(שם כ"ג) וכי תבואו אל הארץ וגו' שלש שנים יהי' לכם ערלים לא יאכל. וכתב הרמב"ן ז"ל בטעם המצוה בזה"ל וטעם המצוה הזאת לכבד את ד' מראשית כל תבואותיו מפרי העץ ולא נאכל מהם עד שיבואו כל פרי שנה אחת הלולים לד' והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים ורובן הם רקובין ורובן לא יוציאו פירות עד שנה הרביעית עכ"ל. מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל דפירות ערלה א"ר להקריבן לפני השם כיון שאין ראוין לאכילה ורובן רקובין וי"ל בזה בפסחים (דכ"ב ע"ב) דתי' הגמ' דמשו"ה צריך קראי לרבות איסוה"נ בעולה משום דכתיב לכם הוא משלכם יהי' וקשה הא לכם משמע לכל צרכיכם ואם אין בו היתר אכילה שוב ג"כ אינו בכלל לכם וא"כ הכא דמפורש בתוה"ק לא יאכל איך נימא דלכם אתי להתיר בהנאה ואם אמנם כי מצאנו כן בחמץ ותרומה טמאה דדרשינן מלך היתר הנאה אע"ג דאסור באכילה ועי' בתוס' סוכה (דף ל"ה ע"א) ד"ה לפי אך ראיתי להאחרונים שכ' דלכם מבורר יותר שצריך שיהי' ראוי לכל הנאות מלך וכתבתי מזה בת' לכבוד הג' מוהר"ש כהן ז"ל מו"צ מווילנא ע"ד בספרו קנין שלמה בהשמטות סי' י"ג עיי"ש:

אמנם לד' הרמב"ן ז"ל א"ש דפירות ערלה כיון דרובן רקובין ודקין וא"ר לאכילה הוי כמו לכם דלולב דקאי רק על הנאות כיון דל"ש בי' אכילה ועי' בת' חת"ס יו"ד סי' רפ"ה והא דמבואר בירושלמי פ"ק דערלה ה"א איבעיא אם נטעו זית למנורה אם נוהג בו דין ערלה עיי"ש וא"כ נראה לכאורה דראוי להקרבה על המזבח דא"נ דפסול למזבח מצד הקריבי' נא לפחתך א"כ ה"ה דלמנורה פסולין ובפרט דמנורה היא רק קרבן ציבור ומבואר במנחות (דף ס"ד) דמותר לחלל שבת בקרבן ציבור לכתחילה על ק"צ שיהי' מהודר יותר עיי"ש גבי כחושה ושמינה. נראה דהרמב"ן ז"ל ס"ל דאין הכונה בירושלמי בנטעו למנורה על הפירות של ערלה דז"א דהפירות של ערלה א"ר לעשות מהן שמן זית למנורה רק דהפירוש הוא בנטעו הזית לצורך מנורה היינו לאחר שני ערלה יקח אותם לצורך מנורה במקדש וזה דמספק"ל אם חייב בערלה אי הוי כנוטע לעצים או כנוטע לפרי ועי' בחת"ס בח' לולב הגזול (דף ל"ד ע"ב) ד"ה ללמדך שהפילפלין חייבין בערלה מ"ש בזה והארכנו בזה במק"א ואכ"מ ומה שהקשו האחרונים על דברי הרמב"ן ז"ל מהא דמבואר ביבמות (דף קכ"ב) דאם אומר הנכרי של ערלה הן א"נ דאמרינן להשביח מקחו אומר כן ועיי"ש ברש"י ז"ל ולפענ"ד פשוט דמיירי שאומר דהיא ע"י הרכבת ילדה בזקנה דיש בה דין ערלה והיא באמת משביח את הזקנה ע"י הרכבת הילדה כמו שנוהגין גם היום כל הגננים שמרכיבין את האילנות בילדות להשביח הפירות אמנם פירות של ערלה עצמן בודאי הם רעים וא"ר לאכילה כמו"ש הרמב"ן ז"ל. שו"ר שכונתי בזה להג' בעל חת"ס ז"ל בלקוטי תשובות ט':

והנה להאריך בדיני ערלה צריך חיבר מיוחד אמנם ענין אחד אעתיק פה מה שפלפלתי עם כבוד יד"נ הגאב"ד "דאברי" שיחי' יען כי הדבר נוגע לתקן בפרצה שנפרצה בעניני ערלה בזה"ז ע"כ הנני להעתיק בזה כל הענין ההיא ואולי יתעוררו ע"י חכמי הדור לעשות תיקן בזה באופן שיהי' א"ש עפ"י הלכה דבר גדול יעשו בזה. וזה הדבר. בספר פתחי שערים ב"מ (דף מ"ג ע"ב מדפי הספר) כתב בזה"ל ובש"ע יו"ד סי' רצ"ד לא כתב מדין הנוטע כרם להקדש דפטור מן הערלה והטעם פשוט דהא קי"ל אין מקדישין בזה"ז כדאיתא במס' ע"ז (דף י"ג) ואם עבר והקדיש כרם בזה"ז בין לקדשי מזבח בין לקדשי בה"ב בדיעבד ה"ה קדוש ואח"כ נטעו ה"ה פטור מן הערלה ואח"כ יכול לחללו בש"פ כדקי"ל הקדש ש"מ שחיללו על ש"פ מחולל ובזה"ז כדי שלא יהי' תקלה אפי' לכתחילה טוב לחלל את ההקדש בש"פ אפי' שוה מאה מנה ובעו"ה לע"ע כמה מדינות יש שא"א להצילם מיד איסור ערלה ונטע רבעי ובאים לידי תקלה רבה אפ"ה אין לעשות סניף להקדיש בזה"ז הקדש מזבח או בה"ב עכ"ל:

הנה הגז"ל חקר לעשות תיקן במדינות שנפרץ איסור ערלה ע"י שיקדישו קודם שנטעו את הכרמים ואח"כ יטעו אותם דהוי הקדש ואח"כ נטע דפטור מן הערלה ואח"כ יחללו אותם בש"פ אך שקשה בעיניו להתיר להקדיש בזה"ז ולפענ"ד אי משו"ה הי' אפשר לצדד להקל אך בגוף הדבר לא אדע צדיק מה פעל דהרי מבואר בירושלמי פ"ק דערלה סוף ה"א בזה"ל סופקה לזקינה פטור לח"ל פטור להקדש חייב ומפרש בירושלמי הטעם דלהקדש חייב משום שהוא ראוי לפדותו ולחייבו עכ"ל הרי מבואר מד' הירושלמי דהא דקי"ל דהקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה היינו כשנשאר הקדש אבל אם יחללו אח"כ יהי' חייב בערלה ולא אזלינן בתר שעת נטיעה דאז הי' הקדש רק כיון שעתה הוא חולין נוהג בו דין ערלה א"כ נסתרי ד' הגז"ל מכל וכל ושאלתי זאת לחתן יד"נ הגאב"ד דאברי שיחי' המחבר ס' אמרי הצבי והשיב לי שכונת חותנו הגז"ל הי' דכיון דז"ב דנהי דאם פדאו אח"כ חייב בערלה מ"מ הפירות שגדלו מקודם מותרין וא"כ יש עצה לחלל את הפירות בכל שנה ושנה ואח"כ יפדה להאילן ג"כ אלא שקשה לעשות כן כיון שאסור להקדיש בזה"ז:

וזה אשר השבתי לו מ"ש כת"ה להצדיק את ד' חותנו הגזצ"ל די"ל דכונתו דמחלל את הפירות בכל שנה ושנה מג' שני ערלה וצ"ל לדבריו ואחר שני ערלה מחלל את האילן ג"כ ואם זה כונתו עיקר חסר מן הספר ועוד דאין זו תקנה כלל להקדיש אילן ולהניח אותו הקדש שלש שנים דאסור הוא משום תקלה והרי כל ההיתר של חותנו זצ"ל מצד דבזה"ז מחללין על ש"פ אפי' לכתחילה מצד תקלה וא"כ פשיטא דאסור להניח כרם של הקדש כל ג' שנים ולחלל בכל שנה את הפירות כשיגדילו מחשש תקלה כמבואר במס' עבוד"ז (דף י"ג ע"ב) ועוד דאם זה היתה כונת חותנו הגז"ל לפדות את הפירות איך פשיט לי' כ"כ דצריכין פדיון הא מבואר במשנה דמס' תרומות פ"ט משנה ד' דגדולי הקדש הרי הם חולין וא"צ לפדות אלא מה שזרע א"כ נראה דבנטע אילן והוציא פירות כיון דאילן כדקאי קאי א"צ פדוי' כלל ועיי"ש ברע"ב ז"ל שכתב להדי' דאפי' בדבר שאין זרעו כלה א"צ פדוי' אלא אותה סאה עיי"ש וא"כ פשיט דה"ה באילן של הקדש דהגדולים המה חולין ול"צ פדיון כלל. הן אמת שבר"ש שם הובא ד' הירושלמי שמחלק בין דבר שזרעו כלה לבין דבר שאין זרעו כלה בהקדש ולכאורה עלה בדעתי שמוכרח כן דהרי מבואר ברמב"ם ז"ל פ"ה ממעילה הלכה י"א דין זה דגדולי הקדש חולין ולעיל מיני' בה"ו פסק דגדולי הקדש מועלין בו וע"כ צ"ל דבהקדש אילן גרע ומועלין בגדולין כיון דהוא דבר שאין זרעו כלה. אך באמת שמלבד שלפי זה יהי' תמי' על הרע"ב ז"ל שכ' בפשיטות להיפוך ועוד דהרי גם בר"מ ז"ל כתב סתמא דהגדולין מותרין ולא פסק כלל דברי הירושלמי ונראה דמשום האי טעמא גם הרע"ב ז"ל פסק דלא כירושלמי. אמנם בישוב הקושיא מהא דפסק הר"מ ז"ל לעיל מיני' דהקדש אילן מועלין בפירות צ"ל דהתם מיירי בהקדיש אילן כאשר הי' מחובר לקרקע א"כ הקדשו לזה דמה שיוציא פירות יהי' הקדש וההקדש הי' חל אז כיון דאילן הי' מחובר לקרקע א"כ שפיר מועלין בגדולין אבל הכא בנטע פירות של הקדש שפיר אמרינן דהגדולין חולין כיון דהוא לא הקדיש הגדולין וז"ב ומצאתי כן באחרונים ומעתה נראה פשוט דה"ה בהקדיש אילן בעודו תלש ואח"כ נטעו דהגדולין מותרין כיון דבשעה שהקדישן הי' תלש הרי ל"ש לומר דהקדשו לפירות דהוא דשלב"ל וא"כ אף שנטעו אח"כ הוי כפירות הקדש שזרעו בדבר שאין זרעו כלה דהגדולין חולין לדעת הר"מ ז"ל והרע"ב ז"ל:

הן אמת שלכאורה עלה בדעתי שז"א דבע"כ צ"ל דבהקדיש ואח"כ נטע דפטור מערלה הגדולים הם הקדש דאם נימא דהגדולין חולין א"כ יקשה דהרי כל זה דנתמעט הקדש מערלה היא משום דכתיב לכם ואתי למעוטי הקדש וזה כתיב על הפירות וא"כ א"נ דהגדולים מותרין וה"ה חולין א"כ מה בכך דהאילן הוא הקדש הרי הפירות מותרין באכילה וה"ה בכלל לכם וא"כ ע"כ צ"ל דהפירות אסורין באכילה מצד הקדש ושפיר נתמעטו מלכם, אך באמת צע"ג בזה ובפשיטות נראה כיון דאילן הוא הקדש ה"ה אינו בכלל לכם ואע"ג דגדולין יהי' מותרין עיקר תלי' בנטיעה ויש להכריח כן מדלא העירו הפוסקים כלל דאיך משכח"ל הקדיש ואח"כ נטע דיהי' פטור מערלה אפי' א"נ דגדולים הוי הקדש מ"מ נראה פשוט דאינו אלא מדרבנן דהרי מבואר בר"מ ז"ל פ"י ממעשר שני הלכה כ"א דהנוטע פירות ערלה הגדולים מותרים מצד זה וזה גורם פירות דאיסור וקרקע דהיתר א"כ נראה פשוט דה"ה באילן של הקדש שנטעו בקרקע של חולין הפירות מותרין מה"ת מצד זוז"ג ואין אסורין אלא מדרבנן דבהקדש ל"מ ביטול ואף זוז"ג אסור כמו"ש