(כ"ו פ"ג) ובאת אל הכהן וגו' הנה במצות בכורים כתבתי בימי חורפי ע"ד המנ"ח במצוה זו לזאת אמרתי לסדר דברינו ע"ד החינוך והמנ"ח מה שכתבתי מאז ומה שהוספתי עתה בעת סדור הדברים לדפוס וזה החלי בעזרת השי"ת:

(א) ז"ל החינוך במצות בכורים שנצטוינו בהביאנו הבכורים למקדש לקרות עליהם הכתובים האלו הנזכרים בפרשה זו והם מארמי אובד אבי עד הנה הבאתי וגו' וע"ז נאמר וענית ואמרת וגו' וזה המקרא יקראו חז"ל מקרא בכורים עכ"ל וכן הוא ברמב"ם ז"ל בסה"מ מצוה קל"ב עי"ש נראה מדבריהם דזה שנאמר בתורה ובאת אל הכהן וגו' ואמרת אליו הגדתי היום וגו' זה אינו ממקרא בכורים ואינו נוהג לדורות ואע"ג דמבואר במשנה מבכורים דגם לדורות הי' מתחיל בלשון זה הגדתי היום כמבואר פ"ג דבכורים מ"ו ובתוספתא וברמב"ם ז"ל מ"מ נלע"ד דזה אינו בגדר חיובא דמקרא בכורים כנראה מדברי הרמב"ם והרא"ה ז"ל בסה"מ דהרי זה נראה ברור דאינו בגדר מקרא בכורים שיהי' צריך לשון הקודש דווקא בזה ילפינן מקרא דוענית ואמרת וזה מתחיל מארמי אובד אבי לכן נראה כמוש"כ דעיקר הקרא נאמר על מצות בכורים הראשונה אך משום שלא לשנות בהבאת בכורים לדורות ג"כ הי' מתחיל בקרא דהגדתי היום אבל עיקר מצות בכורים לדורות מקרא דוענית ואמרת וגו' ולכן מוני המצות לא חשבו זה למקרא בכורים, ואע"ג דמבואר במשנה דבכורים דגר מביא ואינו קורא משום שא"י לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו א"ר דהי' זה ממצות קריאה די"ל כיון דהמצוה לשעה היתה גם קריאה זו ומוכרח דלא הי' הגר בכלל קריאה וא"כ ממילא ילפינן מזה לדורות דאינו קורא, ודרך דרוש אמרתי לפרש הקרא הגדתי היום כי באתי אל הארץ לפמ"ש הראשונים דעיקר נתינת ארץ ישראל לישראל הוא רק עפ"י שמקיימים ישראל התורה והמצות וזולת זה אין עליהם שייכות לא"י כלל דא"י אינה מחזקת עוברי עבירה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"ת בהרבה מקומות ועי' ברמב"ן ז"ל פ' יתרו בקרא דלאוהביי ולשומרי מצותי שהובא בשם המכילתא ר"נ אומר לאוהביי ולשומרי מצותי אלו שהם יושבין בא"י ונותנים נפשם על המצות מ"ל יוצא ליהרג על שמלתי את בני מ"ל יוצא לישרף על שקראתי בתירה כו' הרי פירש ר"נ כי האהבה מסורת נפש על המצות והכתוב ודאי על ע"ז כי בה נתחייבנו ביהרג וא"י בכל הזמנים לעולם אבל הרחיב ענין לכל המצות לפי שבשעת השמד אנו נהרגין על כולן מן הכתוב האחר ולא תחללו שם קדשי עכ"ל הרמב"ן ז"ל ולכאו' צ"ע שהרי כבר השריש לנו הר"ן ז"ל בהא דאלישע בעל כנפיים דאע"ג דבשעת השמד אפי' על ערקתא דמסאני יהרג וא"י ה"ד אם כופין אותו לעבור בקו"ע אבל בשוא"ת יעבור וא"י ומדברי הרמב"ן ז"ל הכא משמע דדינא הוא דאפי' על ביטל מ"ע יהרוג וא"י בשעת השמד וכ"כ בזה במק"א מדברי הירושלמי הובא במלחמות ריש מגילה דפשיטא לי' אם מסתכנין על המצות אל יקראו כל עיקר לכן נלע"ד דהרמב"ן ס"ל דבא"י כיון דכל נתינתה וחיות ישראל בה הוא רק עפ"י התורה והמצוה והוא ארץ אשר עיני ד' בה לזאת גם בביטל מ"ע בשעת השמד יהרג וא"י לכן אמר ר"נ דזה בכלל אוהביו של מקום דאפי' בשעת הסכנה יושבים הם בא"י ומוסרים נפשם על ביטול מ"ע דמילה ומצה ולולב אע"פ שבחו"ל א"צ למסור נפשם על ביטול מ"ע מ"מ לגודל דבקותם ואהבתם להשי"ת אינם רוצים לצאת מא"י אשר הוא תחת השגחתו ית"ש ומעתה נראה דלכן לא נתחייבו בבכורים כ"א לאחר ירושה וישיבה כיון דבשבע שכבשו ושבע שחלקו הי' מותר להם כל דברים אסורים ומלחמה הי' דוחה שבת ג"כ דעד רדתה אפי' בשבת וממילא לא הי' שומרים כל התורה כראוי לזאת ל"ה מקום אז לבכורים אמנם לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו שהתחילו להתנהג לגמרי עפ"י התורה והמצוה בכל ענינים לזאת היתה מצות בכורים לרמז דראשית של ישראל הוא להשי"ת והכל הולך אחר הראש דעי"ז שיודעים שהראשית הוא להשי"ת נמשכין לגמרי תחת השי"ת וזה כוונת התורה הקדושה שצוותה בבכורים הראשונים שיבוא אל הכהן אשר יהי' בימים ההם ויאמר אליו הגדתי היום לאחר ירושה וישיבה שנאסרו להם כל הדברים שהתרו להם עד כה וכל הנהגתם עפ"י תורה ומצות לד' אלקיך כי באתי אל הארץ וגו' היום אוכל להגיד להשי"ת כי באתי אל הארץ כי זה עתה מתחלת הביאה האמתיות כי א"י והתוה"ק אחת הוא ולזאת הוא רק מצוה בבכורים הראשונים ועד"ז יובן היטב דברי הת"י שמפרש ובאת אל הכהן היינו לכה"ג שאינו מובן לכאו' דמה ענין כה"ג להבאת בכורים אמנם להנ"ל דקאי על הבכורים הראשונים שהתחילו אז לאחר ירושה וישיבה להתנהג עפ"י התורה והמצוה שפיר הי' המצוה לבוא לכה"ג ולהגיד לו זאת שהוא הי' המנהיג הראשי בישראל כמו שנאמר ביהושוע שיעמוד לפני אלעזר שמקבל עליו עול תורה ומצות וז"נ בפי' המקראות:

(ב) ובעיקר דברי הת"י שפי' ובאת אל הכהן וגו' בימים ההם לכהנא רבא שאין לו ביאור לכאו' דלמה צריך כה"ג שמעתי אומרים בשם מרנא הגה"ק מגור שליט"א שאמר עפמ"ש הרמב"ן ז"ל לפרש דברי הספרי אל הכהן אשר יהי' בימים ההם שבא לומר שאם הובא בכורים לכהן ונמצא אח"כ שהי' ב"ג וב"ח שהבכורים כשרין וי"ל דהת"י בא להשמיענו דה"ה אם הביאם לכה"ג ונמצא אח"כ שהוא ב"ג וב"ח שהבכורים כשרין ואתא לאפוקי בזה מדברי הג' בעל הפלאה ז"ל שרצה לחדש דאע"ג דקיי"ל בכהן שנמצא ב"ג וב"ח עבודתו כשירה מ"מ בעבודות שצריכות כה"ג העבודות פסולין שכה"ג אינו כשר שבעצם הוא חלל וכבר תמהו עליו מדברי הגמ' מכות פלוגתא דתנאי אי מתה כהונה אי בטלה כהונה וקמ"ל הת"י דאפי' בכה"ג דינא הכא דעד עתה הי' כה"ג, אך לכאו' אינו מובן כיון דסו"ס הבכורים א"צ כה"ג וא"כ פשיטא דהבכורים כשרין דמה בכך דאגלמ"ל דל"ה כה"ג מ"מ גם בכה"ד עבודתו כשירה ועי' בכלי חמדה פ' אמור אות א' מ"ש בזה באריכות, אמנם לאחר העיון אמרתי גברא רבה אמר מילתא ויש לקיים דה"ק עפמ"ש בת' לח"א לברר פלוגתת הבבלי והירושלמי בהא דכה"ג שלא עבד עדיין מימיו שמינהו לכה"ג דלפי גמ' דילן מנחות דע"ח ע"א ופסקה הרמב"ם ז"ל פ"ה מכלי המקדש ה' טו"ב צריך להביא שני מנחות חינך עשירית האפה אחת לכה"ד וא' לכה"ג אמנם שיטת הירושלמי בשקלים ומובא שם בכ"מ דא"צ אלא מנחת חינוך אחת ומנח"ח ועי' בקרבן העדה פ"ג דשקלים ובס' הר המורי' על הרמב"ם ז"ל ומוכרת דבבלי וירושלמי פליגי אי כה"ג שמתחיל לעבוד עבודה במקדש ולא עבד עוד מימיו אם צריך חינך גם מפאת כה"ד או לא דהש"ס דילן ס"ל דכה"ג יש עליו ב' קדושות קדושת כה"ד וקדושת כה"ג אמנם הירושלמי ס"ל דכה"ג א"צ להיות כה"ד ואם נעשה מיד בהיותו בן י"ג כה"ג ונתחנך לעבודת כה"ג הרי הוא כה"ג בלבד דמצד כה"ד הרי לא נתחנך לעבודה ולפ"ז לשיטת הג' בעל הפלאה ז"ל בכה"ג שנתמנה מיד בתחילת עבודתו לכה"ג ולא נתחנך לכה"ד ואח"כ נמצא ב"ג וב"ח עבודתו פסולה לגמרי כיון דחלל לא מצי להיות כה"ג ממילא אינו כה"ג וגם כה"ד אינו כיון דלא נתחנך עדיין לכה"ד וא"כ לדעת הסוברים דחינך של עשירית האפה מעכב ובל"ז עבודתו פסולה א"כ גם בחלל בכה"ג עבודתו פסולה דנהי דילפינן מקרא דברך ד' חילו דגם בחלל עבודתו כשירה אבל לא עדיף מכהן כשר אמנם אם נימא דחלל קודם שנודע גם כה"ג יכול להיות כמו שנראה מגמ' מכות הנ"ל למ"ד מתה כהונה שפיר עבודתו כשירה ומעתה י"ל שז"כ הת"י דגם כה"ג יכול להיות אם הוא חלל קודם שנודע לכן הבכורים כשרין ויצא ידי מצוה הקרבת בכורים אם הביאן לכה"ג ואח"כ נודע שהוא חלל, הארכתי בזה לחיבת הקודש דברי מרן שליט"א אמנם לעיקרא דדינא כבר הארכתי בחי' שהעיקר כש"ס דילן דכה"ג יש עליו ב' קדושות וגם בעיקר ד"ז אי בחלל בלא נתחנך אם עבודתו פסולה יש לעי' וכתבנו בזה במק"א ועי' עוד בפ' וזאת הברכה בקרא דבורך ד' חילו מ"ש בזה ואכ"מ יותר:

(ג) ודע שיש לי עיון בלשון הרמב"ם בסה"מ והחזיק אחריו החינוך בשרשי המצוה שכ' בזה"ל מצוה קל"ב הוא שצונו לספר טובותיו אשר היטיב לנו והצילנו ומתחיל בענין יעקב אבינו כו' ולשבחו עכ"ז ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיבוא הבכורים עכ"ל וכ"כ החינוך בשרשי המצוה בזה"ל ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עלינו עכ"ל והוא פלא שלא נזכר כלל בתורה הק' במצות בכורים בקשה להתמיד הברכה וראה זה פלא במדרש תנחומא איתא בזה"ל א"ר אבהו בשם ר"י בר חנינא בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להם פ"פ לעושי מצות כו' אבל הקב"ה אינו כן אלא יורד אדם לתוך שדהו ראה אשכול שביכר כו' מניחו בסל והולך לירושלים ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל א"י שנאמר השקיפה ממעון קדשך וגו' עכ"ל המדרש מבואר שנקטו הקרא דהשקיפה הנאמר במצות וידוי מע"ש בענין מקרא בכורים נראה מזה דס"ל דהקרא השקיפה הנאמר בסוף הפרשה הוא סיום בין במקרא בכורים ובין במצות מע"ש ובזה דברי הרמב"ם ז"ל מבוארים אבל גוף דברי המדרש הוא הפלא ופלא וכי מהכ"ת לומר כן דבמקרא בכורים אמר קרא דהשקיפה ואם אמנם כי במקרא בכורים נאמר מצות השתחוי' ואין השתחוי' אלא תפילה מבואר שהי' תפלה במקרא בכורים לאחר תשלום הקריאה אבל מנ"ל לומר שזה הי' קרא דהשקיפה הנאמר במעשר שני ובאמת בדעת הרמב"ם ז"ל אא"ל דכוונתו על קרא דהשקיפה הנאמר במעשר שני דהרי הרמב"ם פסק דבוידוי מעשר אין הגר מתודה משום שא"י לומר ואת האדמה אשר נתת לנו וזה קרא דהשקיפה עי"ש ועי' במל"מ בשם מוהר"מ ב"ח ז"ל שמחלק בין בכורים לוידוי מעשר ודבריו מוכרחין בשיטת הרמב"ם ז"ל [ומה שמק' המל"מ מה בכך הא מ"מ א"י לומר אשר נתת לי ומה"ט נשים אינו קורין לענ"ד נראה פשוט דאינו הטעם בנשים מפני שלא נטלו חלק בארץ דהרי סתם מתני' ר"מ ומבואר במס' ב"ב דפ"א דלר"מ אפי' בלוקח פירות מן השוק הוי סד"א דמביא וקורא וקרא דאשר נתת לי היינו דיהיב דמי וזבין פרי וקשה איך סד"א לומר כן דא"כ איך אפ"ל דנשים פטורות מטעם אשר א"י לומר אשר נתת לי לכן נראה דכוונת המשנה דנשים א"י לומר אשר נתת לי משום דהשפעת השי"ת אינו ישר לנשים כ"א ע"י אנשים כמבואר ברכות דנ"א ע"ב אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש עי"ש ולא משום דלא נטלו חלק בארץ רק דכללא הוא שאשה א"י לומר אשר נתת לי ולכן בגר דהשפעתו ישר מהשי"ת כמו שנאמר ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה שהפי' בזה אהבת השי"ת לגר שהשפעתו ישר מהשי"ת שפיר יכול לומר אשר נתת לי ולכן למ"ד דגר יכול לאמור לאבותינו שפיר מביא וקורא ומה"ט ל"ק מה שהק' הג' בעל מנ"ח ז"ל דאמאי לא אמרי' במשנה הטעם בנשים משום שא"י לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו כמו דאמרי' בגרים ולהנ"ל י"ל דבאמת בכלל יכולין לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו כיון דנשים בכלל אנשים וכיון שניתן לאנשים ואין איש בלא אשה ממילא בכללות יכולין לומר לתת לנו וגדולה מזו כתב הג' בעל הפלאה ז"ל דמה"ט נשים מברכות וצונו אפי' במ"ע שהז"ג מה"ט דבכללות יכולין לברך וכן מוכרח המשנה לומר הטעם דא"י לומר אשר נתת לי ודו"ק היטב] וא"כ מוכרח בדעת הרמב"ם ז"ל דבמקרא בכורים אינו אומר קרא דהשקיפה כיון דפסק דבבכורים גר מביא וקורא הכלל שדברי המדרש צ"ע בזה אמנם בזה דברינו נכונים בשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל כיון דכתיב השתחוי' ואין השתחוי' אלא תפילה מוכרח דהי' תפלה על להבא ג"כ במקרא בכורים ובזה נסתר מ"ש המנ"ח ז"ל בפשיטות דבמקרא בכורים אסור להוסיף ממה שנאמר בתורה משום איסור ב"ת כמו בברכת כהנים עי"ש ולהנ"ל ז"א כיון דצריך להוסיף תפילה מה שלא נאמר בתורה א"כ ליכא בזה ב"ת ודו"ק היטב בכל זאת:

(ד) והנה ראיתי להג' בעל מנ"ח דחקר בדעת הרמב"ם ז"ל אי מקרא בכורים צריך להיות דווקא בעזרה או יוצא בו בכל מקום כמו גבי וידוי מעשר דמבואר בתורה לפני ד' ולכתחילה מצותו במקדש מ"מ בדיעבד יוצא בכ"מ א"כ י"ל דה"ה בכורים ועי"ש מ"ש שתלי' בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד ולענ"ד במח"כ אין דמיון זל"ז דבוידוי מעשר נראה דעת הרמב"ם מדלא כתבה תורה כלל שצריך לזה ביאה לבית רק שיתודה לפני ד' בזה שפיר כתב הכ"מ בדעת הרמב"ם דאע"ג דעיקר לפני ד' הוא בעזרה מ"מ כל א"י הוא בכלל לפני ד' דהוא ארץ אשר עיני ד' בה תמיד ולכן כל א"י הוי לפני ד' וכיון דלא נזכר בתורה כלל שצריך בזה ביאה למקדש אמרי' דמקיים מצות וידוי מעשר בכל מקום בא"י ואיני תלוי בבית כלל משא"כ במקרא בכורים כיון דצריך הבאה לבית ואינו נוהגין אלא בזה"ב א"כ פשיטא דמקרא בכורים במקדש דווקא ויותר מזה נלע"ד ברור דאע"ג דמבואר במשנה בכורים דאיני חייב באחריות בבכורים כ"א עד הר הבית בזה בכלל תבוא בית ד' אלקיך וכן פסק הרמב"ם ז"ל ולא כהגר"א ז"ל שגורס דחייב באחריות עד שיביאם לעזרה וכן מצאנו במס' ר"ה דתק"ש נוהגין היינו לתקוע בהר הבית שנאמר בחצוצרות וגו' הריעו לפני המלך ד' מבואר דהר הבית הוי בגדר לפני ד' אמנם הכא כיון דהנחה הי' בעזרה לפני המזבח ממילא דגם המקרא בכורים צריך להיות בעזרה ממש דבאמת כבר כתבנו במק"א דלענין זה לפני ד' אשר יש בו מבוכות רבות בראשונים להגדיר הגדר דלפני ד' דהנה בלולב כתיב בתוה"ק ושמחתם לפני ד' אלוקיכם שבעת ימים ס"ל להרמב"ם ז"ל דכולל כל ירושלים אבל חוץ לירושלים ל"ה בכלל לפני ד' ובוידוי מעשר דכתיב לפני ד' ס"ל להרמב"ם ז"ל דכל ארץ ישראל הוי בגדר לפני ד' ובסמיכה דכתיב לפני ד' בעינן דוקא בעזרה וכבר העירו האחרונים בזה אלא שלא דברו מוידוי מעשר כלל, ולענ"ד נראה ברור דבכל הענינים הוא לפי הענין שמבואר בקרא דזה ברור דעיקר לפני ד' הגמור הוא במקדש בעזרה מ"מ הר הבית מיקרי ג"כ לפני ד' וכן ירושלים ג"כ הוי בגדר לפני א"י וה"ה כל א"י י"ל דהוי בגדר לפני ד' ולכן בוידוי מעשר דלא נזכר כלל מביאה לירושלים שפיר אמרי' כפשטא דמתודה בכל מקום לפני ד' הנאמר בו היינו בכל א"י ובלולב דאמרה תורה ושמחתם לפני ד' וגו' שבעת ימים כיון דברגל ישראל המה בירושלים מחמת חובת ראי' וחגיגה אמרי' דהפי' לפני ה' היינו בירושלים וכמו דלמ"ד בירושלמי דושמחתם לפני ד' היינו שמחת שלמים הפי' בירושלים דשלמים נאכלין בכל העיר ה"ה למ"ד שמחת לולב קאי על ירושלים ועי' בתוס' פסחים דע"א ע"א ד"ה לרבות לילי יו"ט האחרון שכתב דתרוי' דרשינן מני' ולכן ס"ל להרמב"ם ז"ל דכל ירושלים בכלל משא"כ היכא דנאמר בתורה עזרה ומזבח בוודאי אף הענינים האחרים שנאמרו בו הכוונה דכולם עזרה ממש אע"ג דכתיב בי' ג"כ לפני ד' וכ"א מתפרש כענינו ובח' על הרמב"ם ה' עבודת יוה"כ שכתבתי בימי חורפי כתבתי בזה על לשון הרמב"ם ז"ל פ"ה הכ"א נטמא המשלח הר"ז נכנס למקדש ונוטלו ויוצא שנאמר ביד איש עתי המדברה ביד זה שהוכן אפי' נטמא בזה"ל נסתפקתי אם ז"ד בטומאת מת כמו כל ק"צ א"ד כל הטמאות אישתרי לגבי' ואע"ג דבכ"מ שהותרה טומאה בציבור או בחובת יחיד הקבוע לו זמן לא הותרה אלא טומאת מת שאני היכא דצריך הקרבה בטומאה מהיכא דצריך רק ביאה גרידא ועי' לעיל ברמב"ם ז"ל פ"ז מה' ביהב"ח הכ"ג לא מצאו טהורים יכנסו טמאים ועי"ש שני הגרסות ברמב"ם ז"ל גירסת הכ"מ וגירסת המבי"ט בקרית ספר המובא במל"מ שם נראה מסתימת הש"ס והרמב"ם דכל הטמאים מותרים ליכנס לתקן כיון דמצאנו קולא בטומאת מת דהותרה או נדחה דציבור אף לענין עבודה לכן גם שאר טומאת הותרו, בביאת מקדש לצורך תיקון הבנין וא"כ י"ל דה"ה הכא לצורך הוצאות שעיר המשתלח הותרו כל הטומאות כיון דאיני אלא ביאת מקדש ויש קצת ראי' לזה דהנה בשטמ"ק כריתות די"ד הק' אמאי דוחה טומאה משום דכתיב עתי הא כה"ג יכול להלוך את השעיר לחו"ל ושם ימסרנו למשלח ותי' כיון דכתיב יעמד חי לפני ד' לשלחו נראה דהשילוח צריך להיות מלפני ד' דהוא עזרה עכד"ק וקשה כיון דמבואר בר"ה דכ"ז דגם הר הבית הוי בגדר לפני ד' וכיון דקיי"ל דט"מ מותר ליכנס להר הבית וא"כ הדרק"ל דהכה"ג יוליכנו להר הבית ושם יקבלנו המשלח א"ו דכל הטומאות אישתרי ושפיר צריך קרא דדוחה טומאה אמנם לאחר העיון אינו ראי' דנראה פשוט אע"ג דגם הר הבית הוי בגדר לפני ד' מ"מ הכא כיון דהגורל הי' בעזרה וכתיב קרא יעמד חי לפני ד' לשלחו ואמרי' דהשולח מתחיל מלפני ד' הפי' דהשולח מתחיל מעזרה דבי' איירי קרא וזה מוכרח בכוונת השטמ"ק ובעיקר הספק מצאתי אח"כ להג' בעל מנ"ח ז"ל שכ' בפשיטות דרק ט"מ מותר במשלח את השעיר עי"ש שכתב כן בלי ראי' ולענ"ד צ"ע בזה לדינא:

ה) והנה במנ"ח מביא ד' הר"מ ז"ל לענין גר שפסק דמביא וקורא משום דיכול לומר לאבותינו שא"א ע"ה הי' אב המון גוים, וכיון דלאברהם היתה השבועה תחילה יכול לומר אשר נשבע לאבותינו ועי' ברמב"ן ב"ב ד' פ"א שכ' בזה"ל ואע"ג דכתיב בפ' בכורים ארמי אובד אבי, שלשה אבות העולם הי' כאברהם עכ"ל נראה מזה דס"ל דהא דאמרינן בחגיגה ד' ג' ע"א דריש רבא מה דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים וכו' בת נדיב בתו של א"א שנקרא נדיב שנא' נדיבי עמים נאספו וגו' אלקי אברהם וכו' ולא וכו' יצחק ויעקב אלא אלקי אברהם שהי' תחילה לגרים אין הפירוש דלכן מתיחסין כל הגרים רק לאברהם משום שהי' הראשון שהכיר והכיר לכל העולם את הבורא ית"ש שהוא היחיד בעולמו אלא הפירוש דמש"ה קורין זה אלקי אברהם משום שהולכין בעקבותיו אבל ה"ה דיצחק ויעקב הם אבות העולם, אמנם לענ"ד יש לה"ר ממשנה ערוכה דחכמי ישראל בימי הבית הי' ס"ל כדעת הר"מ ז"ל דגרים נקראין רק בני אברהם ולא בני יצחק ויעקב ואין יכולין לקרות אב כ"א לא"א והיא ממשנה דסוטה בפ' הקהל דאיתא התם והמלך עומד ומקבל וקורא יושב, אגריפס המלך עמד וקיבל וכו' כשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תתירא אגריפס אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה, ועי' בתוס' יו"ט שיש גירסא שאמרו לו שני פעמים אחינו אתה והוא פלא דמה ענין לומר ג' פעמים או ב' פעמים ונראה ברור ואמת בפירוש הדברים דהנה בתוה"ק כתיב לא תוכל לתת עליך וגו' אשר לא מקרב אחיך ולכן גר פסול דאינו מקרב אחיך וסובר הי' אגריפס דה"ה אע"פ שאמו מישראל אינו מקרב אחיך אמנם כל גר יכול לומר לאבותינו משום דהוא מזרע אברהם א"כ מצד אברהם אבינו אחינו הוא וע"כ שצריך שיהי' אחינו מכל שלשה האבות ולכן א"ש דחכמים אמרו לו אחינו אתה ג"כ כיון דאמו מישראל ה"ה בגדר ישראל גמור ושפיר מובן הגירסא דאמרו לו רק ב' פעמים אחינו אתה משום דמצד אברהם הוי כל גר בכלל אח לישראל וזה שצריך להיות אמו מישראל היינו רק שיוכל להתיחס גם אחרי יצחק ויעקב ג"כ לכן אמרו לו ב' פעמים אחינו אתה וא"כ נראה מבואר כדעת הר"מ ז"ל, (ובאמת צע"ג לפ"ד הרמב"ן ז"ל דכל הגרים הם אחינו מצד אבותינו אויו"י א"כ מנ"ל לפסול גרים מצד דלאו מקרב אחיך הוא), ובאמת צ"ע לדעת הרמב"ן ז"ל דגרים הם בכלל בני האבות א"כ הרי לגמרי דינם כישראל ולמה לא נטלו אותם הגרים שהי' בישראל חלק בארץ בשלמא לדעת הר"מ ז"ל א"ש כיון דהי' רק בני אברהם וכיון שאמר הקב"ה לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע וכן ביעקב אמר הקב"ה שזרעו נבחרו לרשת הארץ ממילא אין בני אברהם בכלל ירושת הארץ כמו ששאר זרע אברהם לא הי' מנוחלי הארץ משא"כ לדעת הרמב"ן ז"ל צ"ע אמאי באמת לא נטלו חלק בארץ ועי' ברמב"ן ז"ל ב"ב שם שכ' בזה"ל ובירושלמי לא משמע כי הך סברא אלא בכל גרים קאמר ר"י קורין מפני שהן בני אברהם וראוין הי' לירושה שלו אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים וה"ה בטפלים שראוין לירש ואין להם אעפ"כ הרי הם כשאר כל אדם עכ"ל הרמב"ן ז"ל מבואר מד' הרמב"ן ז"ל דאפי' מצד זרע אברהם לבדו הי' ראוין ליטול חלק ירושתו אלא דגזה"כ דנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים, והרי זה היפך ד' מרן הכסף משנה ז"ל שכ' ליתן טעם דלא נטלו חלק בארץ משום דלא הי' בכלל השבועה דלפ"ז אמאי קוראין וצ"ל בדעת הכ"מ כמו"ש הרב המגי' במל"מ בשם מרמב"ח ז"ל דהשבועה לתת לנו יתכן ג"כ על גרים דלעת"ל יטלו חלק בארץ, ובאמת סברת הרמב"ן ז"ל צ"ע מתרי טעמי א' דמה בכך דהם זרע אברהם כיון דאינן זרע יצחק ויעקב הרי אינן בכלל השבועה דנחלת א"י ב' מש"כ הרמב"ן ז"ל בפשיטות דהי' ראוין ליטול חלק ירושתו זה יתכן רק אם נימא דא"י מוחזקת מאבותינו שפיר י"ל כנ"ל אבל א"נ דאין א"י מוחזקת מאבותינו א"כ ל"ש לומר דירשו ירושה של אברהם, ולקושי' הראשונה י"ל דמ"ש הרמב"ן ז"ל "בני אברהם" כוונתו, לשיטתו דה"ה בני יצחק ויעקב והמעי' בכ"מ יראה שהי' ס"ל דגם דעת הר"מ ז"ל כן היא ולכן הוכרח ליתן טעם שאינן נוטלין חלק בארץ משום דהשבועה היתה לאברהם קודם שנעשה אב המון גוים וא"כ הי' השבועה רק לבניו, ומי שרואה בעין פקוחא בשאג"א ז"ל יראה שהבין ג"כ שלדעת הרמב"ן ז"ל דכל האבות המה אבות העולם יתכנו ד' הכ"מ אבל בר"מ ז"ל א"א להעמיס כן שמלשונו נראה שבא ליתן טעם לחייב הגרים בקריאה לכן הוכיח שדעת הר"מ ז"ל להיפך דרק משום א"א יכולין לומר לאבותינו, ובדרוש כתבתי לבאר ד' רש"י ז"ל בפ' לך והיא ממד"ר ד"א ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם וכו' יכול יהי' חותמין בכולן ת"ל והי' ברכה בך חותמין ולא בהם דביאור הדברים נראה דהנה תכלית בריאת האדם הוא להכיר את בוראו ויוצרו אלקי השמים והארץ וללכת בדרכיו ולדבקה בו וא"א ע"ה הי' הראשון אשר קיבל עליו המשלחת הזאת לפרסם לכל באי העולם אדנותו ית' והשגחתו על כל הנבראים וזכה לזה שבניו נבחרו לקבל התוה"ק ולהפיץ אורה בין כל באי עולם עד שיתקיים הקרא והי' ד' למלך על כל הארץ וזה כל תפלותינו בר"ה ויוה"כ להמליך מלכותו ית' על כל העולם שיכירו מלכות שמים, וזה מה שאמרו חז"ל יכול יהי' חותמין בכולן דהיינו חתימת העולם שיהי' התקון הגמור שכל העולם יכנסו תחת כנפי השכינה ויהי' מתיחס לכל ג' אבות ת"ל והי' ברכה בך חותמין ולא בכולם והכוונה כנ"ל שכל אוה"ע שילוו אל ישראל ויכנסו לברית יתיחסו רק אחר אברהם כיון שאמר הכתוב נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם ולא יצחק ויעקב וכדעת הר"מ ז"ל:

ו) נסתפקתי בהא דקי"ל דבכורים נתנין לאנשי משמר אם זה ממצות הבעלים כמו בתרומה וחלה דיש מצות נתינה על הבעלים מלבד מצות הפרשה א"ד דעל הבעלים אין חיוב כ"א הפרשת בכורים והבאתם למקדש וה"ה כקדשי המקדש ואחרי הנחה ותנופה נעשים נכסי כהנים וה"ה לאנשי משמר ואין לבעלים שום חובה בזה והביאני לספק זה מפני שראיתי להר"מ ז"ל בפ"ד מה' בכורים ה"ד שכ' בזה"ל הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא לפי שהדבר ספק אם יש לו קרקע או אין לו וכיצד עושה מקדיש אותם תחילה לבדה"ב מפני שהן ספק חולין ואין מכניסין חולין בעזרה "והכהן" פודה אותן מיד ההקדש ואח"כ אוכלן עכ"ל, והנה זה מה שהוסיף הר"מ ז"ל דהכהן פודה אותו לא נזכר בשום מקום ומד' רש"י בסוגי' שפירש הא בעי מיכלינהו לכהן נראה דקושיות הגמ' דהחיוב על הבעלים להאכילם לכהן וע"ז תי' בגמ' דהדר פריק להו היינו הבעלים וכן מבואר בפירוש רבינו גרשום ז"ל הנדמ"ח בש"ס ד' ווילנא דהדר פריק להו קמאי על המביא את הבכורים, ונראה מזה דהר"מ ז"ל בא להורות דמצות בכורים אינו בגדר מצות נתינה לכהן כלל אלא ה"ה קרבן ככל הקרבנות שמתחלקין לאנשי משמר וכיון שהבעלים קיימו מצות בכורים בהנחתן לפני המזבח שוב לא איכפת להו כלל אם הכהנים אוכלים אותו או לא ולכן צריך הכהן לפדות את הבכורים, אמנם עדיין אינו מתורץ דלמה הוסיף הר"מ ז"ל הדין הזה בהלכה זו כיון שאין מדרכו של הר"מ ז"ל להוסיף מה שלא נאמר בפירוש, ועלה על דעתי שכוונה עמוקה כיון מאור עינינו הר"מ ז"ל בזה דהנה לכאו' יש לדקדק עוד על הר"מ ז"ל דלא כתב הדינים כסדר, דהרי אחרי דברים אלו כתב הר"מ ז"ל בזה"ל ומפריש מהן תרו"מ מפני שהן ספק חולין ונותן המעשרות שלהם לכהנים שמא בכורים הם ואסורים לזרים והנה דברים אלו פשיטא דקאי על הבעלים המביאים וכ"ז עושים קודם ההבאה לבית וא"כ הול"ל להקדים דברים אלו ברישא אחרי שכ' הר"מ ז"ל דמביא וא"ק לפי שהדבר ספק הול"ל וכיצד הוא עושה מפריש מהן תרומה וכו' ואח"כ הדין דמקדיש אותם וכו' ודוח"ל שכ' לפי סדר השו"ט דהש"ס כיון דהר"מ ז"ל כתב פסק הלכה הו"ל לומר כסדר העשי', לכן נראה דהנה באמת יש לעי' לדעת הר"מ ז"ל דס"ל להלכה תו"מ בזמן בית שני הוא רק מדרבנן כיון דצריך ביאת כולכם א"כ אמאי סתם הר"מ ז"ל וכתב סתם דחייב להפריש תו"מ מספק הא הוי רק ספיקא דרבנן ולהקל ודוח"ל דד' הר"מ ז"ל קאי רק על זמן בית ראשון דהי' חיוב תו"מ מה"ת, אמנם י"ל דלפמ"ש האחרונים דהיכי דמתרמי יחד ספד"א וספיקא דרבנן כיון דלענין דאורייתא אזלינן לחומרא ה"ה דמחמרינן בדרבנן כדי שלא יהי' זלזול בדרבנן, ומעתה י"ל כיון דלענין זה שאסור להכניס חולין לעזרה דהיא איסור תורה כמ"ש הרמב"ן ז"ל במס' ב"ב ד' פ"א כיון דיש בהו תנופה והוי כמו שחיטה וא"כ שפיר יש לחוש דלאו בכורים הם וצריך להקדיש אותם לכן ממילא צריך להחמיר גם לענין תו"מ אך לכאו' יש לעיין לענין כל הפרשת הבכורים אמאי יהי' צריכין להפריש בכורים בשני אילנות כיון דהוי ספק אם קנה קרקע וא"כ לענין הקרקע אם נבוא לדון אם היא שלו ה"ה בחזקת המוכר וא"כ אמאי יהי' חייב להפריש בכורים וכבר נתעוררו בזה האחרונים וכתבו עפ"ד המרי"ט אלגזי ז"ל דבספק מצוה אזלינן להחמיר מה"ת ואינו מגדר הוצאת ממון, ויש להסביר יותר כיון דבכורים הוי קרבן והוא לגבוה ואינו בגדר חו"מ דהמה לכהנים כנ"ל לזאת לא אזלינן בתר חזקת ממון לומר משום חזקת ממון לא יהי' מחויב להפריש בכורים כיון דמה שנוגע לענין גבוה לא אלים חזקת ממון כ"כ וכמו"ש במק"א להסביר הענין כיון דשלך הכל ומידך נתנו לך לזאת חייב להביא בכורים, אך אכתי יש לעי' כיון דא"א להביא הבכורים בלא הקדש ופדיון וזה שוב הוי הוצאות ממון שאינו בגדר קרבן וא"כ נימא דמספק א"ח בבכורים כיון דא"א להביא הבכורים בלא הוצאת ממון אחר, לכן כתב הר"מ ז"ל מקודם הדין דמקדיש להו משום ספק חולין בעזרה דהוי ספד"א ופודה הכהן אותם דבאמת א"צ הבעלים להוצאת ממון אחר רק להפריש הבכורים וכיון שמחמרינן לענין ההקדש דנוגע לדאורייתא שוב מחמרינן גם לענין תרו"מ אע"ג דבזמן בית שני הוא רק דרבנן ובאו ד' הר"מ ז"ל מדוקדקין כסדרן:

שו"ר למרנא הגאון הקדוש מטשעכנאוו זלה"ה בס' זכותא דאברהם בח' על הר"מ ז"ל הל' תרומת פ"א הכ"ו שכ' לחדש דלדעת הר"מ ז"ל דילפינן תרומה מחלה דא"ח כ"א בביאת כולכם דה"ה בכורים אינו מה"ת בזמן עזרא דהא איקרי תרומה כדדרשינן ותרומת ידך אלו בכורים דאין לומר משום דגבי בכורים כתיב בלשון יחיד לא בעינן כולכם דא"כ מה זאת דאקשינן תרומה מחלה ניקוש לחומרא לבכורים א"ו דגם בכורים בעי ביאת כולם משום דאיקרי תרומה או דמקשינן למע"ש כדאיתא ביבמות ד' ע"ג ע"ב עכ"ל ולענ"ד נראה מסתימת ד' הר"מ ז"ל ונו"כ להיפך ומה שהקשה הג' ז"ל דא"כ נקיש תרומה לבכורים דלחומרא מקשינן לענ"ד כבר מתירץ עפ"ד הנ"ל שמוכח מד' הר"מ ז"ל דבכורים היא קרבן ככל הקרבנות וא"ד לתרומה וחלה שהם רק מתנות כהונה גרידא לכן אין לדמות תרומה לבכורים כ"א לחלה, ומלבד זאת נראה ברור כיון דחזינן דבכורים לא תלי' בביאה גרידא ולא נתחייבו בבכורים כ"א לאחר ירושה וישיבה וא"ד לתרומה וחלה בזה דתלי' בביאה שפיר י"ל דצריך ביאת כולכם משא"כ בכורים דלא תלי' בביאה לארץ ל"ש להקיש לחלה שיהי' צריך בזה ביאת כולכם, ובלא"ה י"ל לפ"ד הרשב"א ז"ל בתוס' ב"ב ד' פ"א שם שכ' לת' דלכן צריך קרא למעוטי ח"ל דא"ד לתרומה וחלה דהוי חובת קרקע משא"כ בכורים הוי חובת הגוף ושפיר ה"א דגם בחו"ל חייב בבכורים לולי קרא דממעט חו"ל וא"כ לענין ביאת כולכם בודאי ל"ש להקיש לחלה ותרומה אמנם בעיקר דעת הרשב"א ז"ל בתוס' שם דבכורים הוי חוה"ג כמו ציצית משא"כ תו"מ הוי רק עבודת קרקע קשה לי טובא דהנה לכאו' תמי' הסוגי' דמקודם מקשינן בגמ' והא מייתי חולין לעזרה ות' דמקדיש להו ומקשינן והא דילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתו"מ וברש"י ז"ל ונמצא אוכל טבלים וקשה טובא כיון דע"כ צריך להקדישם מצד חשש דחולין בעזרה א"כ הא יכול להקדישם מיד לאחר הפרשת בכורים דעודם מחוברים לקרקע וא"כ בשעת מירוח הוי מירוח הקדש דפטור מתו"מ וליכא איסור טבל ממ"נ או מצד בכורים או מצד הקדש ומשנה ערוכה הקדישן ומרחן הגזבר פטורין מן המעשרות [ואפי' א"נ כמ"ש במק"א שמדוקדק לשון המשנה ומרחן הגזבר נראה דדוקא בבא ליד גזבר דל"מ שאלה פוטר מן המעשר משא"כ קודם דאתא ליד גזבר כיון דמהני שאלה י"ל הואיל ב"מ עלי' ואינו פוטר מן המעשר מ"מ נראה דסברא דהואיל אינו מועיל לחייבו בת"ומ כ"א מדרבנן וכתבתי מזה במק"א לברר הד' וא"כ שוב אזלינן לקולא מטעם דהוי ספיקא דרבנן] אמנם נראה עיקר דבאמת איכא עצה לפטור מתרומה כמו דאיכא עצה להכניסן למירוח דרך גגין ועליות לפוטרם מן המעשר רק דקושית הגמ' דמה ראית לחייבן בבכורים להפקיע ממצות תו"מ אמנם לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דבכורים הוי חוה"ג שפיר י"ל דמש"ה מספק חייב בבכורי' כיון דהוא חוה"ג ושפי' מצי מקדיש לי' מיד קודם מירוח ולא חל עליו לגמרי חיוב תו"מ [וכ"כ במק"א דאע"ג דעל מניעת מצ"ע שאינה מוכרחת כמו ציצית וכיו"ב מענשינן בעידן ריתחא הוא רק במצוה שהוא חוה"ג ומוטל עליו לעשותה אבל במצוה שהיא רק חובת קרקע גם בעידן ריתחא לא מענשינן עלה ובזה א"ש לדעת הפוסקים דישיבת א"י בזה"ז לאו מצוה דאורייתא עכ"פ יהי' מחויב לקנות קרקע בא"י כדי לקיים מצות התלוית בארץ, אמנם להנ"ל א"ש כיון דהיא רק חובת קרקע לכן כשא"ל קרקע לא רמי' עלי' חיובא לקנות קרקע לקיים מצות התלויות בארץ והארכנו בזה בענין כפיית האשה לעלות לא"י ובד' המרי"ט בזה ואכ"מ] איברא דנראה דרש"י ז"ל הוכרח לפרש משום דאוכל טבלים דא"ל מה ראית לחייבו בבכורים ולהפקיע מתרומה דרש"י לשיטתו בגיטין ד' מ"ז ע"ב לחלק בין תרומה לבכורים דתו"מ לאו מצוה דרמי' עלי' היא אלא א"כ אוכלן או מוכרן אבל בכורים מצוה דרמי' עלי' היא ולכן הי' קשה לרש"י ז"ל דל"ש לומר מה ראית לכן מפרש דקושית הגמ' היינו משום איסור טבל אך באמת הדבר צע"ג כנ"ל:

ז) וראיתי להגאון בעל מנ"ח ז"ל בפ' משפטים במצות הבאת בכורים שכ' להעיר בקושית הגמ' והא קא מפקע להו מתרו"מ הא הוא לקוח אצל הכהנים ומה"ת פטור מתרו"מ נהי דחייב מדרבנן מ"מ שוב י"ל דבכורים מפקיעין את האיסור דרבנן ות' מצד בכורי הכהן עצמו דהיא א"צ ליתנם לאנשי משמר רק ה"ה שלו כמו בכל הקדשים וא"כ שפיר קשה הא מפקיע מתרו"מ עיי"ש מה שהאריך בזה והנה בפשיטות דבריו אינן מספיקין דהרי הגמ' מקשה על ר"מ ג"כ ור"מ הרי ס"ל דכהנים ולוים אינן מתודין וא"כ לדידי' ה"ה בבכורים דאינן קורין דהרי ילפינן זמ"ז וא"כ הדרה ק"ל דלר"מ מה מקשינן הא הוי לקוח ובאמת בח' שם כתבנו דלכאו' נראה דלכן לא מצאנו פלוגתא בכהנים כ"א לענין ודוי מעשר לא לענין בכורים די"ל דבבכורים כיון דאינן טובלת ורק משום מצות נתינה י"ל דבכהנים ל"ש מצות בכורים כלל כיון דגם בקדשים דהם לאנשי משמר הכהן מחזיק בשלו אך בכל הקדשים דאיכא זריקה והקטרת אימורין שייך גם בכהנים אע"ג דהוא זוכה בהבשר משא"כ בבכורים כיון דבבכורים ליכא כלל מצוה בגופו כ"א הנתינה לכהן וא"כ בכהן דל"ש זה שוב ליכא אצלו למצות בכורים כלל ולכן לא נשנה משנה זו כ"א בודוי מעשר ואע"ג דבלוי שייך הפלוגתא גם בבכורים מ"מ כיון דבכהן ל"ש מצות בכורים לכן לא כתבה המשנה ד"ז כ"א בוד"מ, אמנם הר"מ ז"ל לשיטתו לפמש"ל בדעת הרמז"ל דנראה דס"ל דבבכורים אין המצוה הנתינה לכהן רק ההבאה והנחה לפני המזבח והתנופה ובזה מתקיים כל המצוה דהקרבת הבכורים וזה הוא מחיבת קודש וזה שמתחלק לכהנים היא רק מכח שהם כקדשי המקדש ולא מצד מצות נתינה שעל הבעלים נסתר זה, לכן שפיר פסק הר"מ ז"ל דלהלכה דקי"ל כחכמים גבי ודוי מעשר ה"ה בבכורים כהנים מביאין וקוראין אמנם א"נ דבבכורים המצוה העיקרית היא מתנת כהונה י"ל כנ"ל, [ויש להעיר בזה ממנחות ד' ה' ע"ב דמייתי הגמ' המשנה דאין מביאין מנחות ובכורים קודם לעומר ויש גירסא דהיא משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל וא"נ דעיקרה משום מתנ"כ למה צריך להאי טעמא ת"ל כיון דאסורה באכילה א"ר לכהן אך יש לדחות כיון דאח"כ יהי' העומר מתירה וכיון דבכורים מותרין באכילה לעולם שפיר י"ל דהיא בגדר מתנ"כ ולכן צריך לומר משום דאינו מהמותר לישראל בשעת הבאה והנפה של המזבח ואדרבה מדפוסל בו מה דאינו מהמותר לישראל מצד מהמשקה לישראל דנאמר רק במה שמקריב ע"ג המזבח נראה מזה דבכורים היא בכלל קרבן והנפה במקום הקרבה קאי] אמנם בל"ז תמהני על הגאון ז"ל שלא זכר כלל שלדעת הר"מ ז"ל תו"מ בימי בית שני הוא רק דרבנן וא"כ גם בכהן הוא רק תרומה דרבנן הכלל שהסוגי' הזו הוא קשה מאוד וכל האחרונים המדברים בה לא הניחו את דעתי בזה וד' יאיר עיני שאזכה לבאר הד' על נכון:

ח) בר"מ ז"ל שם ה"ה הפריש בכורי' ומכר שדהו מביא וא"ק שא"י לומר אשר נתת לי שהרי אין לו עי' בכ"מ לקמן הי"ב ובירושלמי פ"א דבכורים ה"ה מובא בתוס' ד' פ"א ובפני משה שם ואין להאריך במה שהאריכו הפוסקים, ועי' במנ"ח אמנם לא אמנע מלרשום מה שיש לי עיון בזה בעיקר הדין דהנה בירושלמי מבואר הדין על שלחן ביד שליח וז"ל הירושלמי ר"י בשם רשב"ל בשם ריו"ח בשלקטן לשלחן ביד אחר אבל אם להביאן הוא לא ישלחנו ביד אחר וכו' שכל הבכורים שנראו ליתור בקריאה אינן ניתרין אלא בקרי' וכו' ואמר ר"י ב"ח מתניתא פליגא הפריש בכוריו ואח"כ מכר שדהו מביא וא"ק קיימונה כשנתן דעתו למסור משעה ראשונא והתנינן יבש האילן נקצץ האילן עוד הוא ביבש משעה ראשונה עכ"ל הירושלמי, ולענ"ד צ"ע טובא אמאי לא מחלק הירושלמי בין בצרן ושיגרן ביד שליח לבין הפריש בכורים ומכר שדהו דהרי סתם הפריש בכורים הוא בעודם במחובר כמפורש במשנה פ"ג מ"א, והנה אם לא נראו לקריאה משני טעמים א' משום דעודם בוסר ב' משום דהם במחובר ומה"ט מצריך ר"ש הפרשה שני' לכשיתלשו משום דמקיש קריאת שם לקריאה אמנם אם לא קי"ל כר"ש וא"צ קדושה שני' רק מצותן להפרישן כשעודן מחוברין ומעתה י"ל דדוקא בבצרן בעצמו דהי' נראין לקריאה שפיר אינן מותרין אלא בקריאה ולא ישלחם ביד אחר משא"כ כשהפרישן בעודן במחובר דאז בלא"ה עוד לא נראו לקריאה שפיר אמרינן דאם מכר שדהו קודם שתלש את הפירות מביא וקורא דאין לומר בזה דחוי כיון דבשעה שחל עליהם חובת קריאה שוב לא הוי חזי לקריאה וכן ביבש המעין ונקצץ האילן היינו אחר הפרשה קודם תלישת הבכורים ובכה"ג שפיר מביא, ומסברא נראה דבקריאת שם בעודם מחוברים אפי' אם הי' סתמא מ"מ אם מכרן אח"כ מביא ול"ש לומר דאין להם היתר אלא בקריאה כיון דאז בלא"ה לא נראין לקריאה ודוקא בבצרן ואח"כ מכרן או יבש המעין ונקצץ האילן י"ל דאינו מביא דא"ל היתר אלא בקריאה משא"כ אם בשעת בצירה כבר מכר שדהו או יבש המעין ונקצץ האילן לכ"ע מביא ואינו קורא וצ"ע שלא דברו בזה הפוסקים כלל:

ומה שנלענ"ד בזה דתלי' בפלוגתת האמוראים בירושלמי פ"ד דפאה ה"ה וכן היא בירושלמי פ"ג דחלה שמקשה על הא דתני המשנה דעד שלא בא לעונת המעשרות ה"ז מקדיש ואח"כ פדאו פטור מפאה וכן לענין מרוח בכפילא בפאה ובחלה, ופליגי בזה בירושלמי דחד אמר דתני ב' פטורא שליש למירוח ר"ב מפרש בפאה לשליש ובחלה למירוח ועיי"ש במפרשים בשם הגר"א ז"ל ובגליון הש"ס בפאה שם בדעת הר"מ ז"ל בזה:

ומבואר מזה דאיכא פלוגתא אם גם בחלה פוטר אם הביאה שליש ביד הקדש ואע"ג דחלה תלי' עיקר בגלגול וכ"ז שלא גלגול אינו טובל את העיסה וא"ח בחלה מ"מ כיון דבשליש חל החיוב של תרו"מ אם הוא אז ביד הקדש פוטר אמנם ר"ב סובר דדוקא לענין פאה דליכא מעשה אחרת להתחייב בפאה תלי' בשליש אבל בחלה תלי' עיקר בגלגול [ונראה ברור דהא דמבואר בירושלמי דבחלה תלי' במירוח היא משום דקאי על תרו"מ ג"כ אבל בחלה תלי' בגלגול ולא במירוח] והסברא הוא כיון דאף משהביא שליש כ"ז שהיא מחובר למ"ל חיוב חלה אינו פוטר אם היא אז ברשות הקדש ואם אח"כ פדאה ובשעת הגלגול הוא שלו חייב בחלה:

ומעתה נראה דבנ"ד אם הפריש בכורים ואח"כ מכר שדהו תלי' בדין הנ"ל דא"נ דגם לענין תו"מ וחלה אם הי' בשעת שהביא שליש ברשות הקדש ומיקרי אז שעת חייב א"כ ה"נ שעת קריאת שם הוי שעת חיוב לענין קריאה ואם מכר אח"כ שוב אינו מביא דהוי בגדר נראה לקריאה משא"כ אם נימא דלענין תו"מ אינו פוטר אם הוא בשעת הבאת שליש ביד הקדש ואינו מיקרי אז בגדר שעת חיובא ועיקר תלי' במירוח או בגלגול א"כ נראה דה"ה הכא שעת הפרשה אינו מיקרי בגדר חיובא שנאמר שעתה הוי ראוי לקריאה וכבר חל עליו חובת קריאה וא"א להיות ניתר אלא בקריאה כיון דעיקר חובת הבאה משעת בצירה ואז אינו נראה לקריאה לכן מביא וא"ק:

ויותר נראה דהכא כ"ע מודים דלא תלי' בשעת קריאת שם במחובר שאז אינו בגדר ראוי לקריאה כיון דגם בגדר הבאה אינו ולכן אע"ג דחל קריאת שם בבכורים בעודם מחוברין מ"מ ברור הדבר דאם מכר שדהו אח"כ מביא וכן נראה לי פשוט דאם מכר שדהו אח"כ וקודם שבצרן קנאן בחזרה מביא וקורא כיון דבשעת הבצירה ראיין לקריאה מביא וקורא ולא מגרע כלל במה שקודם בצירה לא הי' ראוין לקריאה כיון דאז גם להבאה לא הי' ראוין ודו"ק היטב בכ"ז:

ט) בר"מ ז"ל שם ה"ו המוכר שדהו לפירות הלוקח מביא וא"ק שק"פ לאו כקה"ג דמי אבל מביא אדם מנכסי אשתו בכורים וקורא אע"פ שאין לו גוף הקרקע שנאמר ולביתך וכו' והוא מספרי ומייתי לה בגיטין ד' מ"ז ע"ב והוא ברייתא מוסכמת לכ"ע דדרשינן מולביתך זה אשתך ולענ"ד צע"ג כיון דבאמת מה"ת אין לבעל פירות בנכסי אשתו ורק משום דדרך נשים שנותנת הפירות לבעליהן דרשינן הכא, ואמאי לא נימא דולביתך לא קאי על אשתו כלל כ"א על בניו ומשכח"ל כשאשתו מתה והניחה בן כיון דמה"ת אין הבעל יורש את אשתו ה"ה נכסי מלוג היא של הבן ואמרה תורה אף דהבן קטן האב מביא מנכסי בנו וקורא, ואע"ג דאפוטרופס מביא וא"ק מ"מ אב שאני דבנים קטנים ה"ה בכלל נכסיו ומה שיש להבן הוי כמו שהוא של האב ויתפרש ברווחא הקרא אשר נתן לך ולביתך שכ"כ למעלה דבאשה ל"ש לומר אשר נתן לי ד', כיון דאין השפעתה ישר מהשי"ת וה"ה דל"ש לומר אשר נתן לך "ולביתך" אם נימא, דהפירש אשתך אבל א"נ דקאי על בניו שפיר יתכן לומר אשר נתן לך ולביתך ומנ"ל למידרש דקאי על אשתו ולהוכיח מזה דבעל מביא בכורי אשתו וקורא אשר באמת אינו מובן אף לריו"ח כיון דמה"ת אין הפירות של הבעל וצע"ג לענ"ד:

ואין לנו ת' אחר כ"א לומר שזה מוכרח דביתו פירוש אשתו וא"א לומר דבכלל ביתו אין אשתו בכלל וא"כ מוכרח דבעל מביא בכורי אשתו, וזה מקרוב בא לידי ספר גבורת ארי על יומא שנדפס מחדש ממש ע"י הגה"צ בעל חפץ חיים שליט"א וראיתי בריש הספר בד"ה ביתו זו אשתו שהאריך בזה אי ביתו דוקא אשתו ועיי"ש בסודה"ק שרוצה לומר דלר"ש דאיצטריך תרי ביתו י"ל דדביתו רק בניו ול"צ שכה"ג יהי' לו אשה עיי"ש ולא אדע מה יענה להספרי הנ"ל דהוא אליבא דר"ש וס"ל דביתו מוכרח להדרש על אשתו:

ויש להעיר מד' הרשב"א ז"ל בנדרים ד' י"א בסוף הדף שכ' בזה"ל וזה נמי דבבכורי' קאסר ר"י משום דבכורים לאו נכסי דכהן היא ואינו נאכל אלא לזכרי כהונה ודבר הנדור חשבינן לי' כיון דמצוה להקריבם, והנה כבר תמהו המחברים על דברי הרשב"א ז"ל שס"ל דבכורים אינו נאכל אלא לזכרי כהונה מד' הר"מ ז"ל פ"א מבכורים ובפירוש המשניות סי"פ איזהו מקומן, אמנם לענ"ד תמי' ממקרא מפורש פ' ראה כל הבכור וגו' לפני ד' וגו' אתה וביתך הרי מבואר בתורה דנאכל לכהנים ולנשיהם ותמהני שלא ראיתי מי שהרגיש בזה, ובאמת מקור ד' הרשב"א ז"ל המה ד' הראב"ד ז"ל בפ"א מה' נדרים ה"א ושם כתב שאינן אלא לזכרי כהונה והכוונה דהנתינה רק לזכרי כהונה אמנם מה שהוסיף הרשב"א ז"ל דאינו נאכל אלא לזכרי כהונה היא תמי' מאוד אם לא שנימא דהרשב"א ז"ל ס"ל דביתו י"ל בניו ולא אשתו:

ובאמת בעיקר ד' הגבורת ארי יומא שכ' די"ל ביתו רק בניו ולא אשתו והא דדרש ר"י ביתו זו אשתו היינו משום דכתיב שני פעמים ביתו בקרא ונהי דדרשינן לה על אחיו הכהנים מ"מ באהרן הכהן שאליו נאמרה פרשה זו לא יתכן לומר כן שלא הי' לו אחי' כהנים וא"כ ע"כ דחד ביתו מדריש על אשתו, ולפ"ז כיון דנאמר לאהרן שני פעמים וכפר בעדו ובעד ביתו יהי' מוכרח דביתו לחודא אינו כולל אשתו ובניו אך לפ"ז מנ"ל למידרש ביתו השני על אחיו הכהנים דיומא באמת אינו מכפר כ"א על אשתו ועל בניו ואחיו הכהנים לאו בכלל ביתו הם ואולי י"ל דבאמת בניו ואשתו המה בכלל ביתו דקרא וכמו שהביא הגבורת ארי ראי' מקדושין כ"ב גבי נרצע עיי"ש והא דהי' צ"ל באהרן שני פעמים ביתו היינו משום דבני אהרן לא הי' עליהם קדושת כהונה מכח אהרן אביהם רק שנתקדשו בפני עצמם בהיותם גדולים כמו אהרן והי' כהנים לעצמם ולדעת הרבה פוסקים הי' דינם ככה"ג לכן צריך קרא דכפרה שלו הי' גם עבורם אבל לדורות ממילא ידעינן דבניו הם בכלל ביתו כמו אשתו ועוד עדיפא מאשתו דהאיכות של בניו יותר מקושר לאבות מאשתו שזה אינו פוסק לעולם משא"כ אשתו דאפשר להפרד ע"י גירושין וע"י מיתה ולזאת יתכן דביתו כולל יותר בניו מאשתו ולכן לדורות דרשינן מביתו השני לרבות אחיו הכהנים דו אין כהונתן נמשך ממנו והוי כמו בני אהרן ודו"ק היטב:

אמנם כ"ז לפלפולא אמנם לקושטא דמלתא נראה עיקר דביתו זו אשתו כמו דמוכרח מדרשה דולביתך וד' הרשב"א ז"ל נראה ברור שהוא ט"ס וכוונתו כמו"ש הראב"ד ז"ל דאינן נתנין אלא לזכרי כהונה אמנם הדבר ברור דנאכלין לזו"נ כמבואר בתוספתא פ"ו דקרבנות בשלהי הפרק, וכן מוכרח מד' הגמ' בכורות ד' ד' ע"ב איתבי' אותו יום שהוקם המשכן קרבו להם ישראל נו"נ וכו' בכורות ומעשרות ה"נ באותן שיצאו ממצרים ומינה אותו היום הוא דקרוב מכאן ואילך לא וברש"י ז"ל ומינה איכא למשמע דל"ק בכורות במדבר וכו' שיום ראשון הקריבו כל בכורי בהמה שיצאו ממצרים ובתוס' שם ד"ה אותו היום ואע"ג דנו"נ קרוב משם ואילך משום בכורות נקט אותו היום וא"נ דאינו נאכל אלא לזכרים איך אפשר שאהרן ובניו יאכלו כל הבכורות בשני ימים ולילה אחד ואיך מותר להביא קדשים לבית הפסול וע"כ דנאכל גם לנשיהם ועבדיהן וזה ראי' ברורה לדעתי:

והנה ראיתי להג' בעל מנ"ח ז"ל שכ' שפשוט דבאשתו ארוסה שזכתה לו פירות בנכסי' א"ק דק"פ לאו כקה"ג דמי והלימוד דולביתך אינו גבי ארוסה דלא מיקרא ביתו כמבואר ביומא וכן שומרת יבם רק אשתו נשואה וז"פ עכ"ל ולכאו' יש להעיר בזה מד' הספרי פ' קרח דדרש קרא דכל טהור בביתך יאכלנו האמור גבי תו"מ דמרבה ארוסה דהיא בכלל כל טהור בביתך ועיי"ש משום דכתיב תרי זימני דמקודם כתיב כל טהור בביתך יאכל אותו וקאי על הנשואה שוב אמרינן דהשני מרבה ארוסה עיי"ש היטב ומעתה י"ל כיון דבאמת ק"פ לאו כקה"ג דמי וגם בנשואה אין הבעל אוכל פירות מד"ת רק משום דאורחא דמלתא הכא. א"כ י"ל דה"ה בארוסה כיון דאמרה תורה לענין אכילת תרומה דהיא בכלל ביתו ה"ה הכא לענין הבאת בכורים, אך לפ"ז יש לעי' איך פשיטא לגמ' דילן ביומא בסוגי' דשני בתים דכל כמה דלא כנס לה לאו ביתו היא הא הכא ג"כ כתוב בתוה"ק שני פעמים וכפר בעדו ובעד ביתו א"כ נימא ג"כ דמרבי ארוסה כיון דמקודשת לו מה"ת וה"ה כאשתו דמכפר עלי' ונימא דגם ארוסה בכלל ביתו וע"כ דפשיטא לגמ' דילן דארוסה אינו בכלל ביתו, ובאמת לא נמצא בגמ' דילן הדרשה דספרי לרבית דארוסה אוכלת בתרומה מקרא דכל טהור בביתך רק משום דהיא קנין כספו אמנם לדעת הספרי יש לעיין בזה כנ"ל, איברא דלקושטא דמלתא נראה דגם לדעת הספרי דהיא בכלל כל טהור בביתך אבל בכלל ביתו אינו כ"א אשתו הנשואה ושאני התם דכתיב תרי זימני כל טהור בביתך וכל מרבה גם ארוסה וז"פ:

י) והנה הג' בעל מנ"ח ז"ל חקר למ"ד ירושת הבעל לאו דאורייתא מה הדין במתה אשתו אם הבעל מביא וקורא ותלי לה אם דרבנן מועיל לדאורייתא, והנה בח' שכתבנו בדין א"ר מדרבנן הארכנו בענין זה בדבר חדש שלא נתבאר עוד בספרי האחרונים לזאת אמרתי להעתיק הדברים כאן לתועלת התלמידים:

ראיתי להג' בעל טיב גיטין בח' על גיטין ד' מ"ח שכ' להעיר למ"ד ירושת הבעל לאו דאורייתא אם הבעל מביא בכורי אשתו וקורא ואם קנין דרבנן מהני לדאורייתא להיות מביא וקורא וכתב להעיר עפ"י שהעלה הפנ"י ז"ל במשנה דמוכר שדהו לעכו"ם מביא בכורים ועיי"ש ברש"י ור"ת ז"ל דר"ת ז"ל ס"ל דאפי' אחר מביא וקורא והדבר צ"ע טובא ומוכרח מזה דבאמת אף מי שא"ל קרקע יכול לומר אשר נתת לי מפני כלל א"י שנתקדשה עבור ישראל וזה היא אדמתינו מצד הקדושה אך כשיש לישראל אחר קנין בה וה"ה של ישראל אחר א"י לומר האדמה אשר נתת לנו מצד קדושת הארץ כיון דיש בה עצמיית קנין לישראל אחר אבל כשאין לישראל אחר חלק בה יכול לומר הש"ל מצד קדושת א"י דהיא לנו ולכן לפמ"ש הפוסקים דאע"ג דאין קנין דרבנן מועיל לדאורייתא מ"מ הוי הפקר דהפקר ב"ד הפקר מה"ת רק דאינו שלו מה"ת ולפ"ז כיון דאין רשות של ישראל אחר מעכב שוב מביא וקורא מצד שיש לנו קדושת הארץ אתד"ק:

והנה צריך להוסיף ביאור דלכאו' יקשה לפ"ז אמאי נשים וכל אותם שלא נטלו חלק בארץ אם יש להם קרקע לא יוכלו להביא בכורים ולקרות מקרא בכורים מה"ט ונראה דהענין היא משום דקדושת א"י נתקדשה בעבור ישראל מבאי הארץ ויש הרבה דברים שצריך ביאת כולכם דוקא כמו תו"מ לדעת הר"מ וכן יובל לד"ה הרי קדושת הארץ מכוחן של ישראל והיא רק מכחן של ישראל שנטלו חלק בארץ אבל גרים ונו"ע א"ל חלק בקדושת הארץ ולזאת לא יוכלו להביא בכורים גם מפאת קדושת הארץ בכלל משא"כ ישראל שפיר מביאין וקוראין מצד שע"י נתקדשה אר"י ויכולין לומר אשר נתת לנו היינו לענין הקדושה שיש לה קדושת א"י אך ז"ד כשאין רשות ישראל אחר מעכב מה שהיא בעצם שלו וזה מוכרח וברור בדעת הגאונים ז"ל:

ואם כנים הדברים י"ל בזה ד' הר"מ ז"ל התמוהים שפסק דק"פ לאו כקה"ג דמי ופסק האחים שחלקו לקוחות וקשה קושית הגמ' איך משכח"ל דמייתי בכורים, ולהנ"ל י"ל דלכאו' כיון דיכול לקרוא מצד קדושת הארץ א"כ מה בכך דאחין שחלקו לקוחות כיון דהיא רק מצד ספק דא"ב היא מצד ספק וא"כ אינו בבירור דרשות אחר מעכב וא"כ שפיר יכול לקרות אע"ג דאינו שלו מ"מ כיון דגם של חבירו אינו בברור מ"מ יכול לקרות מצד קדושת הארץ, אך ריו"ח לשיטתו דס"ל א"ב מצד ודאי ואמרינן דהוי לקוחות בבירור והוי רשות אחר מעכב עליו משא"כ לדידן דס"ל דא"ב מצד ספק שפיר י"ל דא"ס מוציא מידי ודאי וכיון שכן שפיר מביא וקורא וא"ל דא"כ אמאי באילן אחד לר"מ ובב' אילנות לחכמים מביא וא"ק ז"א דהתם כיון דהוי ספק אי קנה קרקע הרי איכא חזקת מ"ק והוי כודאי של המוכר משא"כ הכא באחין שחלקו הוי ספק גמור ושפיר י"ל כנ"ל דשוב יכול לקרות מכח קדושת הארץ וז"נ:

אמנם כן בעיקר הדבר שהכריחו הגאונים ז"ל דמכח קדושת הארץ בלבד יכולין לומר הארץ אשר נתת לנו אף שבאמת אין לנו עתה קנין בה יש לעי' עוד ומקודם נברר מה שפסק הר"מ ז"ל להלכה דקדושת עזרא לא בטלה מה הכוונה בזה אם רק הקדושה לא בטלה אבל הקנין שלנו בטל אחרי שנכבשה הארץ ע"י רומא או דהפירוש דא"י שלנו הוא עוד היום:

והנה הר"מ ז"ל בה' תרומות וביותר ביאור בה' בית הבחירה נתן טעם דקדושת הארץ הראשונה בטלה וקדושה השני' לא בטלה משום דהקדושה הראשונה בימי יהושע הי' ע"י כיבוש מלחמה ולכן כשנכבשה ע"י נ"נ בטלה הקדושה משא"כ קדושה שני' דהי' ע"י חזקה לכן לא בטלה ע"י כיבוש ונשארה בקדושתה ועיי"ש בכ"מ שתמה הא גם בפעם הראשונה הי' חזקה ג"כ ומה בכך דהי' כבוש מלחמה, ובגליון הר"מ ז"ל אשר לי בפ"י מה' בית הבחירה ה"ז כתבתי בזה"ל עי' בכ"מ מה שתמה ע"ז ועי' בצל"ח ברכות ד' ד' ע"א ד"ה ראוים מ"ש בזה לת' דהר"מ ז"ל ועדיין צ"ע עפ"ד הנמוק"י פ"ד דב"מ בענין ד' אמות וה"נ דכוותי' ואולי י"ל שדמי למ"ש המל"מ בפ"ב מה' זכי' ומתנה ה"י ודוק כי קצרתי עכ"ל עה"ג:

אמנם להסביר ד' הר"מ ז"ל במה שמחלק בין כיבוש לחזקה שאינו מובן וכ"כ בזה במק"א [עי' בכלי חמדה בפ' שלח אות ד' אוק"ב מה שכתבנו בזה] נלענ"ד דכוונת הר"מ ז"ל לפ"מ שכ' המל"מ בפרשת דרכים בדרך הקודש דלהלכה נראה דקי"ל ארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו והי' באמת שלנו עוד קודם כיבוש הארץ דא"א ע"ה קנאה בחזקה שצוה אותו הקב"ה קום והתהלך בה רק דקדושת הארץ לא היתה כ"א ע"י ביאת ישראל לא"י וזה הי' ע"י כיבוש מלחמה לכן כשנתבטל הכיבוש נהי דא"י נשארת לנו מוחזקת מאבותינו מ"מ הקדושה נתבטלה כיון דהי' רק ע"י כיבוש נתבטלה ע"י כיבוש משא"כ קדושה השני' דהיתה ע"י חזקה וכיון דזה דא"י מוחזקת מאבותינו ע"י חזקת אאע"ה לא נתבטלה בשום אופן שוב עתה שנוסף ע"י החזקה קדושת הארץ גם זה לא נתבטלה ומצורף זה לחזקת אאע"ה שנעשית שלנו ונוסף לזה חזקת עזרא שנתקדשה בקדושת הארץ ולכן קדושה שני' לא בטלה:

ובאמת נראה שמ"ש הר"מ ז"ל פ"א מה' תרומות ה"י עכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצות אלא ה"ה בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינו ככבוש יחיד אלא מפריש תו"מ ומביא בכורים מה"ת כאלו לא נמכרה לעכו"ם מעולם, והרב המבי"ט ז"ל בקרית ספר נתחבט בביאור הדברים ורצה לפרש ד' הר"מ ז"ל על קדושה שני' אמנם כבר תמהתי עליו דא"א לומר כן בדעת הר"מ ז"ל דהרי הר"מ ז"ל ס"ל דבימי עזרא תו"מ היא רק דרבנן, אמנם ברורן של דברים בדעת הר"מ נראה דס"ל כיון דא"י מוחזקת מאבותינו ודבר זה א"א להתבטל בשום פנים א"כ אף כשמוכרה לעכו"ם אינו אלא שיש לו זכות לזרוע בהשדה כמו שהיתה קודם כיבוש הארץ בימי יהושע כמו"ש התוס' ר"ה ד' י"ג וכפירוש הג' בעל מל"מ ז"ל דיש להם רשות לזרוע והזרעים היא לגמרי שלהם ולא כמ"ש הטו"א דהוי בגדר שותפין רק דלענין זה הי' שלהם קודם כיבוש וכן עתה לאחר כיבוש שנוסף עליו קדושת א"י א"א בשום אופן לבטל הקדושה ג"כ ע"י המכירה רק יש להם זכות זריעה עד"ז שמוכר לו הישראל את השדה ולכן כשלוקח ממנו ישראל ה"ה לגמרי בקדושתה כמות שהיתה דמכירה אינו מבטל הכיבוש ומכ"ש הקנין שנתן הקב"ה לאברהם ע"י חזקה, ונראה לענ"ד דפלוגתא אי יש קנין לנכרי להפקיע מתרו"מ או לא תלי' בזה אי א"י מוחזקת מאבותינו ולפ"ז להלכה דקי"ל דא"י מוחזקת מאבותינו והקרקע היא שלנו ממש לזאת א"ק לנכרי להפקיע אותה מתרו"מ, אמנם מ"ד דס"ל יש קנין ס"ל דא"י אינה מוחזקת מאבותינו רק ישראל שקנאו אותה בכיבוש מלחמה וכיון שכן כשמכרה לעכו"ם ה"ה לגמרי של העכו"ם כמו שהיתה קודם כיבוש וממילא נפקעת קדושתה ג"כ והרב המרי"ט ז"ל רוצה לתלות בהקדש ולענ"ד נראה ברור דהקדש תלוי בקנין וכדברינו ומעתה נראה דלא כד' הגאונים ז"ל דמצד הקדש בלחוד יכול לקרות רק מצד דכשמכרה לנכרי א"י למכור גוף הקרקע בשום אופן כיון דא"י מוחזקת מאבותינו והוי כמו קודם כיבוש א"י דאין להם אלא הרשות לזרוע בהשדות והפירות שלהם אבל גוף הקרקע אינה יכולה לצאת מרשות ישראל משא"כ כשמוכרה לישראל אחר הוי מכירה חלוטה כיון דבמכירה זו אינה יוצאת מרשות ישראל המכירה קיימת ולפ"ז נסתרו ד' הגאון בעל טיב גיטין דכשהשדה הפקר יכול לקרות מצד קדושת הארץ, אך זה יספיק לשיטת רש"י ז"ל דדוקא ישראל הלוקח ממנו חזרה מביא וקורא אמנם לשיטת ר"ת ז"ל דכל אדם הלוקח מהנכרי מביא וקורא לכאו' לא יתכן זה אם לא שנימא דישראל המוכר שדהו לנכרי נהי דאינה נעשית של הנכרי אבל מרשותו של ישראל נפקעת כיון דהוא מסתלק מהשדה וה"ה הפקר לכל ישראל ולכן כל ישראל יכול לומר עלי' אשר נתת לי כיון דאין רשות ישראל אחר עלי' וגם היא יכול לזכות בגוף הקרקע שלא תוכל לצאת מרשות כלל ישראל וה"ה כמו דאמר רבא בככר של הפקר הר"ז הקדש עי' בנדרים ל"ד כיון דבידו לזכות בה ה"ה יכול להקדישה, וה"ה לענין הבאת בכורים וצ"ע עוד בכל זה לעת הפנאי:

ובאמת בענין א"י בזה"ז אם יש לנו חלק ונחלה בא"י יש לעי' הרבה וז"ל התוס' במס' ב"ב ד' מ"ד ע"ב ד"ה דלא הוה לי' ארעא מעולם מכאן תשובה לאומרים דמה שנהגו לכתוב בהרשאות ונתתי לו ארבע אמות בחצרי אע"ג דלית לי' קרקע משום דא"ל אדם שא"ל ארבע אמות בא"י דקרקע אינה נגזלת א"נ דאין לך אדם שא"ל ד' אמות לקברו דהכא משמע דאפשר שא"ל קרקע וכו' עכ"ל ונראה ביאור דה"ק דלכאו' אינו מובן במ"ש דקרקע אינה נגזלת הא בכיבוש מלחמה לכ"ע מהני אף בקרקע לכן נראה דכוונתם היא למ"ד א"י מוחזקת מאבותינו והיינו מטעם חזקתו של אאע"ה שהחזיק בארץ עפ"י ציוי הקב"ה וא"כ כמו דאמרינן דקדושה שני' ל"ב מצד דכיבוש אינו מבטל החזקה שהחזיקו בה ישראל א"כ ה"ה דהכיבוש אינו מבטל החזקה של אאע"ה וממילא הקרקע שלנו ואי משום גזילה ע"ז אמרינן דקרקע אינה נגזלת וה"ה של ישראל, ואח"כ כתבו א"נ היינו אם נימא דא"י אין מוחזקת מאבותינו וא"כ אפי' א"נ דקדושה שני' ל"ב משום דאין הכיבוש מבטל החזקה של ישראל מ"מ זה רק לענין גדר הקדושה שפיר י"ל דלא בטלה משים דהקדושה לא הי' ע"י כיבוש לא בטלה קדושת הארץ אפי' אם כבשוהו נכרים אבל מ"מ אין הקרקע של א"י של ישראל דבמה שנוגע להקנין של ישראל בהקרקע מהני כיבוש להפקיע מישראל וא"כ אין לנו קרקע בא"י לכן מוכרחין לומר מצד ד' אמות של קבורה, ולפ"ז נראה מד' התוס' דלמ"ד א"י מוחזקת מאבותינו באמת הקרקע שלנו כמות שהיתה כיון דאין קרקע נגזלת, אך א"כ יקשה איך משכח"ל מי שא"ל קרקע והא באמת יש לכל ישראל קרקע בא"י בשלמא על ד"א של קבורה י"ל דא"ז בגדר יש לו קרקע ון דאינה שלו אלא לאחר מיתה ומת אינו בר קנין א"כ אינו בגדר יש לו קרקע אבל קרקע בא"י כיון דאמרינן דקרקע אינה נגזלת וה"ה באמת של ישראל כמות שהיתה א"כ הרי יש לו קרקע ואפי' א"נ כמוש"כ דאין לישראל יותר ממה שהי' להם קודם כיבוש הארץ ע"י יהושע מ"מ כיון דמבואר בש"ס דלמ"ד דא"י מוחזקת אמרינן א"א דבר שאינו שלו אע"ג דיש להם רשות לזרוע מ"מ גוף הקרקע הוא של ישראל א"כ אמאי לא יהי' בגדר יש לו קרקע בא"י, ומה שנלענ"ד בזה דהנה התוס' כתבו הטעם מצד דקרקע א נה נגזלת נראה מזה דאי אמרינן קרקע נגזלת אפי' למ"ד א"י מוחזקת מאבותינו וקודם הכיבוש הי' שלנו מ"מ עתה שכבשוהו האומות מאתנו אע"ג דלא בטלה קדושתה מ"מ במה שנוגע לענין קנין ה"ה גזילה מאתנו ומעתה י"ל לפמ"ש התוס' בסוכה בסוגי' דאוונכרי דאע"ג דקרקע אינה נגזלת מ"מ היכא דנשתקעה שם הבעלים יצאה מרשות הבעלים עיי"ש מה שהאריכו בזה, ומעתה נראה דבארץ ישראל כשאנו דנין לענין כלל ארץ ישראל בודאי דלא נשתקעה שם הבעלים וזה שמה וזה זכרה ארץ ישראל והרי שם הבעלים עלי' א"כ בכללי ארץ ישראל לנו הוא משום דאין קרקע נגזלת כ"ז שלא נשתקעו שם הבעלים, אמנם כשאנו דנין לענין כל פרט ופרט אם יש לו עוד חלקו בא"י הרי נשתקעה שם הבעלים ואינו בגדר יש לו קרקע בא"י ולכן זה שא"י שלנו אינו מועיל לאיש פרטי שיהי' בגדר יש לו קרקע בא"י כנלענ"ד בכוונת התוס' וכ"נ דעת הרמב"ן ז"ל בח' שם שלכאו' קשה לרדת לסוד"ק אחרי שכתב בסודה"ק דאם קנו בני העיר בית הקברות יכול לכתוב מדין התלמוד הרשאה על סמך קרקע זו אע"פ שאינה מסוימת וכן אם יש בהכ"נ בעיר עיי"ש א"כ אמאי כתב בפשיטות דעל ד' אמות בא"י א"א לסמוך ומ"ש זמ"ז אמנם להנ"ל א"ש דד' אמות בא"י הוי בגדר אינו שלו כיון דנשתקעו שם הבעלים הפרטיים משא"כ בבהכ"נ של בני העיר הרי ידעינן דכל אלו הם בעלים ויש לכל אחד חלק אלא שאינו מסוים במצריו ועי' ברמ"ה ז"ל שכ' באות קנ"ג דלכן ל"מ אם יש לו ד' אמות של קבורה או בא"י משום דל"מ לה דמצי לאקנויי אלא אגב ארבע אמות דאיתני' ברשותי' מהשתא עכ"ל ולכאו' צ"ע הא קרקע אינה נגזלת וע"כ כדאמרן ויש להאריך עוד הרבה בזה ואכ"מ:

יא) שם בר"מ ז"ל ה"ז המוכר שדהו וכו' בזמן שהיובל נוהג הר"ז מביא וקורא ביובל ראשון בלבד שעדיין לא סמכה דעתו של מוכר שתחזור לו הקרקע אבל אם חזר ומכרה ביובל שני הר"ז מביא וא"ק שהרי סמכה דעתו שאין לו [פירוש ללוקח] אלא הפירות וק"פ אינו כקה"ג עכ"ל:

הנה רבינו המהרש"ל ז"ל ביש"ש תמה מאוד על דין זה דר"ח מנ"מ בין יובל ראשון לשני ומה נפ"מ אי ס"ד דמוכר הא סוף כל סוף הדין דחוזר ביובל, והנה לפ"מ שלמדתי מד' האחרונים ז"ל נראה דהפירש היא דביובל ראשון דלא ס"ד דמוכר שתחזור לו הקרקע נהי דבאמת חוזרת היא ביובל מ"מ מקנה לו הקרקע ג"כ וא"כ השדה עד היובל של הלוקח וקנין קרקע לזמן ג"כ קה"ג הוא ויש להסביר הדבר כיון דגוף הקרקע קני' לו לזמן הרי יכול לחפור בה בורות שיחין ומערות דנהי דקי"ל דמוכר שדהו לחבירו בזמן שיובל נוהג אסור לחפור בה בורות שיחין ומערות היינו משום דכתיב בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו היינו בעינא כמות שהי' וכיון שהוא לטובת המוכר אף הוא אינו מקפיד ע"ז יכול הלוקח לחפור בה בורות שיחין ומערות דבשלמא שלא יחזור ביובל אינו ביד המוכר למחול כיון דהיא מטעם. כי לי הארץ כמו שכ' הרמב"ן ז"ל משא"כ חפירת בורות כיון דהמוכר בעצמו מותר לחפור בשדהו מה שירצה וניתן לו רשות על זה שוב יכול להרשות גם ללוקח על זה וא"כ דברי הר"מ ז"ל מדוקדקין היטב דביובל ראשון לא סמכה דעתו שתחזור לו הקרקע הרי יש לו באמת קנין לזמן בהקרקע ג"כ ולכן מביא וקורא משא"כ ביובל שני הרי סמכה דעתו של מוכר שאין לו ללוקח אלא פירות וא"כ באמת אין לו קנין בגוף הקרקע כלל וק"פ לאו כקה"ג, אך מה שקשה לפ"ז א"כ מה מקשינן בגמ' על הא דאמר ריו"ח האחין שחלקו לקוחות דאיך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד דהיכא משכח"ל בכורים הא להנ"ל משכח"ל במכר לזמן דאינו חוזר ביובל וא"כ אינו בכלל דישוב בעינא ביובל וא"כ פשיטא דמותר לחפור בה בורות שיחין ומערות וא"כ נהי דהוי רק קנין לזמן מביא וקורא וא"כ שפיר משכח"ל בכורים ואפי' א"נ כמ"ש בח' דנראה דאע"ג דקי"ל דמוכר שדהו לס' שנה א"ח ביובל מ"מ לכתחלה אסור למכור שדהו לזמן להפקיע ממצות יובל שמצות התורה היא למכור שדהו סתם שיחזור ביובל ונהי דהמכירה קיימת משום דלא עבר על הלאו דהארץ לא תמכר לצמיתות ול"ש בזה אעל"מ אבל אסור לעשות כן מ"מ באחין שחלקו לפ"מ דקי"ל דא"ב הוא רק בספק א"כ בודאי מותרין למכר לזמן אע"ג דמפקיע מספק ממצות יובל מ"מ הרי עיד"ז מביא את עצמו לידי חיוב בכורים שמחויב להביא מספק ומותר לעשות טצדקי להביא בכורים בכל שנה ושנה מה שמחויב מספק אפי' אם מפקיע את עצמו עיד"ז מחיוב מצות יובל אשר אין חיובא אלא מספק:

אך י"ל דבאמת קושית הגמ' רק לריו"ח לשיטתי' דס"ל דא"ב מצד ודאי וא"כ ליכא מצות בכורים וא"כ אסור להפקיע א"ע ממצות יובל ושפיר מקשינן בגמ' איך משכח"ל בכורים, אמנם להלכה דקי"ל דהיא רק מחמת ספק שפיר משכח"ל בכורים כנ"ל:

הן אמת שמד' הג' בעל אור החיים ז"ל בפ' בהר כ"ה ט"ו בסוד"ה במספר אחר היובל לפמ"ש להסביר טעם הר"מ ז"ל דמוכר לס' שנים א"ח ביובל משום דאינן מוכר לו אלא הפירות ונראה דס"ל דאסור לחפור בה בורות שיחין ומערות, אמנם כ"כ בח' שזה גרם לו שאשתמיט לי' לשעה מקורן של ד' הר"מ ז"ל מימרא דר' קטינא בב"מ ד' ע"ט ע"א מדכתיב והארץ ל"ת לצמיתות וכו' יצתה זו שאע"פ שיש שם יובל אינה נצמתת נראה מבואר היפך ד' הרב ז"ל רק דאפי' אם מכר גם הקרקע כיון דאינה מוכרה לצמיתות אינו חוזר ביובל:

אמנם כן עיקר פירוש הגמ' דביובל ראשון לא סמכה דעתו צע"ג אמאי לא ס"ד שיחזור ביובל, והנה לפירוש רש"י ז"ל דפירש יובל ראשון היינו היובל הראשון בישראל י"ל בטו"ט דרש"י ז"ל לשיטתו דס"ל דבבית שני לא הי' היובל נוהג משום דלא הי' כל יושבי' עלי' ור"ת ז"ל תמה ע"ז דא"כ איך משכח"ל יובל הא א"א שלא ילכו בכל שנות היובל איזהו אנשים מא"י לחו"ל ולא משכח"ל שיהי' כל יושבי' עלי' והכריח מזה ר"ת ז"ל דהפירוש כל יושבי' עלי' היינו שצריך להיות בא"י מכל הי"ב שבטים ואפי' אם הם רק מקצתן הוי בכלל כל יושבי' עלי' אמנם הרמב"ן והרשב"א ז"ל הסכימו עם רש"י ז"ל דכל יושבי' עלי' היינו כל ישראל אמנם ל"צ כל ממש דרובם ככולם וממילא א"ש דמשכח"ל יובל דאפי' אם מועט מישראל הולכין לחו"ל הוי בכלל כל יושבי' עלי' והוי יובל מה"ת, ומעתה י"ל בזה הפירוש דקודם היובל הראשון שהי' בישראל הי' מביא וקורא משום דלא סמכה דעתם שיחזרו השדות ביובל משום דהי' מסופקין בהפירוש דכל יושבי' עלי' והוי ס"ל דבעינן כל ממש וא"כ לא משכח"ל יובל משא"כ כשהי' היובל הראשון ונפסק מפי הסנהדרין דיובל נוהג והיינו משום דל"צ כל ממש וסגי רוב וא"כ שוב ידעו כל ישראל דיהי' היובל נוהג לדורות ושוב סמכה דעתם שיחזור ביובל וא"כ הוי רק ק"פ ואינו קורא אמנם פירוש הר"מ ז"ל דמפרש על כל מוכר שדהו לדורות דבפעם הראשון שמוכר שדהו לא סמכה דעתו דמוכר שתחזור אליו השדה ביובל אע"פ שרואה שאחרים החזירו את השדות ביובל זה אין לו מובן לכאו' דמה בכך דהוא עוד לא מכר שדהו מ"מ כיון שרואה שהיובל מתנהג בישראל והשדות חוזרות לבעליהן ביובל א"כ אמאי לא סמכה דעתו ומה שנ"ל בזה לחומר הנושא בשנדקדק בלשון הר"מ ז"ל שכ' שלא סמכה דעתו של מוכר שתחזור לו הקרקע שאין לו מובן לכאו' מה שכ' שתחזור לו הקרקע ומה נפ"מ הוא או ישראל אחר כיון דהשדות חוזרות ביובל א"כ אמאי לא תחזור הקרקע גם אליו לכן נראה בכוונת הר"מ ז"ל דהנה נראה פשוט דהלאו דל"ת לצמיתות אינו אלא אם מכרו עתה לעולם אבל אם מוכר לו בסתמא שחוזרת ביובל ואח"כ ביובל קודם אם בא אליו הלוקח ומשלם לו עוד הפעם עד היובל השני אינו עובר על הלאו כיון דלא מכר לו לצמיתות לא בפעם הראשון ולא בפעם השני והנה יש כמה תנאים וגדרים שתהי' השדה חוזרת ביובל א' קידוש ב"ד חודש תשרי לפמ"ש הריטב"א ז"ל בחולין ק"א ע"ב אם אין הב"ד מקדשין החדש בכוונה שלא יהי' המועדות ליכא מועדות כלל וגם בשמים אין מקדשין את החדש א"כ משכח"ל שלא יהי' יובל כלל, ב' אם הב"ד לא יתקעו בשופר ביוה"כ אין כאן יובל, ג' אם רבים מישראל לא שלחו עבדיהם ביובל ג"כ אין נוהג דין יובל ולזאת יחשוב המוכר בלבו שבודאי קודם יובל יתפשר עם הלוקח להניח השדה אצלו באופן שישלם לו הלוקח את השדה מחדש עכ"פ לא יבוא לזה שתחזור אליו השדה בחזרה ומקנה לו גוף הקרקע אמנם ביובל שני שרואה המוכר שבאמת בא אליו השדה בחזרה אפי' אם מכרה אח"כ לאדם אחר שוב המוכר מכוין רק לק"פ דסמכה דעתו שהשדה תשוב אליו ולכן מביא וא"ק ויש לעי' עוד בזה טובא:

וראיתי להג' ברוך טעם ז"ל בסוגי' דק"פ האריך בטעם וסברא בזה ולא ירדתי לסו"ד אם כוונתו להסביר רק שיטת רש"י ז"ל או גם שיטת הר"מ ז"ל כמו שנראה מדבריו, ולענ"ד אף אם יהיבנא לי' כל דבריו שם לא יספיק אלא אם המוכר ימכור ביובל שני ג"כ ללוקח ראשון אבל מסתימת לשון הר"מ ז"ל נראה מבואר דאף אם אח"כ מוכר לאחר ג"כ הלוקח אינו מביא כיון דהמוכר כבר סמכה דעתו שתחזור אליו הקרקע ביובל וזה אינו מתורץ עפ"ד הרב ז"ל:

שו"ר להג' בעל קרית ספר ז"ל שכ' דהא דס"ל לר"מ ז"ל דביובל ראשון מביא וקורא הוא רק מדרבנן אבל מה"ת אינו מביא דק"פ לאו כקה"ג דמי וראי' מדאיצטריך קרא לרבא ולביתך דמביא וקורא משדה אשתו עכ"ל והנה הראי' אינה מובנת כלל דהרי אשתו יודעת בבירור שאינה מקנה להבעל אלא הפירות לפ"מ שפסק הר"מ ז"ל דירושת הבעל לאו דאורייתא ול"ש בזה הסברא דלא סמכה דעתו, ועיקר דבריו שהיא רק מדרבנן מלבד שהו"ל לפרש דנפ"מ טובא לענין שצריך להקדיש מצד חולין בעזרה וכיו"ב מלבד זאת מסתימת כל הפוסקים נראה דמה"ת מביא וקורא וצע"ג לברר הענינים:

יב) שם בר"מ ז"ל ה"ח הפריש בכורים וחלה והר"ז מסוכן זה שראוי ליורשו מביא וא"ק עכ"ל מקור הדברים מירושלמי פ"א ה"ה בזה"ל ר"א בשם ריו"ח היורש מביא וא"ק מה אנן קיימין אם יורש בחיי אביו שלוחו הוא, ואם לאחר מיתת אביו שלו הן אלא כי אנו קייימין כשהי' אביו חולה או מסוכן עכ"ל הירושלמי, והנה יש לדקדק על הר"מ ז"ל דשני לשון הירושלמי דמבואר שם דין זה על בן היורש מאב אמנם בר"מ ז"ל דקדק לכתוב "זה שראוי ליורשו" להורות דלאו דוקא בבן היורש מאב דינא הכא רק דבכל הראוי לירש דינא הכא דלאחר מיתת המוריש ה"ה שלו ומביא וקורא וצ"ע בזה במה פליגי:

ומה שנלענ"ד שמזה יהי' ראי' למ"ש הגאון בעל מרכבת המשנה ז"ל בח"ג בה' בכורים בפרקין הי"ג לת' דעת הר"מ דלא פסק ענין דיחוי בבכורים הן בהפרישן ושגרן ע"י שליח והן בהפרישן קודם החג ומביאם אח"כ דהוא משום דהר"מ ז"ל לשיטתו דפסק בפ"ב מה' בכורים כגמ' דילן דבכורים אינו חל עליהם קדושת בכורים קודם שבאים לירושלים וה"ה כחולין לכל דבר ואין דחוי בחולין ולכן ס"ל לר"מ ז"ל דאינן נדחין משום דהי' ראוין לקריאה מקודם משא"כ הירושלמי לא מייתי כלל ד"ז דאין הבכורים מתקדשין אלא כשבאו לחומת ירושלים ונראה דהירושלמי ס"ל דמיד כשהפרישן חל עליהם קדושת בכורים והאוכלן לוקה דהוי בגדר הקדש ושפיר פוסל בהו דחוי עי"ש באריכות, ומעתה נראה דהירושלמי לשיטתו דס"ל דמיד שהפריש בכורים ה"ה קודש וא"כ אינן בגדר ירושה כלל ככל הקדשים דל"ש בהם ירושה כלל דאינן שלו וא"כ לכאור' קשה טובא איך פשיטא לי' לירושלמי דלאחר מיתת אביו ה"ה שלו ומביא וקורא הא אינן בגדר ירושה כלל וזה תימה גדולה לשיטת המרכבת המשנה לכן נראה דמה"ט נקט הירושלמי הדין דוקא בבן היורש מאב וס"ל לירושלמי דבן עדיף מיורש בזה כיון דנפש הבן ונפש האב אחת היא וכמו דמצאנו בנזירות דהבן מגלח על נזירות אביו עי' בנזיר ד' ל' ע"ב דהלכה היא בנזיר ודוקא בן ולא בת ועי' בר"מ ז"ל שם אע"ג דפסק דהוא בגדר ירושה מ"מ רק הבן יורש ולא הבת והיינו מטעמא דבן עדיף מיורש וגם בקדשים יורש מאביו וכן מוכרח מד' הר"מ ז"ל פ"ג משגגות ה"ג שכ' בזה"ל יתר ע"ז אמרו הפריש חטאתו על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום ואם הביא כפר ואין צריך לומר שאם הפרישו אביו ומת והי' הבן מחויב באותו חטא שלא יביאנה הבן על חטאו עכ"ל ועי' במר"י קורקס מובא בכ"מ שם שקיים הגירסא ואם הביא כפר ולכאו' לפ"ז ה"ה במת האב והביא בנו כיון דהר"מ ז"ל כתב רק דק"ו שלא יביאנה ולא סיים דאם הביא לא כפר נראה דגם בזה אם הביא כפר והוא פלא דהא מחויב להביא חטאת משלו ואיך יביא קרבן של אביו על חטאו הא אינו בגדר ירושה כלל ובפרט דהאי חטאת שמתה בעלי' למיתה אזלא וע"כ צ"ל דסד"א דאם הבן מחויב באותו חטא כיון דנפש הבן ונפש האב אחד היא לא הוי בגדר חטאת שמתו בעלי' ואפי' לפי הגירסא דגם בשל עצמו לא כפר וא"כ מכ"ש בבנו ג"כ קשה הא הוי משנה שא"צ כלל כיון דהקרבן אינו שלו וע"כ כדאמרן [ולכאו' עלה בדעתי דבחטאת כיון דבעי לי' לכפרה כדידי' דמי והוי בגדר ירושה והא דגמירי בחטאת שמ"ב דלמיתה אזלה היינו אם אין בין היורשים מי שמחויב חטאת על חטא זה, אך ז"א דהרי אסיקנא בחולין ד' מ' ע"ב דסברא זו לא קיימי במסקנא דיהי' בגדר שלו מטעם זה אף לענין שיהי' יכול לאסרה מכ"ש דאינו משום זה בגדר ירושה וע"כ כדאמרן דבן עדיף בזה מיורש משום דהוי כגופו דאב ובענין זה ראיתי דבר פלא בס' יערות דבש ח"ב ד' קפ"א ע"א [ד' ווארשא] שכ' בד' התוס' דתמהו דאיך טימא הקב"ה למשה הא כהן הוא ותי' דמשה הוי בגדר בן ותמה המרש"א הא כה"ג אינו מטמא לבנו וכתב הגז"ל דהענין דכה"ג אינו מטמא לבנו אע"ג דבנו אינו בגדר קרוב אלא כגוף אחד היא כמו דאמרינן כמה פעמים בש"ס ונפש הבן ונפש האב אחד הם נראה דהיא מטעם משום זה היא שהוא כה"ג הוא ודאי ואם הוא בנו הוא ספק ולכך לא דחי ולפ"ז במשה שקרוי בן למקום לא שייך ספק הותר לטמא עכ"ל ממש ולכאו' תמי' מאד א"כ אמאי כה"ג אינו מטמא לאביו הא בזה איכא ממ"נ כנ"ל ועיי"ש היטב ביערות דבש ותבין דברינו, ולהצדיק את הצדיק נלענ"ד דמה שכ' שכה"ג ראוי שיטמא לבנו משום דנפש האב ונפש הבן אחד הוא היינו דוקא אם בשעה שהוליד את בנו זה כבר הי' כה"ג וכיון שהבן נולד מכה"ג לכן גם מפאת מעלת הכה"ג שיש לאב יתכן לומר שנפש האב ונפש הבן אחד הוא ויכול לטמאות לו משא"כ אם נעשה כה"ג לאחר לידת בנו שנוסף לו אח"כ מעלת הכה"ג וזה הוא שאסרו לטמא לבנו לא יתכן לומר ע"ז דנפש הבן אחד הוא עם האב שיהי' מותר לטמאות לו ומעתה ז"ד באב לבן משא"כ בן לאב כיון דבשעת לידת הבן לא הי' בבן מעלת כה"ג בשום אופן וכן אח"כ שנעשה כה"ג לא יתכן שיטמא לאביו מפאת דנפש האב ונפש הבן אחת היא כיון דנוסף אח"כ בבן מעלה שאינו מצד האב ודו"ק היטב, ובעיקר הדברים שכתבנו לחלק בין בן ליורש ע"ע מ"ש בזה בפ' פנחס בדיני נחלות ואכמ"ל יותר]:

ומעתה א"ש דהירושלמי לשיטתו דבכורים קדשי מיד א"כ אינן בגדר ירושה לכן הוכרח לומר דמיירי בבן דעדיף מיורש, אמנם הר"מ ז"ל דפסק להלכה כש"ס דילן דקודם שראו פני הבית המה כשאר חולין והוי בכלל ירושה כתב במכוון הדין בכל הראוי ליורשו שדוקא אם הי' חולה מסוכן אינו קורא אבל כשמת המוריש הר"ז מביא וקורא דשלו הן וזה כפתר ופרח בכוונת הר"מ ז"ל עפ"ד של הג' בעל מרכבת המשנה ז"ל:

אמנם עיקר דברי המרכבת המשנה צ"ע לענ"ד דעד כאן אמרינן דא"ד אלא בקדשים אבל בחולין אפי' במצות א"ד היינו דוקא בחוזר ונראה אלא שנימא כיון דאדחי אדחי ע"ז אמרינן דרק בקדשים א"ד אבל במצות איבעיא דלא אפשטא בסוכה ל"ג בהא דאין ממעטין ביו"ט אי אין דיחו אף לקולא, ומד' הר"מ ז"ל בהלכה נראה דס"ל דא"ד אצל מצות, אבל בנ"ד דא"ר עתה לקריאה והסברא כיון דמקודם הי' חזי לקריאה וכבר חלה עליו חובת קריאה לכן עתה שא"א לקרות אינו חזי למצותו זה י"ל בכל מקום דבכה"ג הקריאה מעכבת ואין בזה ענין לומר דלא אמרינן דיחו כ"א בקדשים, ואדרבה דרך פלפול י"ל דממקומו מוכרע דהירושלמי ס"ל ג"כ דקודם שראה פני הבית הוי חולין ול"ש בי' דיחו דא"כ אמאי פשיטא לי' לירושלמי דבן במת האב מביא וקורא הא במת האב נעשה הבן אונן ואונן פטור מן המצות ונדחה ממצות קריאה וא"כ נימא דיחו כיון דביום מיתת אביו לא הי' חזיא לקריאה מצד אנינות, א' כיון דהשתא ראוי אינו פוסל בי' דיחו כיון דאינן קדשים אינו פוסל בו דיחו היכא דחוזר ונראה, ובאמת עיקר ויסוד דבריו לעשות בזה פלוגתא בין הבבלי וירושלמי אם נתקדשו מיד או משבאו לירושלים צ"ע דהרי בגמ' דילן במס' מכות ד' י"ח ע"ב וד' י"ט ע"א מייתי הגמ' הנך שני ענינים ונראה דאין בזה פלוגתא כלל:

ומה שהביא הג' ז"ל ראי' מתוספתא דבכורים דאיתא התם בזה"ל ר"ש בן יהודה אומר משם ר"ש בכורים א"ח עליהם במחובר לקרקע משמע דרשב"י סובר דלרבנן חייבין עליהן במחובר ויש להם תיכף קדושת בכורים משעת הפרשה כמו תרומה, לענ"ד א"ר כלל די"ל דמיירי בגדל בירושלים בעציץ נקוב או בגג דא"נ דקדש במחובר הוי בכלל רואה פני הבית ולכן אפי' א"נ דירושלים לא נתחלקה לשבטים ובירושלים עצמה לא משכח"ל בכורים מ"מ משכח"ל כנ"ל, ויש לעורר הרבה בענינים אלו ואכ"מ אמנם מפני חיבת הקדש של הגאון בעל מרכבה"מ ז"ל שספרו בא עתה לידי והוא יקר המציאות מאוד אמרתי לרשום מה שיש לפלפל בדבריו וישמע חכם ויוסיף לקח:

יג) שם בהלכה הנ"ל הפריש בכורים ושלחן ביד אחר ומת השליח בדרך אע"פ שחזר הוא והביאן אינו קורא ולקחת ובאת עד שתהי' לקיחה והבאה כאחת עכ"ל הר"מ ז"ל, ביאור דה"ק דאם אינו מביא בעצמו ל"ש קריאה כלל דהשליח א"י לקרות משום דאינו שלו והמשלח א"י לקרות הנה הבאתי כיון דבאמת לא הביא בעצמו אמנם במת השליח בדרך וחזר הוא בעצמו והביאן א"כ יכול לקרות ועתה הנה הבאתי לכן צריך לטעמא דאינו קורא משום דכתיב ולקחת ובאת צריך שתהי' לקיחה והבאה כאחת, אמנם דעת הרשב"ם ז"ל דדוקא בכה"ג דהלקיחה והבאה לא הי' כאחת אינו קורא דגזיה"כ דלקיחה והבאה צריך להיות כאחת משא"כ אם הי' הכל ע"י שליח שפיר הבעלים יכולין לקרות אח"כ והנה הבאתי כיון דשש"א כמותו הו"ל כאלו הוא בעצמו הביאם, ובאמת סוגית הגמ' במס' ב"ב, ד' פ"א ע"ב הקונה אילן אחד לר"מ ושני אילנות לרבנן דמקשינן ודלמא בכורים נינהו ובעי קריאה ותי' דעביד להו כריוב"ח דאמר בצרן ושיגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא וא"ק ולא קאמר בפשיטות דמשלחן ביד שליח נראה כשיטת הרשב"ם ז"ל דאם משלחן לגמרי ביד השליח דהוי לקיחה והבאה באחד הבעלים קורין ולכן צריך לעשות דוקא כריוב"ח לשלוח ע"י שליח להביאן לירושלים ובאמצע הדרך יקחן הוא בעצמו מיד השליח או שיצוה אח"כ לשלחן לשליח אחר שיקח אותן מהשליח הזה דממילא בטל השליחות הראשון כיון דהשליחות של הראשון הי' להביאן לירושלים וכשלוקח הוא בעצמו מהשליח מקודם או שיצוה לשליח אחר ליקח אותם מהשליח הראשון הרי בטל שליחות של הראשון וא"כ לא הי' הלקיחה והבאה כאחד כמו במת השליח בדרך דבטל השליחות כיון דלא עשה שליחותו להביאן לירושלים וא"כ לא הוי הלקיחה והבאה כאחת ולכן אין בזה חיוב קריאה ועיי"ש בתוס' שתמהו באמת ע"ז דלמה צריך לומר דעביד להו כריוב"ח אמאי לא קאמרי ששיגרם לגמרי ביד שליח ועיי"ש שת' מדקאמר ר"מ מביא וא"ק משמע דהוא בעצמו יכול להביאם והוא דוחק דסוף כל סוף מוכרחין לומר דאין הוא בעצמן מביאן לגמרי אמנם לדעת הרשב"ם ז"ל הד' פשוטין:

וראה זה פלא שבפירוש רבינו גרשום ז"ל הנדפס מחדש בש"ס ד' ווילנא כתב לפרש ד' הגמ' דעביד להו כריב"ח בזה"ל והכא ליעבד הכא ששגרן ביד שליח ובחצי הדרך שגר שליח אחר שקיבלן מידו עכ"ל הרי דנראה להדי' דעתו ז"ל דאם אותו השליח יביאן לירושלים יעשה שליחתו יהי' הבעלים קורין לכן מפרש דשלח מקודם ביד השליח הראשון שיביאן לירושלים ואח"כ שלח שליח אחר שיקבלם מהשליח הזה באמצע דרך ובכה"ג כיון דהשליחות הראשון הי' שיוליכן לירושלים כיון דלוקחן ממנו באמצע הדרך או הוא בעצמו או ע"י שליח אחר, השליחות הראשון בטל ולא הוי לקיחה והבאה באחד ומוכרח דס"ל כרשב"ם ז"ל דאם לא בטל שליחות הראשון הבעלים מביאין וקוראין דיכולין לומר הנה הבאתי כיון דשש"א כמותו:

וראיתי להג' מוהר"י ענגיל ז"ל בס' לקח טוב כלל א' אות ב' שכ' להוכיח מהא דאמר דבצרן ושיגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא וא"ק משים דכתיב ולקחת והבאת ע"כ בעי' לקיחה והבאה באחד, דמזה מוכח דשליח אינו כבעלים וגם מעשיו אינו מתיחסת לבעלים, דא"נ כן ראוי שיוחשב לקיחה והבאה באחד כיון דגם הלקיחה נחשב שהבעלים לקחו וע"כ דהשליח כאדם אחר נחשב וגם המעשה אינה מתיחס להמשלח וע"כ שפיר לא היתה הלקיחה ע"י בעלים ע"כ עתה כשמביאין הבעלים לא הוה לקיחה והבאה באחד עכ"ל, ושגה בזה במחכ"ת דהרי מבואר ברשב"ם ז"ל דיכול לומר הנה הבאתי וע"כ דמעשיהם מתיחס להמשלח והכא טעמא אחרינא כיון דנעשה שליח לכל הבאה והרי מת באמצע ונתבטל השליחות גם מהלקיחה אבל היכא דהוא שליח וקיים שליחותו מוכרח מד' רבינו גרשום והרשב"ם ז"ל דמעשהו מתיחסת להמשלח ואפי' לפ"ד הר"מ ז"ל והתוס' דחולקין בזה וס"ל דאם מביא השליח אין הבעלים קורין הנה הבאתי נראה דג"כ מודים דמעשה השליח מתיחס להמשלח אבל לקרות הנה הבאתי זה לא יתכן אם לא הביא בעצמו וצריך לומר הנה שלחתי כי אע"ג דשליח ש"א כמותו הוא רק בשעת מעשה אבל כשעשה שליחתו הרי הוא אחר וא"כ כשאומר עתה לפני ד' הנה הבאתי כשכבר כלתה שליחתו של השליח הוי שקר כיון דכמות שהוא עתה אין הוא המביא וצריך לומר הנה שלחתי לכן דעת התוס' והר"מ ז"ל וכ"ד הרשב"א ז"ל דא"י לקרות ואין מזה ראי' דאין המעשה מתיחס להמשלח יהי' איך שיהי' מסוגית הש"ס א"ר כלל וז"ב ואמת: