Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(שם ח"י) כי יהי' וגו' בן סו"מ וגו' וברש"י ז"ל מחז"ל ובן סו"מ נהרג על שם סופו הגיעה תורה לסו"ד כו' אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב עכ"ל לכאו' צריך מובן הא מפורש בתוה"ק ובערת הרע מקרבך כמו בכל ח"מ ב"ד וגם נתקשו כל המפרשים על הא דאמרה תורה וכל ישראל ישמעו ויראו מה שלא כתב בשאר עונשין לכן נלע"ד דענין בן סו"מ שחזינן שא"ח מיתה כ"א עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו מבואר דא"ח מיתה כ"א בהיותו גנב ג"כ רק בדיני ישראל אין גנב ח"מ רק תשלומין ובבן סו"מ חייבה אותו התורה מיתה והטעם בזה כמ"ש הרמב"ן ז"ל דבן סו"מ בהיותו זולל וסובא שוב לא ידע דרכי השי"ת והנה באמת ב"נ ח"מ על גניבה רק ישראל נזדככו במתן תורה ואם כי באיסורין לא אישתרי ממה שהי' מקוד' כמו דאמרי' בש"ס מא"מ דלישראל שרי ולנכרי אסור והיינו דלא יצאו להקל מחומר איסורין כאשר נתקדשו בקדושת ישראל אמנם בעונשין הקילה עליהם התורה הרבה ע"י נתינת התורה שמקודם הי' כל אזהרות שלהן בח"מ אמנם לאחר מתן תורה בהרבה מהם יש חיוב מלקות ומהן שניתן לתשלומין פטורין ממלקות ג"כ אלא שצריכין תשובה והיינו מפאת שנזדככו במתן תורה לזאת אפי' אם עושים רע אין זה פועל על נפשותם וסופם שיעשו תשובה שלימה והרע בהם רק במקרה ולא בעצם לכן אין חייבין מיתה כ"א בעבירות שחייבתה התורה עליהם מיתת ב"ד ובזה יובן ענין בן סו"מ דאחרי שהוא זולל וסובא ולא ידע בדרכי השי"ת והתרו בו פעם אחת ולקה והוא ככלב שב אל קיאו העידה עליו תורה שסופו להיות גרוע יותר מכמות שהוא עתה ואף שעתה הוא רק גונב ממון סופו שיהי' הורג נפשות וראה זה פלא שבמקום שבש"ס דילן מבואר שמבקש למודו ואינו מוצא מבואר בירושלמי שסופו שמשכח תלמודו עי"ש והכוונה שגם המאור שבתוה"ק לא יחזרו למוטב לכן אמרה תורה ימות זכאי כל זמן שאין עליו הרע עוד בדיני ישראל להיותו ח"מ ונדון אותו בדיני ב"נ שחייבין מיתה על הגניבה וזה להראות לכל ישראל כי אף שנטלו מהם דיני ב"נ משעה שנתקדשו בקדושת ישראל מ"מ ז"ד אם במעלות ומדות הם מתנהגים כמו בנ"י אבל אם הם מתנהגים במידות כמו עכו"ם נדונין בדיני ב"נ כמו שהי' קודם מ"ת ובאמת מצאנו ענין זה גם בדין עיר הנדחת שנידון בדיני ב"נ כמ"ש הגר"א ז"ל ומצאנו דבר חדש במס' סוכה דנ"א ע"ב בבני אלכסנדרי' של מצרים כל העושר שהי' להם ואמרי' שם בגמ' וכולהו קטלינהו אלכסנדר מוקדן מ"ט אענשי משים דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדר והוא תמוה הא על לאו ליכא ח"מ ויותר מזה דעת הרמב"ם ז"ל דגם מלקות ליכא דהכניסה הוא בהיתר אם אינו להשתקע והשהיה א"ב מעשה אמנם נראה ברור כיון דכל ישראל פורצין בלאו זה שנאמר קודם מ"ת וכמבואר בתוה"ק דברים טו"ב ט"ז וד' אמר וגו' לא תוסיפין לשוב וגו' ועי' ברמב"ן ז"ל שמשה רבינו ע"ה הזכיר את הלאו שאמר להם הקב"ה בעת יציאת מצרים שזה הוא הלאו שלא לשוב למצרים ואז היתה בח"מ נהי דנתקדשו ישראל במ"ת והקל עליהן העונש עד שגם מלקות ליכא מ"מ זה רק כשעובר על זה איש פרטי אמנם אם הוא בהקהל ובקובץ גדול מישראל והוא מתמיד באיסור זה אז הקב"ה דן אותם בדיני ב"נ דאזהרתן ז"מ וחייבין מיתת סייף וזה הענין שאמרה תורה במיתת בן סו"מ וכל ישראל ישמעו ויראו שיראו שעדיין נשאר עליהם דין ב"נ ואם יוצאים מגדרם במעלות ומדות אז יענשו בדיני ב"נ ואזהרתן ז"מ ונראה שזה הענין שאמר דוד המלך ע"ה כאשר שאל אותו נתן הנביא על גזל כבשת הרש מות ימות האיש ההוא שאע"פ שדוד המלך דן תמיד עפ"י הלכה ולא דן בדיני מלך שהוא כדיני ב"נ לחייב על גזל מיתה אמנם למד זאת מבן סו"מ דכמו דבן סו"מ נהרג על גניבה כיון דסופו יהי' גרוע מכמות שהוא עתה ולא ישוב להשי"ת אמרה התוה"ק שנידן בדיני ב"נ וחייב מיתה על הגניבה א"כ ה"ה ישראל אכזר כזה אשר לא יחוס על כבשת הרש והוא עשיר איש כזה נידן ג"כ בדיני ב"נ וח"מ על גניבה ומובן מאד הא דכל ישראל ישמעו ויראו האמור בבן סו"מ וזה נראה נכון לענ"ד בביאור מצות בן סו"מ:
ואין להשיב על זה מהא דאמרי' בר"פ בן סו"מ דמקשינן בגמ' ותו היכן אשכחן דענש הכתוב דהכא ליבעי קרא למיפטרי' אין הכא קאמרי' אטו בן סו"מ על חטאו נהרג ע"ש סופו נהרג וכיון דע"ש סופו נהרג אפי' קטן נמי עכ"ל הגמ' ולפ"ז הלא באמת על חטאו נהרג וצריך שיהי' בר חיובא ז"א שכ"כ האחרונים דבב"נ ל"צ שיהי' בן י"ג שנים ושיביא שתי שערות רק אם הוא בר דעת הוי בכלל גדול ושיעורא קטנות וגדלות בישראל הללמ"מ הם וא"כ א"ש מאד הסוגי' דהו"א דכמו דבדיני ישראל אין עליו עתה חטא מיתה ונהרג בדיני ב"נ משום על סופו ה"ה דיהרג אפי' קודם י"ג שנה שהוא קטן בדיני ישראל אם הוא בר דעת וגדול בדיני עכו"ם לכן צריך קרא למעט קטן ובאמת י"ל דטעם הדברים כיון דחזינן דבן סו"מ ענשו בסקילה ולכאו' לפ"ד דנידון בדיני ב"נ הא אין עונשין אלא בסייף וע"כ דעונש סקילה הוא משום דסופו לחלל את השבת כמ"ש הפענח רזא או כמ"ש רבותינו בעלי התוס' משום מקלל אביו ואמו דנידון בסקילה וז"ד מפאת ישראל ולכן צריך שיהי' בר חיובא גם בישראל דאל"ה א"א לענוש אותו סקילה שהוא רק מפאת ישראל ומיושב בזה קושית התוס' שם ד"ה בן סו"מ שהק' דילמא מופלא הסמוך לאיש נידון בדיני סו"מ ולהנ"ל א"ש:
והנה לעיל בפ' פנחס אות ב' כתבנו להק' דרך פלפול לפ"ד הפע"ר דהא דבן סו"מ בסקילה משום דסופו לחלל שבת ומחלל שבת בסקילה דא"כ אמאי מרע"ה היו מסופק מחלל שבת באיזה מיתה הא נשמע מבן סו"מ עי"ש מ"ש בזה דמרע"ה הי' מסופק משום דמקושש הי' מחלל שבת בצנעה ותרצנו בזה קושית הג' רע"א ז"ל וא"ר מבן סו"מ דנידון ע"ש סופו די"ל דסופו לחלל שבת בפרהסי' כ"ז לפלפולא אמנם בעיקר קושית רע"א ז"ל על התוס' שהק' על הא שכ' התוס' דמרע"ה הי' מסופק כיון דמחלל שבת בפרהס' כעובד ע"ז לכן אע"ג דכתיב גבי שבת מחללי' מות יומת וסתם מות יומת הוא בחנק מ"מ הכא ע"כ פירשו סקילה ותמה רע"א ז"ל א"כ מנ"ל באמת דמחלל שבת בצנעה חייב סקילה דילמא מקושש שאני משום דפרהסי' הוי ועיי"ש שכתבנו בשם החת"ס דלא הי' פרהסי' וכתב שלא מצאנו דהי' מחלל שבת בפרהסי' עי"ש אך באמת כ"כ בגליון החת"ס שם שאשתמיט לי' דברי הספרי סו"פ שלח שכ' להדי' דמחלל שבת דינו כמומר ילפינן מדכתיב פ' מקושש לפ' ע"ז עי"ש מבואר דהי' מחלל שבת בפרהסי' שו"ר שהחת"ס עצמו בסי' פ"ג הביא דברי הספרי הנ"ל ועי"ש מ"ש בזה וממילא נסתר כל מ"ש בזה לכן נלע"ד עיקר בישוב קושית הגרע"א