Keli Chemdah on Torah, Ha'Azinu
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(שם ז') זכור ימות עולם וגו' שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך:
א) ז"ל הרמב"ן ז"ל בס' המצות שירש א' אות י"ג ועוד אודיעך כי המצות שחדשו אותן החכמים או הנביאים כגון נ"ח ומקרא מגילה אינם באין בסמך הזה [בלא חסר] שכן אמרו בפרק במה מדליקין במדליק נ"ח שצריך לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר ש"ח ושאלו והיכן צונו ר' אויא אמר מלא תסור ר"נ אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך רצה ר"א לומר כשם שהגזרות והסייגים של דבריהם סמוכים על לאו דלא תסור כמו שהזכירו בפ' מי שמתו בענין כלאים שלהם כך המצות שחדשו כגון נ"ח סומכין על אותו הלאו עצמו ור"נ אמר שאין סמך באותו הלאו אלא לדבריהם שיש בהם עיקר בתורה אבל המצות המחודשות מהן אין להם סמך אלא בפסוק שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך והטעם בזה ברור לפי שהדברים שהם מוסיפין במצות התורה עצמן כעין פירוש התורה הוא שהם ז"ל אומרים כל צמר ופשתים הוא כלאים וכל שבות הוא מלאכה וכיו"ב שאלו הי' דעתם כן היינו חייבים להאמין אותם מזה הלאו בודאי שהיא מחייב אותנו להאמין בתורה כפי הפירוש שיפרשו הם בה אבל כשאומרים הדליקו נר חנוכה אין אדם יכול להסמיכו על זה הלאו בשום ענין שאין זה בא בכלל הכתוב שאמר כי יפלא ממך דבר למשפט אלא בכלל שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך שהיא צוואה לקבל מן הזקנים על בכלל ויש מחכמי התלמוד חולקין ע"ז וסוברין שאין אנו רשאים לומר אשר צונו במצות הזקנים עכ"ל הרמב"ן ז"ל ולענ"ד יש להעיר בזה עפי"מ דמבואר בירושלמי דסוכה פ"ג ה"ד דפליגי ר"י וריב"ל אי מברכין במצות דרבנן על נטילת לולב ונ"ח או שמברכין רק על מצות זקנים וצ"ע הסבר הדברים כיון דמודים דמברכין על מצות דרבנן אמאי לא יברכו על נטילת לולב או להדליק נר של חנוכה ונראה מוכרח דמשום לתא דבל תוסיף נגעה בה כיון דמה"ת אין ליטול לולב במדינה כ"א ביום ראשון א"כ חכמים שמוסיפין ביום ב' ג"כ ליטול לולב במדינה לכאו' איכא ב"ת לכן ס"ל שצריך לברך בהא אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות זקנים כדי שנדע שהוא רק מדרבנן ואינו מכוון לעשות מצוה דאורייתא ועיי"ש בירושלמי שמבואר דמאן דס"ל במצות לולב ביוט"ש דמברך על מצות זקנים ר"ש דבנ"ח דינא הכי דמברך על מצות זקנים אמנם לענ"ד נראה דזה רק לפי"ד הרמב"ן ז"ל דס"ל בפשוטות דבמוסיף מצוה חדשה ג"כ איכא ב"ת שפיר יש ללמוד ק"ו חנוכה מלולב אבל א"נ דב"ת ל"ש כ"א כשמוסיף על מצות של תורה כפשטא דקרא דב"ת ודבל תגרע א"כ שפיר י"ל כיון דמצות חכמים אסמכה אלא תסור ודינו כשל תורה ממש שפיר יכולין לברך בסתמא אקב"ו להדליק נ"ח וא"ר מלולב ביוט"ש דשייך בי' ב"ת א"כ י"ל דה"ה לענין לא תסור עצמו שהרמב"ן ז"ל לשיטתו דגם במצוה חדשה איכא ב"ת לכן ס"ל דבין כשמפרשין פירוש התורה ובין כשמוסיפין מצוה חדשה לגמרי כגון מ"מ ונ"ח ס"ל לר"א דרק אסמכה אקרא דל"ת אבל בגדר ל"ת גמור ליתא כיון דאיכא ב"ת ורנב"י ס"ל דבמצוה חדשה ל"ש להסמיך על ל"ת ג"כ רק על הקרא דשאל אביך ויגדך אמנם א"נ דבמצוה חדשה ליכא ב"ת כיון שאינו מוסיף על מצות התורה עצמה ולא גרע מהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי דליכא ב"ת מדאורייתא שפיר י"ל דמצוה דרבנן עשהו כשל תורה ממש ואיכא בהו לאו דלא תסור משא"כ שבות במלאכה או כלאים דרבנן דהוי מוסיף על מצות התורה ממש ליכא למימר דהוא בגדר לא תסור דא"כ הוי מוסיפין על מצות התורה ויש להסמיכו רק על קרא דשאל אביך ויגדך שהוא מגזירתן וזה הערה גדולה לענ"ד ולפי"ז י"ל דר"א לא פליג על ר"נ כ"א בנ"ח שהוא מצוה חדשה לגמרי ול"ש בה כלל ב"ת משא"כ מצות דרבנן ששרשן מצד גזירות חכמים באיסורי תורה ויש בהם לתא דב"ת במקום שמוסיפין על מצות התורה מודה ר"א דהציווי רק מקרא שאל אביך ויגדך וי"ל בזה ביאור ד' הר"מ ז"ל פ"ג מה' מגילה וחנוכה ה"ה שכ' בזה"ל ובכל יום ויום מח' ימים אלו גומרין את ההלל ומברך לפניו אקב"ו לגמור את ההלל אע"פ שקריאת הלל מצוה מד"ס מברך עליו אקב"ו כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב עכ"ל ותמי' מאוד דלמה צריך להביא ממרחק לחמו ממגילה ועירוב הלא לעיל מני' ה"ד כ' שמברכין על נ"ח ובסוף ה"ג כתב בהדיא דהדלקת הנרות הוי מצוה מד"ס כקריאת המגילה וא"כ כמו שמברכין על הדלקת נ"ח ה"ה דמברך על ההלל בחנוכה ולמה צריך להביא ממגילה ועירוב ונצטערתי מאוד להבין ד' הר"מ ז"ל ומצאתי אח"כ שכבר הרגישו בזה המחברים ולא מצאו מענה ולהנ"ל י"ל כאשר נדקדק בלשונו הזהב שכ' בזה"ל אע"פ שקריאת ההלל מצוה מד"ס מברך עליו אקב"ו כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב שלכאו' תיבת כדרך אין לו ביאור והו"ל לומר כמו שמברך על המגילה והעירוב ולשון כדרך מורה על נוסח וסגנון הברכה לכן נראה דבאמת אין כונת הר"מ ז"ל על גוף הברכה אלא על סגנון הברכה שכ' הר"מ ז"ל שמברך לגמור או כפי נוסחתינו "לקרות" את ההלל שבזה י"ל כיון דבאמת קריאות מה"ת איכא רק שני חייובים קריאת התורה וקריאת שמע וא"כ עתה כשמברכין אקב"ו לקרות את ההלל נראה כמוסיף קריאה על הקריאות של תורה ויש בזה גדר ב"ת ואף הנוסחא לגמור את ההלל ג"כ הוי בגדר הוספה על מצות סיפור יצ"מ שחיובא מה"ת ומוסיף עתה חיוב חדש ע"ז וכללא כייל הרמב"ם ז"ל כל היכי דחכמים באים להוסיף על מצות התורה צריך לומר בהדיא שהוא רק מדבריהם מחשש ב"ת וא"כ הו"ל לברך על מצות זקנים בקריאת ההלל כדי שנדע שהוא רק מצות חכמים ולזאת אין לה"ר מנ"ח שמברך להדליק נר ש"ח כיון דבמצוה זו שהוא מצוה חדשה לגמרי ול"ש בזה גדר ב"ת ושפיר יכול לברך סתמא לכן כ' הר"מ ז"ל כדרך שמברכין על מקרא מגילה שג"כ הוא הוספת קריאה חדשה על הקריאות של תורה ואעפ"כ מברכין בסתמא על מקרא מגילה וכן בעירוב שמברך על מצות עירוב והוא להתיר הטלטול בחצר ומברך בסתמא אקב"ו נראה דבלא זה אסור הטלטול בחצר מה"ת והוי הוספה עד"ת שאינו אסו' מה"ת אלא ברה"ר והר"ז דומה ממש למ"ש הר"מ ז"ל שאם חכמים אומרים שבשר עוף בחלב אסור מה"ת עובר בב"ת וא"כ הו"ל לברך על מצות זקנים והוי ידעינן שהטלטול אסור בחצר רק דרבנן ומדלא חיישינן לזה ומברכין בכ"מ סתמא על מצוה דרבנן אשר קב"ו ה"ה דמברכין כן בהלל בחנוכה וזה פירוש נכון מאוד בדעת הר"מ ז"ל:
ב) ובאמת בעיקר פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל יש להעיר עפי"מ שהערותי בח' על הירושלמי הנ"ל דיליף ק"ו לנ"ח מלולב ביוט"ש דאם מברכין בלולב על מצות זקנים מכ"ש בנ"ח ולענ"ד יש לעיין בזה טובא דמסברא נראה דהבדל גדול בין תקנת ומצות חכמים שנתקנו בהיות המקדש על מכונו וסנהדרין יושבין בלשכת הגזית שמהם תצא תורה ועליהם נאמר עפ"י התורה אשר יורוך ממצות דרבנן שנתקנו אחר שגלו סנהדרין ובטל ב"ד הגדול הן לענין זקן ממרא והן לד"נ בכלל ולזאת י"ל דבנ"ח שנתקון בבית שני מסנהדרין בלשכת הגזית יש לה דין דאו' ושפיר יש לברך על גוף המצוה שצונו שיש לה תוקף דאורייתא מכח לא תסור משא"כ לולב ביוט"ש בגבולין שהתקין ריב"ז לאחר חורבן הבית שפיר י"ל דאין לו אותו כח שיהי' חלות להמצוה שיהי' כשל תורה לכן מברכין רק אקב"ו על מצות זקנים היינו לקבל עלינו מצות זקנים בכלל והארכנו בזה בח' שם ואכמ"ל, והדברים הנ"ל יש לנו לומר גם בעיקר ד' הר"מ ז"ל דדרבנן יש להם ד"ת ממש מלאו דלא תסור אפי' א"נ דלאו דוקא בפירושי התורה רק דה"ה במצות ובתק"ח בזה שייך רק במה שנתקן ע"י סנהדרין גדולה בלשכת הגזית משא"כ מה שנתקן לאחר החורבן הבית זה הוא רק בגדר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך שכולל כל חכמי הדור בכל דור ודור שעלינו לשמוע בקולם אבל אינו בגדר ל"ת ודוקא בנ"ח ס"ל לר"א דחיוב הברכה מל"ת ובאמת כבר העיר בעיקר הסברא הזאת הג' בעל מרגניתא טבא ז"ל בשורש א' לומר כן בדעת הר"מ ז"ל אלא שנתחבט בזה ממקרא מגילה שנראה מבואר מד' הר"מ ז"ל דה"ה כנ"ח ממש אע"ג דנתקון בחו"ל ונדחק בזה לומר דכיון דס"ל להר"מ דקדושת המקדש ל"ב לכן שלחה לחכמים שבירושלים במקום לשכת הגזית וזה אינו כלום דמה בכך דקדושת המקדש לא בטלה מ"מ הא לא הי' ב"ד הגדול בלשכת הגזית ולא הי' נוהג אז דין ב"ד הגדול אמנם ברורן של דברים דאפי' א"נ דרק תקנת ב"ד הגדול המה בכלל ל"ת מ"מ מה שנתקון מקודם בית שני ואח"כ קיימו וקבלו הב"ד הגדול שבבית שני אותם התקנות ממילא הם באזהרת ל"ת אע"פ שבשעתן לא הי' ב"ד הגדול מ"מ כיון שהב"ד הגדול קיימו את תק"ח הראשונים ממילא נכללו בל"ת ולזאת מגילת אסתר פשיטא דהוי בכלל ל"ת אמנם מה שגזרו לאחר חורבן הבית שפיר י"ל דאין להם כח ב"ד הגדול ואינו בכלל ל"ת אמנם לקושטא דמילתא ז"א דהרי מבואר במשנה דר"ה כשבא ר"י אצל ר"ד בן הורכינס אמר לו אם באנו לדון וכו' אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו ב"ד על ישראל ה"ה כב"ד של משה נראה מזה דכל ב"ד דינם כב"ד הגדול דכ"ז שאין ב"ד גדול ממנו מבטל דבריהם ה"ה כב"ד של משה וחייבין לשמוע להם מכח לאו דלא תסור וכן נראה מבואר מד' הרמב"ן ז"ל עצמו בפ' שופטים בדיני זקן ממרא שאחר שכתב ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג איש הנקי הזה אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה ואפי' יטעו עכ"ל כתב אח"כ בזה"ל וזה כענין ר"י ור"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו עכ"ל מבואר מזה דס"ל דר"ג הי' להם דין ב"ד הגדול ממש כמו הסנהדרין בלשכת הגזית ואם כן הוא בהוראות בדרכי התורה ה"ה בגזירת חכמים החכמים המובהקים שבחכמי הדור אשר נבחרו מכל ישראל לדון ולהורות כר"ג בשעתו דין ב"ד הגדול יש להם ולזאת ריב"ז שתיקן לאחר חורבן לולב בגבולין כל ז' יש לו אותו תוקף ממש כסנהדרי גדולה בזמן הבית שתקנו מצות נר חנוכה אמנם מה שתמי' לי לכאו' לדעת הר"מ ז"ל איך אפ"ל דכל תק"ח החדשות הם בכלל ל"ת הרי הר"מ ז"ל עצמו פסק דאם חכמים גזרו גזירה או תקנו תקנה חדשה ולא נתפשטה ברוב ישראל אין לה חלות וא"צ לקבלה וא"נ דאיכא בזה איסור דאורייתא מצד לאו דל"ת איך אפשר שלא יקבלוהו בני ישראל ועוד אטו משום זה שעוברים באיסור על לאו דל"ת ואינם רוצים לקבל אותה אין חלות לגזירת חכמים ועיין היטב בר"מ ז"ל פ"ב מה' ממרים ה"ו שנראה מד"ק דאפי' אם הי' יכולים לעמוד בה באמת שבכה"ג לא הי' הגזירה בטעות אמנם אחר שגזרוהו פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל הרי זו בטילה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה עכ"ל וא"נ דהוא איסור תורה לעבור על גזירתם אמאי תליא אם הקהל מקבלים אותה או לא, איברא שראיתי למרן הכסף המשנה ז"ל בה"ז שם שכ' מ"ש הר"מ גזרו ודימו שפשטה הגזירה ברוב ישראל ועמד הדבר כן שנים רבות ולאחר זמן מרובה עמד ב"ד אחר ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה הגזרה פושטת בכל ישראל יש לו רשות לבטל ואפי' הי' פחות מב"ד הראשון בחכמה ובמניין וכ' הר"מ ז"ל ע"ז דנראה לומר דאפי' אם באמת נתפשטה תחילה בכל ישראל כיון שעכשיו אין רוב ישראל נוהגין בה מתירין אותה אלא שמד' רש"י ז"ל נראה שבדק ר"י נשיאה נראה שלא נתפשטה בשום פעם ברוב ישראל עייש"ה עכ"פ נראה מדעת מרן ז"ל שיתכן לומר דאפי' אם נתפשטה ברוב ישראל וא"כ באמת איכא איסור לעבור עלי' אח"כ וכל יחיד ויחיד שעובר עלי' ה"ה עבריינא ועובר על ל"ת מ"מ כיון שעוברין עלי' יש רשות לב"ד לבטל א"כ מכ"ש שאם מתחילה לא נתפשטה ואין ישראל מקבלין אותה שאין להגזרה חלות, אך באמת הדבר צריך מובן כיון דמוכרח דתליא בקבלתן של ישראל ואם אין ישראל מקבלין אותה אין חלות לגזירתן ותקנתם איך אפ"ל דהוא בכלל ל"ת מדבריהם ימין ושמאל ואיך אפשר לדמות זאת למחלוקת זקן ממרא עם החכמים בפירוש המקראות וזו תמי' גדולה לענ"ד. ולזאת נראה עיקר בדעת הר"מ ז"ל כמו"ש הגאונים בעל לב שמח ובעל קנאת סופרים שמעולם לא עלה על דעת הר"מ ז"ל שעובר ע"ד חכמים עובר על לאו דל"ת שגם בזקן ממרא אם עובר ע"ד ב"ד הגדול לעצמו אינו בגדר זק"מ ועיקרו של לאו דל"ת הוא שלא לעבור ע"ד לומר שאין הלכה כדבריהם ולהורות אחרת וצריכין אנו להאמין שהתורה נתנה להם כח הוראה הן בפירושי התורה והן לפקח על תקנת הדור במה שצריך לגדור פרצת הדת וכן לעשות זכרון לניסים כל דבריהם ד"ת הן אמנם בעת גזירתם ותקנתם צריכין שיתבוננו שיהי' הדור יכול לקיים הדברים ויקבלו על עצמם זאת אמנם אם אין הגזירה או התקנה מתפשטת ברוב ישראל לא מפאת מרד בכח הב"ד רק שעוברים ע"ז לתאבון או שקשה עליהם לקבל זאת אין חלות לגזירתם ובכה"ג אינם עוברין על ל"ת כלל כיון שאינם כופרים בכח הב"ד ומודים שהם המורים לעם וכל אשר יורו תורה היא וצריכין אנו לקבל עלינו זאת אלא שבכל זאת עוברים ע"ז מפאת שלא הורגלו בכאלה או מטעמים אחרים כגון חסרון כיס וכיו"ב כיון שאין עושים זאת בשאט נפש אינם עוברין על ל"ת ולזאת בטלה הגזירה או התקנה ובזה א"ש כל הקושיות שיש בזה כמו שהאריכו בזה הגאונים הנ"ל ועד אחרון הג' מווארשא ז"ל בביאור מהרד"מ לס' המצות אלא שלא ביארו בהא דצריך להיות נתפשטה ברוב ישראל ועפי"ז נראה מובן היטב פלוגתת ר"א ורנב"י דר"א ס"ל כיון דכל עיקר שצריכין אנו להאמין לגזירת חכמים ולמצותן הוא מכח ל"ת ועפ"י תורה אשר יורוך שפיר יכולין לברך אקב"ו אמנם רנב"י ס"ל כיון דמכח קרא דל"ת אינו חיוב לעשות המצוה אלא שלא לבעט במצותם של חכמים לא יתכן לברך על העשייה וצונו כיון שמכח דל"ת די אמונת הלב בחכמי התורה שהם המורים והמלמדים ועל מחשבה ל"ש ברכה ולכן אמר דברכה לעשות המצות הוא מכח שאל אביך ויגדך שנראה שמצווין אנו לעשות כל מה שיאמרו לנו החכמים ועיין בר"מ ז"ל פי"א מה' ברכות ה"ג שכ' בזה"ל וכן כל המצות שהם מד"ס וכו' מברך על הכל אקב"ו והיכן צונו בתורה שכתיב בה אשר יאמרו לך תעשה עכ"ל וכ' ע"ז מרן הכ"מ ז"ל וכתב רבינו טעמו של ר"א שהיא נראה יותר ועוד דאמרינן בברכות פ' מי שמתו כל מילתא דרבנן אסמוכוה אלאו דל"ת אלמא כר"א קיימא לן וכתב רבינו אשר יאמרו לך תעשה שהוא בלשון עשה וכתיב בפסוק עצמו עכ"ל מרן ז"ל נראה דכונתו דמשום ל"ת הוא לאו ואין מברכין על השלילה לכן נקט רבינו ז"ל לשון העשה שנאמר בהאי קרא (ומה תימא על הג' בעל חת"ס ז"ל במס' שבת שם שכ' דטעמא דרנב"י דמייתי קרא דשאל אביך ויגדך משום דלא ניחא לי' לומר מל"ת משום דהוי ברכה על השלילה עיי"ש שאשתמיט לי' דברי הר"מ ז"ל הנ"ל) אמנם לדברינו י"ל בכונת הר"מ ז"ל דמשום ל"ת אין החיוב לעשות כ"א שלא להורות אחרת מהחכמים אבל מקרא אשר יאמרו לך תעשה נראה דקאי על עשייה ג"כ שמחוייב לעשות כד"ח אך מד' האחרונים נראה דבין הלאו ובין העשה קאי רק על ההוראה היינו להורות כד"ת ודו"ק בכ"ז:
ג) ולכאו' הדברים מוכרחים דעובר על דרבנן אינו עובר על איסור או מצוה דאורייתא דא"נ דעובר על מצוה דאורייתא א"כ אמאי קיי"ל דבדרבנן אין מכין אותו עד שת"נ אם אינו רוצה לקיים מצ"ע של דבריהם ומה נפ"מ בין מצוה דאו' לדרבנן וע"כ דאינו עובר על מצוה דאורייתא איברא די"ל עפימ"ש במקו"א בשם הרמב"ן ז"ל בהא דקיי"ל דבמי שאינו רוצה לעשות מצ"ע מכין עד שת"נ הוא רק במי שאינו רוצה לקיים מחמת מרד ועי' בפ' ראה שכתבנו להכריח כן דעת הר"מ ז"ל ג"כ כנ"ל א"כ י"ל דה"ה בלולב ואינו ניטל אף ביוט"ש לאחר תקנת ריב"ז אם אינו רוצה ליטול לולב מחמת מרד שאומר אין כח לחכמים לתקן תקנות מכין אותו עד שת"נ לדעת הר"מ ז"ל כיון דבזה עובר על ל"ת ועפ"י אשר יורוך מה"ת כיון שאינו מאמין לתוה"ק שנתנה כח לחכמים להיות המורים בישראל שפיר מכין אותו עד שת"נ ולפי"ז להר"מ ז"ל לשיטתו אין נפ"מ באמת בין מי שא"ר לקיים מצוה דאורייתא ובין מי שא"ר לקיים מצוה דרבנן דאם אינו עושה מחמת מרד גם בדאורייתא אין מכין אותו עד שת"נ ובעושה מחמת מרד גם בדרבנן מכין אותו עד שת"נ, וראיתי בר"מ ז"ל פ"ו מה' חמץ הי"ב שכ' בזה"ל אסרו חכמים לאכול מצה בע"פ וכו' ומי שאכל מצה בע"פ מכין אותו מ"מ עד שת"נ עכ"ל ולכאו' הד' נפלאין לומר דבאיסור דרבנן שכבר עבר מכין אותו עד שת"נ וכבר חקרו בריב"ש ותשב"ץ בענין שיעור מ"מ אם המה כמלקות של תורה או פחותין מזה אבל לומר מכין אותו עד שת"נ זה אין לו שום הבנה ומה שנראה בזה לחומר הנושא שדבר גדול דיבר רבינו ז"ל בזה דהנה ידועה פלוגתת הבייתוסים עם החכמים בהא דממחרת השבת דהבייתוסים ס"ל דהיינו ממחרת השבת בראשית אמנם תשובת החכמים מכמה ראיות בתוה"ק להחליט דממחרת השבת היינו ממחרת הפסח ואחת מהראיות היותר נצחיות הוא ממה שאמרה התורה בפ' ראה ט"ז ג'. לא תאכל וגו' שבעת ימים תאכל מצות ופסוק ח' שם ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי וגו' ל"ת מלאכה הרי יש סתירה מני' ובי' דמתחיל שבעת ימים תאכל מצות ומסיים ששת ימים תאכל מצות וע"כ דשבעה מן הישן וששה מן החדש וא"כ מוכרח דממחרת השבת היינו ממחרת הפסח אמנם הבייתוסים מתרצים זה עפי"מ דס"ל דמש"כ בפסוק ג' ל"ת עליו חמץ היינו על שחיטת הפסח דמזמן הקרבת הפסח דהוא לאחר חצות אסור לאכול חמץ ואומר שבעת ימים תאכל עליו מצות היינו עם ערב פסח דמיד שמתחיל איסור חמץ מתחיל אכילת מצה אשר הוא רשות כמו בשאר הימים ואח"כ אמרה התורה מיו"ט של פסח עצמו ששת ימים תאכל מצות היינו שיש בו רשות לאכול מצה ויום השביעי גם רשות של מצוה אין בו מאכילת מצה ועיין בספרי וביום השביעי עצרת לד' אלוקיך יכול יהי' אדם עצור כל היום כולו בביהמ"ד ת"ל לכם [והיינו בשמיני עצרת כתיב עצרת יהי' לכם ומקשינן זל"ז] ועיין ביצה ד' ט"ו פלוגתת ר"א ור"י בזה אמנם כ"ז לדעת חז"ל המקבלים האמיתיים אבל הבייתוסים בודאי ס"ל שאין ללמוד זמ"ז והכא דכתיב עצרת לד' אלוקיך היינו שאין בו חיוב אכילה כלל ועיין ברמב"ן ז"ל עה"ת מה שכ' בזה אך זה הכל לדעתינו אבל הבייתוסים בודאי ס"ל כפשטא דקרא ולזאת יפרשו להם המקראות כמו"ש דשבעת ימים תאכלו עליו מצות היינו מערב פסח אבל בפסח עצמו הוא רק ששה ימים וממילא אין להם הכרח לדרוש ממחרת השבת על מחרת הפסח וז"ב בשיטתם ולזאת האיש האוכל מצה בערב פסח מחמת מרד בחכמים וה"ה נוטה לדעת הבייתוסים שמתחלת מצות אכילת מצה בערב פסח וממילא רוצה להכחיש בקבלת חז"ל בהא דממחרת השבת שפיר מכין אותו עד שת"נ אף בשכבר עבר ולענ"ד הוא ביאור נכון בדעת הר"מ ז"ל, איברא דעיקר הדבר שכ' בדעת הר"מ ז"ל דס"ל ג"כ בהא דקיי"ל דבמצ"ע מכין עד שת"נ הוא רק בעובר מחמת מרד כמו"ש הרמב"ן ז"ל יש לעיין לכאו' דהרי מבואר בגמ' כתובות ד' פ"ז בד"א [דסגי במלקות ארבעים] במל"ת אבל במצ"ע כגון סוכה ואינו עושה וכו' מכין אותו עד שת"נ וא"נ דהוא רק אם אינו רוצה לעשות מצוה מחמת מרד א"כ גם בל"ת לדעת הר"מ ז"ל לא סגי במלקות ארבעים דהרי מבואר בר"מ ז"ל פ"ד מה' רוצח ה"י דבאוכל נבלות מחמת מרד יש להרוג אותו בחרב עיי"ש דהוא מכלל האפיקורסים וא"כ ע"כ הא דבל"ת לוקה ארבעים אינו מיירי בעובר להכעיס וא"כ מוכרע בהא דמכין אותו עד שת"נ היינו אפי' אם אינו מחמת מרד ולא כהרמב"ן ז"ל אך באמת לשון הגמ' בכתובות שם למ"ד פריעת בע"ח מצוה אם אמר לא ניחא לי' למיעבד מצוה נראה מבואר דענין מכין עד שת"נ הוא רק ברוצה לעבור מחמת מרד היינו שאומר בהדיא שאינו רוצה לקיים מצוה אבל אם אינו רוצה לשלם מחמת חימוד ממון וכיו"ב אינו מכין אותו עד שת"נ אמנם נראה דשני מיני מרד הם המרד דמכין אותו עד שת"נ היינו באומר אינו רוצה לעשות מצוה אבל מודה שהוא מצוה רק שהוא רוצה לעבור עלי' בזה בל"ת לוקה מ' ובעשה מכין עד שת"נ והא דפסק הר"מ ז"ל דגם אוכל נבילה חייב מיתת חרב היינו במורד בתורה לגמרי שכופר בהמצוה שזה הוי אפקורס ובזה באמת חייב מיתת מרד ואין נפ"מ בין עשה ול"ת אך לפי"ז נסתרו דברינו שכתבנו דאין חילוק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דאם הוא מחמת מרד גם במצוה דרבנן מכין עד שת"נ ולהנ"ל ז"א דאם מודה במצוה דרבנן רק שאומר לא ניחא לי למיעבד מצוה אינו עובר בל"ת ועשה ואין מכין אותו עד שת"נ לבד אם אומר שאין להאמין לחכמים וא"צ לעשות מצותן אז גם בדרבנן מכין אותו עד שת"נ אפי' אם עבר וכמו שכ' באכל מצה בערב פסח דמיירי בכה"ג ודו"ק היטב בכ"ז:
ד) ודע כי בעיקר פלוגתת ר"א ורנב"י לכאו' עלה בדעתי דרנב"י מודה לר"א דאזהרת איסור דרבנן מל"ת אמנם כיון שעיקרו נאמר בפרשת זקן ממרא נהי דילפינן מזה לכל תק"ח וגזירתן דהוא ג"כ בגדר ל"ת מ"מ לא נשמע מזה אלא אנשים כשרים מישראל דכשרים לדין ולהוראה ויכולים להיות סמוכים שעליהם קאי הקרא דלא תסור משא"כ גרים ונשים דפסולים לדון ולא משכח"ל שיהי' בגדר סמוכין א"כ לא קאי עלי' כלל מקראות אלו לא יתכן לומר דהם נכללין בלא תסור אשר עיקרו נאמר על ממרא לכן הוסיף קרא דשאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך דנאמר על החכמים דשפיר נכללו בו כל ישראל אמנם יותר נראה בהא דהוסיף רנב"י הקרא דשאל אביך היינו משום דס"ל דנהי דחייבין אנו לשמוע לגזירת חכמים מצד ל"ת ועפ"י התורה אשר יורוך מ"מ ה"ד לאותו הדור שעליהם היתה גזירת החכמים אבל לדורות הבאים אחריהם המה חייבין לקיים גזירת חכמים מכח קבלת אבות וזה נכלל בקרא דשאל אביך ויגדך לעשות כל המצות והגזירות אשר קבלו אבותינו עליהם ועפי"ז י"ל דאין קו' על רנב"י מהא דאמרינן דכל מילי דרבנן אסמכוהו אלאו דלא תסור דבאמת כן הוא דשורש גזירת חכמים על הדור לקיים מצד ל"ת אמנם על דורות הבאים הוא רק אסמכתא מכח ל"ת שנאמרה להאבות והחיוב עלינו לקיים מקרא דשאל אביך, ואם יש מקום לדברינו אלה יש מקום לת' עפי"ז ד' הכ"מ שהבאנו למעלה דרוצה לומר בדעת הר"מ ז"ל דאפי' אם באמת נתפשטה הגזירה ברוב ישראל וחל גזירת חכמים מצד ל"ת מ"מ אם רואים הב"ד בדורות הבאים שעתה עוברים ע"ז הרבה מבנ"י ואינה מתקיימת ברוב בנ"י יכול הב"ד אע"פ שהם פחותים בחכמה ובמניין מהב"ד גוזרי הגזירות יכולים להסיר האיסור ולכאו' יפלא מאוד איך אפ"ל כן בדעת הר"מ ז"ל שס"ל דדרבנן נכללו בכלל ל"ת וה"ה כשל תורה ממש אמנם להנ"ל י"ל דהר"מ ז"ל מודה דלדורות הבאים הוא מכח קבלת אבות רק דאסמכה אל"ת של האבות המקבלים ולכן כאשר רואים עתה הב"ד שאינה נוהגת ברוב ישראל יכולין להתיר לגמרי כדי שלא יכשלו באיסורין ויש להעיר בזה בענין טבילת בעל קרי דמבואר בגמ' דבטלה לטבילתה ועיין ברבינו יונה ז"ל ברכות פ' מי שמתו איך הי' יכולין לבטל תקנת עזרא ועיי"ש שכ' שנראה עיקר מפני שלא פשטה התקנה זאת בכל ישראל ותקנה שלא פשטה בכל ישראל יכולין לבטלה וכן נראה דעת הירושלמי יומא ר"פ יוה"כ שהקשה למה צריך לגזור ביוה"כ תה"מ ת"ל משום רחיצה ותי' במקום שאין טובלין או קודם תקנת עזרא נשנית משנה זו מבואר מירושלמי דס"ל דתקנת עזרא לא נתפשטה בכ"מ ועיין בר"מ ז"ל בפ"ב מה' תפלה בזה וראיתי בת' ר"י מן השמים ס"ה שהתמרמר על הירושלמי וכ' שאם הי' עמהם בביהמ"ד לא מצאו ידיו ורגליו עיי"ש דשורש התמי' שלו כיון דעזרא ברוה"ק תיקן וכיון שכ' הר"מ ז"ל דקודם שמתקנים הב"ד תקנה צריכין להתבונן אם יתפשט ברוב ישראל ואם רוב הציבור יכולין לעמוד בה א"כ איך אפ"ל דלא נתפשטה ברוב ישראל אמנם לד' הכ"מ הנ"ל י"ל דבאמת בדורו של עזרא וכן בהרבה דורות אחריו הי' גזירתו נתפשט ברוב או בכל ישראל ולכן עזרא בשעתו שפיר גזר וכ"נ מוכרח בדעת הר"מ דבשעתו נתפשטה הגזירה ברוב ישראל דהרי הר"מ ז"ל בה' תפלה שם ס"ל דהי' שני תקנות דעזרא לא תיקן אלא לד"ת ולא לתפלה משום דרחמי הוא אמנם ב"ד שעמדו אח"כ התקינו גם לתפלה וקשה מאוד הרי הב"ד שעמדו אח"כ והוסיפו לגזור אף לתפלה איך גזרו כשראו שאין גזירת עזרא לד"ת נתפשטה ברוב ישראל א"כ איך הוסיפו הם כיון דקמייתא בטל וע"כ דאז נתפשטה ברוב ישראל לכן הוסיפו הם אף לתפלה והמעי' ברמב"ם ז"ל שם היטב יראה שכ' על התקנה של תפלה שלא נתפשטה ברוב ישראל ולא הי' יכולין הציבור לעמוד בה ועל תקנת עזרא לא כתב שום טעם מפני מה נתבטלה אמנם לד' הכ"מ יתכנו הדברים דבאמת תקנת עזר נתפשטה בכל ישראל אמנם בדורות הבאים שגזרו גם לתפלה וכיון שזה הי' גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה ממילא הקילו לגמרי גם בתקנת עזרא ולזאת אח"כ כשראו ב"ד שהקילו גם בתקנת עזרא לזאת בטלו הכל אע"פ שהי' פחותים בחכמה ובמניין מעזר' וב"ד וצ"ע עוד בכ"ז דגוף הסברא לחלק ולומר בין אותו דור ובין דורות הבאים יש לדחות דסוף כל סוף כיון שהב"ד בדור שאח"ז מקיימים גזירת הב"ד שלפניהם א"כ ה"ה בחיוב ל"ת מחכמי הדור שבימיהם וכיון שהב"ד צריכין לקיים ד' הב"ד שבדור שלפניהם מטעם דאין ב"ד יכול לבטל ד' ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמניין וא"כ הב"ד שבאותו דור מחוייב לקיים ד' הב"ד שלפניהם א"כ ממילא כל הדור בחיוב ל"ת מצד הב"ד שבדורותיהם אמנם י"ל דאם באנו לחייב מצד ל"ת מצד חכמי הדור הזה שמקיימין ד' הב"ד שלפניהם א"כ צריכה שתתפשט עתה ברוב ישראל וכיון שכן שפיר י"ל דאם עתה לא נתפשטה ברוב ישראל הרי מצד ל"ת ליכא רק מצד קבלת אבות ושוב י"ל כדברינו ואי"ה יבואר עוד בזה במקו"א וכאן כתבנו ר"פ לעורר לבב המעיין:
ה) ולהשלמת הענין אעתיק בזה מה שאמרתי דרך דרוש להסביר ד' הר"י ז"ל שפירש על הא דאמרו חז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד הי' נגאלין הכונה על שבת וכיבוד אב ועיין בספר ספרי דבי רב להג' ר"ד פארדו ז"ל מה שביאר דבריו ולענ"ד נראה פשוט דכונתו על תורה שבע"פ דהוא מקרא דשאל אביך ויגדך וזה ענין כ"א דהוא החכמים שגם המה בבחינת שבת והכונה דעיקר כריתת ברית עם ישראל הי' על תורה שבע"פ כמאמרם ז"ל על פסוק ע"פ הדברים האלה כרתי עמכם ברית וע"י קבלת התורה שבע"פ ואמונת חכמים עיד"ז יזכו ישראל לגאולה ובאמת שמירת שבת עיקרו בתורה שבע"פ כמבואר במשנה בחגיגה סוף פ"א, ה' שבת וכו' הם כהררים התלוין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות נמצא שע"י שמירת שבת כהלכתה מקיים מצות תורה שבע"פ וזה הוא בכלל שני שבתות ובאמת לפימ"ש הרמב"ן והאור החיים שמה שנוסף בדברות אחרונים בשמירת שבת וזכרת כי עבד היית במצרים וגו' כ"ז לא הי' כתיב בלוחות רק שהי' ביאורו של מרע"ה במשנה תורה א"כ דשבת שבמשנה תורה היתה תורה שבע"פ בדברי מרע"ה אלא שאח"כ נעשה תורה שבכתב ונכתב ע"י דברי הקב"ה שאמר למרע"ה אות באות ומ"ר כותב בתורה וא"כ י"ל דזה הפירוש שני שבתות שבת שבדברות הראשונות שהי' תורה שבכתב גרידא ושבת שבדברות האחרונות שעד שנכתב בספר הי' תורה שבע"פ. וראה נא לשון הר"מ ז"ל סוף פ"ב ה' שבת שכ' הדין דמלחמת מצוה מותר בשבת וסיים בזה"ל ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת עכ"ל ולכאו' הלשון אינו מובן דהול"ל בפשיטות דיריחו נכבשה בשבת. נראה בזה דבא לגלות לנו דכיבוש יריחו הי' בזכות שמירת שבת ואע"ג דחיללו את השבת ע"י מלחמה מ"מ כיון שהי' ע"י אמונת חכמים שהאמינו לדרשת חז"ל עד רדתה אפי' בשבת זה ג"כ גדר שמירת שבת בתורה שבע"פ הוא ג"כ בחינת שבת [ויותר נראה דכונת הר"מ ז"ל במש"כ ולא נכבשה יריחו אלא בשבת לדחות בזה ד' הגאון רס"ג ז"ל בס' האמונות והדיעות מאמר ג' ס"ט שכ' בזה"ל והתשיעית אמרו כי יהושע נלחם בשבת ואין הדבר כן כי לא זכר בכל יום מלחמה אבל הי' בכל יום נושאים הארון ותוקעין בשופרות ואלו המעשים מותרין בשבת אבל יום הז' שבו היתה המלחמה לא היתה בשבת עכ"ל ולשלול זה כ' הר"מ ז"ל להיפך דלא נכבשה יריחו אלא בשבת וז"ב ואמת בכונת הר"מ ז"ל ובאמת ד' הרס"ג ז"ל צ"ע מכמה אנפין וכתבנו מזה במקו"א]. השי"ת יזכנו לקיים שמירת שבת כהלכתן ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן: