(שם כ"ה כ"ו) ואם בשדה וגו' ולנערה ל"ת דבר, הנני להעתיק בזה מ"ש זה זמן כביר לח"א בדיני אונס ויבוארו בו הרבה ענינים נכונים במה שנוגע לבאורי המקראות ובדברי הספרי כאן כמו שיראה המעי' וז"ל שם, יקרתך השגתי והנה כתבת לברר איזהו פרטים בדיני אונס ובקשת חו"ד והערות איזהו דברים על דברינו בספרי אשר זה עתה יצא לאור ב"ה והנני להשיבך על כל דבריך וזה יצא ראשונה:

(א) כתבת להעיר ע"ד רבינו הגדול בעל פני יהושע ז"ל בשבת דס"ח ע"ד התוס' ד"ה אבל שכתב להסתפק אי הא דאמרי' בכמה דוכתין בש"ס אונס רחמנא פטר' הן לענין מית' הן לענין נזקין אם גם מקרבן פטרה רחמנא די"ל דרק מעונש פטרה רחמנא אבל כפרה צריך באונס ג"כ ותמהת ע"ז מדברי הספרי דמבואר להדי' בזה"ל ולנערה ל"ת דבר מלמד שפטרה הכתוב מן המיתה מניין אף מן הקרבן ת"ל חטא עכ"ל והרי מבואר דהספרי ממעט מזה דאמרה רחמנא אין לנערה חטא מות דלכאו' הך חטא מיותר דבא להורות שאין כמו חיוב הבא על השוגג והיינו קרבן, עוד הקשית מהא דמבואר בשבועות די"ח ע"א בסמך לווסתה אכניסה אנוס הוא הרי דגם חיוב קרבן ליכא באונס וע"כ דאונס א"צ כפרה כלל את"ד והנה מה שהקשית מהא דסל"ו אינה קושי' כלל דהרי מבואר בפסחים. ע"ב דשלא סל"ו הוי תמיד בגדר עושה מצוה עי"ש ובכה"ג פשיטא דא"צ כפרה כלל והפנ"י לא נסתפק אלא ביודעת דעושית איסור רק דאנוסה הוא על זה וז"פ וברור ומה"ט א"ש דל"ק מהא דהרב הרודה את תלמידו ואב המכה את בנו דפטור מגלות דהתם ג"כ קעביד ברשות מצוה אך י"ל דמגלות בלא"ה ל"ק דגלות אינה כפרה גרידא דיש בו גדר עונש ג"כ ולכן כשהוזמו העדים לוקין ואולי העיקר הוא העונש שבו רק דמכפר ג"כ ולכן באונס א"ח בגלות משא"כ בקרבן דהוא כפרה גרידא שפיר י"ל דגם אנוס צריך כפרה לבד היכא דמכוין למצוה אי עושה ברשות מצוה אע"ג דאינו מכוין וז"ב ופשוט בדעת הפנ"י ז"ל אמנם מה שהקשית מדברי הספרי הוא תמוה קיימת לכאו' אך באמת להצדיק את הצדיק שלא יהי' תמוה כ"כ י"ל דהנה באמת תמהו הפוסקים מדברי הספרי הנ"ל על הרא"ש ז"ל שס"ל דבנערה המאורסה ליכא חיוב כרת דא"כ איך אפשר למעט מחטא קרבן הא כיון דליכא כרת ליכא חטאת וראיתי לח"א שכתב שנראה שבמחלוקת שנוי' ומדברי המשנה דסנהדרין דנ"ג ע"א דחשיב הנסקלין וחשב מקודם הנסקלין דעריות ואח"כ מבואר במשנה מחלל שבת ומקלל או"א ובא על נעה"מ שיפלא מאד דלא חשיב נעה"מ לעיל בעריות וכבר תמה בזה התוי"ט וכתב החכם הנ"ל דלעיל חשב כל הנסקלין שיש בזדונו בלא התרא' כרת ומקלל או"א מתחיל לחשוב אותן הנסקלין שאין בהם כרת והוא הערה גדולה וא"כ נראה דסתם מתני' ס"ל דאין כרת בנעה"מ וא"כ ליכא למימר כדרשת הספרי דחטא בא למעט חטאת:

ובאמת בעיקר הדבר בהא דכתב בתוה"ק אין לנערה חטא שצריך הסבר דהול"ל משפט מות עלה בדעתי להעיר בדבר חדש מאוד ונקדים לבאר דברי הספרי בהא דאמר קרא ומת האיש וגו' לבדו בזה"ל ושכב עמה פרט לאחד מחזיק ואחד שוכב שאין לו ביאור לכאו' ודרך פלפול עלה בדעתי לפ"מ דמבואר במכות ד"ו ע"א דמקשינן בגמ' הרוג יציל ותרצינן במקיימי דבר הכתוב מדבר ולא בעושי דבר ומעתה י"ל דהכא המחזיק מציל מצד דלו אין משפט מות ואינו בגדר עושה דבר ופסול לעדות דהוא עוקב אחרי הנואף לסיעי' לו לעבירה ושוב מציל מצד נמצא אחד מהם קו"פ ע"ב אך זה רק לפלפולא וצ"ע בזה אי זה פסול לעדות מה"ת ובל"ז י"ל דהוי ג"כ בגדר עושי דבר דנראה דגם המחזיק ניתן להצילו בנפשו אם לא נוכל להציל את נעה"מ זולת זה ודלא כמ"ש בס' התורה והמצוה בפשיטות להיפך מבלי ראי' וא"כ שוב אינו מציל מצד נמצא אחד מהם קו"פ אמנם ראיתי לרבינו המג"א ז"ל שכתב לפרש דברי הספרי בשם בעל ב"א דבא למעט אחד מחזיק ואחד שוכב דאין השוכב בסקילה אלא בחנק כיון דבלא המחזיק לא הי' יכול לשכב עמה והוא ז"ל כתב לפרש דלמעט מחזיק מחויב קאמר דאינו חייב סקילה אתדה"ק, וראיתי להג' מוהר"י ניגאר ז"ל בס' אהלי יהודא שכ' שעיקר כדעת המג"א בשם בעל ב"א אמנם מ"ש הוא ז"ל דצריך קרא למעט מחזיק מחיוב זה פשיטא דליתא אלא בלאו דלפנ"ע דל"מ שזה נהנה וזה מתחייב עכ"ל ולענ"ד תמוה גדולה עליו שלדבריו ז"ל איך הי' ניחא לי' דברי הב"א דבא למעט השוכב מסקילה כיון דהי' ע"י סעיית המחזיק ומה בכך הא מ"מ הוא עבר על העבירה שבא עלי' ונהנה וא"כ אמאי לא יהי' חייב סקילה אך באמת נלע"ד דדבר גדול דיבר הב"א ז"ל וממילא גם דברי המג"א ז"ל ניתן להאמר שכבר אנהיר לן עינינו מוהר"ל מפראג ז"ל דענין נעה"מ שהחמירה תורה שהיא בסקילה אינו מצד גדר עריות דמצד עריות הרי לא עדיפא מא"א דנידונית בחנק רק מפני שהוא מחלל בקדושא שהנערה מקודשת לאחר והוא בא עלי' ואינו כמו שבא על בעולת בעל שכבר הוא אשתו אין כאן שם קדושין [ועי' לעיל בפ' וירא אות ג' שהעתקתי כל לשונו בזה וא"צ לכפול הדברים] ונלע"ד ברור שמפני זה לא נזכר נעה"מ במשנה בין הנסקלין דעריות כיון דחיוב סקילה אינו משום עריות אלא משום מעילה בקודש והוי כמו מחלל שבת דמחל' קדוש' שבת מעתה שפיר כתב הב"א ז"ל דאם אחד שוכב ואחד מחזי' דהוא אינו עוש' עושה החילול לבדו בלי המחזיק וא"א לעשותו בעצמו אין מעשה החילול מתיחס אליו בלבדו והוי כשנים שעשו דפטורין אמנם זה רק מפאת חילול הקדוש' אמנ' מפאת עריות דהחיוב על הנאה בזה ל"ש פטור דשניי' שעשו כיון דהוא עשה בעצמו מעשה הביאה ושפיר כתב הב"א ז"ל דבכה"ג השוכב חייב רק חנק ולא סקילה ולפי"ז מובנים מאד דברי המג"א ג"כ כיון דזה שחייבה התורה סקילה אינו על הנאת הביא' רק על החילול של הקדוש' א"כ הו"א דכמו בחילל שבת בזא"י וזה א"י המעשה מתיחסת לשניהם ושניה' חייבין א"כ ה"נ גם המחזיק יהי' חייב סקילה כיון דמצד שניהם נעשה חילול הקודש ע"ז קמ"ל קרא דהמחזיק פטור וטעמא דמילתא דל"ד לחילל שבת ע"י שניים שעשו דהתם החילל הוא ע"י מלאכה וזה נעשה ע"י שניהם משא"כ הכא החילל הוא הביאה וזה לא עשה אלא השוכב והמחזיק הוא רק בגדר גורם להחילל והבן היטב ומעתה נרא' דאפי' א"נ דאונס אינו פטור בעריות כיון דקיי"ל יהרג וא"י אין אונס פוטר אותה ממיתה מ"מ בנעה"מ היכא דהוא אנוסה אינה חייבת סקילה כיון דחיוב סקילה אינו משום עריות אלא משום חילל קודש ובזה לא אמרה תורה יהרג וא"י וא"כ ל"ש לחייבה סקילה בשום אופן וגם חנק אין לחייבה כיון דעל חנק לא הי' התראה ומותרה לדבר חמור ל"ה מותרה לדבר הקל א"כ אי אמרה תורה אין לנערה משפט מות לא הוי ידעינן כלל דאונס פטור בעריות רק דהכא אין לדונה במיתה כיון דסקילה ל"ש אם היתה אנוסה ממילא ליכא חיוב מותה לכן אמרה תורה אין לנערה חטא מות דהיינו שאינו בגדר עונש מיתה כלל ואין עלי' חיוב חנק והטעם משום דאנוסה הוא ושפיר נשמע מזה דאונס פטור אף בג' דברים דע"ז וג"ע שפכ"ד וא"ר מזה לפטור אונס מקרבן:

(ב) ויש להעיר לפ"ד הריב"ש ז"ל בתשובה סי' שפ"ז שכ' בזה"ל ואם נאמר שדין זה [היינו דאונס אין בו איסור] נוהג בכל המצות נשאל מאין יצא לו היתר זה ואם יאמר מלנערה ל"ת דבר נאמר לו שאין בדבריו ממש שאין אנו למדין משם למי שעובר מחמת פחד ואפי' מחמת פחד מיתה שהרי הענין דנעה"מ אינו כן אדרבה אם הי' בידה להנצל מעבירה בשתמסור עצמה למיתה תהרג ואל תעבור ומהתם ילפינן בג"ע משום דאיתקש לרוצח אלא התם אנוסה הוא לגמרי שא"א לה להנצל מעבירה בשום ענין דקרקע עולם הוא וכל אונס שהוא כיו"ב שא"א לאדם לקיים המצוה מחמת אותו אונס ואפי' ימסור עצמו למיתה אנו למדין משם שהוא פטור לא במי שיכול לקיים המצוה ועובר עלי' מחמת פחד מיתה שיגיע לו ממנה אם יקיימה שזה פק"נ הוא ואנו לא ילפינן פק"נ מהתם עכ"ל הזהב מבואר מדה"ק דבנעה"מ אין הפטור מחמת שעושת העבירה משום אונס מיתה דהרי בזה תהרג וא"ת רק דאין לה שום עצה להמלט מהעבירה דהוא בא עלי' בע"כ וכיון שהוא קרקע עולם א"א לה להמלט ממנו בשום אופן ובאמת פשטא דקרא נראה כן ולפי"ז אף אם נימא כדרשת הספרי דממעט קרבן אין מזה ראי' לאונס דעלמא דהכא שאני דאין הפטור מחמת אונס רק מחמת דלא עשתה כלל וכמ"ש הריב"ש ז"ל אמנם בכ"מ דפטרינן מטעם אונס שפיר י"ל דקרבן עכ"פ חייב וכמ"ש הפנ"י ז"ל מלבד היכא דעושה ברשות מצוה כמו במצות עונה אם אינו סמל"ו או בכונס יבמתו לאחר ג' ולא הוכר עובר דבכה"ג שפיר פטור מקרבן כיון דמצוה קעביד אך באמת דברי הריב"ש צע"ג דא"נ דהכא מיירי בכה"ג א"כ מה קמ"ל קרא דפטורה ממיתה דמהכ"ת לחייב אותה מיתה לכן נראה שכוונת הריב"ש ז"ל כיון דע"כ אתרו בה לקטלא דאל"כ פשיטא דפטירא ממיתה וכיון שכן הרי גלית בדעתה דרצונה ג"כ בביאה זו אחרי שצעקה וראתה שא"א לה להנצל בשום אופן גם הוא רצונה בכך וקמ"ל קרא דבכה"ג שאין לה שום עצה להמלט מעבירה זו אע"פ שמחשבתה ג"כ לאיסור פטורה ממיתה דעל מחשבתה גרידא א"א לענוש אותה וכנראה שזה גם דעת התרגום יונתן שכ' בזה"ל ולעולמתא לא תעבדין מדעם לית לעולמתא דין קטול כו' ופטריני' מני' בגיטא עכ"ל והנה כבר נתעוררו המפורשים על הת"י במה דס"ל דצריכה גט ונאסרה על בעלה אמנם לענ"ד יש להעיר על הת"י מה שמתרגם חטא דין ועי' בת"א שמתרגם חטא חובת ומפרש שלות לה חובת דין דקטלא משא"כ הת"י שכ' בסתמא לית לה דין קטלא נראה דבחובת קטלא שייכה רק דאין מענישין אותה אמנם להנ"ל א"ש כיון דפשטא דקרא ע"כ מיירי שא"א לה בשו"א להנצל ממיתה וא"כ הא דצריך קרא לפוטרה היינו משום שהתרו בה וקבלה התראה הרי גלי דעתה דרצונה בכך וא"כ שפיר יש בה חטא ולמאן ס"ל דאזלינן בתר מחשבתו בנתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק חייב ה"ה הכא צריכה כפרה וכן נאסרה על בעלה מטעם זה כיון דמעלה בו מעל נהי דהמעשה הי' מעשה היתר לגמרי ועי' בס' חמדת ישראל אות א' ובמצוה זו דלנערה ל"ת דבר אמנם כל האחרונים לא ראו דברי הריב"ש ז"ל בזה ולדידי מוכרחין הדברים כמש"כ:

איברא דלכאו' דברי הריב"ש ז"ל צע"ג במה שהכריח דהכא ע"כ מיירי באונס שא"א לה להמלט בשו"א מינה דמחמת אונס מיתה הרי חייבת למסור נפשה וזה תמוה מאד דאפי' נימא דס"ל להריב"ש ז"ל דהסברא דאשה קרקע עולם הוא לא מהני להיות פטורה מהדין דיהרג וא"י והיכא דיכולת בידה להציל ע"י מיתתה אמרי' תהרג וא"ת וקרקע עולם ל"מ אלא שזה טעם שבלתי יכולת שתציל את עצמה בשו"א אם האנס רוצה לבוא עלי' בע"כ כמו שמבואר מדבריו ז"ל שהעתקתי למעלה אבל מ"מ התולדה שהוליד מזה דאם עברה ולא מסרה את עצמה למיתה נהרגת ולכן א"א לאוקמה קרא בהכא זה תימא רבה דהתם ברור הדבר דאף בג' עבירות אלו שהדין יהרג וא"י מ"מ בעבר ולא נהרג אין עונשין אותו וא"כ שפיר מתקיים קרא דלנערה ל"ת דבר כפשטי' שאנסו אותה בפחד מיתה ועברה ולא נהרגה דגלי קרא דלנערה ל"ת דבר דפטורה ממיתה וכ"נ מבואר בש"ס ע"ז דנ"ד ע"א דילפינן דאונס דע"ז פטור ממיתה אע"ג דבודאי מחויב למסור נפשו מהא דלנערה ל"ת דבר ועי"ש בתוס', ומה שנלע"ד בדעת הריב"ש ז"ל דס"ל כיון דהכא איירי בהתרו בה וקבלה התראה דאל"כ ל"צ קרא לפטרה ממיתה וכיון שכן הרי במחשבה היתה רצונה בזה א"כ אם נימא דמיירי הכא דהיתה יכולה להציל א"ע ע"י מיתה מהעבירה א"כ מדינא היתה חייבת למסור נפשה כיון דבג"ע תהרג וא"ת א"כ המעשה הי' מעשה איסור נהי דאם עברה ולא נהרגה אין עליו עונש ה"ד בלא קבלה התראה אבל בהתרו בה וקבלה התראה הרי יש כאן מעשה ומחשבה דאסורא ושפיר נהרגת ולכן מוכרח דהכא איירי באונס שא"א לה להנצל בשום אופן דאין על המעשה שם איסור כלל ועל מחשבה גרידא אינה נהרגת ובאמת מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ה מיסוה"ת ה"ד נראה דהא דאין עונשין באונס ה"ד בלא התראה אבל בהתראה וקיבל עליו התראה הוי בגדר מזיד עי"ש וע"ש בכ"מ מ"ש על הרמב"ן ז"ל דאונס והתראה הוא תרתי דסתרי ע"ש אמנם בכ"ז נלע"ד ברור דאם הוא אנוסה שא"א לה להנצל בשום אופן אז גם בהתראה אינה נהרגת וכמ"ש והא דילפינן במס' ע"ז מהא דלנערה ל"ת דבר לע"ז באונס אע"ג דלדעת הריב"ש ז"ל אין ענין זל"ז כלל וכמ"ש בעצמו ולענ"ד לת' לפי חומר הנושא דהנה יש הבדל גדול בין ע"ז לג"ע דבג"ע שורש איסור הוא המעשה והנאה ולכן מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה א"כ יש עליו חיוב משום שנהנה משא"כ בע"ז שורש האיסור היא המחשבה ואם אינו רוצה לעבוד ע"ז כ"א מפאת שרוצין להרוג אותו אינו בגדר עובד ע"ז ולכן ילפינן דכמו בעריות דשורש האיסור המעשה אם א"א לה להנצל בשו"א אמרי' דפטורה ממיתה ואין עלי' עונש כלל אע"ג דיש מחשבת איסור ה"ה בע"ז דשורש האיסור הוא המחשבה אם עובד מפחד מיתה אע"ג דהוי מעשה דאסורא מ"מ כיון דמחשבה אין כאן פטור מעונש ודו"ק היטב:

(ג) והנה כ"ז כתבנו מה שיש לישא וליתן להצדיק דברי רבינו הריב"ש ז"ל שמשנתו זך ונקי וחובה עלינו להעמיד דבריו אמנם בעיקר דברי הריב"ש הנ"ל הנה הריב"ש בעצמו בסי' ד' כתב להדי' דאונס בכל התורה אם עושה מפני פחד מיתה הרי זה פטור ממיתה דאונס רחמנא פטרה מקרא דלנערה ל"ת דבר עיי"ש וכן הביא שם דברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מסנהדרין שכ' דהא דלנערה ל"ת דבר הוא אזהרה לב"ד שלא יענשו את האונס ועי' ברמב"ם ז"ל בה' יסוה"ת הנ"ל שהביא ג"כ קרא דלנערה ל"ת דבר לפטור אונס מחמת מיתה בג"ע אפי' באנשים והיינו מחמת פחד מיתה ובתוס' וריטב"א ז"ל במס' ע"ז שם תמה מקרא דולנערה ל"ת דבר הא אשה קרקע עולם ואפי' לכתחלה מותרת לעבור בשוא"ת ות' דקרא סתמא כתיב ואפי' אם אונסין אותה להביא את הבועל עלי' ג"כ פטורה הרי דמפרשים בקרא דולנערה לא תעשה דבר דהיתה אנוסה מפחד שיהרגו אותה וקמ"ל קרא דאפי' אם לכתחילה חייבת למסור נפשה מ"מ אם עברה פטורה ממיתה ולכאו' עלה בדעתי להכריח כדעת הריב"ש ז"ל לפמ"ש רבו הר"ן ז"ל במס' ר"ה בסוגי' דמצ"כ לת' דעת הרמב"ם ז"ל דפסק דכפאו ואכל מצה יצא אע"ג דפסק דמצ"כ דס"ל דהנאה עולה במקום כונה וכמו דאמרי' בגמ' דהנאה מהני להוציא מידי מתעסק ה"ה דעולה במקום כוונה הרי מבואר מדבריו ז"ל דאע"ג דס"ל להרמב"ם ז"ל דבמצוה צריך שיכוין שעושה זאת מפני ציוי השי"ת אם יש לו הנאה הנ"ל כאלו מכוין אע"ג דאנוס הוא א"כ ה"ה באונס דג"ע כיון דנהנית ה"ה כאלו מכוונה לעבור על רצון השי"ת והוי מזידה גמורה דכמו דאמרי' דבמצוה הוי הנאה כוונה ה"ה בעבירה הוי הנאה כוונה וא"כ צדקו דברי הרמב"ם ז"ל דל"ש לומ' דמחמ' אונס מית' תעבור ואל תהרוג כיון דלמ"ל אונס כלל היכא דנהנית אך באמ' דברי הר"ן צע"ג לומ' דהנאה הוי כמכוין שעושה זאת מחמת ציוי השי"ת ויהי' מועיל במקום שצריך כוונה לכן נראה דהר"ן ז"ל לא קאמר אלא גבי מצות מצה דהוא עיקרה לזכור חסדי הקב"ה עלינו דהוציאנו ממצרים והוי בכלל מצות השי"ת ולכן ס"ל להר"ן בדעת הרמב"ם ז"ל דכוונת המצוה אינו מעכב בזה ושפיר י"ל דהנאה עולה במקום כוונה משא"כ היכא דצריך כוונה ממש יש לומר דהנאה אין עולה במקום כוונה וצ"ע עוד בזה ואכ"מ:

וראיתי להג' בעל יד המלך ז"ל פ"ה מה' יסוה"ת שכ' שאע"פ שאינו כדאי לחלוק נגד פסק הש"ע בשם התוס' דבקרקע עולם ל"א יהרג וא"י מ"מ קשה הדבר מסברא וכ"נ מסברא כיון דחזינן דבג' עבירות אלו הא דמחייבין במסה"נ אינו משום עשה דונקדשתי דהרי גם בצנעה יהרג וא"י וע"כ דחומר עבירות אלו שהוא גורם שדינם להיות יהרג וא"י וא"כ כמו דברצון ל"מ הסברא דאב"מ שלא יתחייבו מיתה משום דהנאה אחשבה כמעשה א"כ ה"ה באונס מה בכך דקרקע עולם היא כיון דעבירת אלו אונס שוה לרצון לענין יהרג וא"י, ומגמ' דהכי ממקומו מוכרע א' דא"נ דבקרקע עולם לא יהרג וא"י א"כ למה הוצרכה רחמנא לפטור אותה מקרא דלנערה ל"ת דבר ב' דאיך ילפינן מזה לאונס שיש בו מעשה דילמא שאני אשה דקרקע עולם היא אתד"ק ומה נעשה להג' הזה שזה דרכו שלא לעי' בראשונים וכאן גם ברמב"ם ז"ל שעליו כתב דבריו לא עי' כלל דהרי מבואר ברמב"ם ז"ל דהא דבג' עבירות אלו חייב למסור נפשו אף בצנעה הוא רק מכח קידוש השם ובאמת ברור הדבר דבע"ז לולא קידוש השם ל"ש למסור נפשו כיון דעובד מיראה פטור הרי בעצם אינו עובד ע"ז כלל וכ"כ החכ"צ בת' דבאונס אין עליו גדר ע"ז רק דעובר עשה דונקדשתי וה"ה בג"ע ואע"ג דקדה"ש בשאר עבירות ה"ד אם היא בפרהסי' מ"מ כיון דאם הוא שעת הגזירה לבטל מצוה אפי' בצנעה יהרג וא"י מצד קידה"ש לכן ה"ה בג' עבירות אלו דהם יסודי דת ישראל ובזה הבדילנו משא' אומות בשעה שנתן לנו הקב"ה התורה והם ל"ר לקבל אותה מכח עול של המצות הנ"ל לכן כל אלו אף בצנעה יהרג וא"י בגדר קידה"ש אם יהרג וא"י ובגדר חילל השם אם יעבור ולא יהרג אבל עצם עבירות ע"ז וג"ע אינו באונס ואפי' בשפ"ד דנראה דבאמת אפי' באונסין אותו להרוג את חבירו בפחד מיתה מ"מ יש בו חומר דשפ"ד כיון דהוא מסברא דמה חזית דמך דדך סמק טפי כו' וכ"נ מדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל שכ' בה"ד בזה"ל ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו ב"ד אפי' הרג באונסא כו' שלכאו' צ"ע מאי אפי' הרג באונס שכ' הרמב"ם ז"ל אמנם להנ"ל א"ש דכוונתו אע"ג דבשפ"ד כיון דהוא מסברא דמ"ח א"כ אין אונס פטור מ"מ אינה נהרג כיון דהוא בלא עדים והתראה כמו שמסיק שם וז"ב בכוונת הרמב"ם ז"ל אך ז"ד אם יש בו מעשה אבל אם הוא בלא מעשה רק שלא ינחוהו להציל את חבירו במקום שיכול להצילו ואם לא יהרגנו בזה נראה פשוט דל"ש הסברא דמ"ח רק ענין קידה"ש ואם א"ב מעשה י"ל דאינו מחויב למסור נפשו מכח קדה"ש הכלל שהדברים אלו ברורין בשיטת הרמב"ם ז"ל, ומה שהק' דא"כ למ"ל קרא וגם איך ילפינן מזה לשאר עבירות דיש בהן מעשה כ"כ למעלה בשם הריטב"א ז"ל דקושי' חדא מתורצת בחברתה כיון דקשה למ"ל לפוטרה וע"כ דמיירי אפי אית בה מעשה ושפיר ילפינן מזה דאפי' דיש בה מעשה אם עבר פטור ממיתה, ובל"ז י"ל דהנה עיקר קשיתו מסברא מה נפ"מ בין אנוסה לרצון י"ל בפשיטות דבאמת הרי התוה"ק כתיב ונכרתו הנפשות העושות רק דאמרי' דהנאה אחשבה רחמנא כמעשה א"כ י"ל דאם אנוסה הוא הוי בגדר הנאה בע"כ ול"ה כמעשה אך מה שהק' דא"כ למ"ל קרא לפטור אותה ממיתה ע"ז י"ל כיון דע"כ מיירי דהתרו בה וקבלה התראה א"כ ה"ה כרצונה אך שפיר כתבו האחרונים דהוי תחילתה באונס וסופה ברצון דפטורה ברצון דפטרה מטעם דהוי ג"כ בגדר אנוסה משום דיצרה אלבשה והנה ברור הדבר דאע"ג דיצרה אלבשה הוי בגדר אונס אבל זה הוי הנאה גמורה וחשוב מעשה וא"כ שפיר ילפינן מזה דאונס פטור בכ"מ אפי' במעשה עוד הק' הג' הנ"ל דאיך אפ"ל דבלי מעשה יעבור וא"י לפ"ד הרמב"ם ז"ל דס"ל דכל מקום שנאמר יעבור וא"י אם נהרג ולא עבר הר"ז מתחייב בנפשו א"כ מה יענה להא דמבואר במס' גיטין דנ"ז ע"ב במעשה דד' מאות ילדות שנשבו לקלון שטבעו עצמם בים שאלו אם יבואו לחי' עוה"ב עי"ש והא באב"מ יעבור וא"י וא"כ הוי מתחייב בנפשו ואיך הי' רשאין לאבד את עצמו א"ו דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאין חילוק בין יש בו מעשה או לא אך לק"מ שכ"כ במק"א דאע"ג דדעת הרמב"ם דבכ"מ שיעבור ואל יהרג אם נהרג הר"ז מתחייב בנפשו ה"ד בשאר עבירות אבל בג' עבירות אלו אפי' אם פטור ממיתה כגון באב"מ מ"מ אם מחמיר על עצמו ונהרג על קידש השם הר"ז משובח כן מבואר ברמב"ם ז"ל באגרת השמים ועי"ז יפלו כל דבריו בזה וקם דינא דהש"ע לחלק בג' עבירות אלו בין יב"מ לאב"מ אמנם מדברי הריב"ש ז"ל בתשובה מבואר דאין לחלק בין יב"מ או לא שהרי כתב להדי' דבנעה"מ אם היתה יכולת בידה להנצל ממיתה הי' הדין דתהרג וא"ת כנ"ל:

ודע שעפ"י הדברים האמורים למעלה בהך קרא דולנערה ל"ת דבר ע"כ מיירי באחת משני אלה או אע"ג דיש אונס מיתה מ"מ היא מתרצה ג"כ מדקבלה התראה או דתחילתה באונס וסופה ברצון י"ל שזה פירש מה שאנו אומרים בווידוי דיוה"כ ע"ח שחטאנו לפניך באונס וברצון שנראה לכאו' דגם אונס צריך כפרה וכבר נתקשו בזה המפרשים ולהנ"ל י"ל דפי' הדברים ע"ח שחטאנו לפניך באונס וברצון ג"כ היינו או כפירש הראשון דהי' תרוי' אונס ורצון או שהי' תחילתו באונס וסופו ברצון דזה בודאי צריך כפרה אבל אונס גמור ל"צ כפרה כלל ועי' בתשובת מיים חיים להג' מוה"ח רפ"פ ז"ל מאסטראה שהביא בשם אביו ז"ל לפ' ע"ח שאנו חוטאים בקטנות דפיתוי קטנה אונס הוא אמנם אעפ"כ צריך כפרה וזה הפי' שחטאנו לפניך באונס היינו בקטנות וברצון היינו בגדלות אך כ"כ במק"א דקטן הוי רצון רק דרחמנא חס עליו כמבואר בסנהדרין דנ"ה וכ"כ האחרונים דזה מקור דברי הרמב"ם ז"ל דאע"ג דפיתוי קטנה אונס הוא מ"מ אסורה לבעלה ויש להאריך בזה ואכ"מ והעיקר בזה כמ"ש הספרי דממעטין מהא דלנערה ל"ת דבר שא"צ כפרה באונס אמנם מובן הדבר שזה רק באונס גמור ונראה ברור דגם הפנ"י י"ל מודה בזה דאונס גמור א"צ כפרה כלל ומכש"כ היכא דעושה ברשות מצוה כמ"ש לעיל:

(ד) אמנם כ"כ האחרונים להוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ פסחים ר"פ מי שהי' טמא ובהלכה פ"ה מה' ק"פ ה"ב שפסק לחלק בין טמא ושהי' בדרך רחוקה בראשון בין שגג או נאנס בראשון דאם הי' טמא או בדרך רחוקה בראשון כיון דפטרה אותו התורה מק"פ לכן אפי' אם אם הזיד בשני א"ח כרת כיון דבשני ל"כ כרת אע"ג דהוא חיוב בפני עצמו ואינו תשלומין דראשון מ"מ כרת לא כתיב בתורה אינו אלא בראשון אבל בשגג או נאנס בראשון אם הזיד בשני חייב כרת דאונס אינו בגדר פטור ועי' בראב"ד ז"ל שתמה עליו דמ"ש זמ"ז אמנם בפיה"מ להרמב"ם ז"ל מבואר דהחידש הוא דאונס אינו פטור אלא שלא יוכל לעשות את הפסח ולכן אם הזיד בשני חייב כרת עי"ש אמנם לכאו' תמוה הא מבואר בכמה דוכתין בש"ס אונם רחמנא פטרה נראה דאונס ג"כ פטור והוכיחו מזה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דחילק היא בין אונס על העבירה כיון דאמרי' אונסא כמאן דלא עביד ולכן בעבירה אם עשאה באונס הוי פטור משא"כ בנאנס במ"ע שלא יכול לקיימה כיון דאונסא כמאן דעביד לא אמרי' אין האונס פוטרו מחיוב המצוה אלא שא"י לעשותה מחמת האונס אבל חיובא רמי' עליו לעשותה ולכן אם הזיד בשני ולא עשה הר"ז ח"כ:

הן אמת כי לכאו' ק"ל טובא על שיטת הרמב"ם ז"ל מהא דמבואר ביבמות בסוגי' דעלי' דמקשינן בגמ' טעמא דכתב רחמנא עלי' הא לא"ה הו"א עדול"ת כו' ותו עדול"ת שיב"כ מנ"ל דדחי ורצונו למילף ממילה ופסח ותמיד שדו"ש ומדחה מה למילה ופסח שכן כרת ועוד דהוי לפני הדיבור עי"ש וקשה לפ"ד הרמב"ם ז"ל דפסח שני אין כתיב בו כרת ופטור בראשון אם הזיד בשני ח"כ וגם אינו לפני הדיבור כיון דהוא חיוב בפני עצמו ואינו תשלומין דראשון אינו בגדר לפני הדיבור כיון דנאמר לאחר הדיבור ג"כ אכתי לילף דעשה דוחה לל"ת שיש בו כרת מהא דפ"ש דו"ש במי שהי' טמא או בדרך רחוקה בראשון או קטן שהגדיל וגר שנתגייר בין שני פסחים דחיוב בשני ודוחה את השבת אע"ג דא"ב כרת ואינו לפני הדיבור והוא תמיה גדולה על שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דדוקא אם נאנס בראשון ח"כ על השני אבל אם פטור בראשון ליכא כרת על השני ומה שנראה לת' שיטת הרמב"ם ז"ל בהקדם מה דיש להעיר בקושית הגמ' דמילף בפסח דדו"ש דעדול"ת שיש כרת לפ"מ דמבואר במכילתא דצריך קרא לאסור מלאכת שבת בגבולין לכהנים דהו"א משום דאשתרי שבת לכהנים במקדש ה"ה דאשתרי להם שבת בגבולין ומעתה ז"ד בגבולין אבל במקדש י"ל דלכן התירה תורה פסח שדו"ש כיון דניתו שבת לדחות בתו"מ ה"ה דניתן לדחות לצורך פסח משא"כ בכ"מ אין עדול"ת שיב"כ אמנם נראה כיון דזמנו של פסח אחר התמיד של בה"ע ואז שוב לא לא ניתן שבת לדחות במקדש וכיון דקי"ל דשבת בכל רגע ורגע הוא חיוב חדש וקטן שנתגדל והביא שתי שערות באמצע השבת חייב לשמור את השבת מה"ת וחייב סקילה וכרת על חילל שבת דבכל רגע ורגע איכא איכא חיוב חדש וא"כ י"ל כיון דלאחר התמיד שוב לא ניתן שבת לדחות במקדש בשו"א ל"ש לומר משום דאשתרי שבת במקדש וע"כ דעדול"ת שיב"כ ושפיר אמרי' בגמ' דמוכח מזה דפסח דו"ש דעדול"ת שיב"כ ולכן מוכרחין אנו לומר או משום דגם בפסח איכא כרת או משום דהוי לפני הדיבור ומעתה ז"ד בפ"ר אבל בפ"ש לפמ"ש במק"א שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דפ"ש באמת קרב לפני תמיד של בה"ע א"כ שוב י"ל דא"ר מזה דעדול"ת שיב"כ דהכא שאני כיון דניתן שבת לדחות אצל ק"צ של שבת ה"ה דניתן לדחות אצל פסח דהוי חובת היום וקבוע לי' זמן ודינו כק"צ וז"נ בישוב דברי הרמב"ם ז"ל דרך פלפול וי"ל בזה מה שתמהו על הרמב"ם ז"ל דס"ל דפ"ר קרב אחר קטורת ונרות ג"כ ותמה בכ"מ כיון דברייתות חלוקות הן מנ"ל לרמב"ם ז"ל להכריח דקרב אחר קטורת ונרות ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם ז"ל הכרי' זה דא"נ דקטו"נ קרב אחר הפסח א"כ בזמן הקרבת הפסח אכתי ניתן שבת לדחות אצל ק"צ וא"כ א"ר מזה דעדול"ת שיב"כ די"ל דניתן לדחות ולכן הכריח הרמב"ם ז"ל מסתם גמ' דהקרבת הפסח אחר קטו"נ שוב לא ניתן שבת לדחות לכן שפיר מקשינן דנילוף מזה עדול"ת שיב"ב ויש להאריך בזה דרך פלפול ואכ"מ:

יהי איך שיהי' נתבאר מדעת הרמב"ם ז"ל דבאונס במ"ע אינו פטור ורמי חיובא עליו לקיים המ"ע וכן הוכיחו האחרונים מדברי התוס' ר"ה דט"ז ע"ב בהא דאמרי' בגמ' כל שנה שאין תוקעין בתחילתה מריעין לה בסופה וכתבו התוס' בשם בה"ג לאו דמקלע בשבתא אלא דאתילד אונסא וצ"ע מה נפ"מ בין שבת לאתילד אונס הא שבת ג"כ מה"ת מחויב לתקוע אלא שאנוסים מתק"ח ז"ל שלא לתקוע א"כ הוי ג"כ כמו אונס א"ו דאונס בתק"ח הוי בגדר פטור משא"כ אונס אחר אינו פטור והסבר הדברים דאונס בתק"ח י"ל כיון דקיי"ל יש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת א"כ כשגזרו חז"ל שלא לתקוע בשבת מצד גזירה שמא יעבירנו הרי הפקיעו המצוה לגמרי ואפי' מי שעובר ותוקע בשבת לא קיים מצוה כלל אף מה"ת וא"כ שפיר הוי בגדר פטור אך באמת בח' כתבנו לחקור בזה דכל הני דגזרו חכמים שמא יעברנו אם בטלו המצוה לגמרי והפקיעו את המצוה א"ד שאסרו חז"ל לעשות המצוה מכח גזירה אבל העובר ועושה המצוה מקיים מצוה מה"ת ולכאו' עלה בדעתי דע"כ הפקיעו המצוה לגמרי מכח הגזירה וכמו דקיי"ל דיש כח בידם להפקיע דאורייתא בשוא"ת דא"נ דאיתא להמצוה ל"ש לאסור משום גזירה לעבור על מצוה דאורייתא ובזה יש לת' מה שהעירו רבני בתראי דאמאי לא גזרו במצה שמא יעבירנו ולהנ"ל ז"א דאם נגזור במצה שמא יעבירנו ונימא דאם חל פסח בשבת ליכא מצות מצה מה"ת דיש כח בידם לבטל ד"ת בשוא"ת א"כ לא יהי' איסור חמץ ג"כ דהרי דרשינן כל שאינו בקום אכל מצה אינו בב"ת חמץ וא"כ נראה דה"ה בזמן דרשינן הכא וא"כ ל"מ למיגזר במצה שמא יעבירנו כיון דא"א להפקיע מצות מצה דא"כ יהי' נפקע איסור חמץ בקו"ע ואין לדחות דהרי על זמן ע"כ לא דרשינן דרשה זו דהרי ראב"י ס"ל בפסחים דק"כ ע"א דמצה בזה"ז דרבנן ואעפ"כ פשיטא דחמץ אסור מה"ת אף בזה"ז הרי דלא דרשינן בזה להקיש חמץ למצה ז"א שכ"כ כיון דכתיב בתוה"ק לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ל"ש להקיש חמץ למצה אלא הלאו דל"ת עליו חמץ דקאי על לפני זמנו על שחיטת הפסח או לר"ש על אכילת הפסח אבל איסור אכילת חמץ בפסח לא תלי' במצה כלל ומעתה י"ל דבאמת לראב"י אינו אסור בזה"ז חמץ לפני זמנו מה"ת ויש להאריך בזה דרך פלפול ואכ"מ:

ויש להעיר בזה בתוס' מגילה ד"כ ע"ב שכ' להקשות על הא דקתני שלאחר סה"ע אומרים יה"ר שיבנה ביהמ"ק ב"ב משום דהספירה זכר למקדש ולמה בשופר ולולב לא תקנו לומר יה"ר ותי' משום דבלולב ושופר יש עשיי' ע"ש ותמוה מאד דאיך שייך בשופר זל"מ הא תק"ש דאורייתא הוא וכ"כ בזה במק"א וכעת מצאתי לרבינו הגדול בעל תוס' יו"ט ז"ל בפ"ד דר"ה מ"ג שכתב בענין קושית התוס' דלמה בלולב לא תקנו ליטול לולב בשבת ובשופר תיקן ריב"ז משחרב ביהמ"ק לתקוע במדינה במקום שיש בו ב"ד ותי' בתירץ הא' משום דבלולב איתא בשאר יומי משא"כ בשופר אם לא נתקע בשבת משתכח לגמרי מצות שופר וכתב התוס' יו"ט ראי' לזה מדלא קתני בתקנת ריב"ז גבי שופר זל"מ כמו דקתני בלולב א"ו דבשופר אין טעם התקנה משום זל"מ אלא שלא יתעקר לגמרי מצות שופר אד"ק ולכאורה תמוה מאד דאיך אפ"ל בשופר זל"מ כיון דהוא מה"ת ורק רבנן גזרו משום שמא יעבירנו וא"כ משחרב ביהמ"ק תיקן ריב"ז שנתקע במקום שיש בו ב"ד וממילא מתקיים מצוה דאורייתא וא"ד ללולב דניטל במדינה ז' דהוא רק מדרבנן זל"מ אמנם לדברינו י"ל דבאמת מיד כאשר גזרו חז"ל שלא לתקוע בשופר בשבת בטלו לגמרי מצות שופר כשחל בשבת וממילא אינו שייך במדינה מצות שופר מה"ת כלל בשבת ורק במקדש דלא גזרו נשארת המצוה דתק"ש בשבת מה"ת ולכן משחרב ביהמ"ק שוב ליכא מצות שופר כלל מה"ת דחכמים עקרו ד"ת בשוא"ת וא"כ בשבת אינו מתקנים באמת מצות שופר כלל מה"ת וריב"ז דתיקן לתקוע בשופר במקום שיש בו ב"ד אינו מה"ת דמה"ת כבר עקרו חכמים המצוה כשחל בשבת אלא או משום זל"מ או משום שלא תשתכח תק"ש כמ"ש התוס' ולפ"ז אתי' דברי התוס' מגילה כפשטן דכוונתם מפני מה אין אומרים יה"ר כשחל ר"ה בשבת במקום ב"ד וכן מטין דברי התוס' יו"ט דבאמת אינו מצוה דאורייתא בזה"ז אפי' במקום שיש בו ב"ד אלא משום זל"מ:

אמנם בהא דמבואר במס' ר"ה דל"ד ע"ב כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן ל"צ אע"ג דהא ודאי והא ספק ולכאו' קשה א' הא גם זה פשיטא כיון דסד"א בחיוב מ"ע נראה דיש עליו חיוב מדאורייתא לחזר אחרי' דילמא יוכל לקיים המ"ע דאורייתא וא"כ שוב עדיפא מודאי דרבנן ב' תמוה טובא איך משכח"ל עיר שאין תוקעין בה ומבטלין מ"ע דשופר הא צריך לעשות כל טצדקי דאפשר למעבד לקיים מ"ע דאורייתא ומ"ע דרבים כמו תק"ש ופשטות הסוגי' באחת תוקעין ובאחת מברכין נראה דהעיר שמברכין א"צ לעשות פעולות ללכת למקום שתוקעין והא הי' לכולם מער"ה ללכת לעיר שתוקעין כדי לקיים מ"ע של תורה דתק"ש ולזאת עלה בדעתי דכל הסוגי' קאי על ר"ה שחל בשב' ובאחת תוקעין דהוא עיר שיש בה ב"ד ובאחת מברכין דהוא עיר שאין בה ב"ד וקמ"ל דאם איש דר בין שתי עיירות כאלו ומותר לילך ביו"ט לכאן ולכאן יש עליו החיוב לילך למקום שתוקעין וע"ו מקשינן פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן דבמקום שתוקעין יש מ"ע דאורייתא וע"ז שפיר תרצי' ל"צ דהכא ודאי והכא ספק וא"כ שפיר רבותא קמ"ל דאע"ג דבשבת במקום שאין ב"ד אין חייבין לתקוע וברכה חייב בכ"מ וא"כ סד"א דלא יהי' צריך לילך למקום שתוקעין דהוא רק ספק אם יקיים המצוה שאינה מוכרחת במקום שיש עליו חיוב דרבנן ודאי קמ"ל דאעפ"כ הולך למקום שתוקעין ולפי פירש זה מוכרח מגמ' היפך דבריו דתק"ש בשבת איכא מצוה דאורייתא במקום שתוקעין ויש חיוב להכניס עצמו לזה לשמוע תק"ש בשבת במקום שיש בו ב"ד אך בטלה דעתי נגד הראשונים ז"ל שפרשו סוגי' זו דמיירי בחול אך בעיקר הדבר מבואר בירושלמי סופ"ד דר"ה לפי פי' הפ"מ והק"ע וכן רהטה הסוגי' בירושלמי שם דאין נפ"מ בין שבת לחול דנפק"ל דמ"ד דהולך למקום שמברכין אע"פ בשאין ביום כדי לתקוע מהא דתני בר"ה שחל בשבת במקום אחד תוקעין ובמקום אחד מברכין הולך למקום שמברכין ואינו הולך אצל תוקע והרי יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת לא כמי שאין ביום כדי לתקוע ואת אומר הולך לו אצל מברך הדא אמרה פליגין עכ"ל הירושלמי ותמוה מאד דמ"ר משבת לחול דיש עליו חיוב תקיעה מה"ת משא"כ כשחל בשבת כיון דאין תוקעין אלא במקום שיש בו ב"ד וחיוב ברכות הוא לכ"ע א"כ שפיר י"ל דאין הולך למקום שתוקעין ומוכרח מזה דהירושלמי ס"ל דתק"ש בשבת ג"כ חיוב דאורייתא הוא ואם הוא דר במקום שיש בו ב"ד בסמוך לו חיובא רמי' עליו ללכת לשמוע תק"ש:

הן אמת שדברי הירושלמי אינם מובנים לי אחד דאמאי ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת הוי יותר בגדר אין ביום כדי לתקוע מר"ה שחל להיות בחול ומ"ש בק"ע משום דאם מניח עירוב מבעוד יום למקום שמברכין ושוב א"א ללכת למקום שתוקעין תמוה לי הא גם ביו"ט איכא איסור תחומין ואסור ללכת חוץ לתחום ומשנה שלימה שנינו שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום וע"כ איירי דב' עיירות המה בתוך התחום וא"כ ה"ה כשחל ר"ה בשבת אפשר ללכת לשניהם ועלה בדעתי לפמ"ש המג"א בסי' תקצ"ה סק"ב דיש להתיר שבות דשבות במקום מצוה וא"כ יכול לשלוח שיבואו לו את השופר ע"י נכרי חוץ לתחום אך ז"ד אם תחומין דרבנן אבל אם תחומין דאורייתא אין להתיר אמירה לעכו"ם במקום מצוה וא"כ י"ל דהירושלמי אזיל בשיטת ר"מ דס"ל תחומין דאורייתא אך ז"ד בשבת אבל ביו"ט כ"כ הפוסקים דתחומין דרבנן וא"כ ביו"ט יש שעות לשניהם משא"כ בשבת אין עצה בשו"א לקיים שניהם אך באמת קשה להעמיס זאת בירושלמי דאפי' א"נ דשבות גמור אין מתירין במקום מצוה דאורייתא ואסור אמירה לעכו"ם בשבת למ"ד דתחומין מה"ת אבל אמירה לאמירה מותר וא"כ גם בר"ה שחל להיות בשבת איכא עצה ומלבד זה קשה לומר דכוונת הירושלמי אליבא דמ"ד דתחומין דאו' הכלל שמתפלא אני על המפרשים שלא הרגישו לבאר הדברים ב' קשה לי טובא כיון דבר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין אלא במקום שיש בו ב"ד א"כ איך שייך לומר טעם הירושלמי דמשו"ה הולך למקום שמברכין ואין הולך למקום שתוקעין משום דהכל בקיאים בתקיעה [ומה שהוא היפך גמ' דילן] ואין הכל יודעין לברך הא במקום ב"ד בודאי יודעין לברך ג"כ ג' עיקר הדברים לדמות שבת לחול ולומר דמשום דס"ל דבשבת הולך למקום שמברכין ה"ה בחול תמוה טובא כנ"ל וצריך אני לרב להאיר עיני בפי' דברי הירושלמי עכ"פ זאת מוכרח מירושלמי דבשבת ג"כ איתא למצות תק"ש מה"ת ועמ"ש בכלי חמדה פ' בהר אות ד' אוק"ב מ"ש שם לתרץ דברי התוס' מגילה הנ"ל ועפ"ז יתרצו גם דברי התוס' ביו"ט ר"ה הנ"ל עי"ש היטב ואם נימא כן יהי' גם דברי הבה"ג א"ש בפשטות דבר"ה כשחל בשבת ליכא מה"ת מצות שופר כלל כ"א במקדש ועי"ש אוק"ה שחקרנו אם הוא דרשה גמורה בירושלמי וקשה עלי לכפל הדברים ועי' בס' חלקת יואב בקונטרס קבא דקשייתא קו' צ"ט שהביא שם בשם הג' רעק"א ז"ל דאם תקע בשופר בשבת מקיים מצוה של תורה והוא תמה עליו ופשיטא לי' להיפך ולא הרגיש בכל שכתבנו שו"ר למרנא הגה"ק זצללה"ה בס' אבני נזר חיו"ד סי' קמ"א אות י"א י"ב שכתב דחכמים ל"ב מצות תק"ש כשחל בשבת אלא שאמרו שאין תוקעין אבל המצוה נשאר' מצוה של תורה כד' הג' רעק"א ז"ל וה"ר לזה מיבמות ד"כ דחייבי עול"ת אם בעלו ל"ק משא"כ בח"ל דרק מדרבנן אינה מתייבמת אם בעלו קנו הרי דנשארת מצות יבום במקומה אף שבטלו חכמים מצות יבום בשוא"ת דא"א דחכמים יש להם כח לבטל לגמרי אף מה"ת לא רמי' ליבום לאחר שתקנו חכמים אתד"ק ולענ"ד ל"ז להבין ד"ק דאפי' א"נ דשופר בטלו המצוה לגמרי בשבת מצד כיון דכחם לבטל מ"ע של תורה בשוא"ת הרי הוא נעקרה לגמרי אמנם במצות יבום בח"ל ל"ש לומר דמצד גזירה ב"ר אטו ביאה שני' יעקרו לגמרי מצות יבום דא"כ גם חליצה ל"מ כיון דחכמים עקרו המצוה לגמרי כאשת איש הרי הוא שלא במקום מצוה וא"ד לח"ל ועשה דאיכא מצוה מה"ת רק כיון דא"ד עשה ול"ת ל"ק ביבום ולכן שפיר עולות לחליצה משא"כ בח"ל א"נ דחז"ל יעקרו לגמרי מצות יבום כמו שיש בכחם לעשות הרי ליכא מצות יבום כלל ושוב ליכא גם מצות חליצה והוי חליצה פסולה וא"כ יהי' ח"ל קילי מח"ל ועשה ועוד דהוי כמי עקירת ד"ת בקו"ע להתירה לשוק בלא חליצה ולכן לא עקרו חכמים מצות יבום רק אמרו משום גזירה לאסור יבום אבל המצוה נשארה וצריכה חליצה ומותרת לשוק משא"כ בתק"ש בשבת שפיר י"ל דעקרו המצוה לגמרי וקצת ראי' לזה שעפ"ז תסלק קשיות הבש"ר כיון דהאידנא ליכא רה"ר דאורייתא איך מבטלין מ"ע דאורייתא מצד גזירה שמא יעבירנו ולהנ"ל א"ש דר"ה כשחל בשבת ליכא מ"ע של תורה לתקוע בשופר כמו"ש ויש להעיר בזה בפלוגתת רש"י ותוס' בר"ה דל"ג ע"א בהא דתרצינן בגמ' כאן בקטן שהגיע לחינך כאן בקטן שלא הגיע לחינך דרש"י ז"ל מפרש דבקטן שהגיע לחינך מתעסקין בהן עד שילמדו וכש"כ שאין מעכבין ובתוס' תמהו ע"ז דהאיך יכול לומר דבקטן שהגיע לחינך מתעסקים ואפי' בשבת הא אין מצות היום בשופר לכן מפרשים איפכא עי"ש היטב ולהנ"ל י"ל דרש"י ז"ל ס"ל דיש מצוה דאורייתא בשבת ורק שצריך שיהי' במקום ב"ד ולכן שפיר שייך בי' חינוך אמנם התוס' לשיטתם דבשבת ליכא כלל מצוה דאורייתא רק זכר למקדש ולכן שפיר כתבו דאין מצות היום בשופר ול"ש בזה חינך מצוה ויש להאריך בזה ולבאר הדברים ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא במה שנוגע לביאור דברי הבה"ג ז"ל שנרא' מדבריו ג"כ דאונס במ"ע אינו בגדר פטור ועימ"ש לקמן עוד בביאו' דברי הבה"ג ז"ל:

(ה) והנה בימי חורפי נדפס ס' אתוון דאורייתא מיד"נ הג' מוהר"י ענגיל שליט"א וצויתי לבני המנוח הרב החו"ב מוהרא"י ז"ל שילמוד בו על הסדר ופלפלתי עמו הרבה בדבריו ושלחתי אח"כ הדברים להרב המחבר שיחי' ואפס קציהו נדפס בס' בן פורת להרב הנ"ל סי' א' ב' עי"ש ויען שבס' אתוון דאורייתא כלל י"ג כתב ג"כ לבאר ענין זה אי אונס במ"ע הוי פטור או לא ואני כתבתי אז לפלפל בדבריו והעתקתים אח"כ בתשובה לכבוד הרב החו"ב המופלא מו"ה אברהם ני' דק' ווארשא לזאת אמרתי להעתיק הדברים בכאן כפ"מ שיצאו מתח"י ויש בהם תועלת לתלמודים, והנה ר"ד הרה"ג המחבר שיחי' נתקשה בדברי הגמ' דב"ק דצ"ד ע"ב דמקשינן בגמ' על הא דתרצינן בגזלנים ומלוי בריבית דמחזירין היינו לצאת יד"ש א"ה אמאי תשובתן קשה עכ"ל הגמ' ונתקשה הא עכ"פ לצאת יד"ש תשובתן קשה ולענ"ד הדברים פשוטים דהנה הענין דתשובתן קשה מפני שאין יודעין למי להחזיר נראה דהכוונה דאע"ג דיכולין להכריז שיבוא מי שיש לו תביעה עליו שגזלו או שקיבל ממנו רבית שלא כדין ויחזיר לו מ"מ יש לחוש מפני הרמאין ואי דיטיל עליהם שבועה יוכלו לומר אין אנו רוצין לישבע ואפי' שבועות אמת ולכן תשובתן קשה כיון דאין להם עצה מה לעשות אם ירצו לשלם לכל מי שגזלו מהם ועי' ביבמות דקי"ח ע"ב במשנה שם דהלכה כר"ע דצריך לשלם לכל אחד ואחד ומעתה ז"ד קודם תקנה אבל לאחר תקנה דתקנו חז"ל דאין מקבלים מהם והא דמחזירין היינו רק לצאת יד"ש וביאור הדברים נ' כיון דצריך לקיים העשה דוהשיב צריך להחזיר וכשלא ירצה לקבל ויאמר הריני כאלו התקבלתי מנתק בזה הלאו דגזל והלאו דרבית ולכן לצאת יד"ש חייב להחזיר א"כ שפיר מקשה הגמ' אמאי תשובתן קשה הא יש עצה להכריז כנ"ל ושוב אין לחוש מפני הרמאין כיון דבאמת אין מקבלין מהם א"כ יכול להחזיר לכל אחד והם ימחלו כן נראה לי ביאור הסוגי' שו"ר שי"ל בפשיטות לפ"מ דנראה מבואר מהסוגי' דמדינא אין עליהם חיוב להחזיר וע"כ דחז"ל הפקיעו מהם מצות השבה והיינו או מצד דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת או מצד דהפקר ב"ד הפקר ומעתה י"ל דלפי האמת דאמרו חז"ל שאין עליהם חיוב להחזיר א"כ שוב הבעלים נתיאשו ונראה דבכה"ג מהני יאוש אף בגזילה דהנה ההבדל בין יאוש דגזילה לאבידה הוא משום דבאסורי אתא לידו ופירשו המפרשים משום דחל עליו חיוב השבה שוב לא נפקע ע"י יאוש וא"כ הכא דאמרו חז"ל דא"ח להחזיר מדינא וזה יש כח ביד כנ"ל א"כ שוב מהני יאוש וגם לצאת יד"ש אין עליו חיוב והא דיש עליהם חיוב לצאת היינו לאותם שאינם מתיאשים והנה זה שייך רק במי שמכיר אותם והם יודעים שזה שגזל מהם אבל אנשים שא"י שגזלו מהם וגם הם א"י מדלא תבעו אותם כלל הם בודאי נתיאשו וא"כ גם לצאת יד"ש אין עליהם חיובא וא"כ א"ש בפשיטות קושית הגמ' דכיון דאמרת דחיובא רמי' לצאת יד"ש א"כ שייך רק באותם שיודעים זה מזה אבל באותם שא"י שגזלו בטח נתיאשו כיון דעפ"י דין אינם חייבין להחזיר וא"כ ממילא גם לצאת יד"ש ליכא חיובא וא"כ אמאי תשובתן קשה ויש עוד להאריך בזה בסוגי' שם ואכ"מ:

אמנם הרה"מ שיחי' יצא לבאר הסוגי' עפ"י דרך חדש להוכיח מדברי התוס' גיטין דמ"א ע"א סוגי' דח"ע וחב"ח שכ' דמשום עשה דפו"ר ל"ה כופין את רבו כיון דהעבד פטור ממנה דאנוס הוא ותמוה לכאו' הא גם על לשבת אונס הוא ומה נפ"מ בין עשה דפו"ר לעשה דד"ק לשבת יצרה ומתוך כך רצה לחדש דהא דפליגי הדרישה והטו"ז באו"ח סי' ק"ח אי אונס עושה פטור במ"מ תלי' אם הוא מ"ע שבין אדם למקום או שבין אדם לחבירו דבמ"ע שבין אדם למקום אמרי' אין הקב"ה בא בטרוני' עם בריותיו וכיון שאונס הוא אינו בר חיובא הוא משא"כ במצוה שבין אדם לחבירו דתכלית המצוה הוא מצד תועלת חבירו א"כ אע"ג דהוא אונס אינו פטור וא"כ י"ל דזה כוונת התו' במה שמחלקים בין עשה דפו"ר לבין עשה דלשבת דעשה דפו"ר הוי עשה דבין אדם למקום ולכן באם הוא אונס לא רמי' עליו חיובא משא"כ עשה דלשבת דהוי משום תיקן העולם והוי בין אדם לחבירו ואינו מופטר משום שהוא אונס ומעתה א"ש קושית הגמ' דדוקא א"נ דמדינא חייבין להחזיר, א"כ הוי בין אדם לחבירו ושפיר אמרי' דתשובתן קשה דמצד אונס אין לפוטרם משא"כ לפ"מ דתרצינן דמה מחזירין לצאת יד"ש א"כ שוב הוי רק בין אדם למקום ושוב אונס פטור וא"כ אמאי תשובתן קשה את"ד הרב הנ"ל:

ולענ"ד לתני' להני מילי דמלבד דעיקר דבריו בפי' התוס' אינו מחוור כלל דהרי לפי מה דקיי"ל כר"י דהי' לו בנים ומתו אינו מקיים פו"ר והיינו משום דכתיב לשבת מבואר דלהלכה לשבת הוא פירושו דפו"ר וא"כ לפי האמת גם פו"ר הוי מ"ע שבין א ם לחבירו שת לית המצוה דפו"ר ג"כ לרבות ישוב העולם מלבד זאת עיקר הסברא לחלק בין מ"ע שבין אדם למקום למ"ע שבין אדם לחבירו אם כי ראיתי לגדולי האחרונים שהשתמשו בהבדל זה בכמה ענינים:

א' לענין מצ"כ דבמצוה שבין אדם לחבירו כיון דעיקרו המכוון בהמצוה שיהיה לחבירו הנאה או שלא יהי' לו הפסד אצ"כ והעיקר הוא מעשה המצוה:

ב' לענין מצוה הב"ע דאינה פוסלת את המצוה אלא במצוה שבין אדם למקום אבל במצוה שבין אדם לחבירו אינו פוסלת את המצוה אע"ג דבאה בעבירה:

ג' לענין טעה בדב"מ דאפי' מאן דפוטר גם בלא עשה מצוה ה"ד אם הי' טעה בדב"מ שבין אדם למקום אבל אם טעה בדב"מ שבין אדם לחבירו אם לא עשה מצוה לכ"ע חייב דבין אדם לחבירו העיקר הוא מעשה המצוה ואם לא עשה מצוה אין לפטרו מצד טעה בדב"מ:

ד' לענין עוסק במצוה דפטור ממצוה דאם עוסק במצוה שבין אדם למקום אינו נפטר מן מ"ע שבין אדם לחבירו דענין זה דעוסק במצוה פטור מהמצוה הוא משום דכשעוסק במצוה זו אין עליו חיוב לעשות מצוה אחרת אך זה רק במצוה שבין אדם למקום אבל להיות פטור עי"ז ממצוה שבין אדם לחבירו לא שמענו כיון דהתכלית שיהי' לחבירו אינו נפטר עי"ז שעוסק במצוה שבין אדם למקום:

ה' מה שאני בעני' רציתי לומר בענין נתכוין לאכול בשר חזיר ועולה בידו בשר טלה דצריך כפרה דה"ד בעבירת בשר חזיר דהוי עבירה שבין אדם למקום משא"כ אם נתכוין לעשות עבירה בין אדם לחבירו ועלה בידו דבר היתר או טובה לחבירו א"צ כפרה עי' בספרי כלי חמדה פ' ויחי:

אמנם לענ"ד כשנעי' בעומק ביסודי התורה והמצות אין לנו לעשות חלוקים מעצמינו בזה דלא נדע הגדרים ותכלית המצות איזהו הם בין אדם למקום ואיזהו הן בין אדם לחבירו ולשון הש"ס גיטין דנ"ט ע"ב כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלו' הוא דכתיב דרכי' דרכ"נ וכ"נ שלום וידועין דברי הטו"ז דהיכא דכתיב כל כולה אתי להורות דכל ממש ולא רובו ככולו וכ"ה ברמב"ם ז"ל סוף ה' חנוכה נראה דתכלית כל התורה והמצות לצרף בהן את הבריות ולעשותן לחטיבה אחת וכאמרם ז"ל במדרש וכי מה איכפת לי' להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף לא נתנה תורה אלא לצרף בהן את הבריות ומסכים לזה דברי ר"ע שאמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ואידך פרישא הוא זיל מור שנראה שכל המצות שבתורה המה רק ביאור לבוא עי"ז למצות ואהבת לרעך כמוך ולעומת זאת מצות שבין אדם לחבירו שנכללות במצות ללכת בדרכיו ולדבקה בו שדרשו חז"ל מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון ולדבקה בו וכי אפשר לאדם שידבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לת"ח כו' הרי מבואר דכל מצות שבין אדם לחבירו הוא כדי לבוא עי"ז לידבק בהקב"ה נראה מזה דכל המצות שבין אדם למקום ושב"א לחבירו הכל הולכין אל תכלית אחד להתאחד יחד שיהי' כל ישראל אחד וממילא יאחדו להיות דבוקין בהקב"ה ויהי' קב"ה ואורייתא וישראל חד ובדרושים ביארתי לפ"ז לפר דברי חז"ל ומובא ברש"י עה"ת פ' וירא הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים עכ"ל ותמוה הא מצות הכנסת אורחים הוא ממצות שבין אדם לחבירו וא"כ מלאכים דל"צ להכנסת אורחים נראה לכאו' דאינו מקיים בזה מצות הכנ"א א"כ אמאי הביא עליו מלאכים שידמה א"ע שמקיים מצות הכנ"א והי' רק מחשבת מצוה אמאי לא הביא הקב"ה אנשים ממש שיקיים המצוה בפועל [ואפי' א"נ כמו שהוא האמת לדעתי דגם במצוה שבין אדם לחבירו הוי המחשבה ג"כ מצוה מ"מ אמאי לא ישלח לו הקב"ה אנשים שיקיים המצוה גם בפועל] אמנם נראה דאע"ג דמצות הכנ"א הוא ממצות שבין אדם לחבירו מ"מ תכליתה ג"כ להביא לידי דבקות בהקב"ה וזה הי' הכנ"א של אאע"ה כמבואר במדרש דלאחר שאכלו ושתו אמר להם אאע"ה ברכו למי שאכלתם משלו ועי"ז הכניסם תחת כנפי השכינה הרי התכלית הכנ"א של אאע"ה היה להכניס אנשים תחת כנפי השכינה ומעתה א"ש דהקב"ה שלח לו את המלאכים שהם היו סיבה שיתן הקב"ה התורה לישראל כמבואר בדחז"ל כלום אכלתם בב"ח אצל אאע"ה א"כ קיים בזה א"א הכנסת אורחים היותר גדול שעי"ז גרם שניתן התורה לישראל ונתקדש ש"ש בין האוה"ע הרי נתבאר מזה דאין להגביל ולהגדיר כלל בענין המצות ולהבדיל בין מצוה שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו בענינים אלו וראה בס' יערות דבש ח"א סוד"ר ד' מ"ש לפרש עובדא דרחב"ד דשאלה אשת רחב"ד עד מתי נצערן ביקש רחמי ויהיב לה חד כרעא דדהבא כו' כתב רבינו הגאון ז"ל בזה"ל אבל הענין שהי' מצערת כו' בשביל צדקה לעניים כי חשבו שגמ"ח אפס אצלן כו' וברואם עני ואביון ואין לאל ידם להושיע צרתם צרה מפאת העדר המצוה אצלה ולכך חשבו לבקש מד' ליתן להם עושר כו' אמנם באמת נהפוך הוא כי כל זמן שאין להם ומצערים על זה הרי להם לגמ"ח גמור וכאלו גמ"ח עם עניים בתכלית ההגמלה והחסד אמנם אם יהי' להם יכולים לצאת ידי כל עני ליתן לכ"א די מחסורו עכ"ל מבואר מדה"ק דפשיטא לי' דמחשבת צדקה וגמ"ח אם א"י לקיימה בפועל הוי כמו מקיים בשלימות בתכלית מבואר כדברינו בזה דאין חילק בין מ"ע שבין אדם למקום ובין מ"ע שבין אדם לחבירו וכבר ביארתי בדרוש פי' הקרא ואהבת לרעך כמוך אני ד' דהכוונה שזה טעם למצות ואהבת לרעך כמוך כי אני יש בכל אדם מישראל הוא ד' היינו חלק אלוקי ממעל כמאמה"כ ויפח ד' באפיו נשמת חיים ובזוה"ק מאן דנפח מדלי' נפח וא"כ מפאת הנשמה שבאדם כל ישראל הם אחד וא"כ ממילא שורש מצות אהבת רעים הוא ג"כ כדי להזכיר ולהכיר תכלית בריאת האדם שנפשו הוא נשמתו הוא חלק אלוקי ממעל וצריך להזדכך חומרו שיהי' מתאים עם נשמתו וזה נראה פי' הגמ' כל התורה כולה מפני דרכי שלום נאמרה היינו לעשות שלו' בין החומר והנשמה וזה ע"י התורה והמצוה וממילא יהי' שלו' ואחדות בין ישראל כיון שיזככו את חומרו ויהיה מתאים עם תכונת הנשמה ומפאת נשמתן הם אחד בתכלית ואין פירד כלל:

ובעיקר החקירה אם במ"ע שבין אדם לחבירו צריך כוונה אעתיק בזה מ"ש בח' במס' שבת לת' דברי התוס' יו"ט ריש שבת שכ' לתרץ דלכן בעה"ב חייב ולא מיפטר משום טעה בדבר מצוה כיון דלא ניתן שבת לדחות לגבי צדקה משא"כ במילה ולולב דניתן שבת לדחות ותמהו כולם הא גבי לולב ג"כ לא ניתן שבת לדחות דהנטילה אינו אלא טלטול וכתבנו שם בזה"ל לחומר הנושא י"ל בכוונת רבינו התוס' יו"ט ונקדים לת' דברי הרמב"ם ז"ל שפסק דלולב ביום הראשון ניטל בשבת מדכתיב ביום אפי' בשבת ותמוה הא מסקינן בגמ' דל"נ אלא למכשירין ואליבא דר"א ולפ"ז לדידן דמכשירין א"ד שבת למה צריך קרא דביום שדוחה שבת כיון דאין כאן איסור תורה ומה שנלע"ד בזה לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בס' האמונה והבטחון דלכן תפילין א"ד שבת משום דבשבת זמנו קדום כיון דלילה לאו זמן תפילין לכן אין בכח מצות תפילין שבא אח"כ לדחות את השבת ואינו מובן דאיזהו דחוי' יש בזה שמניח תפילין וכתבנו לתרץ כיון דתפילין אסורין בהסה"ד וא"כ שבת דכתיב בי' שמירה ג"כ אסיר בהסה"ד וא"כ שפיר הוי מצות תפילין דחוי' למצות שבת וכמ"ש הירושלמי בקורא ק"ש ונושא מי חטאת הוי הסה"ד ממ"ח כיון דא"א לכוין לב' דברים ולכן גם תפילין הוי הסה"ד משבת ועי' בזה מ"ש בכלי חמדה פ' קדושים וצדקו דברי הרמב"ן ז"ל ומעתה נראה דבסוגי' רבא דקאמר לה ל"ג אלא למכשירין ואזיל לשיטת' דמצות אצ"כ ול"ה לולב דחוי' בשבת ול"צ קרא דביום משא"כ הרמב"ם ז"ל לשיטתו דפסק מצ"כ שפיר צריך קרא דביום דאל"ה דומה ממש לתפילין למ"ד שא"נ בלילה ודו"ק ומעתה א"ש דברי התוס' יו"ט דדוקא לולב דצ"כ א"כ ניתן שבת לדחות מיפטר טעה בדב"מ משא"כ בצדקה דנראה דאצ"כ כמו דאמרו חז"ל דאפי' נאבד ממנו ומצאו עני ומתפרנס בה כו' וא"כ צדקה ל"ה היסה"ד משבת וא"כ לא ניתן שבת לדחות לגבי צדקה אמנם כן בעיקר הדבר דנימא דלמ"ד מצ"כ מ"מ בצדקה אצ"כ אינו ברור לענ"ד ובפרט לפ"ד החרדים ז"ל דהא דמצ"כ נלמד מהא דלעבדו בכל לבבכם א"כ נראה דגם מ"ע דצדקה דנכללת דמ"ע דוהלכת בדרכיו ולדבקה בו דג"כ צריכה כוונה שעושה אותה מחמת ציווי השי"ת אמנם לכאו' יש להעיר מהא דפסק הרמב"ם ז"ל בה' מתנות עניים דבצדקה נחתינן לנכסי' בפניו וכבר העיר בזה הג' בעל מחנה אפרים ז"ל בדיני רבית ס"א דהטעם הוא משום דעד שאתה כופיהו בגופו כופיהו בממונו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפריעת בע"ח דאפי' למ"ד של"ד נחתינן לנכסי' מה"ט וא"נ דמצות צדקה צ"כ א"כ מ"ר מהא דכופין אותו עד שת"נ דהתם אומר לבסוף רוצה אני ונותן מעצמו והרי מקיים המצוה משא"כ אם נחתינן לנכסי' והוא א"ר ליתן הרי אינו מקיים המצוה וא"ד לפריעת בע"ח דהתם הרי ממון חבירו בידו ואם אינו רוצה לשלם בטוב שפיר נחתינן לנכסי' מצד כפי' משא"כ בצדקה דכל החיוב הוא מכח מצוה וכיון דבכה"ג אינו מקיים המצוה מנ"ל דנחתינן לנכסי' א"ו דבמצות צדקה א"צ כוונה וגם בכה"ג נתקיים המצוה איברא דז"א דהא ז"ב דאפי' למ"ד מצוה אצ"כ מ"מ אם אינו רוצה לעשות המצוה בשו"א בודאי איני מקיים המצוה וא"כ באמת קשה איך נחתינן לנכסי' לכן נראה דענין נחתינן לנכסי' משום דעד שאתה כופיהו בגופו כופיהו בממונו איני שיקיים מצות צדקה דבאמת איני מקיים המצוה בזה רק דאמרי' כיון דאם איני רוצה לקיים בשו"א ממיתין אותו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכה ובפיה"מ כתובות דמ"ט ביתר ביאור עי"ש ולכן מוטב ליטול ממנו הממון בע"כ אף שהוא לא יקיים המצוה מ"מ יהי' מזה לעניים ויהי' בזה תכלית מ"ע דצדקה שאנחנו צריכים ליתן לעניים משנמית אותו ולא יקיים המצוה כלל ונאבד נפש אחת מישראל וזה מוכרח לבד א"נ דגם בצדקה איכא ש"נ וא"כ בלא"ה ליכא ראי' דא"צ כוונה אך אפי' א"נ דמצות צדקה צ"כ כמו כל המצות מ"מ א"ש דברי התיו"ט דדוקא מצות לולב דאין להמצוה שייכות עם שבת שפיר הוי היסה"ד משמירת שבת למ"ד מצ"כ וניתן שבת לדחות אצלה משא"כ צדקה והכנסת אורחים הוא אחת מחקי המצות של שבת להנות בו עניים ולהכניס אורחים בביתו וכיון דהוא מפרטי המצות של שבת אין זה בגדר היסח הדעת משמירת שבת דאדרבה הא זה ממצות שבת הוא וא"כ לא ניתן השבת לדחות גבי צדקה:

שבתי וראיתי בת' שערי דעה הובא בשם בנו הרב לפשוט חקירה זו מגמ' ערוכה ב"מ דפ"ב ע"ב דמסקינן בגמ' דפליגי ר"א ור"ע במלוה צריך למשכן דר"א סבר מצוה קעביד שהלוהו והוי שומר שכר ומר סבר לאו מצוה קעביד כו' והו"ל שומר חנם ומבואר מזה דר"ע שהלכה כמותו ס"ל דאע"ג דמכוין להנאתו מ"מ מצוה קעביד ויפה העיר לפי פירש"י ז"ל אמנם לפי פי' ר"ת דפירש דמלוה צריך למשכן היינו שא"ר להלוות בלי משכן וכ"נ דעת הרמב"ם ז"ל שלא הביא כלל הדין במלוה צריך למשכון וע"כ משום דס"ל כפי' הר"ת ז"ל ולכן נכלל זה במ"ש בהמלוה על המשכון תמיד הוי ש"ש וז"ב ונראה דס"ל דבאם צריך לו באמת להמשכון אינו בגדר מצוה ואינו ש"ש דאינו מיפטר בכה"ג מפרוטה דר"י וצ"ל לפירש הר"ח ז"ל דהא ס"ל לר"א דלאו מצוה הוא דלהנאתו מתכוין היינו משום דא"ר ליכנס לזה בשום חשש הפסד ממונו אינו מכוין לקיים המצוה דאם תלוה אלא להנאתו שיש לו רחמנות על האיש הזה ורוצה להחזיק אותו וזה אינו בגדר המצוה דאם תלוה דכתיב אח"כ לא תהי' לו כנושה ומוכח דמיירי בלא משכון ור"ע סבר דגם בכה"ג מצוה קעביד וא"ז בגדר מתכוין להנאתו ובאמת בלא"ה י"ל דר"ע ס"ל באמת דמצוה א"צ כוונה מה"ת ונהי דמדרבנן צ"כ מ"מ כיון דמה"ת הוי מצוה פטור מפרוטה דר"י והוי ש"ש וכתבנו בזה בקונטרס א"ר מדרבנן וי"ל עפמ"ש הג' בעל מלוה"ר ז"ל בענין מצ"כ אות ט' דמה"ט מילה של"ש כשירה אע"ג דמצ"כ דהמצוה שתכליתה הוא הפעולה הקיימת והעשיי' הוי רק הכשר של המצוה אם נעשית הפעולה אין ההכשר צ"כ ולכן במילה דתכליתה הסרת הערלה א"צ כוונה בעשיי' א"כ י"ל דה"ה בהלואה דהמצוה להחזיק ביד חבירו וכיון דהפעולה נעשית אין צריך כוונה אמנם ר"א ס"ל דבמצות הלואה הוא העיקר להשריש בהמלוה רחמנות לעזור לישראל חבירו ולצרף אותו ללכת בדרכי השי"ת ולזאת אם מתכוין להנאתו אין כאן מצוה והא דמבואר בב"ק דט"ז ע"ב דרש רבא מ"ד והי' מוכשלים לפניך אפי' בשעה שעושין צדקה הכשילן בב"א שאינם מהוגנים וביתר ביאור במס' ב"ב ד"ט ע"ב אפי' בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך נראה דבא להורות אפי' אם נתכוונו באמת לקיים מצות צדקה לפני הקב"ה בכ"ז אם נזדמן להם עניים שא"מ אין מקבל מהם שכר נראה דבצדקה העיקר המעשה ולא המחשבה נראה דרבה ורבא לשיטתם דס"ל אף במצות שבין אדם למקום אצ"כ וא"כ לשיטתם עיקר הוא מעשה המצוה וכיון דהם מוכשלים בבני אדם שא"מ אין כאן מצוה במעשה ויש להעיר בעיקר ד"ז שפלוגתת רבה ורבא במנחות דס"ד ע"א בנתכוין להעלות דגים והעלה דגים ורמינן אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו ועי' בכלי חמדה פ' ויחי מ"ש בזה יהיה איך שיהי' לא מצאתי מבואר בשום מקום דלמ"ד דס"ל מצ"כ יהי' חילק בין מצות שבין אדם למקום למצות שבין אדם לחבירו:

וגם בענין מצהב"ע שראיתי להג' מלובלין ז"ל בס' תורת חסד שרוצה לומר דבמצוה שבין אדם לחבירו אינו פוסל אם הוא בא בעבירה ואין הספרי עתה תח"י לעי' בו] לענ"ד מדברי הירושלמי שבת פ' החורג דמקשי ממצה גזולה דא"י מטעם מצהב"ע על הקורע בשבת והוצרך לחלק משום דתמן גופה עבירה משא"כ בקורע בשבת הוא עבר עבירה נראה דאין הבדל בין מצוה שב"א למקום למצוה שב"א לחבירו דמצות קריעה על המת הוא מטעם כבוד המת והוי בגדר בין אדם לחבירו הן אמת דבחדושינו כתבנו דנראה דהא דמרן המחבר ז"ל בש"ע יו"ד סי' ש"מ פוסל קורע בחלוק הגזול דא"י ידי קריעה אין הטעם משום מצהב"ע דהרי המחבר ס"ל דלולב הגזול ביו"ט שני פסול דבמצוה דרבנן איני פוסל מצהב"ע וא"כ ה"ה בחלוק הגזול לענין קריעה וכבר התעוררו בזה רבני בתראי לתמוה על מרן ז"ל דסותר משנתו אמנם לענ"ד הא דס"ל למחבר דא"י ידי קריעה הוא משום דענין קריעה הוא משום כבוד המת להראות צערו שמקרע כסותו בעבור זה וא"כ ז"ד אם הוא בגד שלו אבל בבגד גזול שאינו כסותו אינו בגדר כבוד המת כלל ולכן איני מקיים בזה מצות קריעה אמנם מצד מצהב"ע איני נפסל כיון דהוא רק מצוה דרבנן או משום דהוי מצוה שבין אדם לחבירו אמנם בירושלמי לפנינו מבואר דשייך בו גדר מצהב"ע ובאמת נראה דלפי טעמי' דר"א דיליף לה בירושלמי שם פסול דמצהב"ע מדכתיב אלה המצות אם לעשותן כמצותן ה"ה מצות ואם הם בעבירה אינן מצית והרי קרא דאלה המצות כולל גם מצות שבין אדם לחבירו א"כ אין לחלק בין המצות ופוסל בכ"מ וז"ב עפ"ד הירושלמי וזה מקרוב כתבתי לכבוד ידידינו הרב הגאון המפורסם מוה"ר יצחק הכהן פייגענבוים שיחי' מווארשא שכתב לחדש בקונטרס זכרון מרדכי שבסוף ספר מלבושי י"ט דהא דס"ל לירושלמי בקורע בשבת ל"ה מצהב"ע משום דהוי זמ"ג דז"ד אם המצוה נתחייב קודם שבת אבל אם חלה עליו בשבת הוי מצהב"ע ועי"ש שהאריך בזה ולדעתי נראה ראי' לזה שעפי"ז ית' מה דקשה לי טובא בהא דמבואר בסוגי' דעלי' דצריך קרא דעלי' דאין עדול"ת שיב"כ דאל"ה הו"א דדחי ורצונו למילף ממילה שדו"ש וקשה מ"ד ממילה דדוחה אף א"נ דאינו דוחה ג"כ איתא לעשה והמל בשבת מקיים מצות מילה אע"ג דעבר על איסור שבת א"כ שפיר בכח העשה לדחות הל"ת משא"כ ביבום דא"נ דא"ד ל"ת שיב"כ הרי א"ק תופסין וליכא מצות יבום כלל וא"כ מנ"ל דבכה"ג ג"כ נימא עדול"ת שיב"כ כיון דאם לא ידחה ליתא לעשה כלל אמנם לדברי כת"ה א"ש א"נ דמילה בח' א"ד שבת לא יתקיים מצות מילה דהוי מצהב"ע כיון דמצות מילה ג"כ לא נתחייב אלא בשבת פוסל משום מצהב"ע אע"ג דהוי זמ"ג ובזה א"ש מה דרוצה הגמ' לומר דצ"ק דעלי' משום דחזינן דצ"ק דכאו"א שא"ד שבת ולכאו' ק' ג"כ כנ"ל דהתם ל"ש למיפסל מצד מצהב"ע כיון דהוי זמ"ג לכן הו"א שדו"ש משא"כ ביבום ולהנ"ל א"ש דנהי דמצות כ"א חיוב מאתמול אמנם מ"מ זה שרוצה עתה לעבור עבירה משום דאמר לו אביו שחוט לי בשל לי זה חל עליו בשבת וא"כ המצוה שבשבילה רוצה לעבור העבירה נתחייב בשבת ושוב פסול משום מצהב"ע אמנם הרמב"ם ז"ל בפה"מ פ"א דפאה כתב דכאו"א הוי ממצות שבין אדם לחבירו ומוכרח מזה דגם במצוה שבין אדם לחבירו פוסל מצהב"ע ודו"ק היטב בזה כי כתבתי בקצרה וסמכתי על המעי':

ומה שרוצים קצת אחרונים לחלק בענין טעה בדב"מ בין מצוה שב"א למקום למצוה שב"א לחבירו ומטי בה משמי' דרבינו הגדול מהר"ל מפראג ז"ל אמת הדבר שבח' מהר"ל ז"ל על מס' שבת בריש שבת הק' ג"כ קשיות התוס' יו"ט אמאי בעה"ב חייב יפטר מצד דהוי טעה בדב"מ דצדקה ותי' שאני התם באותה מצוה ל"ת בממון שאפשר שימחול האדם עלי' אבל הכא אם העני א"ר לקבל אין כאן מצוה לא אמרי' בהא מילתא היכא דשגג בדבר מצוה פטור רק אם הי' כמו מצות מילה ומצות לולב דלא תלי' כלל בממון שאפשר שימחול בהן אמרי' דפטור היכא דשגג וטעה עכ"ל ומזה למדנו לחלק בין מצוה שב"א למקום למצוה שב"א לחבירו אך באמת הסוגי' דפסחים דע"ב ע"ב הוא תיובתא דהרי מבואר בגמ' דגם באשתו נדה א"ל בסמ"ל דליכא מצות עונה הוי בגדר טעה בדב"מ אע"ג דבידה למחול עונתה ובאמת למעי' היטב בדברי מהר"ל ז"ל נראה דס"ל דטעה בדב"מ הוא רק במצוה מוכרחת שא"א לו לפטור הימנה כמו במילה ולולב משא"כ בצדקה וזה יקשה גם ממצות יבום דאמרי' יבמתו נדה בעל פטור משום טעה בדב"מ אע"ג דאפשר בחליצה וא"כ אין המצוה מוכרחת ומנפ"מ אם אינו מוכרחת מצד שלא ירצה העני או מצד דהוא בעצמו בידו שלא ירצה ביבום אם אמנם כי זה תלי' אם חליצה במקום יבום הוי מצוה בכ"ז אין לבנות כלל בדברי מהר"ל ז"ל ובחי' שם הארכנו בזה:

ובענין עוסק במצוה שבין אדם למקום אי מיפטר ממצות שבין אדם לחבירו שכ' הגאון בעל שם ארי' ז"ל לת' בזה קשיות התוס' דהק' על הא דקיי"ל דבשופר של עולה אם תקע יצא משום דמללה"נ הא מיפטר בפרוטה דר"י ותי' דעוסק במצוה שבין אדם למקום אינו מיפטר ממצוה שבין אדם לחבירו לדעתי מלבד שטובה צפרנן של ראשונים כו' מדלא נחתו התוס' לת' זה מבואר דלא ס"ל סברא זו לחלק בין זל"ז מלבד זאת הוא הסוגי' דסוכה דכ"ה ע"א דמקשינן בגמ' והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא דתני' ויהי' אנשים אשר הי' טמאים לנפש אדם כו' צריכא דאי אשמעינן התם משום דלא מטא זמן חיובא דפסח אבל הכא דמטא זמן ק"ש אימא לא צריכא תיובתא דא"נ דעוסק ממצוה שבין אדם למקום אינו פטור ממצ"ע שבין אדם לחבירו א"כ מה מקשה הגמ' מהתם נפקא הא התם אפי' אם עוסק בפסח חייב במצות דקבורת מת מצוה דהוא בכלל גמ"ח והוי מצות שבין אדם לחבירו וגם מת' הגמ' דא"ר מהתם משום דלא מטא אכתי זמן חיובא מבואר בהדי' דאם מטא זמן חיובא אינו עוסק במת מצוה אע"ג דהוא מ"ע שבין אדם לחבירו ועי' ברש"י ז"ל במשנה שם ד"ה שלוחי מצוה שכתב בזה"ל הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה כו' ולפדות שבויים נראה מבואר דאין נפ"מ בין מצוה שבין אדם למקום ובין מצוה שבין אדם לחבירו ואם נימא דעוסק במצוה אינו פטור ממצוה ה"ה דעוסק במצוה שב"א לחבירו אינו נפטר אפי' ממצוה שב"א למקום דאין לך גדול ממצות פדיון שבויים ואעפ"כ צריך קרא דפטור מסוכה והטעם כמ"ש לעיל דאין נפ"מ כלל בין מצות שב"א למקום ומצות שב"א לחבירו דהכל הולך אל מקום אחד להדבק באחדות הבורא ית"ש ע"י מצותיו וזה כל האדם הכלל שאין לנו לבדות מעצמינו חלוקים כאלה לחלק בין מצית שב"א למקום ובין מצות שבין אדם לחבירו:

ועיקר ראיות הג' המחבר שיחי' ע"ד התוס' שכ' דמשום פו"ר לא הי' כפינן את האדון לשחררו כיון דאנוס הוא שאינו מובן הא גם על לשבת אנוס הוא יש לת' בכמה גווני א' אפי' א"נ דאונס אינו פטור מ"מ שיחול עליו חיוב בעת שהוא אונס בודאי דלא מצי חל עליו חיוב חדש וא"כ ההבדל מבואר דדוקא משום לשבת דהי' חייב גם בעודו עבד שפיר אמרי' דאיני נפטר מחיובו ע"י שהוא עתה אונס שנשתחרר חציו משא"כ מצות פו"ר דלא נתחייב מקודם שנעשה חצי' ב"ח איני חל עליו עתה החיוב כיון דאנוס הוא ואפ"ל שזה כוונת הבה"ג שבתוס' ר"ה דהא דכל שנה שאין תוקעין בתחילתה שפירש לאו דמקלע בשבתא אלא באתילד אונסא דהכוונה בשבת הי' אונס בעת התחלת החיוב ולא חל החיוב כיון דהי' אנוסים בתק"ח אלא באתיליד אונסא בר"ה לאחר שחל עליהם החיוב בתק"ש דאונס איני עושה פטור ממצוה שכבר נתחייב מקודם ב' כ"כ בח' ליבמות ורמזתי בספרי חמדת ישראל בקונטרס נר מצוה בחלק העשין אות מ"ד די"ל דכוונת התוס' דמשום מצות פו"ר כיון דהוי תמיד ספק אם יקיים המ"ע בבירר דדילמא יוליד זכרים או נקיבות לכן ל"ש לכפות האדון לעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו בשביל ספק מצוה שיקיים העבד בפרט באונס הוא עוד משא"כ מצד לשבת כיון דרוב אנשים מולידין כופין את האדון כדי שיקיים העבד מצות לשבת עי"ש באריכות ג' כתבתי בס' חמדת ישראל דכוונת התוס' דבאמת קשה הא הוי חטא בשביל שיזכה חבירך אך לשבת כיון דקיי"ל דאפי' אם אינו בנו מתיחס אחריו מקיים מ"ע דלשבת נראה דה"ה אם אינו בנו כלל רק אם א"א לאדם לישא אשה בשו"א אם לא שיסיעי' לו אדם זה גם האדם המסיע' מקיים מ"ע דלשבת כיון דעל ידו נתיישב העולם ד' הוי חטא בשביל שתזכה משא"כ מצד פו"ר ל"ה כופין את האדון כיון דעבד אנוס הוא ורגיל אני לפרש מה שאמר בן עזאי ביבמות דס"ג אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים שלכאורה אינו מובן כיון דעליו רמיא ג"כ מצות פו"ר א"כ מה בכך שאפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרי' אך הכוונה כיון דעיקר החומר דמצות פו"ר הוא משום עשה דד"ק דלשבת יצרה וזה אפשר להתקיים ע"י אחרים שישיא בנו של אחרים ועל ידו יקיים האחר פו"ר דגם בזה מקיים הוא לשבת לכן אינו מבטל מתורתו ויש להסביר יותר לפמ"ש בת' א' דפו"ר הוא רק ספק דדילמא לא יוליד זו"נ רק העיקר שיבטל ת"ת מצד לשבת וזה אפשר לקיים בידו ע"י אחרים ע"י שישיא בנו של אחר:

עוד העיר הרב המחבר שיחי' בעיקר החקי' אי אונס הוי בגדר פטור די"ל דזה תלי' בפלוגתת רש"י ור"ת ז"ל בערל שמתו אחיו מחמת מילה אי מותר לאכול בתרומה וקדשים דרש"י ז"ל ס"ל דאסור לאכול בתרומה וקדשים והיינו משום דס"ל דאונס איני פטור אמנם ר"ת ז"ל ס"ל דאונס הוי פטור א"כ אינו ערל ומותר לאכול בתרומה וקדשים אך חזר ודחה זה דנראה דגם רש"י ז"ל מודה דפטור גמור הוא כיון דהוא מצד פק"נ דוחי בהם כו' והוי בגדר פטור ואעפ"כ אסור לאכול בתרומה וקדשים אך לא ביאר הטעם לדעת רש"י ז"ל כיון דבאמת הוי פטור גמור אמאי יהי' דינו כערל אמנם מה שנלע"ד בזה ליתן טו"ט ודעת לשיטת רש"י ז"ל דערל אסור בתרומה וקדשים אפי' במתו אחיו מחמת מילה דהנה ידועה פלוגתת תוס' והרמב"ם ז"ל בערל שמתו אחיו מ"מ אי פטור לעולם ממילה או מחויב למול א"ע כשיגדל שדעת התוס' נראה דפטור לגמרי אמנם הרמב"ם ז"ל ס"ל דכשיגדל ויתחזק כוחו חייב במילה ורבים תמהו מנ"ל לרמב"ם ז"ל דין זה וכתב הג' בעל חת"ס ז"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל כהרשב"א ז"ל דמפרש הא דאמרי' ביבמות דלכן ערל אעפ"י שאינו אוכל מאכיל משום דהוי בגדר בר אוכל רק דפומי' כאיב לי' וקשה כיון דאסור למול א"ע מחשש סכנה אמאי הוי רק בגדר פומי' כאיב לי' וע"כ דיש לו תקנה לאח"ז כשיתחזק כוחו וא"כ עדיין בר חיובא אלא דעתה פומי' כאיב לי' וראיתי למרן זצללה"ה בח' הרי"ם חיו"ד סי' ט"ז שכתב בזה"ל ולענ"ד ראי' קלישתא הוא שיסמוך הרמב"ם ע"ז הא ודאי דחשיב בגדר אוכל לכשיעבור וימול מותר לאכול אתד"ק ולענ"ד הדבר תמוה כיון דיש סכנה למול ואסור למול א"ע א"כ אמאי לא יהי' בגדר א"ר ואם נחלקו בא"ר מחמת איסור אם הוי א"ר אבל אם הוי בא"ר מחמת איסור שיש בו סכנה בודאי נראה דהוי בגדר א"ר אמנם נראה דכוונת מרנא זצללה"ה לפ"ד התוס' דס"ל דבכ"מ שהדין דיעבור ואל יהרג מ"מ אם רוצה למסור נפשו לקיים מצות השי"ת קדוש יאמר לו ונראה דה"ה לשיטתם בערל שמתו אחיו מ"מ אע"ג דא"ח למול א"ע מצד וחי בהם מ"מ אם הוא רוצה לסכן נפשו לקיים מצות מילה הר"ז בגדר קידה"ש דענין קידה"ש איני לפני הנכרים אלא לפני ישראל וראי' דבעינן עשרה מישראל א"כ נראה פשוט דלדעת הפוסקים דמי שמסכן נפשו שלא לעבור על ל"ת במקום סכנה קדוש יאמר לו ה"ה במ"ע יכול להחמיר על עצמו ולמסור נפשו לקיים מצות השי"ת אף במקום סכנה וא"כ שפיר י"ל דהוי בגדר פומי' כאיב לי' כיון דאם עבר ומל את עצמו מצוה קעביד אך לפ"ז נראה דצדקו דברי החת"ס דהרמב"ם לשטתו דס"ל דכ"מ שנאמר יעבור ואל יהרג אם נהרג הר"ז מתחייב בנפשו וא"א להחמיר ע"ע בשום אופן ונראה דלפ"ז אפי' אם עבר ומל א"ע אינו מצוה כלל כיון דהוא מצהב"ע שוב הוי בגדר א"ר לכן הוכיח מזה הרמב"ם דכשיגדל פטור לעולם ממילה או מחייב למול א"ט ויתחזק כוחו חייב במילה אמנם התוס' לשיטתם דיכול להחמיר ע"ע שפיר י"ל דלעולם פטור רק אעפ"כ חשוב רק פומי' כאיב לי' כיון דיכול להחמיר ע"ע כנ"ל ומעתה נראה דזה טעמו דרש"י ז"ל דס"ל דאף ערל שמתו אחיו מ"מ אסור בתרומה וקדשים כיון דמבואר בגמ' דהוי רק בגדר פומי' כאיב לי' יהי' הטעם מה שיהי' או משום דיכול להחמיר ע"ע או משום דיהי' בר חיובא לאח"ז ח"כ עכ"פ אינו בגדר א"ר למילה ולכן האונס אסור לאכול בתרומה וקדשים כיון דשייך עוד במצות מילה לאח"ז או בעבר ומל ולפ"ז נראה דלא כמ"ש המחבר שיחי' דאונס מחמת פק"נ הוא יותר פטור מאונס אחר ולהנ"ל י"ל דאונס מחמת פק"נ כיון דיכול להחמיר ע"ע אינו בגד' אונס גמור שנאמ' שיהי' פטור לגמרי:

ומה שנראה עוד בדעת רש"י ז"ל דס"ל דאפי' ערל שמתו אחיו מ"מ אסור לאכול בתרומה וקדשים ולא אמרי' כיון דפטור אינו בגדר ערל בהקדם לת' דעת רש"י ז"ל על התורה פ' בא שפירש הא דכל ערל ל"י בו היינו במתו אחיו מ"מ דאי במומר לערלות הוי בכלל ב"נ ותמהו עליו הא מומר לערלות אינו מומר לכה"ת כולה וכ"כ בזה לתרץ בכמה אופנים אמנם העיקר נראה בדעת רש"י ז"ל דס"ל לפ"מ דקיי"ל דעכו"ם שנתגייר צריך מילה וטבילה והרצאת דמים וענין זה דהרצאת דמים הוא לאשתרי לי' בקדשים וכ"ז שלא הובא קרבן זה נהי דהוא ישראל גמור לכל מילי מ"מ לאכילת קדשים עדיין הוא כנכרי דהרצאת דמים הוא המתירו לאכול בקדשים וכ"נ מבואר ברמב"ם פ"ד מק"פ ה"ט (ועי' בס' צפנת פענח פי"ג מה' א"ב ה"ד וכתבנו בזה במק"א עי' בקונט' מיד ולדורות הנספח לס' כלי חמדה במדבר אות י"ט) הרי מבואר דלקדשים צריך היתר להיות אוכל בקדשים וס"ל לרש"י ז"ל דה"ה בישראל גמור שנולד מישראל אע"ג דהוא ישראל גמור בלא מילה ומילה הוא רק מצוה מ"מ לאכול בקדשים א"ל דין ישראל בלא מילה ולענין קדשים הוי כב"נ טרם שמל וצריך מתיר לאכול בקדשים והמתיר הוא המילה זה כוונת רש"י ז"ל דמומר לערלות הוי בכלל ב"נ לענין קדשים אמנם ערל שמתו אחיו מ"מ הו"א דכמו דקיי"ל דלאשה סגי טבילה גרידא כיון דא"ד אפשר משא"א ה"ה ערל דא"א במילה הו"א דזה שנולד מישראל גרידא יתיר אותו לאכול קדשים או דבאמת יהי' ג"כ צריך קרבן לאשתרי בקדשים כמו גר וע"ז צריך קרא דגם ערל שמתו אחיו מ"מ אסור לאכול בקדשים דאין זה בגדר לא אפשר למול כיון דאפשר לימול ולהכניס עצמו בסכנה אין לו מתיר אחר לאכול בקדשים כ"א מילה וכ"ז שלא מל אסור לאכול בקדשים ומעתה א"ש מאד דאע"ג דפטור ממילה כיון דאונס הוא מ"מ כיון דאיני נימול הרי אין לו מתיר לאכול בקדשים וממילא אסור בתו"ק וז"נ בדעת רש"י ז"ל את זה ראיתי להעיר בדברי ידידי הג' המחבר אתוון דאורייתא שיחי' ויש עוד להאריך ולברר הדברים האלה וכתבתי רק ראשי דברים כראוי לחכם כמיו"ב וה' זה שלו' וברכה:

(ו) ודע דאע"ג דקי"ל דבכ"מ אונס רחמנא פטרה מ"מ בנזיקין חייב אפי' באונס כמבואר במס' ב"ק דכ"ו ע"א במתני' אדם מועד לעולם כו' בין ער בין ישן וילפינן לה מקרא דפצע תחת פצע לחייב על האונס כרצון אמנם ג' סוגי אונס פטורים בנזיקין ג"כ א' אונס גמור והוא מה דמבואר בירושלמי דאע"ג דאדם מועד לעולם בין ער ובין ישן מ"מ אם בשעה שהלך לישן ל"ה שום אדם ואח"כ בשעה שהי' ישן בא אחד וישן אצלו או שהעמיד כלים אצלו והזיק בשעת השינה פטור דזה אונם גמור הוא וראיתי בנמוקי יוסף שכ' בזה"ל ומיהו באונס דאמרי' דחייב בנזק היינו שאינו אונס גמור ממש כגון כו' משום דהו"ל למיחש שמא הניח דבר אצלו ושכחו אבל אונס גמור כגון הא דירושלמי שבא חבירו וישן אצלו פטור כדאמרי' דאונס רחמנא פטרי' דכתיב ולנערה ל"ת דבר עכ"ל והנה לכאו' אינו מובן כוונת הנמוק"י דהרי הכא גלי קרא דפצע תחת פצע לחייב אונס כרצון א"כ אמאי אונס גמור פטרינן מדכתיב ולנערה ל"ת דבר ומנ"ל לחלק בין זל"ז ומה שנלע"ד ברור בדעת הנמוק"י ז"ל דס"ל כפירש הקרא דולנערה ל"ת דבר כמ"ש הריב"ש בתשובה שזכרנו דבריו לעיל אות ב' דהיינו אם באמת אין לאל ידה בשו"א להציל את עצמה באם הוא באונס מיתה הרי חייבות למסור עצמה ומעתה א"ש דברי הנמוק"י ז"ל דאע"ג דמרבינן פצע תחת פצע לחייב על האונס כרצון מ"מ לא עדיף מג"ע דג"כ חייב למסור נפשו באונס ואין אונס פוטרו מ"מ באונס גמור דא"י להציל א"ע בשום אופן שבעולם ל"ש לחייב אותה שום דבר ומעתה ה"ה הכא בכה"ג אע"ג דחייבה רחמנא אונס מ"מ אונס כזה שבשעה שישן לא הי' לו לחשוב שום דבר להשמר שלא יהי' חבירו ניזק על ידו ובשעה שישן א"ל אונס גדול מזה שפיר ילפינן מנעה"מ לפטור וז"ב לענ"ד בכוונת הנמוק"י הן אמת כי לכאו' עלה בדעתי דישן א"צ לפטור מצד אונס רק דישן איני בר חיובא כלל לפ"מ דמבואר בסנהדרין דמ"ז ע"א בהפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה ה"א דלא יפסול כו' דיחו משום דכישן דמי מבואר דישן דומי' דנשתטה רק דישן אינו בגדר דיחוי משום דממילא מתער עכ"פ בשעה שישן הוי כמו נשתטה ואינו בר חיובא כלל דהרי ברור הדבר דנשתטה שהיזק פטור דאע"ג דא"צ דעת אבל בר חיובא צריך להיות וחשו"ק שהזיקו פטורין והא דאמרי' אדם מועד לעולם בין ער בין ישן היינו משום דלא דייק שפיר בשעה שהלך לישן שלא יוזק אדם על ידו א"כ ז"ד כשהי' עליו להתער בשעה שהלך לישן אבל בנידון הירושלמי פטור מדינא כיין דישן אינו בר חיובא כנ"ל ועובדא בא לידי באחד שהזיק ושיבר את הכלים בשעת שינה בסוכות חוץ לסוכה ודנתי דמצד אונס אין לפטרו כיון דאסור לישן חוץ לסוכה והוי כמו סמל"ו דאיני אונס כיון דעבר אדרבנן מכ"ש הכא דהוא איסורא דאורייתא אמנם א"נ דישן אינו בר חיובא בעצם שפיר גם בכה"ג פטור אמנם כ"ז רק לפלפולא אמנם לקושטא דמילתא כבר ביארתי בתשובה דישן הוי בגדר ב"ח וא"ד לנשתטה דזה הוי טבעו של עולם והארכנו בזה בדברי התוס' והרמ"ה ז"ל בסנהדרין שם אך בכ"ז גם בישן חוץ לסיכה הוי אונם לענין נזיקין כיון דלענין זה הוי אונס גמור וא"ד לסמ"ל דהתם אמרו חז"ל דבשעת ווסתה יש לחוש שאורח יבוא בזמנו א"כ הוי לענין בעילה בגדר פושע משא"כ הכא נהי דעשה איסור דישן חוץ לסוכה מ"מ לענין נזיקין הוי בגדר אונס גמור:

ב' אונס דפק"נ דהיינו אם רוצים להרוג אותו שיזיק את חבירו בגופו או בממונו אם חייב למסור נפשו והנה אם כופין אותו להזיק את חבירו בממונו פליגי הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל פ"ח מה' חובל ומזיק ה"ד דהרמב"ם פוסק דחייב לשלם והראב"ד ז"ל כתב בזה"ל גם בזה ע"ד הרב היינו הרי"ף הוא הילך ואין הגאון מודה לו וכן הדין שאין לך דבר שעומד בפני פק"נ ומאין מתחייב לו שימית בשביל ממון חבירו הואיל ויחד לו בפי' עכ"ל הראב"ד ז"ל ומה שנלע"ד בדעת הרי"ף והרמב"ם בשנקדים להקשות קשי' עצומה ביותר על שיטתם כיון דהא דמרבינן אונס כרצון היינו משום דילפינן מפצע תחת פצע וזה נאמר בתורה על המזיק את חבירו בגופו והנה זה נראה ברור דכולם מודים באם אנסוהו להכות את חבירו ואם לא יהרגוהו דמותר להכות את חבירו כיון דכ"ז דבשפ"ד יהרג וא"י הוא מסברא מכח מה חזית וא"כ ז"ד אם כופין אותו להרוג את חבירו אבל אם כופין אותו לחבול בחבירו וא"ל יהרגוהו נראה פשוט דמותר לחבול בחבירו והרי גדולה מזו דעת המנ"ח מצוה רצ"ו דאם כופין איתו להרוג את הטריפה לא אמרי' יהרג וא"י כיון דגברא קטילא קטל ואם כי בזה יש לעי' כיון דהורג את הטריפה יש עליו ח"מ ביד"ש ומחללין שבת לחי' שעה אבל בזה פשיט דמותר לחבול בחבירו אם הוא באונס פק"נ וא"כ עכצ"ל דהא דמרבינן מפצע תחת פצע לחייב על אונס כרצון ה"ד אונס אבל לא פק"נ כיון דכללא הוא בכל התורה כולה וחי' בהם ולא שימות בהם א"כ ממילא גם איסור חובל אינו אסיר אלא שלא במקום פק"נ וא"כ איך אפ"ל דאם כופין אותו להזיק את חבירו בממונו ואם לא יהרגוהו יהי' אסור להזיק אותו כיון דמוכרח דקרא לא אתא לרבות אלא אונס ולא פק"נ א"כ מה נפ"מ בין גופן של חבירו לממונו של חבירו לכן נראה בדעת הרי"ף והרמב"ם דבאמת מודים דכמו דמותר להכות את חבירו במקום פק"נ דזה פשיטא דהרי חבירו חייב להניח להכות את עצמו במקום פק"נ של חבירו וגדולה מזה כתב הירושלמי דחייב להכניס א"ע גם בסכנת אבר להציל את חבירו וכתבנו מזה במק"א ה"ה דמותר להזיק את חבירו בממונו במקום פק"נ אמנם מ"מ זה אינו פוטר אותו מחיוב התשלומין על הנזק בין נזקי גופו בין בנזקי ממונו וכללא הוא במציל א"ע בממון חבירו חייב לשלם אף במקום שמותר להציל א"ע אליבא דכ"ע דהיינו שכופין אותו על ממון חבירו דבכה"ג נראה דכולם מודים דמותר להציל א"ע בממון חבירו שלא יהרגוהו אבל אין זה פוטר אותו מחיוב תשלומין ובאמת גם זה שחבירו חייב להצילו מצד קרא דל"ת ע"ד רעך הן בגופו הן בממונו ה"ד לשעה אבל מ"מ הוא חייב אח"כ לשלם לחבירו מה שהוציא עליו ולזאת נראה פשוט דהא דדרשינן מפצע תחת פצע אפי' אונס היינו אפי' אונס דפק"נ דנהי דהי' מותר להכותו אבל לשלם חייב ולא משכח"ל לפ"ז כלל דין פק"נ כיון דתמיד אינו אלא איבד ממונו לבד אם לא יניחו אותו לשלם ג"כ ואומרים שיהרגוהו בודאי יפטור מלשלם כ"ז שיש עליו אונס פק"נ כנ"ל ברור בשיטת הרי"ף והרמב"ם בענין זה:

ג' אונס מצוה היכא דטרוד במצוה והזיק באונס פטור ודבר זה מבואר בש"ס ורמב"ם פ"ו מה' חו"מ ה"ט שכ' בזה"ל שניים שהי' מהלכין ברה"ר אחד רץ ואחד מהלך והוזק אחד מהן בחבירו שלא בכוונה זה הרץ חייב מפני שהוא משנה ואם הי' ע"ש ביה"ש פטור מפני שברשות הוא רץ כדי שלא תכנס השבת והוא אינו פנוי הי' שניהם רצים והוזקו זב"ז שניהם פטורים ואפי' בשאר הימים עכ"ל והסבר הדברים הוא דבשניהם מהלכים או בשניהם רצים לא נוכל לומר שחבירו הזיק אלא שהוא הזיק את עצמו ע"י שהלך ביחד עם חבירו כיון דלא הי' בכוונה משום אחד להזיק לא נוכל לומר וליחס ההיזק לחבירו אמנם אם האחד רץ ועי"ז נסבב ההיזק שפיר ההיזק מתיחס אליו ונהי דהוא אנוס שוב מחייב דאין נפ"מ בין אונס לרצון אמנם אם האיש שרץ הי' ברשות מצוה נהי דע"י שהוא רץ גרם ההיזק מ"מ כיון דברשות קעביד פטור אמנם בעיקר דין זה כבר התעורר הגאון בעל חו"י בת' סי' ר"ז דאיך אפ"ל דכללא הוא דכל רץ לדבר מצוה פטור משום דהוי ברשות מצוה סוף כל סוף כיון דאינו יותר מאונס והרי גם אונס חייב בנזיקין ועיי"ש שמצדד דדוקא באחד מהלך ואחד רץ איתא להאי דינא אבל מי שרץ בע"ש ביה"ש לביתו וע"י שרץ משבר סמוך לחנותו של חבירו כלים צריך לשלם ואני אמרתי להסביר הדברים מילתא בטעמא דהנה באמת גם באחד רץ ואחד מהלך אינו ברור הדבר דסיבת ההיזק היה ע"י הרץ די"ל דסיבת ההיזק הי' ע"י שהי' מהלך ולא השגיח היטב הזיק בעצמו ולא שחבירו הזיקו אך כיון דהרץ משנה אמרי' ספק נזיקין להחמיר ותולין ברץ ומעתה ז"ד ברץ לדבר הרשות אבל ברץ לדבר מצוה וכיון דקיי"ל שלוחי מצוה א"נ לכן תלינן דזה ניזק בעצמו ומעתה ז"ד במקום שיש לתלות סיבת ההיזק בניזק עצמו כגון שהי' אחד מהלך ואחד רץ אבל ברץ לדבר מצוה ושובר את הכלים בהליכתו חייב ואינו פוטר זה שהוא רץ לדבר מצוה כיון דאונס חייב בנזיקין, איברא די"ל דבאמת אונס גמור כמו אונס שינה הרי פטור באמת בנזיקין וכל הטעם דחייב בין ער בין ישן היינו משום דכאשר הלך לישן הי' לו ליזהר שלא יזיק לזה שסמוך או לכלים הסמוכין לו עתה א"כ ז"ד בלא הי' טרוד אז בטרדה דמצוה אבל בטרוד בטרדה דמצוה והי' בהול לעשות המצוה לא מחייבינן אותו משום שהי' לו לשים לב שלא יזיק לאדם ושוב פטור אינם ונראה דמה"ט אם הי' בהיל לישן בסיכה בלילה לקיים מצות סוכה והי' מזיק בשינה פטור כיון דהי' ברשות מצוה והוי אונס גמור ולפ"ז י"ל דצדקו דברי החו"י שנראה מדעתו שתופס לעיקר דאם טרוד בדבר מצוה גמורה שזמנה בהול והזיק לחבירו באונס ושלא בכוונה פטור עי"ש בסו"ד אמנם יש לעי' מהא דב"ק דל"ב ע"א במזיק אותה בתה"מ דמסיק רבא דחייב אע"ג דברשות קעביד מ"מ אמרי' איבעי' לי' לעיוני ונראה ברור דד"ז אפי' במי שלא קיים עוד פו"ר דהוי טריד בדבר מצוה דאורייתא ולענין חטאת פטור בהיתה נדה משום טעה בדב"מ אעפ"כ לענין נזיקין אמרי' איבע' לי' לעיוני שלא יזיק הרי נראה מבואר דאינו פטור בנזיקין אפי' ברשות מצוה ואפי' אם הוא באונס ובלא כוונה כל היכא דהוא המזיק בבירר כיון דרק הוא קעביד מעשה ולא היא (ועמ"ש בפילפולא חריפתא על הרא"ש דאם שניהם שמשו כאחד פטור) ויש לעי' עוד בהא דפסק הרמב"ם בהא דהדליק נרו מבחוץ אפי' בנ"ח חייב משום דהי' לו לישב לשמור שלא יהי' נזק ולכאו' נהי דפסק הרמב"ם דאשו משום חציו והו"ל כגופו ושוב אמרי' אדם מועד לעולם מ"מ הא הוי אונס ברשות דמצוה ונראה דמה"ט פיטר ר"י ולא רחוק לומר שזה דעת הרי"ף שפוסק באמת כר"י ועי' בשלטי גבירים ובש"ך סי' תי"ח שרוצים למחוק זה מדברי הרי"ף ולדברינו אינו הכרח ולכאו' עלה בדעתי כיון דדעת הריף ורמב"ם להלכה בכבתה א"ז לה ועיקר מצוה הוא הדלקה וא"כ אח"כ שיב אינו טרוד בדב"מ ושוב אמרי' איבע' לי' לעיוני אך יש לעורר לפי"ד הנמוק"י דלמ"ד אשי משום חציו היינו משים דכל החיוב על שעת הדלקה ואז הי' טרוד בדב"מ וכתבנו מזה בח' לסוגי' דכבתה באריכות ואכמ"ל, ויען כי הארכנו הרבה בענינים אלו אמרתי פה תהי' שביתת קולמסי והי' זה שלו' וברכה מרובה: