Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(שם ט') ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים בספרי רוק הנראה לעיני הזקנים מלמד שמתיחדת עמו לעיני זקנים עכ"ל ואין לו ביאור לכאו' ולכאו' עלה בדעתי בכוונת הספרי דדריש דלכאו' הוי צריך למכתב ונגשה אליו וירקה בפניו לעיני הזקנים כיון דלעיני הזקנים אתי להורות דצריך שהרוק יהי' נראה לעיני הזקנים א"כ הו"ל למכתב אח"כ ומה זה שכ' ונגשה אליו לעיני הזקנים שמיותר היא דידעינן דהוא לפני הזקנים כמ"ש בפרשה לכן למד מזה הספרי דאפי' אם מתיחדת עמו בחדר אחר לעיני הזקנים אחר שקראו לו ליבם ולא רצה לא אמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואמרי' דיבם אותה ושוב ל"ש בזה חליצה דלא חיישינן לזה כיון דאמר מקודם בפני הזקנים לא חפצתי לקחתה ל"ש לומר הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ולכן אפי' אם בא עלי' לא קנאה דהוי יבום בלא עדים דלא קנאה ושוב מהני חליצה ולפ"ז מוכח מדברי הספרי דביאת יבמה צריך עדים דאל"כ מה בכך דאמר בפני ב"ד לא חפצתי לקחתה כיון דנתיחד עמה אח"כ יש לחוש שמא בא עלי':
איברא דבמס' יבמות דקי"א ע"ב מבואר ההבדל דבתוך שלושים כופין אותו לחלוץ ולאחר שלישים מבקשין אותו עי"ש כל הסוגי' נראה דיבמה דבזיז מינה לא אמרי' הן הן ע"י הן הן ע"ב וכתבנו בזה במק"א ואכ"מ, ועלה בדעתי מה שי"ל עוד בכוונת הספרי דהנה לכאו' יש לחקור בלשון הקרא דאמר היבם לא חפצתי לקחתה דהוא לשון עבר נראה קצת דאף אם ירצה עתה לקחתה שוב איני יכול ומוכרח לחלוץ לה וצ"ע טעמא מה ועלה בדעתי דהנה כ"כ הפוסקים להכריח דמצות יבום גם עלי' רמי' דאל"כ ל"ש בזה עדול"ת דידחה אצלה ל"ת שיב"כ בשביל העשה דיבם א"ו דגם עלי' רמי' מצות יבום ומעתה י"ל דאם לא הי' רוצה ליבמה א"כ אצלה נפקעת המצוה מצד דיחו אם נימא יש דיחו אצל מצות וכיון דאיני בידה דיבום הוא בידו הוי דיחו גמור ושוב בדידה ליכא מצוה ושוב א"י ליבמה מצד איסור דידה אך באמת ז"א דא"א הוי היתר גמור במקום יבום ואיני מצד דיחו כלל ומעתה י"ל דהספרי בא להורות דל"נ אם חפץ עתה ליבמה ג"כ תהי' צריכה חליצה דז"א ותלי' עיקר אם רוצה עתה ליבמה ולזאת מתיחדת עמו עתה לעיני הזקנים ואם ירצה ליבמה מיבם ואם לא ירצה חולצת, אך זה דין חדש ואיני מבואר בשום מקום וגם איני מתקבל על הדעת שו"ר להג' מבערזאן ז"ל בת' מהרש"ם ח"א סי' י"ד לפרש דברי הספרי שאיני מועיל שליח בחליצה הן אם הוא יעשה שליח או אם היא עושית שליח והנה בעיקר הענין בחליצה ע"י שליח כבר הביאו האחרונים דברי הג' זצוק"ל באהבת יונתן שכתב לפרש הא דיבמות דק"ה ע"א גידמת מהו שתחלוץ דהפירוש הוא אם חולצת ע"י שליח ולפ"ז לפ"מ שהשיבו לו מי כתיב וחלצה ביד נראה דיכולה לעשות שליח לחלוץ מנעל של היבם ויש להמתיק הדברים עפמ"ש רבני בתראי לפרש דברי התוס' רי"ד במצוה שבגופו א"י לעשות שליח דהוא מטעם דא"א לומר ע"י שלוחו ש"א כמותו שיהי' אותו אבר של השליח כאבר של המשלח ולכן אם המצוה היא על אבר מיוחד כמו תפילין וכיו"ב ל"ש שליחות ולפ"ז א"ש דאם הי' כתיב וחלצה ביד דוקא לא הי' שייך שליחות דאין היד של שליח כיד של האשה אמנם מדקתני וחולצת סתמא וה"ה חולצת בשיני' ג"כ שוב מהני ע"י שליח ג"כ אמנם נראה דהג' ז"ל מודה דרקיקה ואמירה לא מהני ע"י שליחה ורק על חלוצת הנעל קאמר דיכולה לעשות שליח ובזה נראין דבריו וראיתי בת' מהרש"ם שם שהביא בשם ידידי הג' מקינסק שליט"א שכ' לה"ר דל"מ שתחלוץ המנעל ע"י שליח דידה ממ"ש הכ"מ פ"ב ממלכים בטעם הרמב"ם ז"ל דאלמנתו של מלך אינה חולצת משום דגנאי הוא למלך שאלמנתו תחלוץ מנעל והרי תוכל לעשות שליח דבזה ליכא בזיון ע"כ דא"מ שליח בחליצה אף בדידה ולענ"ד א"ר דנראה פשוט דכוונת הכ"מ איני דזה שחולצת המנעל הוי בזיון אלא בחליצת המנעל הוא מפני שאיני חפץ לקחתה וזה בזיון למלך שאחר לא ירצה לקחת אלמנתו ושיאמר לא חפצתי לקחתה וכיון דחליצת מנעל הוא משום שאיני חפץ לקחת אותה וזה הוי בזיון למלך שכבודו של מלך שיאמרו שבכל עוז הי' חפצים לקחת אלמנותו אלא שאין עושין זאת מפני כבודו אבל לומר לא חפצתי לקחתה זה הוי בזיון למלך וז"ב לענ"ד בכוונת הכ"מ דחליצת המנעל בחליצה הוי בזיון משום שמורה שאין אחיו רוצה לישא אלמנתו של מלך וזה בזיון למלך ומעתה אין נפ"מ אם תעשה זאת בעצמה או ע"י שליחה דסוף כל סוף יהי' בזיון למלך שאינם חפצים לקחת אלמנותו אפי' למקום מצוה ועי' ברמ"ה סנהדרין שכתב בזה"ל מלך לא חולץ דזילא בי' מילתא למירק קמי' ולמקרי עליו חלוץ הנעל חלוץ ולא חולצין לאשתו דזילא בי' מילתא כו' עכ"ל מבואר להדי' מדה"ק דהא דאין חולצין לאשתו משום דגנאי למלך לחלוץ לאשתו וע"כ כדאמרן דזה הוא הגנאי להיות קורין לאחיו חלוץ הנעל משום שלא רצה לישא את אשתו וז"ב ומוכרח בכוונת הרמ"ה ז"ל הכול שלענ"ד נראה ברור דאם אמנם זה מוכרח וברור בדברי הספרי דצריכין היבמה והיבם להיות ביחד בשעת החליצה והקריאה והרקיקה בודאי צריכה להיות ע"י עצמה דוקא ולא ע"י שליחה אבל חליצת המנעל מרגלו לא מצאנו שום טעם שצריך יהי' דווקא ע"י עצמה וראיתי בת' מהרש"ם שם הביא בשם מוהר"ח או"ז ז"ל בת' סי' קכ"ח שכתב בטעמא דחליצה ל"מ ע"י שליח דבעי חליצה דומי' דיבום וכ"כ הג' בעל חת"ס ז"ל בת' חאה"ע ח"ב סי' צ' עי"ש והוכיח מזה הג' מוהרש"ם ז"ל דה"ה דהיא א"י לעשות שליח לחליצת מנעל של היבם כיון דא"ד לביאה אך לענ"ד אין לבנות יסוד ע"ז ול"ש לדמות חליצה לביאה בזה דהרי חזינן דביאת יבמה כשירה בלילה וחליצה פסולה בלילה והטעם משום דחליצה היא דין ופסול בלילה משא"כ ביאת יבמה וכיון דחליצה הוא בגדר דין והיכא שהיבמה תובעת את היבם לדין על שלא יחפוץ ליבמה כמפורש בתוה"ק וא"כ כמו דקיי"ל דהתובע יכול למנות מורשה משא"כ הנתבע א"י למנות מורשה א"כ יש סברא פשוטה לחלק בין החולץ והחולצת דהוא א"י לעשות שליח והיא יכולה לעשות שליח אך דגלי' קרא ונגשה אליו לעיני הזקנים דצריכה להיות עמו במעמד אחד אך שנימא דדוקא היא בעצמה תחלוץ המנעל ולדמות זה לביאה הוא רחוק בעיני מאד כיון דהוא כגדר משפט ודין ואין לדמות זה ליבום:
אמנם לכאו' יש לה"ר מדעת רבותינו הראשונים ז"ל דאין נפ"מ בין האיש ובין האשה דגם היא א"י לעשות שלוח לחלוץ המנעל מהיבם מהא דמבואר ביבמות דנ"ג דכ"ע יש תנאי בחליצה ובתוס' תמהו הא זה היפך הסוגי' דחליצה מוטעת כשירה משום דאין תנאי בחליצה וכתבו באמת דשתי הסוגי' פליגי עי' בתוס' ובראשונים ואם נימא דהיא יכולה לעשות שליח לחלוץ במקומה א"כ בפשיטות א"ש די"ל דהא דאמרי' דיש תנאי בחליצה היינו כשהוא התנה תנאי שהוא לטובתה דבאופן זה הוא חולצת משא"כ כשלא נתקיים התנאי א"ר לחלוץ דפשיטא דגם היא יכולה להתנות תנאי שהיא לטובתה א"נ דמהני תנאי בחליצה ובדידה שפיר מהני תנאי דהיא הרי יכולה לעשות שליח וא"כ שפיר יש לפרש הך פלוגתא דחלץ ועשה בה מאמר בכה"ג דהי' חליצה בתנאי והיינו בתנאי דידה והיא יכולה להתנות תנאי כיון דהיא אפשר לקיימה ע"י שליח ומדלא נחתי לזה כל רבותינו הראשונים ז"ל ופשיטא להו דסגיות חלוקות הנה ע"כ דפשיטא להו דגם היא א"י לעשות שלית ולכן גם היא א"י להתנות תנאי ודוח"ל כיון דפליגי בזה ר"ע וחכמים בחלץ ועשה בה מאמר אי יש אחר חליצה כלום ואם נימא דחכמים דר"ע הוא ר"א ור"א ס"ל דרקיקה מעכבת וכ"כ לעיל דאפי' א"נ דחליצת מנעל מהני ע"י שלוחה אבל רקיקה כ"ע מודים דל"ש בזה שליחות וא"כ ליכא למימר דאם היא מתנת תנאי מהני משום דבידה אפשר ע"י שליח ז"א דהרי רקיקה א"א ע"י שליח א"כ א"נ דתנאי שא"א לקיים ע"י שליח ל"ה תנאי גם היא א"י להתנות תנאי בחליצה כיון דלחכמים דלר"ע יש בחליצה מעשה שא"א לקיים ע"י שליח ול"מ תנאי ולכן הוכרחו לומר דסוגיות חלוקות הם זה דוחק דמלבד דסתם חכמים דר"ע איני ר"א וכיון דלהלכה קיי"ל דרקיקה וקריאה אינה מעכבת בוודאי דגם חכמים דר"ע ס"ל כן וא"כ שפיר יכולה לעשות שליח בחליצה, אמנם מלבד זאת כיון דיש בחליצה שני מתירים חליצה ורקיקה וחליצה יכולה להיות ע"י שליח דידה וכיון דמעכבין זא"ז ורקיקה בלא חליצה אינו כלום נראה דהוי בגדר אפשר לקיים ע"י שליח ויכולה להתנות תנאי ויש הרבה לעי' בזה ואכ"מ יהי' איך שיהי' הדבר ברור כיון שלא דברו בזה רבותינו הראשונים ז"ל עד הש"ע והש"ע בכלל אם היא יכולה להתנות תנאי לטובתה בחליצה נראה דפשיטא להו דאין תנאי בחציצה בשו"א וא"כ מוכרח דגם היא א"י לעשות שליח בחליצה, שו"ר בספר מלחמות יהודא מידידי הרב החו"ב מוהר"צ נ"י מקאליש הראה לנו דברי הפרישה ה' חליצה סי' קס"ט סקפ"ו שכתב בזה"ל והטעם דאין תנאי מועיל בחליצה דכל תנאי מבני גד וב"ר ילפינן שהי' אפשר לעשות ע"י שליח וכל שא"א לעשות ע"י שליח כגון חליצה דאין שלוחה יכול לחלוץ במקומה אין תנאי מועיל בה שאע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשירה עכ"ל מבואר להדי' דל"מ חליצה ע"י שליח אף בשליח דידה אך הרב הנ"ל תמה עליו שלמה נאיד מדברי רש"י ז"ל ועי"ש מ"ש בזה ויש להמתיק הדברים ביותר ביאור דהי' קשה לו כיון דהוא איני עושה מעשה כלל בחליצה כ"א מה שאומר בב"ד לא חפצתי לקחתה וכיון שכן מה שא"י לעשות שליח י"ל משום דאצלו איני אלא דיבור גרידא וכמ"ש המהרי"ט דא"י לעשות שליח בהקדש ומעתה לפמ"ש האחרונים לת' מה שהק' על מהרי"ט דא"כ איך מהני תנאי בהקדש הא א"א לקיים ע"י שליח ותי' דדוקא אם א"א לעשות שליח מצד אלומת המעשה אז א"י להתנות תנאי משא"כ אם החסרון דא"י לעשות שליח הוא מצד דאין בו מעשה בזה בוודאי יכול להתנות תנאי ועי' בזה באריכות בס' אמרי בינה ה' נדרים סי' כ"ו עי"ש ומעתה הי' קשה לו להפרישה אמאי ל"מ תנאי בחליצה ומה בכך דא"א לעשות שליח בחליצה הא אין זה מפאת אלומת המעשה רק אדרבא משום דאצלו ליכא מעשה כ"כ וא"כ יהי' יכול להטיל תנאי בחליצה לכן כתב הפרישה דהראי' מהחולצת דהיא עושית מעשה ואעפי"כ א"י לעשות שליח א"כ חזינן דהחליצה א"א לקיים ע"י שליח מצד אלימות המעשה ולכן גם הוא א"י להטיל תנאי אחליצה אך באמת צ"ע אם יתכן זה בדעת הפרישה ויש לעי' בזה מדברי הדרישה סי' ל"ח שכ' דגם בגיטין בעי אפשר לקיים ע"י שליח וראיתי להג' בעל פתח הבית ז"ל בדיני תנאי ענף ה' שכ' לתרץ דבריו דמשכח"ל באונס שגירש על תנאי דא"א לקיים ע"י שליח משום דאשלד"ע ולדעתי הסוברים דמעשה בטל אם אמרי' אשלד"ע א"כ באונס ל"מ עי' שליח ול"מ תנאי וא"כ מוכרח שדעת הפרישה דאפי' היכא דא"א לעשות שליח מצד שהמעשה גרוע דהרי בכל מקום דגט מהני ע"י שליח ורק הכא מצד דהמעשה הוא עבירה לא מצי לעשותה ע"י שליח דאיני חל השליחות א"כ אין זה מצד אלומת המעשה ואעפ"כ ס"ל דא"י להתנות תנאי לכן נראה יותר דהפרישה בא לתרץ בזה מה שנראה מסתימת הראשונים דגם היא א"י להתנות תנאי בחליצה והכריח מזה דגם הוא א"י לעשות שליח וכמוש"ל ואם אמנם כי מסודה"ק נראה דקאי על תנאי שהוא לטובתו שתתן לו מעות וא"כ הוא המתנה ולא היא מ"מ כתב זה דגם היא א"י לעשות שליח כדי לת' הא דמסתמא בש"ס ופוסקים דאין תנאי בחליצה:
אמנם כן בעיקר הדבר שכתבנו לדבר פשוט דגם היא א"י להתנות תנאי בחליצה מצאתי להג' בעל ישועות יעקב ז"ל בסי' קס"ט סקכ"ז שכתב לחדש דאם היא בעצמה מתנה התנאי לטובתו חלוץ לי ע"מ שאתן לך מאתיים זוז אע"ג דהתנאי הוא לטובתו מ"מ כיון דהיא בעצמה אומרת כן אם אינה מקיימת התנאי החליצה פסולה משום דבעינן כוונה להתירה לעלמא ע"י החליצה וא"כ לכאו' קשה איך אפ"ל דהתנאי בטל ומעשה קיים הא לא נתכוין להתירה כ"א באופן שתקיים התנאי אך י"ל כיון דקיי"ל דבחליצה פסולה כופין אותו לחלוץ עוד הפעם א"כ אפי' אם אינו גומר דעתו להתירה בכל אופן ג"כ ל"צ לקיים התנאי כיון דכופין אותו אח"כ לחלוץ עוד הפעם לכן שוב גומר ומתכוין להתירה בכל אופן ומעתה ז"ד היכא דהיא איני אומרת משא"כ כשהיא מתנה את התנאי ומכש"כ אם היא לטובתה ג"כ היא הגורמת והו"ל כנודרת הנאה מיבמתה כיון דהיא גרמה לזה אין כופין אותו לחלוץ וא"כ שוב אמרי' דאיני מתכוין להתירה כ"א באופן שתקיים התנאי ולכן באמת החליצה פסולה ועפ"ז כתב לתרץ קשיות התוס' מסתירת הסוגיות דהא דאמרי' ביבמות דנ"ג דכ"ע יש תנאי בחליצה היינו דכה"ג דהיא מתנת התנאי ובש"ס דאמרי' דאין תנאי בחליצה משום דא"א לקיים ע"י שליח היינו בהטעו אותו אחרים כלשון הש"ס אומרים לה ע"מ שתתן לך מאתיים זוז ולפי דבריו נסתרו דברינו הנ"ל כמובן:
אך בח' ליבמות כתבנו לפלפל הרבה בדברי הגאון הנ"ל והבאנו דברי הבית מאיר ז"ל בסי' מ"ד שכתב להכריח דבחליצה הכוונה היא כוונת מצוה דאל"כ אמאי חליצה מוטעת כשירה הא הוי קנין בטעות ומה בכך דאין תנאי בחליצה א"ו דהוא רק כוונת מצוה וא"כ אין התנאי על הכוונה דכוונה על תנאי ל"ש כוונה במצוה והארכנו בזה לברר הדברים ואכ"מ ומלבד זה גוף דבריו לת' סתירת הש"ס לא יתכנו דהרי בש"ס מבואר דמשום יש תנאי בחליצה אי אין תנאי בחליצה אתינן עלה וא"כ צדקו דברי התוס' והראשונים ומוכרח מזה דגם בדידה ל"ש תנאי בחליצה וע"כ דגם הוא א"י לעשות שליח ובאמת הטעם שלא תהי' יכולה לעשות שליח לחלוץ המנעל צ"ע ועי' בספר ערוך לנר שג"כ הניח הדבר בצ"ע שאמאי לא יהי' מהני שליח דידה לחלוץ את מנעל היבם ולולא דמסתפינא מרבותינו הי' נלע"ד כיון דמבואר בספרי דגזיה"כ דל"מ חליצה כ"א כשיהי' החלוץ והחליצה ביחד לפני ב"ד נהי דנימא דמהני איזהו מעשה ע"י שליח מ"מ זה הוי בגדר א"א ע"י שליח דבכל מעשה דאפשר ע"י שליח היינו דהשליח יכול לעשות במקומו הכל והרי נעשה השליח בעלים על הדבר משא"כ הכא גלי קרא דצריכים בעצמם להיות בפני ב"ד אפי' א"נ דיכולה לציית לאחר לחלוץ את המנעל מיבם מ"מ הוי החליצה בגדר א"א לקיים ע"י שליח, אמנם בעיקר דברי הספרי מצאתי בפסיקתא זוטרתא דר' טובי' שכ' בזה"ל ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים לפני הזקנים מתיחדת עמו ולא חולץ מן הזקנים עכ"ל נראה שלמד הפירוש בספרי שאסורה להתיחדת עמו ודווקא לעיני הזקנים יכולה להגיש אליו וזה כמ"ש בריש דברינו ולפ"ז נסתרה ראיותינו מדברי הספרי שלא מהני שליחות בזה וצ"ע עוד בזה:
שו"ר שכבר התעורר בזה ח"א בס' עטרת צבי להג' רצ"ח שכתב בזה דברים קרובים לדברינו וחליצת המנעל אפשר ע"י שליח אמנם שאר דברים א"א ע"י שליח אמנם גם אצלי דבר פשוט דחליצה א"א ע"י שליח וצריך שתהי' בעצמה ביחד עם החולץ לה ולא כמו שעלה ע"ד הג' מבערזאן ז"ל ויש עוד להאריך הדיבור בזה ואכ"מ אלא מפני שנתעוררו בזה בדורינו אמרתי להעיר בזה ראשי פרקים:
ט"ו) (שם י"ט) והי' בהניח וגו' לא תשכח וברש"י ז"ל תמחה את זכר עמלק מאיש ועד אשה מעולל עד יונק משור ועד שה שלא יהי' שם עמלק נזכר אפי' על הבהמה לומר בהמה זו משל עמלק הוא עכ"ל ועיין בספרי דאיתא שם נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו שלא יניח נין ונכד של עמלק ולא גמל ולא חמור תחת כל השמים שלא יאמרו גמל זה של עמלק עכ"ל הספרי ויל"ד קצת על שינוי הלשון דרש"י ז"ל נקט רישא דקרא דשמואל שאמר לשאול והספרי נקט סיפא דקרא מגמל ועד חמור ולכאורה עלה בדעתי דהנה באמת תמהו על רש"י ז"ל שכ' בפשיטות דהמצוה לדורות מחיית בהמות של עמלק ג"כ ובר"מ ז"ל נראה מבואר דהמצוה לדורות הי' רק אדם מעמלק אבל בהמות הי' מצוה רק לשעה מאת שמואל ובאמת יפלא א"נ דזה מצוה לדורות איך עבר שאול על זה וכאשר נתבונן היטב בד' שאול שאמר לשמואל שקיים ד' השי"ת והא שלא החרים את הבהמות היינו מפני שירא את העם שלכאו' אין מובן לזה כלל נראה בזה דטעות שאול הי' דאע"ג דשמואל הי' נביא מוחזק ואם אומר לעבור עד"ת לשעה שומעין לו מ"מ הרי דעת רש"י ז"ל דזה דוקא אם הוא למגדר מילתא כגון אליהו בהר הכרמל אבל אם אינו למיגדר מילתא א"צ לשמוע לו אפי' אם הוא רק להוראת שעה אם הוא לעבור עד"ת ומעתה נראה דזה שאמר שאול כיון דבאמת הריגת בע"ח איכא איסור תורה א"כ נהי דנביא מוחזק אתה מ"מ כיון שאין בזה למיגדר מילתא ואדרבה בזה יוכל להוליד אכזריות בעם לזאת עשה בזה פשר שיקריבו מזה קרבנות שיהי' מקוים בזה ד' שמואל הריגת בבהמות ולא יוליד מדת אכזריות כיון דהי' לצורך קרבנות. וי"ל דמשום זה דקדק הספרי דשבועת הקב"ה הי' רק על בהמות טמאות וזה באמת מצוה לדורות אבל בהמות טהורות לדורות כשרין להקרבה כמו שעשה שאול אמנם שמואל צוה לו להוראת שעה והחרמתם שיהי' חרם ממש כמו בהמות טמאות ואין כשרין להקרבה על המזבח:
ודע שראיתי להגאון בעל עונג יו"ט ז"ל בהקדמתו שכ' על ענין שאול ושמואל עפ"י שרוצה לחדש דהריגת הבהמות אינו חל החיוב קודם הריגת אדם וכל זמן שיש עוד אדם חי מעמלק אינו מצוה להרוג את הבהמות והיו יכולין לזכות בהם ולכן אף כשהרג שמואל את אגג שוב לא נהרגו הבהמות כיון דזכו בהם מקודם ולכן לא נזכר כלל בקרא מה שנעשו עם הבהמות עיי"ש באריכות ולענ"ד לא נהירין הד' לדמות ענין זה לשור הנסקל ובפשיט' נראה להיפך דהמצוה הי' על הכל בשוה הריגות אדם והבהמות ולא תלי' זה בזה כלל וכמו שאין לדקדק בשור ושה להיות שור קודם להריגה כן אין לדקדק בין אדם לבהמה ואין בזה ענין כלל לשור הנסקל כמובן למעיין וראייתו דלא מצאנו מה שנעשה עם הבהמות שהחי' שאול לאו ראי' הוא כלל דיהי' איך שיהי' טעותו של שאול כיון דסוף כל סוף לקחם לגבוה והיו ס"ל דבהמות הראוין למזבח החרם שלהם בכלל חרמי גבוה והקדישו אותם לשם א"כ ממילא חל עליהם שם גבוה וא"כ אע"ג דשמואל הי' ס"ל שצריך להחרים אותם ממש מ"מ כיון דשמואל לא החרימם רק שצוה לשאול להחרימם וכיון דשאול והעם הקדישו אותם לגבוה ולא שמעו לדברי שמואל בזה הרי חל עליהם ש"ש ונעשין קודש ושוב אין הם במצות החרם כמו שלל גבוה בעיר הנדחת דלא חל עליו איסור חרם ולכן ברור הדבר דהיו מקריבין אותם למזבח אמנם שמואל אמר על זה דלא הי' זה רצון השי"ת ובאמת נראה דזה כונת התרגום יונתן הובא ברש"י ורד"ק שם דמתרגם ראשית החרם קדם דיחרומין ועיין ברד"ק שם והכונה כנ"ל דצאן ובקר לא היו בכלל החרם וממילא לא נאסרו בהנאה והי' מקריבין אותם להשם ושוב לא חל עליו מצות חרם כיון דהוא שלל גבוה וז"פ וברור:
ולענ"ד נראה פשוט דלא יתכן לומר לא חל חיוב החרם על הבהמות אם יש אדם מעמלק עוד קיים רק לאחר מיתת נפש מעמלק דהרי לאחר מיתת כל נפש מעמלק הרי נעשה הרכוש הפקר ושוב אינו של עמלק וליכא מצות חרם כיון דבבהמות ל"ש מצות חרם אלא על מה שהיא של עמלק שהיינו מה שהוא קנינו וא"כ א"נ דמצות חרם ליכא אלא כשלא נמצא עוד נפש אדם מעמלק ה"ה נעשו הפקר כמו אדם שמת ואין לו יורשין וא"כ הרי אינם של עמלק לכן נראה פשוט מצות חרם חל מיד על הכל הן על אדם והן על הבהמה ואז אף כשיהרג את נפש אדם מקודם לא פקע החרם מעל הבהמות וחייבין בהריגה אמנם הא בעובדא דשאול הי' מפנ' שלא החרימו את הבהמות והוי מקדישין אותם לשמים כמו"ש הרד"ק ז"ל ואבקש את הקורא לעיין היטב בד' הגאון בעל עונג יו"ט ז"ל ואח"כ בדברינו כי קשה עלי להעתיק כל דבריו בזה ויבחר את הטוב בעיניו:
והנה דעת הרא"ה ז"ל בס' החינוך דנשים פטורין ממצ"ע דמחיית עמלק משום דלאו בני מלחמה הן וכבר שקלי וטרי האחרונים בזה אמנם ראיתי לכ' מו"ר מאורן של ישראל הגאה"ק בס' אבני נזר זצלה"ה חאו"ח סי' תק"ט שכ' בזה דבר חדש ויען שדבריו ז"ל באין בקצרה וצריכין בירור לזאת אעלה על הספר מה שיש לעיין בד' קדשו. הנה תוד"ק לת' ד' הרא"ה ז"ל שבמצות מחיית עמלק כ' לפטור נשים משום דלאו בני מלחמה הן ובהריגת ז' עממים כ' שנוהג בזכרים ובנקיבות וכ' דבאמת נהי דנשים לאו בנות מלחמה הן מ"מ כיון דבאמת על כל יחיד ויחיד יש חיוב אם בא לידו א' מזרע עמלק שיהרגנו וזה שייך גם בנשים כענין סיסרא ויעל אך י"ל דהמצוה שעל כל יחיד ויחיד הוי בגדר מצ"ע שהזמ"ג שאינו בשבת דלא חמיר חיוב מיתה דעמלק משאר ח"מ שאין דוחין שבת וכיון דשבת לאו זמן מצוה היא בנשים חשיב שאינו זמנו כלל כדמוכח במשנה כריתות בהמפלת אור לשמונים ואחד שמדמים ב"ה למפלת ביום שמונים שחל בשבת וב"ש לא השיבו רק משום ששבת ראוי' לק"צ אבל באם לא יהי' חזי לשום קרבן הוי דומה ללילה ואין להקשות כיון דזמן מצוה הוא לאנשים בשעת מלחמה לא קשי' דקיי"ל נשים עם בפ"ע וכיון דלנשים אין מחיית עמלק כלל בשבת ל"ח לגבייהו זמן מצוה זו כלל והו"ל זמן גרמא אבל הריגת ז' עממים ל"מ לדעת הראשונים פ"ק דקידושין דכשיש ל"ת גם בעשה חייבין ה"נ איכא ל"ת לא תחי' כל נשמה אך גם לפי הנראה מפשט תוס' קידושין (ל"ד) להיפך הלא הריגת ז' עממים הוא למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ודומה להריגת המזיקין דחשיב מלאכה שאצל"ג דלרוב הפוסקים פטור והוא נוהג מן התורה גם בשבת אתד"ק בלשונו ממש:
ולענ"ד יש לעיין הרבה בד"ק דמ"ש בפשיטות דהוי בגדר מצ"ע שהזמ"ג כיון דאין מיתת עמלק דוחה שבת דהרי מ"מ אם עבר והרג את אחד מזרע עמלק בשבת הרי מקיים מצות מחיית עמלק ואין בזה משום מצהב"ע כמו"ש הפוסקים מירושלמי שבת כיון דהעבירה הוא רק מחמת הזמן אינו בגדר מצהב"ע וא"כ איתא למצוה זו גם בשבת כיון דאם עבר והרג בשבת הרי מקיים המצוה דמחיית עמלק וא"כ אין שבת בגדר זמן מפסיק וידועין ד' הירושלמי לענין בל תאחר בשלמו שנתו בעצרת כיון דאם עבר והביא כשר איכא ב"ת והראי' שהביא מורי הגאון זצ"ל ממשנה דהמפלת דב"ש דחי רק דשבת א"ד ללילה משום דראוי לק"צ לענ"ד לולי דמיסתפינא פירוש המשנה ג"כ הוא משום דשבת ראוי לק"צ א"כ ממילא בעצם ראוי לקרבן רק החסרון מצד שבת וא"כ גם בקרבן יחיד אם עלה לא ירד ולכן הוי יום שראוי להקרבה כיון דאם עלה לא ירד וסברא זו מבוארת בתוס' חולין ד' מ' ע"א בד"ה חייב שלוש חטאות לענין ש"ח עייש"ה שכ' משום דאם עלה לא ירד ובסו"ד כתבו דאין זה חשיב מחוס"ז כיון דהוא רק משום דאין קרבן יחיד דוחה שבת נראה ברור דדא ודא אחת הוא כיון דק"צ קרב בשבת ממילא ראוי להקריב בו קרבן אלא דקרבן יחיד א"ד שבת וא"כ ממילא אם עבר והקריב אם עלה לא ירד ולכן ל"ח מחוס"ז וזה שהשיבו ב"ש לב"ה שא"ד שבת ללילה כיון דראוי לק"צ גם בקרבן יחיד אם עלה לא ירד וא"ש בזה מה שתמי' מכאן על ד' הבשמים ראש בתשובה והסכים עמו הג' רעק"א ז"ל בת' דנשים אין להם חלק בק"צ א"כ כיון דנשים עם בפני עצמן ולהם אין חלק בק"צ א"כ שוב הוי קרבנות אצלם בגדר זמ"ג והוי שבת מפסיק ואמאי לא יהי' דומה ללילה אמנם להנ"ל א"ש דסוף כל סוף כיון דשבת ראוי לק"צ הרי גם קרבנות יולדות אם עבר והקריבן בשבת אם עלה לא ירד ושפיר חשיב יום שראוי לקרבן ובאמת מורי הג' ז"ל בסי' תנ"ט ג"כ מתעצם בסברא זו דשבת חשיב זמן מפסיק ממשנה זו ועיי"ש הד' באריכות:
אמנם לענ"ד י"ל פירוש המשנה כדאמרן ומוכרח כן לפי דעת הבשמים ראש הנ"ל (הן אמת שלכאו' עלה בדעתי דגם בנשים שבת הוי זמן קרבן לענין ק"פ לפי"מ דקיי"ל דנשים בראשון חובה ודוחה את השבת א"כ הוי בנשים שבת זמן קרבן וא"ד ללילה אך יש לעיין כיון דהוא רק בשבת שחל בו ע"פ אמנם בכל השנה לאו זמן קרבן וי"ל בזה א"נ דכל השבתים אחת הוא ומה"ט מצטרפים לחיוב י"ל דה"ה לענין זה הוי שבת בגדר ראוי לקרבן לנשים ג"כ ויש לעיין בזה ואכ"מ] ובאמת אף לפי סברת מורי הג' זצלה"ה בסי' תנ"ט שמחלק בין אם המצוה רק העשייה שאז אם בשבת אין זמן העשייה חשיב שבת מפסיק ובין שהמצוה הוא הוויית הדבר שאז המצוה מתקיימת בשבת ג"כ נהי דאין זמן עשייה בשבת מ"מ ל"ח שבת מפסיק וסברא זו מבוארת במרי"ט ז"ל מובא בספר בית יהודא לבני הרב ז"ל מצות מילה עיי"ש י"ל דה"ה במצ"ע דמחיית עמלק המצוה שיהי' עמלק נמחה ונתבער מן העולם א"כ כשהרג את עמלק בע"ש גם בשבת מתקיימת המצוה לכן ל"ח שבת זמ"ג הכלל שלכאו' ד' מו"ר הג' ז"ל צע"ג:
אמנם מה שנלענ"ד להצדיק את הצדיק שדה"ק נכונים מאוד דהנה עיקר קליפת עמלק הוא לקרר את ישראל מן המצות ולכפור בהשגחת השי"ת בעולם ורק כי הכל מתנהג עפ"י הטבע כמו שאמר הכתוב ראשית גוים עמלק והיינו שהוא היסוד של הגוים שנוהג הכל אצלם עפ"י הטבע אמנם ישראל הם היפך זה שהם מושגחים תמיד מהשי"ת וכמו שאמרו במדרש זכור את יום השבת זכור את אשר עשה לך עמלק אחד דומה לכוס של יין ואחד דומה לכוס של סם המות שעמלק הוא סם המות לישראל ולזאת נצטוו ישראל על השבת להורות שאנחנו תחת השגחת השי"ת וכמו שהקב"ה שבת ביום השביעי כן אנחנו חייבין לשבות ולא כגויי הארצות שהם תחת הטבע והטבע לא ישבות לכן ב"נ ששבת ח"מ ובארנו הד' באריכות בספר חמדת ישראל ולזאת שמירת שבת הוא מחיית העמלק היותר גדול דבזה ששומרים בנ"י את השבת ומודים במלכותו ית' ומעידין שהשי"ת ברא את העולם בששה ימים וביום השביעי שבת וינפש בזה מקיימין מצות מחיית עמלק בפועל ולכן ברור הדבר דאם מחלל שבת אף שהוא להרוג את עמלק אין בזה מצות מחיית עמלק כיון דחילול שבת זה רצונו של עמלק א"כ בזה שמחלל שבת מקיים ד' עמלק לזאת אין מצות הריגת עמלק מקום בשבת כלל ושפיר הוי שבת מפסיק לענין הריגת עמלק ושפיר הוי מצ"ע שהזמ"ג וא"ד לכל המצות שאינו דוחין את השבת דאינו בגדר זמ"ג דהתם כיון דאם עבר ועשה מקיים המצוה משא"כ במחיית עמלק כיון דבאמת א"ד שבת אם עבר וחילל שבת לא עשה מצוה כלל דא"ז בגדר מחיית עמלק אלא אדרבה מעשה עמלק ולכן שפיר כ' מורי הג' ז"ל דלפי האמת דאינו דוחה שבת הוי זמ"ג ואם אולי לא נתכוין לזה מורי הג' זצ"ל הדברים בעצמיותן נכונים וברורים ואם כנים הדברים שכתבנו א"ש בפשיטות קו' המל"מ על הרא"ה ז"ל שסותר משנתו שבז' עממין כ' דחיוב על זו"נ ולהנ"ל נכון הדברים דנהי דהריגת ז' עממין ג"כ מה"ת בשבת ובפרט לדעת הר"מ ז"ל דפסק דמלאכה שאצל"ג חייב מ"מ כיון דאם עבר והרג אחד מז' עממין בשבת קיים מצוה ולא הוי מצהב"ע משום דעבירה הוא רק מחמת הזמן וא"כ שוב ל"ה שבת בגדר מפסיק והוי מצ"ע שאין הזמ"ג ונשים חייבות:
ובאמת בעיקר הדבר שכ' מרן ז"ל דטעם הרא"ה ז"ל משום דהוי מצ"ע שהזמ"ג שאינו נוהג בשבת ולכן גם בזכירה אינה חייבות יש לעיין מטעם אחר כיון דאיכא גם ל"ת דלא תשכח ובל"ת אע"פ שהזמ"ג נשים חייבות נהי דעול"ת הוא מכח המצוה דהריגת עמלק מ"מ כיון דאמרת דבאמת גם נשים שייכין בזה מצד דמוטל על יחידים ג"כ רק דאמרת דהוי מצ"ע שהזמ"ג אמאי לא תהי' חייבת בלא תשכח וא"כ יהי' מוטל עלי' להרוג את העמלק מצד דלא תשכח ואם נבוא בזה לפלוגתת הראשונים ז"ל שהביא מרן ז"ל הנה לדעת הרמב"ן ז"ל בקידושין שם שכ' דתלי' עיקר מה הוא העיקר בזה אם העשה היא העיקרית והל"ת בא לחזק או דהל"ת עיקרית והעשה בא לחזק את הל"ת נראה דלדעת הרא"ה ז"ל לשיטתו בפ' בהר מצוה ש"ל שכ' בזה"ל וכעין ענין זה מצאנו בתורה בלשון זכירה דכתיב בענין עמלק זכירה וע"ד מרים זכירה וכתיב ג"כ זכירה בענין יצ"מ ועל יצ"מ באתנו הקבלה לעשותה בפה כמו שאמרו ז"ל בברכת אמת ויציב דאורייתא ושאר הזכירות די לנו בהם בזכירת הלב לבדו והשגחתינו על הדברים עכ"ל ולכאו' תמי' מאוד הא גם בזכירת העמלק דרשו חז"ל זכור בפה לא תשכח בלב אמנם לאחר העיון מוכרח דכונת הרא"ה ז"ל כיון דחזינן דזכירת מחיית עמלק ל"צ אלא פעם אחת בשנה ע"כ דבזה עיקר הוא שלא נשכח בלב ענין עמלק והזכירה פעם אחת בשנה שלא נשכח שכחת הלב וכבר התעורר בזה הענין הגאון מוהר"י בערלין בס' מינא תרגומא אלא שלא ראה ד' הרא"ה ז"ל שמוכרח מד' כן ולפי"ז כיון דהעיקר הוא הל"ת ועל הל"ת נשים חייבות שהזמ"ג וא"כ גם על העשה חייבת אך אפי' אי לא תלי' זב"ז מ"מ על הל"ת דלא תשכח צריכה להיות מוזהרת ואולי י"ל בזה דעת הבה"ג מובא בתוס' מגילה דנשים אע"ג שחייבין בקריאת המגילה מ"מ אינו מוציאים אנשים כיון דאנשים חייבין בקריאה ונשים א"ח אלא בשמיעה שאינו מובן ההבדל בין אנשים לנשים ולהנ"ל י"ל דבה"ג ס"ל דבמצ"ע דזכור אין נשים חייבות כיון דהוי מצ"ע שהזמ"ג ואינו חייבין אלא בל"ת דלא תשכח וכיון דלא תשכח הוא בלב לכן אין חיוב עליהם בקריאת המגילה בפה אלא לשמוע מקרא מגילה:
ובדרך דרוש אמרתי לקיים שיטת הרא"ה ז"ל דנשים א"ח בפרשת זכור לפימ"ש המפורשים לת' דקדוק המקראות בפ' יתרו אמר השי"ת למשה כתוב זאת וגו' כי מחה אמחה את וגו' מתחת השמים הרי הקב"ה אמר למשה שהוא ימחה זכר עמלק ובפ' תצא צוה לישראל שהם ימחו את זכר עמלק וכ' המפורשים דבאמת ע"י שנתן הקב"ה התורה לישראל ונזדככו כמלאכה"ש ולא הי' לאוה"ע שליטה עליהם והי' אז העולם התיקון ואם לא הי' ישראל מקלקלים אח"כ בחטא העגל הי' הקב"ה מוחה את זכר עמלק אמנם עיד"ז שקלקלו ישראל אח"כ בחטא העגל ונתבטל כח הקבלה ולוחות שניות הם מעשי ידי אדם שוב התיקון למחיית עמלק צריך לבוא ע"י ישראל ולכן נצטוו בפ' זכור, ומעתה י"ל כיון דנשים לא הי' בחטא העגל ונשארו בכח הקדום של קבלת התורה לכן הם לא נצטוו על מצות מחיית עמלק דמה שנוגע למחיית עמלק מצדם ימחה הקב"ה עבורם והסברתי בזה ד' הטו"א מגילה שכ' דאף דנשים חייבות במ"מ שאף הן הי' באותו הנס מ"מ בציווי שתקנו הנביאים מגילת אסתר עפ"י רוה"ק בזה לא הי' נשים בכלל עיי"ש ולהנ"ל א"ש ומובנים הדברים והארכנו בזה בדרושים שלנו ואכ"מ:
אמנם דבר אחד ארשום בזה מה שאמרתי בדרך דרוש בהסבר המקרא במגילת אסתר מה שאמר לה מרדכי רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקו"א ואת וב"א תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות שהמקרא זה בכללו אומר דרשוני ומה גם כונת מרדכי "ממקום אחר" שאין לו מובן לכאו' ועיין באבן עזרא בזה ומה שנראה בזה דרך דרוש דהנה רבינו הגאון ז"ל ביערות דבש ובלוחות העדות בסוף הספר כתב לפרש ד' חז"ל שדרשו הקרא בקום עלינו אדם ולא מלך זה המן שצריך ביאור ופירש הוא ז"ל משום דקשה מאוד להנצל מאדם שהוא בעל בחירה אך לב מלכים ושרים ביד ד' וא"כ תלי' הכל בהקב"ה וזה בקום עלינו אדם ולא מלך זה המן שהי' גזירה קשה מפני שהי' בעל בחירה שלא הי' מלך את"ד ולכאו' תמי' מאוד הא הי' שר והוא כמלך אך באמת א"ש דאע"פ שעשאו אחשורוש לשר מ"מ לא הי' שר כיון דהי' עבד של מרדכי ומרדכי לא נתייאש ממנו והחזיק אותו לעבדו וממילא בעצמותו לא הי' שר ושפיר הי' בעל בחירה אך לפי"ז הי' עצה להצלת ישראל שמרדכי יפקירו או יתייאש ממנו ויצא מכלל עבד ויהי' שר ויתבטל בחירתו דלב מלכים ושרים ביד ד' כנ"ל וא"כ יהי' ישועתם קרובה לבקש להשי"ת על הצלת ישראל אך באמת נראה כיון דהתורה ציוה למחות זכר עמלק א"כ מכ"ש שאין לנו לעשות פעולה להרמת קרן עמלק לעשותו לשר וחשוב וא"ש מפאת זה אסור הי' למרדכי לשחררו לעשותו לשר אמנם אם לא יהי' שום עצה וכיון שהדבר נוגע להצלת כלל ישראל בודאי מותר לעשות כך אך עיד"ז יגדל חטא שאול ביותר במה שלא הרג את אגג שעיד"ז נשאר זכרו ונולד המן כמו שאמרו חז"ל ומוכרחים עתה על ידו להגדיל את זרע עמלק וזה שאמר לה מרדכי אם החרש תחרישי לעת הזאת [והכונה כמו"ש למעלה דמפאת נשים צריך השי"ת להלחם בעמלק ונקט לישנא דקרא מה שאמר מרע"ה לישראל בעת יצ"מ ד' ילחם וגו' ואתם תחרישון והיינו שאם גם עתה תחזיק בטכסיס זה שלא לעשות מאומה בהצלת ישראל] רוח והצלה יעמוד ליהודים "ממקום אחר" והיינו עי"ד שישחרר את המן ויהי' לשר ויתבטל הבחירה שלו לכן קרא לזה "ממקו"א" כיון שהוא ע"י עבירה כנ"ל ואת ובית אביך תאבדו שעיד"ז יגדל עוד ביותר חטא שאול במה שנשאר על ידו מזרע עמלק וצריך עתה להרים קרן עמלק כדי להציל את ישראל וזה פירוש נחמד מאוד ע"ד דרוש: