ברמב"ן ז"ל פ' תבא וביתר ביאור בפ' בחקותי האריך בענין ב' התוכחות שבתו"כ ושבמשנה תורה, ותודה"ק דהתוכחות שבתו"כ המה על חורבן בית ראשון, והתוכחות שבמשנה תורה המה על חורבן בית שני, ואמרתי לבאר קצת בענין זה וזה החלי בעזהי"ת:

א) כתב בזה"ל ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות הראשון וכו' והוא שאמר והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהי' לרצון לו במקדש ההיא וכו' וכו' אבל הברית שבמשנה תורה רומז לגלותינו זה ולגאולה שנגאל ממנו וכו' ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני כמו שהעידו במס' יומא עכ"ל מבואר מד"ק שבא להוכיח דהקללות שבתו"כ קאי על בית ראשון לכן אמר בו והשימותי את מקדשכם ולא אריח וגו' אמנם בחורבן בית שני לא נאבד כלל ע"י חורבן המקדש, ולכאו' צ"ע דמה בכך דחסרה שכינה בבית שני מ"מ הרי בטל כל המקדש, ונראה שדעת הרמב"ן ז"ל כדעת הר"מ ז"ל דקדושת המקדש לא בטלה בבית ראשון בחרבנה דקדושה ראשונה ק"ל וקדשה לעת"ל ולזאת אע"ג דחרב המקדש מ"מ מותר להקריב בו קרבנות אלא שהקללה הי' וצא אריח בריח ניחוחכם וכיון שבבית שני לא ירד אש מן השמים לאכול הקרבנות נראה דהקללה נשארה אבל בחורבן בית שני לא נוסף כלל קללה במקדש וזה מוכרח בביאור ד' הרמב"ן ז"ל ולפ"ז הא דאמרינן דקדושת המקדש ל"ב ומותר להקריב קרבנות היינו משום דבקללות שבבית ראשון נאמר ולא אריח בריח ניחוכם וזה לא חזר נראה דמקריבין קרבנות אע"ג שחרב הבית והנה במשנה דמגילה ועוד אמר ר"י בהכ"נ שחרב וכו' ואין עושין אותו קפנדרי' שנאמר והשימותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין וראיתי להג' מוהר"י חגיז ז"ל בס' עץ חיים שכ' בזה"ל ויותר נראה לומר דדרש מסיפא דקרא ולא אריח בריח ניחוחכם דאף כשהן שוממין מקטירין ומקריבין במקומם כדתנן בסוף עדיות א"ר יהושע שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית א"כ בקדושתן הם אף כשהם שוממין עכ"ל וזה כד' הרמב"ן ז"ל, וראיתי בת' מרי"א הלוי שכ' לתמוה איך אפ"ל דמקריבין אע"פ שאין בית הא כתיב בתוה"ק ולא אריח בריח ניחוחכם והרי קרבן צריך שיקרב לשם ריח לשם ניחוח ועיי"ש מה שנדחקו בזה ולהנ"ל לק"מ דאע"ג דהקב"ה אמר כן שלא יריח אבל אנחנו מקריבין לשם ריח ולשם ניחוח והשי"ת הטוב בעיניו יעשה ובאמת לדעת הג' ז"ל דזה מעכב וא"א להקריב קרבנות בלא"ה י"ל כיון דזה נאמר בתוכחה שבבית ראשון וא"כ אע"ג דבחורבן בית ראשון לא הי' מקריבין מ"מ כיון דבית שני חזר למקומו הריח ניחוח וכיון שלא מצאנו בבית שני קללה זו נראה דעתה הקרבנות הם לריח ניחוח וא"כ שפיר מקריבין אע"פ שאין בית:

אמנם העיקר נראה כד' הרמב"ן והר"י חגיז ז"ל דאע"פ שאמר הקב"ה ולא אריח בריח ניחוחכם מ"מ אם אנחנו מקריבין לשם ריח לשם ניחוח שפיר מותר להקריב וזה מוכרח לדעת הרמב"ן ז"ל דבבית שני כיון דחסרה שכינה לא חזר הקב"ה מקללה זו, והבן היטב בכל זה כי הד"ח ולא נתבאר עוד בשום ספר:

אמנם כן בעיקר ד' הרמב"ן ז"ל שבחורבן בית שני לא נתחדש דבר בחרבנו לכאו' צ"ע מהא דמבואר בר"ה ד' ח"י ע"ב דד' צומות תלי' בבית כיון דהכתוב בבית עיי"ש כל הסוגי', ולהנ"ל כיון דבבית שני הקבעו ליו"ט עפ"י נביא כמבואר בזכרי' ח' וא"כ כיון דחורבן השני לא נשאר בבית כלל ומה שנוגע לקדושת בהמ"ק נשאר כמקדם כמו שנראה מד' הרמב"ן ז"ל א"כ אמאי לאחר חורבן הקבעו לצומות אך באמת לק"מ דמלבד דזה ודאי מודה הרמב"ן ז"ל דאע"ג דגם בבית שני חסרה שכינה ומקריבין אע"פ שאין בית מ"מ בהיות הבית בנוי הי' ירושלים תל תלפיות שכל ישראל נתקבצו שם ג' פעמים בשנה לעלות לרגל וגם הי' נוהג שקלים שהי' מתאחד לכל ישראל להקריב קרבנות צבור תו"מ וכיו"ב הרבה ענינים שצריכין בית דוקא וכשחרב הבית נתבטל הכל ואין לך חורבן הבית גדול מזה ושפיר ס"ל דתלנהו בבית אמנם מלבד זאת המעי' בסוגיות הש"ס שם יראה מבואר כד' הרמב"ן ז"ל דהנה לכאו' קשה טובא סגיות הגמ' שם דמקשינן על הא דקתני במשנה דבאב שלוחין יוצאין מפני ט' באב וליפקי נמי אתמוז וטבת וכו' אמר ר"פ הכא קאמר בזמן שיש שלום יהי' לששון ושמחה יש גזירת המלכות צום, אין גזירת המלכות ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין [ברש"י ז"ל כיון דרשות היא לא מטרחינן שלוחים עלי'] ומקשינן א"ה ת"ב נמי ומתרצינן שאני ט"ב הואיל והכפלו בו צרות דחרב הבית בראשונה ובשני' ונלכדה ביתר ונחרבה העיר עכ"ל הגמ' ולכאו' תמי' אמאי באמת רצו אין מתענין כיון דבאמת הי' שם צום ורק בזמן הבית הקבע ליו"ט א"כ עתה כשחרב הבית אמאי לא יקבע לצום מחדש וכן למה צריך לומר הטעם בט"ב משום חורבן ביתר ונחרבה העיר ת"ל משום חורבן בהמ"ק לכן נראה דמוכח מזה כדעת הרמב"ן ז"ל דמה שנוגע לעצם קדושת הבית לא חרב הבית בשני' כנ"ל ולכן באמת כיון דתלינהו בבית ובבנין בית שני הקבעו לימים טובים שוב י"ל דאף כשחרב הבית אין שם צום כיון דמה שנוגע לעיקר הקדושה לא חרב עתה יותר מכמות שהי' בזמן הבנין לכן דוקא בשעת גזירת המלכות מתענין אבל כשאין גזירת המלכות אע"ג דחרב הבית וא"ש תלי' בישראל אם רצו מתענין ואם רצו אין מתענין וע"ז מקשינן מ"ש ת"ב ולכן מוכרחין אנו לת' דבח"ב נקבע התענית מצד שאר חורבנות שהי' בו ועי' בריטב"א בר"ה שם מה שהאריך בענין זה לבאר הדברים ועיי"ש שכ' דגם ת"ב באמת תלי' ברצו מתענין אלא חכמים שאח"כ מפני שהוכפלו הצרות קבעו אותו לחובה ובזה יובן איך רבי רצה לעקור ת"ב הא אין ב"ד יכול לבטל ד' ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אמנם להנ"ל א"ש דבאמת מדינא גם ת"ב ה"ה ככל הצומות ועיי"ש שהאריך בזה אמנם עיקר הענין צ"ב אמאי באמת לא נקבעו לצומות לאחר חורבן כיון דתלי' בבית אמנם לדברינו א"ש:

ב) והנה ראיתי בת' הרי"ם בסוף הספר בח' לה' פסח ס' תכ"ט על מ"ש הרמ"א ז"ל ונהגו שאין מתענין בו תענית כלל כתב הוא ז"ל בזה"ל עפ"י מ"ס והב"י כתב דבגמ' משמע דאין איסור כלל בפ"ב דתענית מריש ירחא דניסן אתוקם תמידא דלא למספד ותמני' בי' דלא לאתנאה וכו' וקי"ל בטלה מג"ת וזה היפך המנהג וכו' ולענ"ד לק"מ דאמר פ"ק דר"ה מ"ד בטלה כמו בד' צומות דהי' יו"ט בזמן הבית ומ"ד לא בטלה הנהו דתלינהו בבית עיי"ש ונראה דטעם דמ"ד בטלה מג"ת דתלינן לכל הניסים דמגלת תענית בזכות הבית ואף פורים הי' בזמן שהקריבו כבר בבהמ"ק ולכך כשחרב הבית בטלו כ"ד צומות, וידוע שהבהמ"ק חרב והמשכן נגנז שלא שלטו יד במעשה משה רבינו ע"ה והענין המשכן מתהלך מאוהל כו' אל האוהל כמפורש בקרא וזה לא נסתלק מאתנו גם בגלות כדאמר בגמ' כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם ונתתי משכני וכו' יום שהוקם המשכן מי' עטרות ירידת השכינה לארץ כמפורש בספרי ובגמ' וזה עדיין עיקר קיום שלנו בגלות והתקוה לגאולה ואיך לא יהי' יו"ט זה נוהג ולמה יבטל וענין הבית הי' מקום קבוע לשכון בו ד' לא כהמשכן שהי' מתהלך ולכך כשנבנה הבית נגנז המשכן, וענין קביעות זה חרב ובטלו יו"ט שבמגלת תענית כי הני דתלינן בבית כנ"ל ולכך נלענ"ד אדרבה כל זמן שהי' בהמ"ק קיים לא הי' איסור דיו"ט ניסן מהקמת המשכן כלל כמובן, ולכך במגילת תענית לא הוזכר וגם יש בו תענית צבור ורק מריש ירחא ותמני' דאתוקם תמידא דשייך לבית אבל אחר שבטלה מג"ת ויו"ט התלוין בבהמ"ק הוקבע במס' סופרים היו"ט שמחמת המשכן עכ"ל:

הנה אנהיר לן עיינין לקיים ד' המס' סופרים שלאחר חורבן הבית אז שייך יו"ט על הקמת המשכן וזה לא תלי' בבית אדרבה זה תלי' בחורבן הבית דבזמן שיש בית המשכן נגנז ואין מקום לקדושת המשכן ולימים טובים שמפאת המשכן שאז הקדושה תלי' במקום משא"כ כשחרב חוזר וניער קדושת המשכן דהיא בחינת הלך מאוהל לאוהל ולכן הימי חנוכת המשכן המה ימים טובים לישראל, אמנם לד' הרמב"ן ז"ל הנ"ל שכ' דבחורבן בית שני לא הי' חורבן המקדש כלל שלא הי' בעצם קדושת המקדש בבנינו יותר קדושה מלאחר חורבן ונשארה קדושת המקדש במקומה וא"כ ממילא שלא יתכן לומר דחוזר וניער קדושת המשכן מה שהוא רק בכח כיון דנשארה לגמרי קדושת המקדש, ובכלל לא אדע לדעת הר"מ ז"ל דק"ר ק"ל וקידשה לעת"ל וקדושת המקדש לא בטלה אף בחורבן הבית א"כ נראה דל"ש קדושת המשכן כלל כמו בהיות הבית בנוי ועי' בשבועות ט"ז ע"ב ובתוס' שם ד"ה קדושתו קדושת עולם עיי"ש היטב עכ"פ למ"ד קדשה לעת"ל הפירוש כפשוטו דקדושתו לא בטלה וא"כ לא יתכנו ד' הת' הרי"מ ויש להעיר בזה בפלוגתת הר"מ והסמ"ג ז"ל ריש ה' בית הבחירה דהר"מ ז"ל יליף מצות בנין בהמ"ק מקרא דעשו לי מקדש והסמ"ג יליף לה מקרא והי' המקום אשר יבחר ד' אלקיכם ועיי"ש בכ"מ מה שהאריך בזה ולד' מרן ז"ל י"ל דהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דקדושת המקדש לא בטלה והוי קדושת עולם ממש וא"כ שפיר י"ל דאע"ג דאז נאמר ועשו לי מקדש על המשכן מ"מ כולל גם מצות מקדש דלדורות שאז המצוה על המקדש וקדושת המשכן נתבטל משא"כ א"נ דלא קדשה לעת"ל א"כ קדושת המשכן חוזר וניער כאשר חרב הבית וכמו שהסביר מרן זצ"ל א"כ נראה דשני ענינים המה לזאת לא יתכן לומר דקרא דעשו לי מקדש הנאמר על קדושת המשכן אשר אינו בטל לעולם אלא נגנז כ"ז שיש מקדש וכשחרב חוזר וניער קדושת המשכן ששתיים אחת הן ונכללו בקרא דועשו לי מקדש לכן יליף לה מקרא דוהי' המקום אשר יבחר ד', ולפ"ז יתכנו ד' מרן זצ"ל רק לדעת הראב"ד ז"ל ודעימו דקדושת המקדש בטלה, ולפ"ז צדקו ד' הב"י דלהלכה דפסק הר"מ ז"ל דקדושת המקדש אינה בטילה ל"ש ענין יו"ט במשכן ואין איסור להתענות בניסן:

ג) ובעיקר פלוגתת הר"מ והראב"ד ז"ל מה שהקשה הראב"ד ז"ל דמנ"ל לר"מ ז"ל דקדושת המקדש לא בטלה והנכנס למקום המקדש בזה"ז חיי"כ עי"ש שכ' בפשיטות להיפך דקדושת המקדש בטלה לענ"ד יש לעי' מד' הספרי פ' חקת י"ט כ"א בקרא דוהיתה להם חקת עולם שכ' בזה"ל "שינהג הדבר לדורות" עכ"ל וע"כ דקאי על זה דחייב כרת על טומאת מקדש דלענין טהרת פרה כבר מבואר לעיל מני' והיתה לבני ישראל וגו' לחוקת עולם ובספרי שינהג הדבר לדורות וא"כ מבואר דקדושת המקדש לא בטלה וחיי"כ אף לאחר חורבן הבית ולא אדע מה יענה הראב"ד ז"ל לד' הספרי אלה, ועלה בדעתי דהראב"ד ז"ל יפרש ד' הספרי על לדורות אפי' בזמן שבה"ק קיים דה"א דדוקא במדבר דלא הותרה טומאה מכללה אצל כל ישראל בשום אופן כיון דא"ל היתר טומאה בכל ישראל כ"א בפסח ופסח תלי' בביאת הארץ לכן חיי"כ על ביאת מקדש ואוכל קדשים בטומאה משא"כ לדורות כשיבאו ישראל לארץ ויהי' קולא בטומאה שיותר מכללה בק"פ הן בביאת מקדש והן באכילת הפסח בטומאה י"ל דאין בה כרת ואין ללמוד דורות ממדבר מה"ט ויש להמתיק הד' ביותר כיון דסתם ספרי ר"ש ור"ש הרי ס"ל במשנה דהוריות ד' ט' דכהן משיח וה"ה כה"ג א"ח על טומאת מקדש וקדשיו עיי"ש בד' ט' ע"ב הטעם בזה עיי"ש כל השו"ט דש"ס והיא תמי' דלפ"ז צריך להיות הדין בכהן גדול המרובה בגדים יהי' חייב על טומאת מקדש וקדשיו ומבואר להדי' בד' י"ב ע"ב דלר"ש שוה בזה כה"ג המרובה בבגדים לכהן משיח ועיי"ש בבאר שבע שנשאר בצע"ג והיא באמת תמי' גדולה בלי פתר וכתבנו בח' להוריות דנראה מזה עיקר כד' הירושלמי בהוריות דאסיק ג"כ דהטעם משים דאין קרבנו שוה לקהל בשאר ימות השנה ולא פריך מה דמקשה הש"ס דידן, אמנם באמת הד' צ"ב ועי' בס' הורה גבר מ"ש בזה ולא אמר כלום:

אמנם לענ"ד נראה להעיר בדבר חדש די"ל דהפירוש דאין קרבנו שוה לקהל בכל ימות השנה דהיינו משום דכה"ג מקריב בכל יום קרבן מנחת חביתין דדוחה טומאה משום דקבוע לו זמן וא"כ בכה"ג הותר מכללו טומאה בכל השנה בטומאת מקדש בקרבנותיו משא"כ בשאר קרבנות יחיד מישראל דליכא קרבן כזה בכל השנה לבד פסח דהיא פעם אחת בשנה וע"כ אם אינו קהל נדחה לפסח שני לכן כה"ג אינו חייב על טומאת מקדש ולכן אין נפ"מ בזה בין כהן משיח לכהן מרובה בגדים וזה מוכרח לענ"ד, ומעתה שפיר י"ל דר"ש לשיטתו צריך קרא לדורות על ישראל שיהי' חייבין בטומאת מקדש כיון דלדורות אשכחן בהו דחוי בטומאה משא"כ במדבר, איברא דלקושטא דמלתא ז"א דהרי בספרי בהעלותך מבואר דפסח לא תלי' בארץ ישראל וגם במדבר היו חייבין לעשות פסח וא"כ גם במדבר הי' מותר פסח בטומאה ושוב ילפינן דורות ממדבר לכן מוכרח מזה כדעת הר"מ ז"ל:

ולת' דעת הראב"ד ז"ל י"ל דרך פלפול עפמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' חקת לפרש המקראות את משכן ד' טמא את מקדש ד' טמא דמשכן היינו ביאת מקדש בטומאה ומקדש היינו אכילת קדש בטומאה ונאמר דבזה צריך קרא חקת עולם שינהג הדבר לדורות כיון דהותר מכללו אצל פסח משא"כ משכן דמורה על ביאת מקדש בטומאה וזה א"א כי בק"צ כיון דאינו מותר אלא כשהציבור טמאים אינו בגדר הותר מכללו ולכן במשכן לא כתיב חקת עולם משא"כ באכילת קדשים בטומאה אע"ג דג"כ אינו מותר אלא בפסח וזה הוי ק"צ מ"מ כ"כ במק"א בזה הטעם דאע"ג דק"צ קרב בטומאה מ"מ אינו נאכל בטומאה משום דבאכילה ל"ש ענין ציבור ולזאת לתנא קמא דר' שמעון דס"ל דפסח תלי' בביאת הארץ ובמדבר לא הי' נוהג פסח שפיר י"ל כנ"ל דחקת עולם האמור בטומאת קדש היינו שיהי' נוהג לדורות בזמן שבהמ"ק קיים אמנם זה רק לפלפולא כמובן אמנם עיקר הדברים בספרי מורין כהר"מ ז"ל דאיכא לדורות חיו"כ בטומאת מקדש וכמו"ש הרמב"ן ז"ל בפשיטות כאן ובמלחמות במס' ע"ז ד' כ"ד אמנם מ"ש כאן דמטעם זה לא נזכר בתוכחה כלל מחורבן הבית זה חידש גדול כמובן:

ד) ודע שהראב"ן ז"ל סי' נ' מתשובותיו כתב דאע"ג דמקריבין אע"פ שאין בית מ"מ צריך להיות מזבח בנוי מכל ישראל ואם יחיד מישראל בנה מזבח רק דין במה לו ואינו קרב אלא מה שנידר ונידב אמנם מה שאינו נידר ונידב אינו קרב עליו עיי"ש באריכות, ויוצא לנו מתוך דבריו שני דינים חדשים א' דאע"ג דקי"ל דמשנבנה הבהמ"ק נאסרו הבמות ושוב אין להם היתר ה"ד בשאר מקומות שלא במקום המזבח כיון דבנה הבהמ"ק נאסרו שאר מקומות להקריב עליו קרבנות משא"כ מקום המזבח כיון דקדושתו קיימת אם יחיד יבנה מזבח במקום הזה נהי דאין עליו קדושת מזבח כיון דמזבח צריך להיות של ציבור מ"מ מותר להקריב עליו מה שנו"נ עכ"פ בתורת במת יחיד ב' דלא מהני אם יחיד יבנה מזבח וימסור אותו לציבור אלא שצריך שיהא באמת בנוי מציבור של כל ישראל הא בלא"ה דין במת יחיד יש לו ולפ"ז הא דמקריבין אע"פ שאין בית קשה מאוד לקיים בפועל שקשה מאוד שכל הציבור יסכימו לבנות מזבח ולהקריב עליו קרבנות:

ויש להעיר שגם דעת הר"מ ז"ל כן היא שבזה אשכחנא פיתרא לד' בפ"א מה' ק"פ שכ' דאם שוחט את הפסח בבמת יחיד לוקה בשעת היתר הבמות ותמה במנ"ח ז"ל כיון דהשתא נאסרו הבמות א"כ למאי נפ"מ כתב הר"מ דין זה הא מה דהוה הוה, ולהנ"ל א"ש דנפ"מ אם יחיד יעשה מזבח במקום המזבח ויקריב עליו ק"פ עובר על הלאו דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, ונראה לענ"ד שגם התוס' מודים לדין זה דצריך מזבח של ציבור ובלא"ה לא מיקרי מזבח רק דהתוס' ס"ל דמהני מסירה לציבור והראב"ן ס"ל דעכ"פ צריך שיהי' הציבור מרוצין בזה המזבח ואז אפי' אם הוי ממעות יחיד הוי בגדר מזבח של ציבור אם כל הקהל שבארץ ישראל עכ"פ מסכימין ע"ז אבל בלא"ה אין ע"ז שם מזבח אלא שם במה ואינו קרב אלא מה שנו"נ אבל לא מה שהיא חובה ולכן שפיר כתב ע"ז הר"מ ז"ל דלוקה ע"ז בפסח ונפ"מ כנ"ל:

אמנם מה שנראה להעיר בדבר חדש דזה דוקא לדעת הר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דאף מי שאל"ק חייב בראי' ובפסח שפיר כתב דבכה"ג לוקה משא"כ לר"א דמי שאל"ק פטור מראי' ולפ"מ שכתבו התוס' דה"ה דפטור מפסח אמנם נראה דאעפ"כ יכול לעשות פסח דלא גרע מנשים לכ"ש בראשון ולדידן בשני דהם רשות א"כ נראה פשוט דה"ה דמי שא"ל קרקע נהי דפטור מחיובא דפסח אבל מ"מ בגדר רשות איתא לקיים מצות הפסח אלא שאין חובה עליו לעשותו וכיון דאינו אלא רשות שוב אינו בגדר הלאו דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך דזה לא נאמר כ"א בפסח שהיא חובה כמ"ש רש"י ז"ל והרא"ה ז"ל בס' החינוך ועי' בס' חמדת ישראל חלק הלאוין אות צ"ו עיי"ש, ועפ"ז י"ל דברי הר"ח מפריז ז"ל שהביא בס' כפתור ופרח שרצה ללכת לירושלים להקריב קרבן פסח שיהי' א"ש אף לדעת הראב"ן ז"ל די"ל דס"ל דמי שאל"ק פטור מפסח ורצה להקריב בתורת רשות וכיון שכן שפיר קרב בבמת יחיד, אך העיקר נראה דהר"ח ז"ל ס"ל דאפי' אם יחיד יבנה מזבח דינו כמזבח אם מסרו לציבור ויש חויב בפסח דמצד רשות א"א להקריב בזה"ז כיון דכולנו טמאי מחים ואם הוא רק רשות א"ד טומאה וע"כ דס"ל דהוי מזבח גמור:

ובאמת ד' הראב"ן ז"ל צע"ג במ"ש דאם יחיד בונה מזבח דינו כבמת יחיד ואינו קרב אלא נו"נ אם באמת דינו כבמה וכשר בזר וא"צ כלי שרת ככל דיני במה, ובאמת לא יתכנו הדברים דהרי זר אסור לגשת למזבח וכן איך אפשר שיהי' דינו כבמה כיון דבאמת נתקדש בקדושת המקדש, ותמהני שהאחרונים לא דברו בזה כלל לבאר ד' הראב"ן ז"ל:

אמנם מד' הרמב"ן אין סתירה לד' הראב"ן דאפי' א"נ כהראב"ן ז"ל דא"א להקריב עליו קרבנות א"ל בהסכמת הציבור שיבנו מזבח מ"מ קדושת המקדש ל"ב, אך גוף ד' הראב"ן צ"ע דמהכ"ת לומר כן וכמו דבהיותו בנוי אם נפל המזבח בונין אותו מחדש ול"צ הסכמות כל הקהל וכמו שנראה מבואר בימי החשמונאים דבנו את המזבח מחדש אחרי ששקצום מלכי יון ואע"ג שהי' הרבה מישראל נוטים להיונים ה"ה בזה"ז כיון דקדושת המקדש לא בטלה א"צ הסכמת כל הציבור, ויש הרבה לדבר בזה ואכ"מ רק לחיבת הקדש של ד' הרמב"ן ז"ל שנראה מדבריו דאין חילוק בענין קדושת המקדש מזמן בית שני לזה"ז לזאת כתבנו ראשי פרקים מה שיש להעיר בזה:

ה) אמנם כן בעיקר ד' הרמב"ן ז"ל שכ' דתוכחה זו שבפ' תבא קאי על חורבן בית שני אינה מוסכמת ודעת הרבה מגדולי הראשונים להפך דתוכחה של חורבן בית שני הוא אותה שבפ' בחקותי ותוכחה זו שבפ' תבא הוא על חורבן בית ראשון ועי' במדרש לקח טוב שהיא פסיקתא דר' טובי' בקרא יוליך ד' אותך וגו' מלכך אשר תקים עליך וגו' שהרמב"ן מפרש לה על אגריפס וכתב לדקדק בלשון אשר תקים עליך דהיינו שמד"ת לא הי' מלך רק מפני שאתם הקמתם אותו למלך, ובפסיקתא מבואר שקאי על יכני' וצדקי' ויהויקים עיי"ש וכן דעת הנשיא ר' אברהם בר יחי' בספרו בארוכה ועי' באברבנאל שג"כ האריך בזה, ועיקר ראיות הרמב"ן ז"ל ממה שלא נזכר כלל כאן בפ' תבא מענין חורבן בית המקדש י"ל עפ"מ שכ' הראב"ד ז"ל בזה"ל ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' לר"י דס"ל קדושה שני' קידשה לעת"ל לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהי' יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ד' לעולם כך נגלה לי מסוד ד' ליראיו לפיכך הנכנס עתה אין בו כרת, ומעתה י"ל דלכן בתוכחה זו בפ' תבוא שנאמרה בחורבן בית ראשון לא נזכר והשימותי את מקדשכם ולא אריח בריח ניחוחכם כיון שעתיד הבהמ"ק להבנות עוד הפעם ע"י ישראל בימי כורש ולהיות נגמר בימי דריוש וזה יהי' ג"כ מקדש שלנו שיהי' נעשה על ידינו משא"כ בתוכחה הנאמרה בפ' בחקותי שקאי על חורבן בית שני שפיר קאמר קרא והשימותי את מקדשיכם וגו' והיינו שלא יהי' יותר מקדש שלנו ובהמ"ק השלישי יהי' מן השמים ולא יהי' בגדר מקדשיכם, ולפ"ד הראב"ד ז"ל הפירוש בקרא דוהשימותי את מקדשיכם שבחורבן בית שני שבטל לגמרי ולא יהי' מקריבין קרבנות ג"כ מה"ט ואע"ג שדרשו מזה חז"ל דאע"פ ששמם קדושתן קיימת היינו לענין מורא מקדש דזה אינו בטל לעולם וראי דמזה ילפי' חז"ל במשנה גם לענין בהכ"נ דאע"פ שחרב אסור לנהוג בו בזיון אבל קדושתו העצמיות בטילה בחורבנה וזה מוכרח בדעת הראב"ד ז"ל:

ויש לעי' ברש"י ז"ל פ' בחקותי שבקרא דושברתי את גאון עוזכם נקט דרשת התורת כהנים דקאי על בהמ"ק וא"כ הפירוש בקרא זה על חורבן בהמ"ק ואח"כ מפורש במקראות אם יוסיפו לילך בקרי יוסיף עליהם השי"ת עונש דוהשימותי את מקדשיכם ולא אריח וגו' ופירש רש"י ז"ל והשימותי את מקדשיכם יכול מן הקרבנות כשהוא אומר ולא אריח הרי קרבנות אמורים הא מה אני מקיים והישמותי את מקדשכם מן הגדודיות וכו' עיי"ש נראה מזה דגם לאחר חורבן בהמ"ק יהי' מקריבין קרבנות אמנם כאשר יוסיפו לחטוא יתבטלו הקרבנות ג"כ והרמב"ן ז"ל נראה דדרש קרא דושברתי גאון עוזכם כר"ע בתו"כ שם דקאי על גבורי ישראל וקרא דוהשימותי את מקדשכם דרש על סילוק שכינה אמנם קרבנות אינן בטלין ולכן כתב דקאי על חורבן בית ראשון ועי' היטב בכל זה ויש אתנו עוד דברים בענין זה בפלגתת הרמב"ן ושאר הראשונים ז"ל בענין פרשת התוכחה ויתבאר אי"ה בפ' נצבים בענין ערבות וכאן אין מקום להאריך יותר והשי"ת יזכינו לראות בבנין ירושלים ובהמ"ק האחרון בב"א:

והנה עתה בעת סדרי הדברים לדפוס ראיתי להג' מוואלאזין ז"ל בס' משיב דבר חיו"ד סי' נ"ו בקונטרס דבר השמיטה שכ' לחדש דאע"ג דמקריבין אע"פ שאין בית מ"מ כיון דכתיב ולא אריח בריח ניחוחכם א"כ א"א להקריב קרבנות כיון דאינו לריח ניחוח, לבד פסח דמקריבין דבפסח לא כתיב ריח ניחוח, והביא מספרו העמק דבר פ' ראה ששם בירר זה, ועיינתי בס' העמק דבר וראיתי שגם שם כ' כן מסברא בלי ראי' עיי"ש:

והנה מ"ש דמה"ט א"א להקריב קרבנות כ"כ בריש דברנו שמדברי הרמב"ן ז"ל מבואר להיפך, והבאנו ד' הרב מהר"י חאגיז ז"ל שכ' דאדרבה מזה שאמרה תורה ולא אריח מבואר דיכולין להקריב קרבנות אע"פ שאין מקדש וזה שאמרה תורה ולא אריח אין זה מונע אותנו מלהקריב קרבנות לשם ריח דבהדי כבשי דרחמנא למה לן וכמו שד' הקב"ה על ידי ישעי' הנביא חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, לא התיר את ישראל לבטל המועדות כן קללה זו ולא אריח אינו מונע להקריב קרבנות לשם ריח ניחוח:

אמנם מ"ש לחדש דבפסח לא בעינן בהקטרה לשם ריח ניחוח בזה לא מצאתי לכאו' ראי' להיפך, ולכאו' עלה בדעתי כדמות ראי' דרך פלפול, שבזה יתורץ לי מה שנתקשיתי בס' כלי חמדה על הא דמייתי בש"ס פסחים דף ס"ו לענין פסח הברייתא דר"ש דס"ל חביבה מצוה בשעתה דוחה שבת, וקשה הא בפסח בלא"ה אינו בגדר אפשר לקיים שניהם, דנקטיר בלילה כיון דבלילה צריך ג"כ לדחי' משום דהוא יו"ט ואסור במלאכה ול"ש מתוך כיון דכ' לכם ולא לגבוה, ועיי"ש שכ' לתרץ דר"ש לשיטתו דס"ל הבערה ללאו יצאת וכבר כ' התוס' דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אין אסור הבערה ביו"ט, אך לכאו' אכתי יש לעיין דהרי בירושלמי מבואר דאיכא בהקטרת אימורין גם בישול דרוצה בעיכולן כמבשל דמי א"כ אכתי גם בלילה צריך לבוא לידי דחי' כמ"ש, אמנם א"נ דבפסח ל"צ לריח ניחוח, יש מקום לומר דל"ש בו רוצה בעכולן כמבשל דמי כיון דא"צ לריח ניחוח אינו רוצה בבישול, אלא שיתבער ואינו בגדר בישול, איברא דזה רק לפלפולא ואדרבה דרך פלפול יש לומר דאם בפסח לא יהי' צריך לריח ניחוח, א"כ יהי' צריך מליחה בהחלב להוציא הדם שבתוכו כמו שהעיר המנ"ח במוסך השבת, שיהי' צריך מליחה להוציא הדם, יען שדם זה אין מצותו בכך להקריבו על המזבח א"כ אסור להקריבו באינו ממשקה ישראל, אלא שדחה זה דהא קיי"ל אברים שצלאן והעלן אין בהם משום ריח ניחוח וכיון דמליח כרותח דצלי א"א למלחן, ושוב מצותו בכך להקטירן בלא מליחה זו, ומעתה אי נימא דבפסח א"צ לריח ניחוח א"כ יהי' צריך למלוח את החלבים להוציא דמן, ואיכא איסור מפרק וא"כ הדרא קושיין לדוכתא הא אי אפשר לקיים שניהם, כיון דגם בלילה צריך לבוא לידי דחיי' משום איסור מפרק ושוב אין ראי' דחביבה מצוה בשעתה דוחה שבת אך כ"ז רק לפלפולא דסוף כל סוף י"ל כיון דקיי"ל דאין חילוק מלאכות ליו"ט א"כ בשבת צריך לדחות איסור כרת מג' מלאכות, העברה בישול ומפרק, משא"כ בלילה, אע"ג דהוא יו"ט, מ"מ הבערה ליכא, ואפי' א"נ דאיכא גם איסור בישול ומפרק, מ"מ כיון דאין חילוק מלאכות ליו"ט אין בו אלא איסור אחד, ואינו אלא בעשה דלכם ולא לגבוה, ושפיר הו"א אי לא דחביבה מצוה בשעתה שימתין עד הלילה, אמנם מה שיש לה"ר לדעת הגז"ל דהנה לכאו' ק"ל טובא דמה ראי' מזה דפסח הקטרתו דוחה שבת, דחביבה מצוה בשעתה דו"ש אע"ג דיכולין להקטיר לערב, הא יש לומר דפסח שאני משום דאסור לאכלו לאחר חצות וכל כמה דלא מקטרי אימורין אסור לאכול בשר, א"כ א"נ דאסור להקטירו עד הלילה הא יכול לבוא מזה מכשול דיתמהמה זמן ארוך עד שיקטירו כל אימורי פסח ויהי' ביטול מצות אכילת פסח וכיון דפסח עיקרו לאכילה א"כ כיון שהקטרה נוגע לאכילה דו"ש, וזה הערה גדולה למתבונן:

אמנם להנ"ל א"ש דבפסח כיון דא"צ בהקטרה לריח ניחוח לא תליה אכילת הפסח בהקטרת אימורין ומותר לאכלו גם קודם הקטרה, ולכן שפיר ראי' מזה דאין ממתינין עד ערב, דחביבה מצוה בשעתה דוחה שבת:

אמנם לקושטא דמילתא אע"פ שהראינו פנים לד' הגז"ל מ"מ לבי מהסס בזה לומר דבפסח ל"צ לריח ניחוח מפשטות הברייתא פסחים צ"ו ע"ב דמרבינן מקרא דאם כשב לרבות פסח שעברה שנתה ושלמים הבאים מחמת הפסח לכל מצות שלמים, טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חו"ש, ולא חשיב שחיטה לשם ריח ניחוח, נראה דבזה אין חילוק בין פסח לשלמים, ואע"ג דלהלכה קיי"ל כר"י דסתמא לשמן עומדין מ"מ הו"ל לחשוב הבדל זה בין פסח לשלמים, ויש להעיר בזה גם מר"י בן חוניו ריש זבחים בנשחטין לשם חטאת ופסח פסול, ולהנ"ל בנשחטין לשם פסח בלא"ה פסולין כיון דבפסח ל"צ לריח ניחוח, א"כ בנשחט לשם פסח ל"ש לומר סתמא לשמן עומדין, וע"כ פסול מצד שלא נשחט לשם ריח וניחוח ויש לדחות דהרי בשוחט חטאת לשם חולין ג"כ כשר משום דאינו מינו לא מחריב בו, וקשה הא לא נשחט לשם ריח ניחוח והארכנו בזה במק"א ואכ"מ, יהי' איך שיהי' מתפלא אני על הגז"ל שכתב כזאת מבלי ראי', והראיות שכתבתי לדבריו יש לדחות דלענ"ד נ' ברור דאפי' א"נ דגם בפסח צריך לריח ניחוח מ"מ כיון דעיקרו לאכילה לא תלי' בהקטרת אימורין, כמו דחזינן דגם לענין זריקת דמו של פסח חלוק פסח מכל הקרבנות דבכל הקרבנות אם נטמאו אימורים אינו זורק את הדם, ובפסח הוא להיפך דאם נטמא הבשר אינו זורק את הדם אבל נטמאו אמוריו זורק את הדם מה"ט שעיקרו לאכילה לכן גם בהקטרה לא תלי' אכילה בהקטרה, ואמת שדעת כמה רבני בתראי להיפך, אמנם לענ"ד עיק' כמ"ש:

ועיקר הדבר שכתבנו להעיר בהא דמייתי בגמ' דילן בפסחים הברייתא דר"ש דחביבה מצוה בשעתה דוחה שבת לענין פסח דהקטרה שלו דו"ש, הנה ראיתי להג' בעל אור שמח שהביא לשון התורת כהנים דאי' התם אמר ר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים כשרים כל הלילה ודוחין את השבת, ולא נזכר שם אברים ופדרים כלל, ומכח זה כ' הגאון הנ"ל דקאי רק על פסח, והרבותא רק מפסח דלא הי' צריך נסכים ול"ה קלקול בשיר כיון דאמרו השיר בשעת הקרבתו, ואעפ"כ דו"ש משא"כ משאר קרבנות דצריך נסכים ואין אומרים שירה אלא אם הנסכים קרבים בזמנן יש לומר דמשום זה דוחה את השבת, ודפח"ח, אך אינו מוכרח כמ"ש מורי הגאון זצלה"ה בס' אבני נזר חאו"ח סי' כ"ג עיי"ש היטב, לכן נלפענ"ד להצדיק ד' הגאון שיחי' דהתו"כ ס"ל דהרבותא הוא רק מפסח אבל לא מטעמו רק דהנה באמת כבר נתקשיתי על הא דיליף מזה ר"ש דחביבה מצוה בשעתה דו"ש, דמהיכן יליף לה דכיון דבאמת מדינא עלי' השלם וצריך להקטיר הכל קודם התמיד של בין הערבים, ותי' הגמ' בשנתותרו א"כ זה א"נ דראוין להקטיר מבעוד יום, אבל א"נ דאין ראוין להקטיר כ"א לאחר תמיד של בה"ע שוב אין ראוין להקטרה, וא"כ ממילא צריכין שידחה את השבת, ואין לומר דהראי' מתמיד של בה"ע עצמו, דעד"ז י"ל כיון דתמיד של שחר ניתן לדחות את השבת בהקטרה ה"ה תמיד של בה"ע, לכן ס"ל להתו"כ דעיקר הראי' מפסח דזמנו לאחר התמיד, ולא קאי עלה עשה דהשלמה, ויכול להקטירן כל הלילה ואעפ"כ דו"ש משמע מזה דחביבה מצוה בשעתה דו"ש וז"נ. יש להאריך הרבה בכל ענינים אלו, וכתבנו מזה במק"א, וכאן כתבנו ראשי פרקים לעורר לב המעיין: