Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(שם י"ח) ולקחו זקני וגו' ויסרו אותו וברש"י ז"ל ויסרו אותו מלקות, ראיתי להעתיק בזה מ"ש בח' לכתובות דמ"ה ע"א קשיי' לענין זה מפני שהוא ענין חדש ולא מצאתי לאחרונים שיבארו בזה דבר, וז"ל שם ברש"י ז"ל ד"ה הוא אינו לוקה אם כיחש עי' באס"ז שכ' בביאור דברי רש"י ז"ל שסובר דמש"ר אינו חייב מלקות אלא כשמכחש דבריו הראשונים ומודה ששקר הוציא עלי' ש"ר ועיי"ש באריכות שרוצה להעמיס זה גם בדעת הרמב"ם ז"ל ממ"ש בפ"ג מה' נערה בתולה ה"ו בזה"ל ואם הביא האב עדים והוזמו עדים שהביא הבעל ונמצא שהעידו שקר שלכאו' היא אריכות לשון שממילא ידעינן זה כיון דהזמו הרי נתברר שהעידו שקר א"ו דצריך הבעל להכחיש דבריו שאמר ל"מ לבתך בתולים אתד"ק והנה לפי"ז ארווח לן לת' התמוההגדול' שתמהו כל האחרונים על העשה דלא תהי' לאשה במוש"ר הא שוי' אנפשי' חד"א ולפי הנ"ל כיון דהקרא איירי כשחוזר מדבריו הראשונים ומודה שבשקר הוציא ש"ר ובכה"ג דאיכא עדים להיפך והוא חוזר ג"כ כבר כתב הרשב"א ז"ל דל"ש שוי' אנפשי' חד"א ובאמת כבר העיר בזה הג' במנ"ח ז"ל בסוף מצות מוש"ר לת' כן הקושי' הנ"ל וכתב שמקום הניחו לו האחרונים בזה ואלו הי' רואה דברי האס"ז הנ"ל שכ' דכל הקרא דויסרו אותו ע"כ מיירי רק בכה"ג הי' שמח דבזה א"ש דמתקיים העשה דלו תהי' לאשה כיון דחזר מהודאתו ואיכא עדים כנ"ל, אמנם בעיקר דברי השטמ"ק שכ' בפשיטות דאינו לוקה אלא א"כ כיחש דבריו הראשונים יש להסתפק אם כוונתו דוקא על מלקות אבל קנס משלם עפ"י עדים גם בלא הודאתו או דילמא דקנס ג"כ אינו משלם כ"א כשכיחש דבריו הראשונים ונראה לפשוט ספק זה מהא דצריך קרא למעוטי במוש"ר על הקטנה פטור משום דנערה דיבר הכתי' וקשה ת"ל דבאמת קשה איך יכולים העדים לחייב את הבעל קנס ומלקות הא הוי חצי דבר כיון דבלי הודאת הבעל לא מצי לחייבו כלום אך ז"א כיון דעכ"פ מהני עדותן להציל אותה ממיתה ולחייב עדי הבעל מיתה אם כן ז"ד בנערה אבל בקטנה דליכא מיתה אם כן שוב קשה איך ס"ד דיתחייב קנס ומלקות על פי עדי האב הא הוי ח"ד א"ו דקנס מתחייב גם בלא הודאתו רק עפ"י עדים לחודא ושפיר צריך קרא דמוש"ר על הקטנה פטור ובאמת יש להכריח כן דהשטמ"ק לא קאמר אלא על מלקות ולא על קנס דהנה לכאו' צע"ג דמה מהני הודאתו שילקה הא אין אדם לוק' עפ"י עצמו אמנם נראה דהנה ענין זה דא"א לוקה ונהרג עפ"י עצמו אין הטעם משום דהוי כמו קנס ואינו חייב מקודם שיחייבו אותו ב"ד אלא מטעם דל"מ הודאתו על עצמו לחייב את עצמו דאין אדם בעלים על גופו ואינו נאמן להתחייב את עצמו מיתה ומלקות אלא החיוב יש בעצם עליו משעה שעשה העבירה וראי' לזה ממה שאחז"ל דאע"ג דארבע מיתות בטלי דין ד"מ ל"ב מי שנתחייב חנק טובע בנהר כו' מבואר דיש עליו הח"מ אם עשה העבירה במזיד ונהרג בשמים באותה מיתת ב"ד נראה דיש עליו עונש רק דאינו נהרג עפ"י עצמו כ"א עפ"י ב"ד דאין אדם נאמן על עצמו ומעתה נראה דז"ד בכל העונשין שבתורה משא"כ הכא במוש"ר כיון דחזינן דאמרה תורה ולו תהי' לאישה אע"ג דאם זינתה תחתיו אסורה לו מה"ת מכח ונטמאה וע"כ דהתורה האמינתו בזה שאמר שבשקר הוציא ש"ר וכיון שכן שוב לוקה ג"כ וז"נ בסברא והרי גדולה מזו דעת המר"י בי רב ז"ל דלוקה עפ"י עצמו דרך תשובה והוא ג"כ מטעם הנ"ל כיון דלעשות תשובה נתכוין ול"ש בזה אאמע"ר שוב לוקה ע"י עצמו ומעתה זה מספיק רק לענין מלקות אבל בקנס דמלבד דאין חיוב כ"א עפ"י ב"ד עוד זאת דהודאתו הוא פטר אותו ושום גם הב"ד ל"מ לחייבו א"כ א"נ דאינו חייב קנס כ"א עפ"י הודאתו ל"ש בזה חיוב קנס כלל דאיך אפ"ל דהודאה בקנס הפוטרת אותו בכ"מ יתחייב עי"ז במוש"ר לכן ברור הדבר דהשטמ"ק מודה דבקנס ל"צ הודאתו כלל:
והסבר הדברים לחלק דין מלקות לקנס נראה פשוט דהנה באמת לכאו' צע"ג דברי השטמ"ק שכתב דאינו לוקה אלא א"כ כיחש דבלא"ה יכול להיות דהמעשה הוא אמת דלא מצא לה בתולים אע"ג דהוזמו העדים יקשה סוף כל סוף כיון דהוא הביא עדי שקר לב"ד י"ל דבשביל זה חייבה רחמנא אותו מלקות ובפרט לר"י דבעי ששכרן דוקא א"כ י"ל דבשביל זה לקי וגם להלכה דלא בעי שישכור אותם אבל עכ"פ ידע שהם עדי שקר והוא הביא אותם י"ל דע"ז חייבה אותו רחמנא אמנם נראה דהשטמ"ק ס"ל כיון דאזהרת מוש"ר הוא שלא תלך רכיל א"כ הוא דוקא אם הוא אמר שקר אבל אם האמת כדבריו ולא מצא לה בתולים אינו בכלל הולך רכיל לכן ס"ל דאינו מתחייב מלקות אלא א"כ הודה ששקר אמר ומעתה ז"ד לענין מלקות אבל לענין קנס שפיר י"ל דאע"ג דעומד בדעתו מ"מ חייב לשלם קנס כיון דהוזמו עדיו ואם כנים הדברים בדעת השטמ"ק י"ל בזה מה שיש לדקדק בהא דפליגו ש"ס דילן עם הירושלמי לענין אם הוזמו עדי האב אם חייבין מלקות ג"כ דבגמ' דילן במס' סנהדרין ד"ט ע"ב נראה דרק נהרגין ומשלמין ממון אפי' למ"ד דס"ל ממון לזה ונפשות לזה חייב אבל מלקות אין לוקין אמנם בירושלמי פ' נערה שנתפתתה ה"ד נראה מבואר דלוקין ג"כ ודוח"ל דהירושלמי קאי לר"מ דס"ל לוקה ומשלם עי"ש היטב בירושלמי דנראה דפשיטא לי' דבמוש"ר אם הוזמו עדי האב לוקין ומשלמין וראיתי לכבוד יד"נ הגאון בס' אור שמח שליט"א שכ' שדעת הירושלמי משום דחזינן דבמוש"ר גלי קרא על הבעל דלוקה ומשלם וכיון דכללא הוא דבעדים זוממין עושין בהם כאשר זמם ממש לכן גם הע"ז לוקין ומשלמין אע"ג דהוי קלבד"מ כיון דהכא גלי קרא דלא אמרי' בבעלים קלבד"מ ה"ה דבעדים זוממין צריך להיות ממש כאשר זמם ולא אמרי' דפטור דקלבד"מ הוי כאלו נתקיים כל ההזמה ודבפח"ח אך צ"ע לפי"ז א"כ מ"ט דש"ס דילן נראה דפשיטא להו דל"ש מלקות בעדי האב כשהוזמו אע"ג דרצו לחייב את הבעל ממון ומלקות אמנם לדברי השטמ"ק א"ש דטעמא דש"ס דילן דל"ש לחייב מלקות את העדים כיון דלא רצו לחייב אותו מלקות אלא בהודאתו ובלא"ה אינו מחויב מלקות א"כ ל"ש בזה תורת הזמה ודוקא בקנס דל"צ הודאתו שייך בהו תורת הזמה רק דנימא דפטורין משום קלבד"מ ע"ז אמרי' דהוי ממון לזה ונפשות לזה אבל מלקות ל"ש בהו כלל כיון דאינו מתחייב בלתי הודאתו:
אמנם כ"ז כתבנו לפלפולא מה שיש לפלפל בדברי השטמ"ק הנ"ל אמנם לקושטא דמילתא קשה מאד דאיך משכח"ל מלקות וקנס ביחד ושיוזמו אח"כ עדי האב ויתחייבו העדים לשלם קנס הא בעצמו הודה ששקר אמר בזה שאמר שלא מצא לה בתולים א"כ הודה שעדיו שאומרים שזינתה שקר העידו א"כ אפי' אם הוזמו אח"כ עדיו של האב אמאי יתחיי' לשלם לו הקנס דמאה כסף ואולי י"ל דכוונת השטמ"ק אינו כשמודה ששקר העיד ושמצא לה בתולים אלא שהודה שמה שאמר בבירר שלא מצא לה בתולים הוא שקר שהוא אינו בקי כלל בזה ולא ראה זה ואינו יודע אם זינתה אלא דבכה"ג שוב לקי משום ל"ת רכיל וחייב לשלם מאה כסף וכשהוזמו העדים ונתברר דעדים שלו אמרו אמת נהי דהוא אמר שקר במה שהוציא ש"ר בם עפ"י עצמו מ"מ חייבין לשלם לו מאה סלע שרצו לחייבו וצ"ע הרבה בזה גם בעיקר הדבר דאינו לוקה אלא כיחש נראה מכל הפוסקים להיפך ותמהני על כל האחרונים שלא נחתו לזה לברר דברי השטמ"ק ועי' בחי' חת"ס חלק חו"מ סי' קמ"א מ"ש בשם רה"ג ז"ל בהא דאין עדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן ומ"ש החת"ס ז"ל בזה וכעין זה יש להעיר גם בדברי השטמ"ק הנ"ל וכ"כ בענינים אלה בדיני הזמה ואכ"מ:
ומה שכתבנו לה"ר לדעת השטמ"ק ממה שלא נזכר בדברי ר"י בסנהדרין ד"ט ע"ב בהא דחזר והביא הבעל והזימום לעדי האב דלוקין ג"כ כמבואר בירושלמי ול"ש בזה קלבד"מ כיון דגם הבעל הי' לוקה ומשלם נלע"ד בטו"ט ודעת דאין כאן מחלוקת בבבלי וירושלמי דבאמת הג' בעל אור שמח יפה קאמר דכיון דגילתה תורה במוש"ר דלוקה ומשלם דלא אמרי' קלבד"מ א"כ ה"נ בעדים זוממין אמנם נראה דז"ד לדידן דלא ס"ל כר"י דבמיתה לזה וממון לזה לא אמרי' קלבד"מ שפיר מוכר' כנ"ל משא"כ לר"י לשיטתו דס"ל דבמיתה לזה ותשלומין לזה לא אמרי' קלבד"מ א"כ י"ל דאין דינו של מוש"ר חלוק מכל דיני התורה דאמרי' קלבד"מ וה"ה דאינו לוקה ומשלם והא דבמוש"ר לוקה ומשלם היינו משום דהוי מלקות עבור האישה שהוציא עלי' ש"ר ועבר על ל"ת רכיל ותשלומין להאב וא"כ הוי ממון לזה ומלקות לזה דל"ש בזה קלבד"ל וא"כ ר"י לשיטתו שפיר ס"ל דאם הוזמו העדים אינו לוקין כיון דא"ל ומשלם כיון דהם חייבין תרוי' משום שרצו לחייבו להבעל מלקות וממון והוי מלקות ותשלומין לאחד ובזה אמרי' קלבד"מ ואין לדמות העדים להבעלים בזה כיון דאצל הבעל ל"ש קלבד"מ אמנם בירושלמי כתב לפ"מ דס"ל דאפי' במיתה לזה ותשלומין לזה אמרי' קלבד"מ ולא ס"ל חלוקא דר"י בזה וא"כ ע"כ חידש הוא שחידשה תורה במוש"ר דלוקה ומשלם לכן אם הוזמו העדים ג"כ חייבין ממון ומלקות וז"נ ואין מזה ראי' לדברי השטמ"ק:
ובעיקר קשיית האחרונים בהא דאמרה תורה במוש"ר ולו תהי' לאשה הא שוי' אנפשי' חד"א כ"כ בקונטרס בסוגי' דעא"נ באיסורין דנראה דמכאן ראי' לדעת מוהר"י באסאן ז"ל דהא דאמרי' דשוי' אנפשי' חד"א הוא מצד נדר ומעתה י"ל דלכן אמר' תורה בזה מ"ע דולו תהי' לאשה דאם הוא שק' הרי נדר לבטל את המצוה אין הנדר חל לבטל המצוה כיון דהמצוה דוקא על אשה זו שרוצה לאסרה עליו ואין לו שום עצה לגרש את אשתו זו וא"כ הוי ע"ז מושבע ועומד מה"ס והוי כמו שבועה ועי' בס' החינוך להרא"ה ז"ל מצות לא תשא שמבואר להדי' מדבריו דבכה"ג גם נדר אינו חל ע"ד מצוה ומה שהק' עליו מהא דמבואר בנדרים די"א גבי הנאת תשמישך עלי דמבואר דנדר חל עד"מ התם שאני משום דאע"ג דעתה דהוא אשתו הרי המצוה עליו דעונתה לא יגרע אבל הרי בידו לגרש אותה ואין זה מצוה מוכרחת דוקא על אשה זו משא"כ הכא שאמרה תורה ולו תהי' לאשה וגו' כל ימיו הרי הזהירה תורה בזה שלא יכול לאסרה אותה עליו דאינו חל לבטל את המצוה וז"ב ונכון מאד לפ"ד הרא"ה ז"ל אלה הדברים העתקתי מח' לכתובות השייך למ"ע דמוש"ר והנה באמת יש להוסיף הרבה על מ"ש בזה ואכ"מ, אמנם אחת ארשום מ"ש לעיל במוש"ר על הקטנה א"נ דל"מ עדותם לממון ומלקות בלי הודאתו הוי עדותם בגדר ח"ד ז"א דהרי הבעל רצה להפסיד כתובתה וע"י עדותם נתחייב ליתן לה כתובה וגם העשה דלו תהי' לאשה דהרי בקטנה לא נאסרה עליו ול"צ חזרתו לכ"ע דל"ש שוי' אנפשי' חד"א ויש להעיר עוד בזה לבנות ולסתור ויבואר אי"ה במקומו בח' כתובות השי"ת יזכינו להוציאם לאורה:
והנה בספרי איתא בזה"ל לא יוכל לשלחה כל ימיו ואפי' לאחר זמן ח"ל כל ימיו הוא לאח"ז ואין לו פתר לכאו' ולא מצאתי במפרשי הספרי ביאור הדברים ומה שנלע"ד בזה לפ"מ שתקרתי בח' בהא דמבואר הירושלמי כתובות פ"ג ה"ו באונס הבתולה הי' נשוי את אחותה כבר נפטר מתה כבר נפטר מת אין כופין את היבם ע"ש אם קאי זה דוקא באונס או גם במוש"ר דינא הכא דאם הי' נדחה לקיום הלאו דהיינו שנעשה פצ"ד שהי' אסור לקיימה וגרשה ואח"כ נתרפא דזה חוזר להכשירו אם צריך להחזירה או לא והטעם לחלק בין אונס למוש"ר נראה דהנה באמת הכא דאמרה תורה לא יוכל לשלחה כל ימיו דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי ל"ש בזה ענין דיחו אפי' למ"ד יש דיחוי אצל מצות דכל יום הוי חיוב בפני עצמו ובפרט האיסור דלא יוכל לשלחה כל ימיו הוי בגדר איסורין ואין דיחוי באיסורין והא דמבואר בירושלמי דאם הי' נשוי אחותה נפטר אפי' אם מתה אח"כ אחותה היינו משום דהתורה אמרה דליכא חיוב אלא אם בשעת מעשה ראוי' לו אבל בשעת מעשה אינה ראוי' לו לא חייבה אותו התורה בעשה דולו תהי לאשה ולכן אפי' במתה אחותה לא חל עליו העשה דמצד העשה שפיר י"ל דאינו חל עליו העשה כלל וא"ח לישא אותה ומעתה ז"ד באונס אבל במוש"ר כיון דעתה הוא אשתו הראוי' לו וחל עליו הלאו דלא יוכל לשלחה כל ימיו ולאו זה תמיד עליו אפי' אם נדחה באמצע ובפרט דאין דיחוי באיסורין א"כ י"ל אפי' גרשה אח"כ בשעה שלא היתה ראוי' לו מ"מ אם אח"כ נתרפא חייב הוא להחזירה מצד הלאו עכ"פ דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי מצד הלאו אפי' א"נ דהעשה נדחה ודוקא באונס דעדיין לא לקחה לאשה ולא חל עליו הלאו כלל רק העשה א"כ שפיר אמרי' כיון דכבר נפטר מהעשה שוב אינה חלה עליו וממילא גם לאו ליכא אבל במוש"ר כיון דכבר היתה לו לאשה ומיד שנתברר שהוציא ש"ר בשקר חל עליו הלאו שוב לא פקע דלאו אינה נדחה דא"ד באיסורין ולענ"ד הוא נכון בסברא ומעתה י"ל דזה פירש הספרי דמצד לא יוכל לשלחה כל ימיו הוא אפי' לאח"ז היינו אם נדחה באמצע וגירשה אם אח"כ יכול להחזירה חל עליו האיסור מכח הלאו דכל ימיו דחייב להחזירה ובאמת גם באונס דינא הכא אם נשא אותה ונעשה פצ"ד באמצע וגירשה אם אח"כ נתרפא חייב להחזירה מכח הלאו אמנם בהי' נשוי אחותה שפיר אמרי' דהעשה לא חל עליו כלל וממילא גם הלאו ליכא ויש לעי' באונס אם לא הי' נשוי' אחותה בשעת ביאה רק אח"כ נשא אותה ומתה אם יש עליו חיוב עתה לישא את האנוסה כיון דכבר חל עליו העשה נהי דעדיין לא נשאה מ"מ חל עליו העשה והלאו ביחד ויש עליו עתה חיוב מכח הלאו עכ"פ אפי' א"נ יש דיחוי אצל מצות א"ד דכ"ז שלו היתה אשתו בפועל ליכא הלאו רק העשה דולו תהי' לאשה וכיון דאמרי' יש דיחוי אצל מצות נפטר מעשה דלו תהי' לאשה וממילא גם לאו ליכא, ונראה דזה תלי' אם שורש הענין הוא המצוה דולו תהי' לאשה והלאו נמשך אחר העשה או דשורש הענין הוא הלאו ולכאו' נראה לחלק בין מוש"ר לאונס דמוש"ר כיון דהוא אשתו א"כ עיקר הוא הלאו דלא יוכל לשלחה והעשה נגרר אחר הלאו משא"כ באונס עיקרו העשה דיקח אותה לאשה והלאו נמשך אחריו ולפי"ז יש סברא לומר דבאונס אם נראה ונדחה ג"כ פטור כיון דהעשה נדחית גם הלאו ליכא, לפי"ז י"ל ביאור דברי הספרי שכ' בפ' אונס בזה"ל לא יוכל לשלחה כל ימיו משלחה הוא ליבם עכ"ל ואין לומר שכוונתו לדברי הירושלמי הנ"ל דאם מת אין כופין את היבם ליבם וכמ"ש בתוספתא פ"ג דכתובות דהול"ל דיבם משלחה ואם כי יש לדחוק ולכוון דבריו עם הירושלמי אך הוא דוחק גדול לכן נראה דכוונת הספרי אם אנס בתולה ואח"כ נשא אותה אחיו ומת ונפלה קמי' ליבום יכול הוא לשלחה ליבם אחר ליבמה אם הוא לא ירצה ליבמה אע"פ שהוא הבכור ועליו רמי' מצות יבום ומבואר מזה דאמרי' דיש דיחוי אצל מצות ונפטר מעשה דולו תהי' לאשה ומלאו דלא יוכל לשלחה איברא די"ל בזה סברא אחרת כיון דקיי"ל דאם מתכוין לשם נוי הוי כאלו פוגע בערוה א"כ י"ל דזה שאנס אותה מקודם לכן לא מצי לאוקמי על נפשי' שיתכוין רק לשם מצוה כיון דחזינן דהי' חפץ בכל עוז בה ורק הוא לא רצתה להנשא לו ונשאת לאחיו י"ל דמשום זה א"צ ליבמה דנהי דמוטל עליו המ"ע דלא תהי' לאשה מ"מ כיון דאם מתכוין לשם נוי אסורה עליו משום א"א שלא במקום מצוה ולכן משלחה ליבם כיון דא"ר לו משום אשת אח אמנם לקושטא דמילתא זה דבר זר מאד דבלא מצות יבום הי' מוטל עליו מ"ע דולו תהי' לאשה ועי"ז שנוסף עליו מצות יבום יהי' אסור לישא אותה ויש להאריך בכ"ז וכתבנו רק להעיר לבב התלמידים: