דהם נידונין כיחידים בסקילה והטף לא יתחייבו מיתה ועיד"ז דאמרי' עדל"ת יצמח חיוב מיתה להטף ולכן לא אמרי' עדל"ת והרי זה דומה ממש לק"ו דג"כ ניתן לדרוש מעצמו ועכ"ז לא דרשי' היכא דיצמח חיוב וה"ה הכא לא אמרי' עדל"ת כיון דיצמח חיוב מיתה. וכתיב והצילו העדה וליכא. והיא סברא נכונה בעזהש"י:
ו) הנה נודע קו' החזקוני בפ' קדושים דל"ל קרא דאת שבתותי תשמורו דכיבוד אב אינו דוחה שבת תיפוק לי' כיון דאביו מצווה אותו שיחלל שבת וחייב לשמוע לו הו"ל כמו חצר דבע"כ מותיב בה ואמרי' בי' ישלד"ע וחייב המשלח והו"ל כאילו אביו בעצמו חילל שבת והו"ל אינו עושה מעשה עמך ואינו חייב כלל בכיבוד. וכבר תירץ קושי' זו על נכון אאמו"ר שליט"א בספר כלי חמדה בכתביו בפרשת קדושים עיי"ש. ולפענ"ד נ"ל לתרץ עפ"י דברי הגמ' ב"מ (דף ל"ב ע"א) דאיתא שם טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לא"ה הו"א לציית לי' וכו' ס"ד אמינא הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום הילכך לציית לי' קמ"ל. והנה בריטב"א שם כתב וז"ל וקשי' לן היכי ס"ד אפי' אי לא כתב את שבתותי תשמורו דנציית לי' וכי אדם חייב בכיבוד אביו ואמו יותר מכבוד שכינה נהי דהוקש כבודן היינו להשוותן אבל טפי לא ועיין בשיטה מקובצת שם שתירץ דאין כוונת הגמ' לומר דמש"ה ישמע לאביו לחלל שבת דעכ"פ עדיף מכבוד המקום לא הוי. רק דהכוונה הוא דיעשה כמו שירצה משום דהוקש כבודו לכבוד המקום. ולפי"ז לא יקשה תו קושית החזקוני כלל דבאמת לא הו"ל כמו חצר דבע"כ מותיב בה. דזה לא עלה על דעת לומר דמחויב לשמוע לאביו בע"כ לחלל שבת רק דיוכל לעשות כמו שירצה והו"ל שפיר אי בעי עביד וא"ב ל"ע. וא"כ ממילא אמרי' דאין שליח לד"ע ושפיר הו"ל עושה מעשה עמך. ושפיר צריך הקרא דלא ישמע לו. ואין לומר דאכתי תקשה לר"ה דסובר דהיכא דהשליח אינו בר חיובא אמרי' יש שלד"ע א"כ ה"נ אי לאו קרא הו"א דישמע לו ויוכל לעשות כמו שירצה ויוכל גם לחלל שבת א"כ לא הוי בר חיובא. וא"כ ממילא אמרי' דיש שלד"ע וא"כ אכתי הוי אינו עושה מעשה עמך ול"ל קרא. ז"א דבכה"ג בוודאי מיקרי בר חיובא כיון דאם יחלל שבת בלי ציווי של אביו יהי' חייב שפיר מיקרי בר חיובא כמו"ש התוס' ב"מ (דף י' ע"ב) בד"ה דאמר לישראל. דכהן מיקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמה חייב עיי"ש בדבריהם ואם כן ה"נ שפיר מיקרי בר חיובא ודו"ק:
ועפי"ז נוכל לתרץ קו' המחצית השקל הנודע דל"ל קרא דכאו"א אינו דוחה שבת ת"ל מדחזינן שהתורה כתבה קרא מיוחד דהאב יכול להפיר נדרי בתו ואי אמרי' דכ"א דוחה שבת ל"ל קרא הא בלא"ה ידעינן זאת כיון דאם יצווה לה שתעבור על נדרה תהי' מוכרחת לשמוע לו מצד כ"א ואינה צריכה שום הפרה וע"כ ש"מ דכ"א אינו דוחה שבת ול"ל הקרא דשבתותי תשמורו ע"כ והיא קו' נפלאה לכאורה. ועפימ"ש י"ל דשפיר צריך קרא מיוחד דהאב יכול להפיר לה אף אם נימא דכ"א דוחה שבת כגון שנדרה לעשות איזה דבר במעשה דאם תעבור על נדרה יהי' רק לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו והנה ידוע דעת המרי"ט בקידושין (דף ל"ד) דעל לאו שאין בו מלקות אין אשה מצווה עיי"ש וא"כ בכה"ג ליכא אצלה הלאו דבל יחל ואעפי"כ תהי' צריכה עכ"פ הפרה משום העשה דכל היוצא מפיו יעשה א"כ בכה"ג אי לאו קרא דיכול להפר לה לא הוי ידעינן דמצווה לשמוע לו ולעבור על נדרה כיון דהאי עשה והאי עשה ואין עשה דוחה עשה. אך לכאורה ז"א דאם בל"ת ועשה אמרי' דמצווה לשמוע לו כסוגיא דב"מ הנ"ל כ"ש הכא דליכא רק עשה גרידא. אך באמת לא דמי להתם דדוקא התם דאיכא ל"ת ועשה ושפיר י"ל כדברי השטמ"ק הנ"ל דשניהם שוים ושפיר אמרי' דאין שללד"ע ומצווה לשמוע לו אבל הכא דליכא רק עשה גרידא ואף בלא הסברא דהוקש כבודו לכבוד המקום ג"כ שניהם שוין משום מאי אולמא. ועיד"ז דהוקש כבודם נתעלה עשה זו דכיבוד או"א משאר עשין דעלמא ושפיר יכול לדחות לחברתה ואם כן ממילא היא מצווה לשמוע לו ושוב אמרי' דיש שלד"ע כיון דמצווה לשמוע לו בע"כ והו"ל אין עושה מעשה עמך וא"כ אכתי יקשה כקושי' החזקוני הנ"ל וא"כ אף אם נימא דכאו"א דוחה שבת מכל מקום לא הוי ידעינן דמצווה לשמוע לו לעבור על נדרה ולכן שפיר צריך קרא דאב מפיר נדרי בתו:
ועוד י"ל באופן אחר בסגנון הנ"ל לפי"מ שכתבו האחרונים דהא דאמרי' אשלד"ע והמעשה בטל הוא משום דכ"מ דאמר רחמנא ל"ת א"ע ל"מ. עיין בשדי חמד חלק א' בקונטרס הכללים מערכת א' אות קצ"ז עיי"ש. והנה ידוע דברי הפנ"י בגיטין (דף צ' ע"א) דבאיסור עשה לא אמרינן אי עביד לא מהני ואם כן ממילא גם אשלד"ע לא אמרינן באיסור עשה כיון דהא בהא תלי' [ולא נעלם ממני דברי הנוב"י מהדו"ק אה"ע סי' ע"ז שכתב בפשיטות להיפך] ואם כן הכא לפי מה שכתבתי לעיל דליכא רק עשה גרידא דכל היוצא מפיו יעשה אפי' אם נימא דשניהן שוין מכל מקום אמרי' ישלד"ע וממילא הו"ל אינו עושה מעשה עמך ואינה מצווה לשמוע לו ושפיר צריך קרא דיוכל להפר לה וק"ל:
אך לפי"מ שביאר אאמו"ר שליט"א דברי המרי"ט ז"ל דדבריו לא נאמר רק במצות שנצטוו בהן ישראל לאחר מ"ת בזה נשים פטורות על לאוין שא"ב מלקות אבל בז' מצות ב"נ פשיטא דגם נשים חייבות בהן אף באין בהם מלקות. הובאו דבריו בספר בית יהודה לאחי זצ"ל מצוה ח' עיין שם. והנה בירושלמי רפ"ט דנזיר פליגי אמוראי אי ב"נ מוזהר בבל יחל ואיכא למ"ד דגם ב"נ מוזהר על בל יחל א"כ גם נשים מצוות על בל יחל ואף דהוי לאו שא"ב מלקות. וא"כ ממילא ליתא לדברינו הנ"ל ונפלו שני התירוצים הנ"ל בבירא כיון דאיכא עשה ול"ת וממילא אינה מוכרחת לשמוע לו בע"כ רק א"ב עביד וא"ב ל"ע ושפיר הוי עושה מעשה עמך כמובן. אך לקושטא דמילתא נלענ"ד דקו' המחצית השקל לק"מ לפמ"ש המחנה אפרים הלכות שלוחין סי' ט' דבאיסור שבודה מלבו כגון בנדר ושבועה לא אמרינן בי' אשלד"ע עיי"ש א"כ שפיר צריך קרא דיכול להפר נדרי בתו אף אם נימא דכאו"א דוחה שבת כיון דכאן בנדר אמרינן ישלד"ע וממילא הו"ל אינו עושה מעשה עמך ואינה מצווה לשמוע לו. ולק"מ קו' המחצית השקל ז"ל ודו"ק:
ישראל נתן פלאצקי. בן לאאמו"ר הגאון המחבר שליט"א