הפוסקים א"כ מה"ת לא מיתסרי כלל הגדולין וא"כ אמאי אינו בכלל לכם הן אמת לפלפל בזה בענין א"ר מדרבנן אם הוי א"ר מדאורי'. אך מדשתקי כל הפוסקים מזה ולא ביארו הד' כלל נראה דהי' פשיט להם דלא תלי' בהגדולין כלל רק כיון דהאילן הוא של גבוה אינו נוהג בהפירות ערלה או דבנוטע להקדש היינו דנוטע אילן של הקדש בקרקע של הקדש דאז ל"ש זוז"ג וא"כ הפירות אסורין מה"ת וא"כ בקרקע של חולין ליכא עצה להקדיש את האילן קודם נטיעה אם לא שיקדיש גם את הקרקע ותמהני מאוד שלא מצאתי למי שידבר בכ"ז לבאר הד' על בוריין ועי' בת' בכורי שלמה לידידינו הרב מוהר"ש שיחי' בהשמטות לאו"ח סימן ג' יש שם תשובה מהגאון המובהק בית יצחק שיחי' באות ג' שם ה"ר מד' הירושלמי פ"ק דערלה הלכה א' בנוטע למצוה דנראה דס"ל לירושלמי דא"ר מדרבנן הוי ראוי מה"ת עיי"ש ונפלאתי עליו שלא הרגיש כלל מהך דנוטע להקדש דנראה להיפך א"נ כדעת הר"מ ז"ל דהוי זוז"ג אם לא שנימא כדאמרן דלא תלי' בגדולין כלל או בנוטע להקדש היינו גם בקרקע דהקדש. ויש להעיר עוד בזה מפלוגתת ר"י ורבנן בברכות (דף מ') אי עיקר אילן ארעא הוא ובפסקי הר"מ ז"ל שם ואכמ"ל או נאמר דהא דהקדיש ואח"כ נטע פטור היינו שמקדיש בפירוש האילן והגדולין ג"כ ובזה ל"ש להתיר מצד זוז"ג ג"כ וצ"ע עוד בכ"ז ואבקש את כת"ה יקח לו פנאי לעי' בזה ולברר הד' כפי דעתו הרמה ויודיענו. והנה הרב הגאב"ד דק' דאברי שיחי' השיב לי בארוכה וזה אשר השבתי ע"ד:

א) והנה תו"ד כת"ה דברור לו דהא דקי"ל בנטע ואח"כ הקדיש פטור מן הערלה ה"ד בהוקדש גם לקרקע דאל"כ הפירות הם חולין כמו דקי"ל בגדולי תרומה וגדולי הקדש דהפירות הם חולין אך מסתפק לדינא בקרקע של הקדש והאילן חולין מה דינו אם דמי לנוטע לתוך של חבירו שלא ברשות דהוא של חבירו רק דחייב לשלם לו בעד הפירות וא"כ ה"נ הוא של הקדש וכתב שלא מצא מבואר דין זה. ותמהני על מעכת"ה שבמחכ"ת לא עי' בזה דהרי לפי שיטתו שהחליט בפשיטות בהא דהוקדש ואח"כ נטע פטור היינו דגם הקרקע צריך להיות הקדש וא"כ מבואר בירושלמי דאם אילן הוא הדיוט חייב בערלה דאל"כ בהרכיב אילן של הדיוט ושל הקדש פטור ע"כ דגם הקרקע הקדש א"כ נהי דאינו פטור מצד הרכבה יהי' פטור מצד דנטעו בקרקע של הקדש וא"כ ממילא הפירות הקדש א"ו דז"א דקרקע דהקדש בלחוד אינו פוטרת מן הערלה את האילן. ובעיקר ד' כת"ה שנוטע אילן של הדיוט בקרקע של הקדש אע"ג דא"ר להקדיש לאילן מ"מ נעשה האילן הקדש בע"כ כיון דמכחיש ארעא דהקדש. לכאורה עלה בדעתי ראי' לזה מד' הרשב"א בתשובה סי' תקס"ג שכתב לחדש דבהקדיש שדה מעכשיו ולאחר ל' ל"מ ההקדש כלל כיון דמעכשיו ולאחר ל' היינו גוף מהיום ופירות לאחר ל' ובהקדש א"א זה כיון שיונק מההקדש א"א שתהי' השדה להקדש ויניקתו להדיוט וא"ת מה ראית לבטל כל ההקדש מפני שיור זה אדרבה נבטל את השיור לפירות מפני ההקדש לא הוא הקרקע בחזקת בעלי' וכיון שאתה צריך לבטל אחד מהם אוקי ממונא בחזקת מארי' עיי"ש שה"ר לזה מבואר מד' הרשב"א ז"ל דא"א לומר דקרקע היא הקדש והיניקה יהי' הדיוט ולכן מבטלין כל ההקדש וא"כ ז"ד היכא דהוא מקדיש את השדה ורוצה לשייר לעצמו הפירות משא"כ היכא דהשדה הוא הקדש והוא נטע אילן לתוכו כיון דא"א שיהי' הדיוט יוניק מהקדש אמרינן דגם האילן הוא הקדש כמו שהקשה הרשב"א ז"ל ודוק. ולפי"ז צ"ל דאעפ"כ פשיטא לי' להירושלמי באילן של הדיוט בקרקע של הקדש חייב בערלה כיון דבאמת לא הקדישו נהי דנעשה הקדש משום דכמכחיש לארעא הרי זה אינו בשעת נטיעה אלא אחר כן כשמתחיל לגדל פירות ולינוק מהקרקע אז חל ההקדש ממילא וכיון שכן אין מעילה בהפירות כמו"ש הרמב"ן ז"ל לענין חצר להקדש כיון דאינו הקדש הבא ע"י אדם כן ה"נ כיון דהפירות והאילן לא הוקדשו ע"י אדם רק כיון דיונק מהקדש אמרינן דנעשה הקדש ממילא הפירות מותרין ואין מועלין בהן וממילא נוהג בהן דין ערלה:

אמנם לאחר העיון נראה דז"א וברור הדבר דאין האילן נעשה הקדש בע"כ ואינו דומה לנדון הרשב"א בת' דהתם שפיר אמרי' דבמקדיש גוף מהיום ופירות לאח"ז אין להקדש זה חלות כלל אבל הכא כיון דאפשר לעקור האילן מהשדה א"כ אין הגזבר יכול לומר אינו מניחך לעקור ויהי' ההקדש חל בע"כ מצד דיונק מההקדש דהוא יכול לומר נטיעתי אני נוטל ובשביל זה אינו נעשה הקדש בע"כ ולא מבעי' לדעת הפוסקים דמזיק הקדש פטור לגמרי א"כ נראה ברור דא"ד הקדש להדיוט דבשביל מה דכחוש את שדה הקדש לא יהי' יוכל ליטול את הנטיעה אח"כ משדה הקדש אך אפי' לדעת רוב הפוסקים דמזיק הקדש חייב מדרבנן עכ"פ מ"מ לפי"מ דקי"ל אין מעילה במחובר נראה דמזיק קרקע של הקדש ג"כ אינו חייב מדין מזיק אפי' מדרבנן אך אפי' א"נ דחייב מדין מזיק מדרבנן ג"כ נראה פשוט דבנוטע אילן של הדיוט בתוך קרקע דהקדש יכול ליקח הנטיעה מהקרקע ולשלם מה דמכחיש להקרקע ואע"ג דבהדיוט א"י לומר כן כנראה מסוגיות הש"ס דלא קאמר נפ"מ זו בין טעם זה לטעם דישוב א"י וכבר הרגיש בזה חותנו הגאון זצ"ל בס' פתחי שערים ה"ד בהדיוט כיון דגוף הקרקע יש לו בו תועלת א"כ שפיר יכול לטעון איני רוצה שיהי' לי קרקע כחושה משא"כ בהקדש שאין תועלת להקדש בהקרקע אלא לפי דמים א"כ משלם את מה שיפסיד הקרקע עיד"ז ונוטל את הנטיעה שלו וא"כ האילן נשאר חולין כמות שהי' כיון דיכול לומר תמיד נטיעתי אני נוטל וז"ב ופשוט לענ"ד בס"ד:

ב) אמנם כ"ז כתבתי לפי הנחת כת"ה ליסוד מוסד בהא דהקדיש ואח"כ נטע פטור היינו בהוקדש הקרקע ג"כ. אמנם לענ"ד הדבר צ"ע טובא והנה כת"ה אתי עלה מתרי טעמי. א' דבנוטע אילן של הקדש בהקרקע של חולין הוי כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דהאילן נעשה של חבירו רק צריך לשלם לו דמי הנטיעות וה"נ כן הוא ולענ"ד תמוה מאוד לדמות זה לזה דהרי זה דומה לגוזל אילן ונטעו בתוך קרקע שלו דפשיטא דהגוזל יכול לומר נטועה שלי אני נוטל אם לא מצד שינוי למ"ד שינוי קונה וזה ל"ש בהקדש ועוד דהרי ממקומו דאתי עלה גבי ירד לתוך שדה חבירו שלא ברשות אע"ג דא"י ליקח בע"כ של בעל השדה אבל בעל השדה הרי יכול לומר לו טול נטיעתך וצא וכמו"ש הרמב"ם ז"ל א"כ ה"נ כיון דהנוטע אילן של הקדש אינו רוצה לזכות בהאילן ה"ה נשאר הקדש אמנם בלא זה תמוהין דברי כת"ה בזה במחכ"ת דדוקא בנוטע אילן שלו לתוך של חבירו לא יכול לומר אח"כ נטיעתי אני נוטל אבל בלוקח אילן של הקדש ונטעו בשדה של חבירו הדבר ברור דהגיזבר יכול לעקור הנטיעה מהשדה וכן בנטעו בשדה שלו ואיני יודע לד' כת"ה מקום כלל איך מדמה זל"ז. וטעם הב' כתב מעכת"ה מצד דבאמת קשה הא גדולי הקדש מותרין אך מחדש בהא דגדולי הקדש מותרין היינו רק בשזרען בשדה הדיוט אבל אם השדה הוא ג"כ הקדש בזה הגדולין אסורין ובזה פליגי ר"י וחכמים אם מועלין בגדולין וגם לחכמים דאין מועלין מ"מ איסורא איכא כמבואר בפסחים (דף נ"ו ע"ב) א"ד כת"ה:

והנה דבר זה נראה מסברא ואע"ג דטעמא דמר לא נהירא לי כמש"ל מ"מ החילוק מבואר מצד זוז"ג לכן גדולי הקדש בשדה הדיוט מותרין משא"כ כשהכל הוא הקדש בזה פליגי ר"י וחכמים ור"י סובר להלכה דמועלין בגדולין והר"מ ז"ל פסק כר"י והנה באמת לפ"ז ארווח לן טובא מה שהקשינו במכתבי הקודם אמאי לא אמר בגמרא בסוגי' דחזקי' דצריך לכם להתיר הקדש מערלה ולהנ"ל י"ל לפמ"ש בקרן אורה מעילה (דף י"ג) להוכיח דלרבנן דס"ל דאיסורא בעלמא הוא רק איסור דרבנן אבל מה"ת גדולי הקדש מותרין לגמרי א"כ י"ל דסתם גמ' דפסחים אזלי אליבא דרבנן דאין מועלין בגדולין וא"כ לא משכחת כלל שיהי' הפירות אסורין מה"ת דאפי' שניהם הקדש ג"כ הוי הפירות חולין מה"ת ולא נוכל למעט מלכם אך להלכה כיון דאף לרבנן עכ"פ איסורא איכא והפירות אסורין מדרבנן שוב שפיר אמרינן דאינו נוהג בו ערלה וכ"ש הר"מ ז"ל דפסק להלכה דמועלין בגדולין שפיר פסק דנוטע להקדש פטור מערלה ותמהני על כת"ה שלא הרגיש בזה וכתב על הקו' שהוא קו' חמורה ובאמת לפי דרך זה הוא תי' נכון וברור ובחידושנו אמרנו לת' בזה דברי הר"מ ז"ל בפ"י מהלכות מעשר שני שכתב בזה"ל הנוטע לרבים בתוך שדהו חייב בערלה שנאמר ונטעתם אפי' לרבים עכ"ל ותמו' מאוד דהרי בסוגי' דחזקי' מבואר דאם דרשינן ונטעתם אפי' לרבים אז אתי לכם להורות דוקא ביחיד ועי' בכסף משנה שהרגיש בזה וכתב דרבינו לא חשש לזה והוא תמו' מאוד אמאי לא חשש לסוגיות הגמ'. אמנם לדברינו א"ש מאוד דהנה באמת קשה על ר"י דס"ל דונטעתם אתי להורות לרבים א"כ מנ"ל דלכם אתי ג"כ להורות לזה ונימא דהוי ריבוי אחר ריבוי דילמא לכם אתי למעט של הקדש כמו"ש בירושלמי אך באמת א"ש דר"י ס"ל דאין מעילה בגדולין וכמו שנראה מד' הגמ' לקמן (דף נ"ו ע"ב) וא"כ אע"ג דאיסורא איכא מ"מ ליכא בזה איסור תורה וכמו"ש הקרן אורה הנ"ל וא"כ ליכא למימר דלכם אתי להוציא הקדש וע"כ דלכם לרבות אתי והוי ריבוי אחר ריבוי משא"כ הר"מ ז"ל דפוסק להלכה כר"י דמועלין בגדולין אם כן שפיר אמרינן דונטעתם לרבים משמע ולכם אתי להורות להוציא של הקדש דפטור מערלה וז"ב ואמת בעזהי"ת בדעת הר"מ ז"ל דמשום דדריש לכם להוציא הקדש לכן לא חייש לד' הגמ' פסחים ואולי זה כונת הר"מ ז"ל:

היוצא לנו מזה כי דרך סלולה הוא לת' כל הקושיות שיש בזה אך בכ"ז מסתימת ד' כל הפוסקים שלא ביארו זה נראה לענ"ד דבהקדיש האילן לחודא גם כן פטור מערלה ואף על גב דהגדולין מותרין כיון דהאילן הקדש אינו בכלל לכם אך כבר כתבנו שיש לעי' בזה כיון דלכם כתיב על הפירות:

ג) אמנם כעת נלענ"ד להסביר הד' מילתא בטעמא דהנה הטעם דגדולי הקדש מותרין י"ל כיון דהוא לא הקדיש הגדולין אלא הפירות הי' הקדש והוא נטעם נהי דגדולין קדשי מ"מ הוי כהקדש ממילא שלא בא ע"י אדם ואין בו מעילה כמו"ש הרמב"ן ז"ל במס' ב"ב (דף ע"ט) גבי חצר הקדש וכ"כ האחרונים הטעם בזה וכמו"ש במכתבי הקודמים ומעתה נראה אע"ג דהפירות מותרין באכילה מ"מ ה"ה של גבוה וכמו"ש הרמב"ן ז"ל דאע"ג דיש חצר להקדש מ"מ אין מועלין במה שבתוכו ופשוט דהרמב"ן לאו דוקא אין מועלין קאמר אלא דמותר לגמרי דאל"כ יהי' נפ"מ בין הרמב"ן ובין הרשב"א לדינא ומדברי הרמב"ן נראה שאין נפ"מ לדינא כלל בין טעם הרשב"א ובין לטעם עצמו וע"כ כדאמרן ועיין בס' אומץ יוסף להרב מברעסלא זצ"ל סי' קנ"ד מ"ש לת' קושיות המג"א על הרמב"ן ז"ל ממעות שנמצאו בהר הבית וכתב ג"כ כן בדעת הרמב"ן ז"ל דאע"ג דהוא של גבוה מ"מ מה שנוגע לענין איסר והיתר ה"ה חולין ממש ומעתה נראה דה"ה גדולי הקדש אע"ג דמותרין באכילה מ"מ הם של גבוה וא"כ שפיר הם נתמעטו מלכם דהרי נראה פשוט דהא דנתמעט של גבוה מלכם אין הטעם מצד איסור הקדש דא"כ נימעט גם איסור הנאה אחר והרי גם גזלן מחויב ג"כ בערלה אך הטעם דמצד שהם של גבוה נתמעטו מערלה ומעתה נראה דאע"ג דהגדולין מותרין מ"מ כיון דמה שנוגע להקנין ה"ה של גבוה כיון דמכח הקדש קאתי וא"כ שפיר אינו נוהג בהם ערלה והוא סברא ישרה ונכונה בעזהי"ת:

והנה הרב הנ"ל השיב עוד הפעם על דברינו וגם אני השבתי ע"ד וגם בת' לכבוד יד"נ הה"ג בעל בכורי שלמה שיחי' כתבתי בזה בארוכה ומסודר בספרי דרך חיים וכאן כתבתי רק ראשי פרקים מה שיש להעיר בעניינים אלה וישמע חכם וגו':