ז"ל ובביאור הענין דילפינן כל חילל שבת ממקושש לפמ"ש הפוסקים דהא דקיי"ל דמחלל שבת בפרהסי' דינו כמומר אין הפירוש שצריך דווקא בפני עשרה מישראל אלא כל שהוא בפני ב' עדים הוי בגדר פרהסי' כיון דשני עדים נאמנים להעיד וא"כ כל שעושה לפני עדים ובפרט אם הוא בהתראה ג"כ אין לך מחלל שבת בפרהסי' גדול מזה ועי' בחת"ס שם סי' פ"ג שביאר כן ומעתה נראה דכל מחלל שבת אם הוא בעדים והתראה הוי בגדר מחלל שבת בפרהס' ומעתה א"ש דברי התוס' דזה הי' ספיקו דמרע"ה דנהי דכתיב בתורה מחללי' מות יומת וסתם מיתה האמורה בתורה בכ"מ הוא חנק מ"מ כיון דמחלל שבת בפרהסי' כעובד עכו"ם וא"כ ממילא כל מחלל שבת בעדים שח"מ צריך להיות חייב סקילה כיון דאין מציאות שיתחייב מיתה כ"א ע"י עדים וזה הוי תמיד בפרהסי' וזה הי' מקושש ג"כ ומנה ילפינן לכל חיובא דשבת דתמיד הוי בפרהסי' וז"ב ומוכרח בדעת התוס' ולפ"ז הדר"ל קשיתינו דמה הי' מרע"ה מסופק מחלל שבת באיזהו מיתה הא נשמע מבן סו"מ דמחלל שבת בסקילה אך באמת לק"מ די"ל דמחלל שבת בכ"מ בחנק והכא החמירה תורה עליו בסקילה כיון דהי' שני עבירות בידו שפכ"ד וחילל שבת ולכן החמירה עליו תורה להיותו חייב המיתה החמורה:
ודע כי במה שכתבנו לת' ק' הגרע"א ז"ל דכוונת התוס' דכל מחלל שבת כשהוא בעדים והתראה הוי בפרהסי' ולכן חייב סקילה בחילל שבת אע"ג דכתיב ב' מות ימות כיון דמחלל שבת בפרהסי' כעובד עכו"ם יש לעיין בזה לפ"מ ששמעתי ממורי גאון ישראל ותפארתו הרב הקדוש מסאכטשאוו זצ"ל שאמר לבאר ד' הגמ' בסנהדרין דע"ד ע"ב בהא דמקשינן והא אסתר פרהסי' הוי ותי' אסתר קרקע עילם הוא ואינו מובן שהרי התירה אחשבה הנאתה כמעשה וכתיב בתו"ק ונכרתו הנפשות העושות ואמר לת' לפ"ד הרמב"ם ז"ל פ"ה משבועות דמה שאינו ידוע אלא לחכמים לא חשוב בגדר ניכר לב' בני אדם ה"נ כיון דזה שהנאה חשובה מעשה אינו מובן לפי השכל הטבע רק שידוע לחכמי התורה לא חשוב מעשה פרהסי' לכן הוי כמו א"ב מעטה ותעבור ואל תהרג דבפרהסי' אין כאן מעשה ומעתה יש לעי' בהא דפליגי ר"ע וחכמים בזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר דר"ע ס"ל דחייב משום דקליטה כמו שהונחה דמי' ונראה מזה דמחייב סקילה משום חילל שבת וקשה הא אינו חייב סקילה כ"א שמחלל שבת בפרהסי' וא"כ נהי דבפני ב' עדים הוי בגדר פרהסי' מ"מ כיון דכללא הוא דא"ח במוציא מרה"י לרה"ר כ"א כשאיכא עקירה והנחה והכא הרי ליכא הנחה רק דאמרי' קליטה כמו שהונחה דמי' וזה סברא רק לחכמי תורה אבל העולם אינם מבינים דקליטה כמו שהונחה וא"כ נהי דהוי חילל שבת אבל חילל שבת בפרהסי' אין כאן כיון דסברא זו דקליטה כמו שהונחה דמי' הוא רק סברא ידועה לחכמים וא"כ ממילא ליכא חיוב סקילה מצד חילל שבת אמנם לאחר העיון לק"מ וא"ד כלל לדברי הגמ' סנהד' הנ"ל דהתם כיון דכללא אם הוא עבירה מג' עבי' אם אב"מ בפרהסי' תהרג ואל תעבור שפיר אמרי' אע"ג דאשה הנאתה הוי כמעשה מ"מ ז"א בפרהסי' ואין הכל רואים שהיא עוברת העבירה במעשה אדרב' לעין כל רואה אין כאן מעשה ולכן אע"ג דהוי עבירה מ"מ תעבור ואל תהרג משא"כ הכא בזור' לר"ע דס"ל דקליט' כמו שהונחה דמי נהי דהעול' אינם רואים הנחה עכ"פ כיון דר"ע ס"ל דבזור' ל"צ הנחה וחייב אפי' בלא הנחה א"כ החילל שבת בפרהסי' ומה בכך דליכא הנחה בפרהסי' הא בזורק ל"צ הנחה לר"ע ושפיר הוי בגדר חילל שבת בפרהסי' וז"ב, וא"ש בזה גם מה שיש להק' לכאו' לפי"מ שכתבתי במקום אחר דנראה דהא דמקלקל פטור במלאכת שבת אין הטעם מצד דאינו מלאכת מחשבת דהרי אפי' מאן דס"ל דל"צ מלאכת מחשבת מ"מ מקלקל פטור וצ"ל דסברא הוא דמקלקל אינו מלאכה בטבעו של עולם ומלאכה לא נקראת אלא אם מתקן דבר מה אבל אם מקלקל הדבר אינו בגדר מלאכה וא"כ לכ' הא דאמרי' דמתקן הוא אצל יצרו בקורע בחמתו או בחובל בחבירו דהוי מלאכה זו רק סברא של תורה ואינו מובן להעולם א"כ ממילא אם נימא דא"ח סקילה אלא כשמחלל שבת בפרהסי' א"כ אמאי חייב סקילה בכל אלה אמנם עפ"י הנ"ל א"ש דנהי דאינו מובן להעולם בזה הוי מתקן מ"מ כיון דידוע להם דבזה חייבה רחמנא והיינו דבמלאכת אלו ל"צ תיקן כמו למ"ד דמקלקל בהבערה וחבורה חייב דל"צ תיקן ושפיר הוי בגדר חילל שבת בפרהסי':
אמנם ארווח לן בזה לת' מה שתמהתי מעודי על הר"ן ז"ל שכתב לת' בהא דחולה שיב"ס בנבילה ושבת דמחללין שבת ואין נותנים לו נבילה ה"ט משום דחילל שבת הוא רק פ"א אבל נבילה עובר על כל זית וזית וקשה לי לדעת הר"ן ז"ל דס"ל דחוי' שבת לחולה שיב"ס דאל"כ ל"צ לסברא הנ"ל דהרי שבת הותרה ונבילה דחוי' וע"כ דכוונתו לת' אם אמרי' דחוי' וכן מוכרח דעת הר"ן ז"ל דס"ל דלמ"ד מעשה שבת דאורייתא יש במבשל בשבת איסור תורה על האוכל מצד מעשה שבת הרי דס"ל דאיכא בזה עבירה דחילל שבת וא"כ איך מותר לעבור על איסור שבת דחמור כדי שלא ליתן לו נבילה הא מחלל שבת בפרהסי' כעובד עכו"ם וא"כ איך מותר לנו לעבור בחילל שבת בפרהסי' דהוא כעובד עכו"ם בשביל שהחולה לא יעבור כ"פ על איסור נבילה וזה בודאי אין לומר דאין מחללין שבת לחולה אלא בצנעה דזה לא אמר אדם מעולם ובכלל קשה למאן דס"ל דשבת רק דחוי' לחולה שיב"ס אמאי באמת אין מדקדקין שלא לחלל שבת בפרהסי' במקום שיש לחלל בצנעה כיון דדחוי הרי יש בזה חילל שבת וא"כ צריך לדקדק שלא יעבור בפרהסי' אמנם להנ"ל א"ש דסברא זו דיהי' מותר לחלל שבת לצורך חולה שיב"ס ואעפ"כ יהי' בגדר עבירה זה אינו מובן להעולם רק ידוע לחכמים דהעולם לא יוכלו להבין שני הפכים בנושא אחד דאם הוא הותר אינו עבירה וא"כ בפרהסי' אין כאן חילל שבת יותר ממה שעושה בצנעה והוא הערה נכונה לע"ד ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ אמנם מפני שנתעוררתי בענין זה בעת עסקי בדיני בן סו"מ אמרתי להעלות הדברים על הספר:
והנה בספרי איתא בריש פ' סו"מ בזה"ל ד"א בשביל שאכל זה ממון אביו אמרת בן סו"מ ימות אלא נידון ע"ש סופו מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב כו' ובסוף הפרשה איתא בזה"ל באבנים יכול באבנים כו' יכול באבן אחת ת"ל באבנים אמור מעתה לא מת בראשונה ימית בשני' אמר ר"י וכי מפני זה שאכל כו' אלא הגיעה תורה לסוף ענינו של זה ואמרה ימות זכאי ואל ימות חייב כו' עכ"ל הספרי וצע"ג דלמה הציג הספרי מאמר ר"י בכאן אחר הדרש דבאבנים ובפרט שכבר בריש הפרשה נזכר דבר זה דבן סו"מ נהרג ע"ש סופו ומדברי הספרי נראה מבואר דיש שייכת למאמרו של ר"י להדרש באבנים ובאמת דרשה זו מבוארת בספרי לעיל בפ' ראה גבי מסית ולקמן גבי נעה"מ ועי"ש, ומה שנראה לי בזה דרך פלפול בכוונת הספרי בשנקדים לבאר דברי הספרי פ' שלח בפ' מקושש דאיתא התם על הקרא דמות יומת רגום אותו באבנים בזה"ל מות יומת לדורות רגום אותו באבנים לשעה עכ"ל ותמוה מאד הא גם לדורות חייב מחלל שבת בסקילה וכבר נתחבטו בזה המפורשים ומה שנלע"ד בזה לפמ"ש המהרש"א בהא דמקושש לש"ש נתכוון דלפי"ז הוי באמת מלאכה שאצל"ג כיון דלא הי' צריך לעצם המלאכה וכל כוונתו הי' להראות לישראל שיש חיוב מיתה על חילל שבת ובאמת הי' פטור רק הקב"ה חפץ לעשות רצון צדיק שרצה למסור נפשו לצורך ישראל וצוה למרע"ה להרגו כדין מחלל שבת אך לכאו' צריך מובן כיון דקמי' שמיא גלי' שהי פטור ממיתה איך צוה הקב"ה לישראל שימיתו אותו ויהי' רוצחי נפש אך קיי"ל דהכה עשרה בני אדם בעשר מקלות כולן פטורין וא"כ אינם רוצחים אך הנה הרשב"א כתב דנהי דקיי"ל דהכהו עשר בנ"א בעשר מקלות כולן פטורין ה"ד אם הכהו בעשר מקלות אבל במקל אחד כולן חייבין דמתיחס הריגת הנפש לכולן והוי כולם רוצחים ומעתה א"ש מאד דברי הספרי דהי' קשה לו למה אמר הקב"ה רגום אותו באבנים דוקא וכן כתיב בתוה"ק דרגמו אותו באבנים וע"ז אמר הספרי דזה רק לשעה מפני שגלוי וידוע הי' לפני הקב"ה שהי' פטור ממיתה לכן צוה לרגום אותו באבנים דוקא שלא יהי' ישראל רוצחים משא"כ מה שאמר לו מות יומת הוא לדורות א"כ רגום אותו באבנים דוקא הוא רק לשעה אבל לדורות א"צ אבנים ויכול להיות אבן אחת ומעתה נראה דגם הכא פירש הספרי כן הוא דמקודם הביא הספרי הדרשה דבאבנים ואבן להורות דהכא כמו בכ"מ דכתיב באבנים דהפירוש בזה אח"ז דמקודם באבן אחד ואם לא מת באבן זה שוב ירגמו באבן אחר עד שימית וע"ז אמר ר"י דאינו כן וכי בשביל זה שאכל כו' ימות אלא ע"ש סופו ימות זכאי ואל ימות חייב וכיון שכן שעתה הרי הוא זכאי בדין ישראל ואין עליו עונש מיתה א"כ נהי דהקב"ה רצה לחוס עליו שימות זכאי אבל איך יהי' ישראל רוצחים ולכן אמרה תורה באבנים דוקא ויהי' שנים שהרגו בשני מקלות דפטורין ואין עליהם תורת רוצח וא"ש מאד דברי הספרי וזה כפתור ופרח ב"ה:
והנה ראיתי להגאון בעל חת"ס זצלה"ה בח' לח"מ סי' כ"ח אות ג' יצא לדון בדבר החדש בדיני בן סו"מ ויען שיש לי לדון בדה"ק אעתיק דבריו הק' בקיצר נמרץ וזה תודה"ק גרסינן בסנהדרין דפ"ח ע"ב בן סו"מ שרצו אביו ואמו למחול מוחלין ופירש"י ז"ל כ"ז שלא הביאו לב"ד ובמל"מ תמה מירושלמי דמבואר דכ"ז שלא נגמה"ד יכולין למחול וכ"פ הרמב"ם ז"ל ונראה דהי' ק"ל לרש"י ז"ל דא"נ דיכולין למחול הוי תמיד עדות שאאילה"ז דהעדים יאמרו הא אנחנו בעדותינו עדיין לא הרגנו אותו כיון דהי' ביד אבותיו למחול לו וע"כ ס"ל לרש"י ז"ל דמיד כשהביאו לב"ד שוב א"י למחול אמנם דעת הרמב"ם ז"ל דהיכא דא"א בהזמה ל"צ ילה"ז ולכן פסק כהירושלמי דתלוי' בגמ"ד אתד"ק ודבריו הקדושים תמוהין מאד וא"ל פתר דלפי דבריו מוכרח דהרמב"ם ז"ל ס"ל דבבן סו"מ ל"צ ילה"ז ואם הוזמו העדים אינו נהרגין וזהו סותר גמ' ערוכה סנהדרין דפ"ו ע"ב הכל מודים בבן סו"מ ופסק הרמב"ם ז"ל פכ"א מעדות הן אמת שלכאו' עלה בדעתי לה"ר לדברי החת"ס ששיטת הירושלמי דל"צ בדיני סו"מ עדות שאאילה"ז לחייבו מיתה מדברי הירושלמי ב"ק ה"ד דאיתא התם בן סו"מ מה שיהי' חייב בגניבה הראשונה כפל או מאחר שהוא בהתראת מיתה יהי' פטור ועי' בחי' מהרד"ם ז"ל בסה"מ מצוה קצ"ה שצ"ל הגירסא בירושלמי מה שיהי' חייב בגניבה שני' דעל גניבה הראשונה ל"ש לומר דבהתראת מיתה עומד עי"ש אך לפי"ז יקשה איך אפשר לחייבו כפל הא לענין כפל הוי עדות שאאילה"ז דהעדים יכולין לומר אנחנו לח"מ באנו אם לא דאיכא שתי כתי עדים שנים אומרים בפנינו גנב ושניים אומרים בפנינו אכל והי' לו לירושלמי לבאר זה א"ו דהירושלמי לשיטתו דס"ל דאינו נהרגין משום דלענין מיתה הוי תמיד עדות שאאילה"ז כמ"ש החת"ס ז"ל ולכן שפיר כשהוזמו משלמין את הכפל והוי עדות שאלה"ז לענין כפל אך באמת ז"א דמלבד שכ"כ בס' חמדת ישראל שם לקיים גירסא שלנו דאיבעית הירושלמי קאי על גניבה ראשונה ע"ש מלבד זאת גם בדברי הג' ז"ל לא יהי' מתורץ הקו' איך נתחייב כפל הא הוי עדות שאאילה"ז דיכולין לומר אנחנו לח"מ באנו ונהי דלא יהי' נהרגין משום דלענין מיתה הוי עדות שאאילה"ז מ"מ גם כפל לא יתחייבו ואולי י"ל בזה דודאי אף דא"נ דאינן נהרגין משום הזמה מ"מ ילקו עכ"פ רק דלענין מיתה אינו מתקיים הזמה במלקות אבל לענין ממון שפיר יתקיים הזמה במלקות ויש לדחות כמובן יהי' איך שיהי' דברי החת"ס ז"ל תמוהין מאד לכאו' שהעלים עיניו מגמ' ערוכה ומרמב"ם ז"ל בענין שעסוק בי', לקיים דברי חכמים כמו שהי' דרכו של הגאון ז"ל תמיד עלה בדעתי להעיר בדבר חדש דנהי דמוכרח דבבן סו"מ ל"צ עדות שאילה"ז כיון דביד העדים לפטור את עצמם כנ"ל מ"מ ז"ד אם טענו העדים כן משא"כ אם הוזמו ולא טענו לפטור את עצמו בטענה זו מבואר מזה שהם רצו באמת שיחליט דינו למיתה שפיר נהרגין משום כאשר זמם ואין אנחנו טוענין עבורם לפטור אותם מכח זה ויש לעשות סמוכין לזה מדברי הרמ"ה ז"ל בסנהדרין בהא דאין טוענין למסית דס"ל דקאי על מסית דעלמא ועי"ש שכ' לחדש דאע"ג דאשלד"ע מטעם דדברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין מ"מ ה"ד בדטעין אבל אנן לא טענין לי' וא"כ י"ל דמכש"כ בע"ז אנן לא טוענין להו דהם גרועים ממשלחים לדברי עבירה כיון דהב"ד חייבין לשמוע להן ועי' בפ' ראה מה שהארכנו בד' הרמ"ה ז"ל וזה לימוד זכות גדול לקיים דברי הג' ז"ל אלא שיקשה ע"ז הא דמבואר בסנהדרין דמ"א דמקשינן בעדי נעה"מ שהוזמו לא יהי' נהרגין דיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו וכיון דאינהו לא מיקטלי איהו היכא מיקטלא מבואר מסוגית הש"ס דהקושי' דהוא לא תתחייב מיתה בשום פנים משום דהוי עדות שאאילה"ז וא"נ דאם לא טוענים אנן לא טענין עבורם להציל אותם בטענות כנ"ל א"כ משכח"ל הזמה ושוב הוי בגדר ילה"ז כמ"ש התו' לת' בהא דח"מ שתי מיתות נידונין בחמורה דהוי עדות שאילה"ז מטעם זה כיון דמשכח"ל הזמה כשיוזמו עדים הראשונים א"כ ה"נ הוי בגדר ילה"ז אם לא יטענו כנ"ל אך ז"א דא"ר מהתוס' דהתם אם יוזמו הראשונים יהי' ילה"ז ולא תלוי בהם א"כ שפיר אמרי' כיון דמשכ"ל הזמה הוי בגדר ילה"ז משא"כ הכא כיון דתלי' בידם לומר כן נהי דאם לא טענו אנן לא טענין להו מ"מ הוי עדות שאאילה"ז כיון דבידם תמיד לפטור עצמם ממיתה וזה מוכרח בדעת החת"ס ז"ל דאל"כ נסתרו דבריו שכ' להכריח דל"צ בבן סו"מ עדות שאילה"ז כיון דהעדים יכולין לפטור עצמם והא מ"מ משכח"ל הזמה כשלא טענו אם נימא דמודה הג' ז"ל דבכה"ג נהרגין כמבואר בש"ס ורמב"ם ז"ל וא"כ תמיד הוי עדות שאילה"ז וצריך שיוכל להיות עדות שאילה"ז א"ו כנ"ל, אמנם בעיקר הדבר כ"כ למעלה בדיני הזמה שלשיטת ר"ה גאון ז"ל דס"ל דאין העדים חייבין בדיני הזמה אלא כשאין מכחישין דברי המזימין אבל כשמכחישין דברי המזימין א"ח מיתה אם כן עכצ"ל דגם בכה"ג יש בידם שלא להתחייב מיתה הוי בגדר ילה"ז דאל"כ נתבטלה מכל וכל דיני הזמה וע"כ כיון דאם אינם מכחישין את העדים נהרגין הוי בגדר ילה"ז וא"כ מכש"כ הכא דהוי בגדר ילה"ז ולכן לפ"ד רה"ג ז"ל עכצ"ל דהא דמקשינן בש"ס דעדי נעה"מ שהוזמו הוי עדות שאי אתה ילה"ז היינו משום דגם אנחנו טענין עבורם כיון דכתי' והצילו העדה מחפשין להם זכות וא"ל זכות גדול מזה ואולי י"ל דגם הרמ"ה ז"ל מודה בד"נ דכתיב והצילו העדה ובזה חילק בין מסית לע"ז למשלח בד"נ והרמ"ה לא קאמר אלא בד"מ ומלקות דל"ש והצילו העדה ולדרה"ג ז"ל מוכרח דטענין להו כל הטענות שיכולין לטעון וא"כ נסתרין דברי החת"ס ז"ל מסגיות הש"ס ורמב"ם ז"ל וצע"ג לענ"ד, ובאמת עיקר קושית החת"ס דהוי עדות שאאילה"ז מכח שיכולין לומר דלא נחלט למיתה ע"י כיון דביד האב למחול לו י"ל כיון דראו עד גמ"ד שאין האב מוחל לו הו"ל לומר האמת לאב שהעידו בשקר נהי דב"ד אין משגיחין ע"ז דכיון שהגיד שוב אחו"מ מ"מ האב בודאי הי' מאמין להם אם הי' מתודין לפניו והי' מוחל לו ולא הי' חייב מיתה ומלבד זה הלא ברור הדבר דהם לא הי' רוצים שימחול לו האב דהרי הם הי' רוצים שיתחייב מיתה דאל"כ למה העידו וכיון שנתקיימה מחשבתם חייבין מיתה ולכאו' יש לדחות דהעדים יכולין לומר דרצו להפחיד את הבן סו"מ בפחד חטא מיתה שעיד"ז יחזור ויבקש מאביו למחול לו לכן העידו עליו אך י"ל לפ"ד הרס"ג ז"ל שקבלת עדות בד"נ סגי בג' א"כ אם לא הי' כוונתם להמיתו ממש הי' להם להעיד לפני ב"ד של ג' שהם יקבלו העדות ואח"כ יציעו זאת לפני ב"ד של כ"ג לגמור דינו וב"כ ימחול לו האב א"ו מדהעידו מיד עדותן לפני ב"ד של כ"ג ע"כ דרצו להרגו ממש ולכן כשהוזמו נהרגין הכלל שאין מזה ראי' לדעת רש"י ז"ל דלאחר שבאו לב"ד שוב אין אביו ואמו יכולין למחול לו:
אמנם דרך פלפול אמרתי דרש"י ז"ל הוכיח דינו מדברי הספרי בפ' בן סו"מ שכ' בזה"ל ד"א בשביל שאכל זה ממין של אביו כו' אלא נידון ע"ש סופו כו' וסופו שימות מיתה משונה שנאמר וכי יהי' לאיש וגו' מות והומת לא בשבת ולא ביו"ט עכ"ל והוא תמוה מאד דמה בעי בזה שכ' שלא ידחה מיתתו שבת דמהכ"ת שידחה מיתה שלו שבת ולכן נראה בזה דבא להורות שדוקא שבת ויו"ט אינו דוחה אבל חוש"מ דוחה כמו כל ד"נ שדנין בחוש"מ איברא שלכאו' י"ל דמיתת בן סו"מ שאני כמו שהעיר בזה הג' בעל בנין אריאל ז"ל בפ' שופטים דבאמת הק' התוס' הא עי"ז ממנעו משמחת יו"ט ותי' משום דהוא מצוה לצורך יו"ט קרינן בי' עכ"פ מבואר דהוא רק משום דאתי עשה ודחי ל"ת דמלאכת חוש"מ והנה אמרינן בפרק א"נ דלכן בעשה דלו תהי' לאשה לא אמרי' עדול"ת כיון דאי אמרה ל"ב ליתני' לעשה כלל והוי עשה גרועה ושוב ל"ד ל"ת וא"כ בבן סו"מ דיכולין האב והאם למחול ג"כ הוי בכלל א"א ל"ב ושוב א"ד ואע"ג דלאחר גמ"ד א"י למחול מ"מ גוף הדין ניתן למחול כיון דקודם גמ"ד יכול למחול ל"א עדול"ת וזה מוכרח בכוונת הג' ז"ל אמנם ז"ד אם נימא דאף משבאו לב"ד יכול למחול אבל א"נ דלאחר שבאו לב"ד א"י למחול ל"ה עשה גרועה ודוחה ל"ת, וראי' ברורה לזה מהשקאת סוטה דמבואר בתוספתא וירושלמי דהוא במועד אע"ג דבעל יכול למחול לאחר קינוי ולחד מ"ד אף לאחר סתירה וא"כ ג"כ נימא כנ"ל ואמאי דוחה מלאכת כתיבה ומחיקה במועד מלבד גוף השקאה שהוא בגדר ד"נ וע"כ כנ"ל כיון דמשבאו לב"ד א"י למחול ל"ה קיל וא"כ מדס"ל לספרי בפשיטות דמיתת בן סו"מ הוי' כמו כל ד"נ שדנין במועד ע"כ דמשבאו לב"ד א"י למחול ומוכח כדעת רש"י ז"ל ויש להאריך בזה ואכ"מ:
ובחי' במס' סנהדרין כתבנו די"ל דהטעם דבבן סו"מ אביו ואמו יכולין למחול לפמ"ש רבותינו בעלי התוס' דהא דנהרג ע"ש סופו משום דסופו להיות מקלל אביו ואמו דבסקילה והנה בס' פענח רזא פ' משפטים ד"ה ומקלל אביו כתב בזה"ל תימה איך יפסוק בזה מיתה ימחול האב ויפטור דהא אמרי' אב שמחל על כבודו כבודו מחל וי"ל דהרי אינו חייב בלא התראה ועדים ואח"כ משקיבל התראה ועדים שוב א"י למחול עכ"ל מבואר מזה דס"ל דבמקלל אביו ואמו כל זמן שלא קיבל התראה יכולין למחול ג"כ בבן סו"מ דנידון ע"ש סופו שקילל אביו ואמו וא"כ עתה הוא קודם התראה ועדים שוב יכולין למחול ולא יהי' חייב אח"כ על קללתם כיון דמוחלין למפרע על כבודם וא"א לדון אותו על שם סופו וז"נ לפ"ד הפע"ר, אלא שגוף דברי הפע"ר צ"ע מ"ש כיון שקיבל התראה שוב א"י למחול ואין לו מובן לכאו' ועוד דהרי בבן סו"מ ג"כ צריך עדים והתראה ואעפ"כ כ"ע מודים דטרם שבאו לב"ד יכול למחול אך י"ל דמבן סו"מ לא קשה לפמ"ש ברש"י ז"ל ז"ל בסנהדרין דע"א במשנה בד"ה ומתרין בו דבבן סו"מ אינה התראה גמורה כשאר התראה ונראה דה"ה בגניבה שני' כיון דצריך שיגנוב מרשות אביו ויאכל ברשות אחרים וכיון דגניבה אתחלתה דמיתה צריך התראה בשעת גניבה ג"כ ואז לא הוי התראה גמורה דילמא לא יאכל אח"כ ועי' בסנהדרין דפ"ו ע"ב בתוס' ד"ה גניבה אתחלתה דמכירה הוא וכתבנו מזה במק"א אלא דגזיה"כ בבן סו"מ דח"מ אע"ג דאינה התראה גמורה ומשום הכא שפיר יכולין אביו ואמו למחול לו ועי' בס' למודי ד' למהר"י ניגאר ז"ל לימוד מ"ז מה שהאריך בדין התראת בן סו"מ ואכמ"ל משא"כ במקלל או"א דאיכא התראה גמורה וקבלת התראה שוב א"י או"א למחול אך הסברא צריך הסבר דמה בכך דקיבל עליו התראה א"נ דיכולין למחול מה נפ"מ בזה ואולי י"ל בזה לפמ"ש הרא"ש ז"ל במס' מוע"ק פ"ג סי' נ"ט על הרוגי ב"ד דהמה כמומרים להכעיס כיון דהתרו וקיבלו עליהם התראה הוי בגדר מומרים להכעיס והנה במומר להכעיס קיי"ל דמורידין ולא מעלין ולכן ל"מ מחילת או"א אחרי קבלת התראה ולפי"ז אולי י"ל דאפי' א"נ דלא כרש"י ז"ל ובבן סו"מ ג"כ משכח"ל התראה גמורה כקבלת התראה מ"מ כיון דבן סו"מ נהרג רק ע"ש סופו וא"כ אפי' אם מקבל התראה מ"מ ל"ה בגדר מומר להכעיס כיון דעתה אין כאן עבירה שח"מ שיעשה מפאת העבירה מומר ולכן מהני מחילה גם אחר התראה ויש לעי' הרבה בזה לפ"ד הרא"ש שם למעי' היטב וכתבנו ביאור ד' הרא"ש ז"ל בת' לח"א ומסודר בס' ארץ חמדה ואכמ"ל יותר וע"ע בדיני בן סו"מ מ"ש בקונטרס בית יהודא לבני הרב ז"ל מצוה א':