Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(שם כ"ב א') לא תראה וגו' והתעלמת וגו' ואם לא קרוב וגו' והשבתו לו, אעתיק בזה מ"ש בימי חורפי לח"א השייך לכאן וז"ל שם, יקרתך השגתי בשעה שלא היתי מופנה כלל באשר גם כ"ת תדע מה שעבר עלי בימים האלה כו' אמנם מפני שבקשת ממה עוד הפעם לכתוב לך ע"ד אמרתי למלאות מבקשך וזה יצא ראשונה:
(א) מ"ש לחו"ד במה שנתווכחו הרבנים בדברי הג' המובהק מוהרש"ק זצ"ל מבראד שכ' בהגהותיו לח"מ דפוס לבוב סי' תכ"ו על הא דרואה חבירו טובע בים כו' שכ' בזה"ל לפענ"ד לכאו' דין חדש דה"ד אם אינו דרך בזיון להמציל אז מחויב להצילו אבל אם הוי הצלה דרך בזיון להמשכיר אם א"י לשכור אחרים להצילו אז אינו מחיוב להצילו בגופו אם הוי בזיון כו' דאין לומר נהי דמהשבת אבידה פטור מ"מ גופו שאני מכח הפסוק דלא תעמוד ע"ד רעך מחויב להצילו דא"כ מנ"ל להש"ס דמחויב להצילו בשכר דמקשינן על הא דאמרי' בגמ' מניין לרואה את חבירו שטובע בנהר דמחויב להצילו ת"ל ל"ת ע"ד רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מניין ת"ל והשבותו לו אי מהתם ה"מ בנפשי' אבל מיטרח לאגורי לא קמ"ל מבואר מזה מצד ל"ת ע"ד רעך ליכא חיוב יותר מהשבת אבידה דאל"כ אמאי לא ת' הגמ' דנפ"מ בזקן ואינו לפ"כ א"ו דגם גופו א"ח להציל וכתב ע"ז רב אחד דז"א כלום כי מלבד שאינו שייך כלל אינו לפ"כ דהרי אף לענין השבת אבידה דממונא אמרו כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר ומפורש אמרו בסוטה ה"ד חסיד שוטה כגון דקא טבעא איתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעא לאצילה ולאסתכולי בה א"ד הרב המשיג ובא רעהו וחקרו דאדרבה מד' הגמ' דסוטה הוא ראי' מדקרי לי' רק חסיד שוטה ואמאי לא קרי לי' רשע דעובר על לאו דל"ת ע"ד רעך א"ו דאם הוא באמת אינו לפי כבודו אינו עובר בלאו כמו בממון דא"ח להשיב אם אינו לפ"כ רק דהש"ס מחדש דזה אינו בגדר אינו לפ"כ והאריכו בזה על עמודי הפלס ובקשת בזה חו"ד. ולענ"ד אין הדבר צריך תשובה כלל דברור הדבר דאחרי דמגלה לן הש"ס דה"ד חסיד שיטה כגון שראה אשה טובעת בנהר וא"ר להצילה א"כ מבואר מזה דבד"נ לא יתכן כלל גדר אינו לפי כבודו וממילא אם אינו מציל הוא רשע ועובר על ל"ת ע"ד רעך ואם אמרו חז"ל בפק"נ כל הזריז הר"ז משובח ועי' ברמב"ם ז"ל פ"ב מה' שבת ה"ג וביתר ביאור בפיה"מ שבת דקכ"ח ע"ב דעושין רק ע"י גדולי ישראל וחכמיהם ממש [ואשתמיט לי' זאת למרנא הכ"מ בפ"ב משבת שם והסיב ד' הרמב"ם ז"ל גדולי ישראל וחכמיהם לכוונה אחרת ודו"ק כי קצרנו] ולא אשתמיט אדם לומר דאם אינו לפ"כ של הגדול הזה להציל בעצמו עבור החולה לא יהי' צריך לחלל את השבת וברור בעיני שהש"ס נקט לדוגמא הדבר היותר אפשרי לומר בזקן ואינו לפ"כ בהצלת גופו של חבירו וקרי לי' חסיד שוטה ומנה ילפינן שאין באפשרות סוג זה כלל בהצלת חבירו שיהי' בגדר אינו לפי כבודו וכל הטורח הזה למגן הן אמת כי לכאו' אמרתי דא"ר מהסוגי' נגד הג' מוהרש"ק ז"ל ואדרבה אם נדקדק בלשון הגמ' ה"ד חסיד שוטה כגון דקא טבעה איתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעא לאצילה דלכאו' הך ואמר מיותר גם יתיר הלשון ולאו אורח ארעא והי"ל בפשיטות וא"ר להצילה לכן נראה דאדרבה מכאן ראי' לדברי הג' מוהרש"ק ז"ל שעליו בעצמו אם הוא חסיד מפורסם בתכלית הפרישות א"ח להצילה אבל אם אמר ומורה כן להעולם שאין לאיש להציל אשה מחשש הסתכלות הר"ז חסיד שוטה וא"כ ראי' מזה לד' הג' מוהרש"ק ז"ל אך לקושטא דמילתא ז"א וברור הדבר דפי' הגמ' נראה להיפך ממש דאין הפי' דאינו רוצה להצילה כלל אלא שאמר לאו אורח ארעא להסתכל ורוצה לעשות פעולות שיציל אותה בלא הסתכלות להשליך מקודם בגד ע"פ וכיו"ב וע"ז אמרי' דהוי חסיד שוטה דכלל הוא דהזריז הר"ז משובח וע"י שרוצה לעשות פעולה שלא יסתכל בה תוכל לטבוע בנהר ומיירי רק הסוגי' לענין זריזות וכמ"ש התוס' שם בשם הירושלמי שחושש גם לבזיון תפילין וה"נ חושש גם לאיסור הסתכלות באשה ועי"ז תוכל למות בסיבת ההתרשלות אמנם אם אינו רוצה להציל אותה כלל בודאי עובר על הלאו ועשה דאין בזה גדר אינו לפי כבודו כלל [ועי' בת' בש"ר סי' קי"ח שהעתיק לשון הגמ' בשינוי ממה שהוא לפנינו יעי"ש ובאמת יש להסתפק במי שמכיר בעצמו שלא יהי' יכול להצילה בלי תאוה אם חייב להצילה כיון דבאבזרי' דג"ע אמרי' יהרג וא"י ה"ה דאסור להציל את חבירו בזה שו"ר שכבר ישב על מבוכה זו בת' פנ"י חאה"ע סי' מ"ד שהביא דברי הגמ' הנ"ל והעיר בזה דיהי' אסור להציל מכח אבזרי' דג"ע אך כ"כ הבית יעקב בת' דמותר ג"ע לצורך הצלת ישראל ודוקא בהאי דהעלה בלבו טינא דאסרו חז"ל אפי' להסתכל היינו משום שגרם בעצמו אבל היכא דאונסין את חבירו להרוג והוא יכולה להציל אותו ע"י בעילה מותרת למסור נפשה ועי' בת' נוב"י מהדו"ת חאה"ע סי' קנ"א שכ' שאסור ומאסתר א"ר דהי' להצלת כלל ישראל ובמק"א הערותי דיש לעי' אפי' באיסורין שאינו בגדר ג"ע וגם במאכלות אסורות יהי' אסור להציל החולה במקום פק"נ לפ"מ שהסבירו הפוסקים דענין הצלה במקום פק"נ הוא משום שליחות של החולה דהוא מותר להציל עצמו בכל איסורין שבתורה ואנן שליחותי' קעבדינן א"כ באיסורין שלא שייך שליחות כגון בזה נהנה וזה מתחייב ל"ש לומר דיהי' מותר במקום סכנה והערותי בזה בהא דעוברה שהריחה דפי' רש"י דשניהם בסכנה ובר"ן שם בשם הרמב"ן ז"ל אי משום סכנת עובר היתה מותרת לאכול כיון דעובר אינה בכלל נפש להנ"ל אפי' בשביל גדול אסיר לאכול להציל את חבירו כיון דל"ש בזה שליחות אינו מותר להציל במקום פק"נ ומדברי כל הראשונים הנ"ל מבואר להיפך וצ"ל דלאו משום שליחות החולה אלא דמוטל על כל ישראל המצוה מצד עצמם להציל את ישראל בכל אופן שיכלו ואפי' אם יעברו עי"ז כל אסורי תורה לבד הג' עבירות דאין מתרפאין בהם ואם כל התורה נדחה מפני הצלת איש ישראל א"כ מכש"כ דכבוד אדם פרטי נדחה בזה מפני הצלתו של ישראל ול"ש בזה גדר ואינו לפי כבודו]:
(ב) אמנם כ"ז כתבנו בהנחה המוסכמת מהג' מוהרש"ק ז"ל דהשבת גופו לא עדיף מהשבת ממונו וכמו דבהשבת ממונו אינו מחויב כ"א כשהוא לפי כבודו ה"ה בהשבת גופו אמנם לענ"ד צריכה רבה ואם אמנם כי ראיתי בקומץ למנחה להג' בעל מנחת חינך ז"ל שכ' לחדש דמאבד עצמו לדעת אין חייבין להצילו כמו בהשבת ממונו דא"ח להחזיר לו אם מאבדו מדעתו וה"ר זו דאל"כ למה לת' הגמ' דצריך קרא דל"ת ע"ד רעך לזה שאם רוצה לטבוע במים דמצד השבת ממונו א"ח להצילו לכן צריך קרא דל"ת ע"ד רעך א"ו דגם לפי האמת א"ח להצילו אמנם באמת לא ראה דברי רבינו הגדול מוהר"מ מרוטענבערג ז"ל בת' סי' ל"ט הובא דבריו בס' רביד הזהב שכ' בזה"ל דאמרי' בפ' בן סו"מ דע"ג ע"א דיליף מקרא דהרואה את חבירו טובע בנהר דחייב להצילו ולמיטרח ולאיגר אגורי ודבר פשוט אפי' צוח אל תצילינו שמצילו וחוזר ומוציא ממנו מה שהוציא עכ"ל הזהב הרי מבואר מדברי רבינו ז"ל שפשוט לי' דחייב להצילו וזה לא עלה ע"ד כלל שלא יהי' חייב להצילו כשאינו רוצה בהצלה אלא שכתב דאף השכר אח"כ צריך הנטבע לשלם אע"ג שהי' הצלה בע"כ דידי' וטעם הדבר נראה פשוט דאין לדמות גופו לממונו דאדם בעה"ב על ממונו ויכול לעשות בהן מה שירצה אמנם על גופו ונפשו אין אדם בעלים עליהם ל"מ רצינו ולכן פשיטא לגמ' דגם בלא קרא דלא תוכל להתעלם חייב בהשבה אפי' אם הוא אינו רוצה בכך ואדרבה שעוד טעם אם מאבד עצמו לדעת שחייבין אנו להצילו מצד מצות הצלת נפשות מלבד זה מצד לאפרושי מאיסורא איסור הגדיל דמאבד עצמו לדעת שיש לעשות כל מינו השתדלות שלא יעשו איסור החמור הזה ומעתה נראה דכמו דלענין זה אין לדמות גופו לממונו דבממונו אמרי' דהתורה מחלה לו מפני שאינו כבוד והפקירה את ממון הבעלים משא"כ בגופו ל"ש זה וכמו דקיי"ל דבמקום איסורא אין חכמה וא"ת כש"כ דבמקום פק"נ ועוד דלפמ"ש דבמאבד עצמו לדעת נוסף על מצות הצלה מצות אפרושא מאיסורא א"כ במאבד עצמו לדעת יהי' בודאי מחויב גם הזקן שאינו לפי כבודו להצילו מצד דלאפרושי מאיסורא אין קולא בזקן ואינו לפי כבודו ומי שנטבע באונס נימא דא"ה להצילו זה לא יתכן כלל ואין לדמות גופו לממונו בענין זה:
שו"ר להגאון בעל ברכי יוסף ז"ל חאו"ח סי' ש"א א"ו הובא שם מעשה דנערה אחת שרצתה לאבד עצמה לדעת ושתתה סם המות ביום ש"ק והי' שם איש חכם שידע לכתוב קמיע וע"י הקמיע פעל שתקיא את הסם וכתב בשבת הקמיע ותיכף הקיאה והי' מחלוקת בין חכמי הדור אם יפה עשה לחלל את השבת והחכם הנ"ל השיב דפק"נ דוחה שבת עי"ש בברכ"י שמגמגם רק משום דברי הרמב"ם ז"ל ברפואה שע"י סגולה א"ד שבת במקום פק"נ עי"ש מה דשו"ט בזה ויש אתנו אריכות דברים בזה ויבואר במק"א אי"ה עכ"פ מיפשט פשיטא לי' דגם במאבד עצמו לדעת מחייבין להצילו ודוחין שבת בשבילו וע"כ דס"ל כדאמרן דאין לדמות אבידת גופו לממונו לענין זה כיון דאין אדם בעלים על גופו ונשמתו ולכן פשיטא לי' דמחללין עליו את השבת ג"כ דא"י דס"ל דבאמת כיון שמאבד עצמו לדעת ליכא חיוב להצילו מצד פק"נ רק דכל חיוב הצלה משום לאפרושא מאיסורא דמאבד עצמו לדעת א"כ נראה פשוט דאין מחללין עליו את השבת דהרי אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך היכא דפשע וא"כ ל"ש בזה להתיר חילול שבת במלאכת כתיבה וע"כ דפשיטא לי' כדאמרן דגם מאבד עצמו לדעת יש בו חיוב הצלה משום פק"נ ודוחה שבת, הן אמת כי הג' בעל רביד הזהב אחרי שהביא דברי מוהר"מ מרוטענבערג ז"ל דאפי' בצוח אל תציליני חייב להצילו כתב בזה"ל ואע"ג דבאבידת ממון כה"ג הוי אבידה מדעת דכתיב לפני אשר תאבד ממנו מ"מ גופו שאני דודאי מחמת שיעמום דאפי' בממון חייב להציל ונפ"מ דאם ידוע שאם אחזו שיעמום ושלט בעצמו אינו בכלל מאבד עצמו לדעת ע"כ מבואר מדבריו דבמאבד עצמו לדעת אין כאין חיוב הצלה אך הא דכתב המר"ם מר"ב דחייב להצילו היינו משום דאמרי' דודאי מחמת שיעמום אך באמת דבריו ז"ל סתורין מו"ב דהרי אח"כ כתב דנפ"מ למי שאחזו שיעמום ואיבד עצמו לדעת אינו בכלל מאבד עצמו לדעת מבואר דסתמא לא מחזקינן בשיעמום וא"כ איך כתב בדעת המהר"ם מר"ב דלכן חייב להצילו משום דאמרי' דודאי מחמת שיעמום הוא ובאמת כ"כ הגאונים בעל זכרון יוסף ומוהר"ש מאמסטערדם ז"ל להוכיח ממשנה ערוכה דמס' גיטין דס"ו ע"א מעשה בבריא אחד שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל הר"ז גט דסתם מאבד עצמו לדעת אין מחזיקין אותו למשוגע דאל"כ אמאי זה גט ואם אמרו חז"ל להקל כן באיסור יבמה לשוק א"כ מכש"כ דאין לחוש להצילו ובפרט להחזיקו לודאי משוגע כמ"ש הרב ז"ל לכן נראה עיקר בדעת מוהר"מ ר"ב ז"ל כמש"כ דס"ל דאפי' בודאי מאבד עצמו לדעת חייבין להצילו ואין לדמות גופו וממונו לענין זה:
(ג) ודע דזה פשוט וברור דאפי' א"נ דגם באבידת גופו אם עומד וצוח שאינו רוצה בהצלה שאין חיוב להצילו משום פק"נ רק מצד לאפרושא מאיסורא ונפ"מ דאין מחללין עליו את השבת וא"ד בשבילו שאר איסורין מ"מ בזה בודאי חלוק גופו מממונו דבממונו אם השליך מעותיו לים נהי דאח"כ מתחרט ע"ז ורוצה בכל מאמצי כיחו להשיבו אליו מ"מ אין המוציא חייב להשיב לו כיון דאבידה מדעת הוא ליכא מצות השבת אבידה משא"כ באבידת גופו אם טבע בים מדעתו ועתה חוזר בו ועשה תשובה ורוצה להציל א"ע וכן בשתה סם המות ועתה חוזר בו ורוצה לחיות בודאי דיש חיוב להצלה משום פק"נ לכ"ע ובזה א"ש דברי הברכ"י בפשיטות די"ל דמיירי בכה"ג דעתה הנערה הי' רוצית בהצלה וכ"נ מסיפור המעשה וכיון שכן נהי דהיא בעצמה גרמה מיתתה מ"מ כיון דעתה חוזרת בה ורוצת לחיות חייבין בהצלה דידה ודוחה פק"נ את השבת וכבר ישב על מדוכה זו מורי מאורן של ישראל הגאון מקוטנא זצללה"ה בס' ישועות ישראל סי' כ"א וביאר בארוכה שזה חלוק פק"נ מאונס דאונס ילפינן מנערה ל"ת דבר וזה דוקא היכא דהוא לא הביא בעצמו את האונס עליו אבל אם הביא בעצמו את האונס עליו א"ז בגדר אונס אבל בפק"נ אינו כן דאפי' הביא עצמו ע"י חולי ע"י שאכל דברים רעים וקשים מחללין שבת עבורו ואין עליו ועל המחללין שום עונש אדרבה מצוה קעבדי וה"ר לזה מהא דמבואר בסנהדרין דע"ב ע"ב דהחותר מחתרת בשבת ונפל עליו הגל אפי' בשבת ואין לך פושע יותר מזה כי שתיים רעות עשה שחילל שבת במחתרת ורצה לגנוב ממון חבירו והרי לגבי אונס קיי"ל דלא מיקרי אונס כל שעבר במזיד אפי' איסור דרבנן כדאמרי' בפרק ידיעת הטומאה גבי סמ"ל ואע"ג דסמ"ל לדעת רוה"פ אינו אלא מדרבנן ל"ח אונס ואולי בחילל שבת לצורך פק"נ אע"ג שעבר על עבירות חמורות והביא עצמו לידי כך מחללין את השבת והטעם דבפק"נ ילפינן מוחי בהם ולכך כללא הוא דכל פק"נ דוחה כל איסורין שבתורה אף שהביא עצמו לידי כך אמנם באמת יש לפקפק בראי' זו לפמ"ש לעיל בפ' בלק אות ד' באריכות לחלק בין אונס דסמ"ל לשאר אונס דהתם אמרו רבנן דצריך לחוש בסמ"ל על נדה א"כ לא נוכל לומר דהוי בגדר אונס משא"כ אם בעצם הוא באותו דבר אונס שפיר י"ל דהוי אונס אע"ג דאסור הי' לו לעשות הדבר מחמת איסור אחר כיון שבאיסור זה הוא אונס עי"ש שכ' באריכות לברר הדברים ות' עפ"ז קושית מורי הג' זצ"ל בישועות ישראל סי' ע"ב סק"ב ואכמ"ל א"כ ה"נ שפיר י"ל דאע"ג דעבר על חילל שבת מ"מ הרי לא סיכן עצמו למיתה ולא רצה למות ואדרבה אם סיכן עצמו למות ואין לו דמים באמת אין מפקחין עליו את הגל ואם כי מזה אין ראי' להיפך לומר דבכה"ג כיון דסיכן עצמו אין מחללין עליו את השבת ז"א דהתם שאני כיון דמחתרתו זו התראתו ונתח יב מיתה עפ"י תורה והוי גברא קטילא משעה שבא במחתרת ולכן אין מחללין עליו את השבת דהוי כנגמ"ד למיתה וכבר ביאר דבר זה מורי ז"ל בהשמטות לספרו הנ"ל סי' כ"ז עי"ש באריכות אמנם מזה דמפקחין עליו את הגל היכא דיש לו דמים א"ר דה"ה אם סוכן בעצמו מחללין עליו את השבת די"ל כיון דנכנס לזה אין מחללין את השבת ודוקא אם לא סיכן עצמו אע"ג דעבר על איסורים וגרם לידי כך מחללין עליו את השבת כיון דלענין מיתה הוי אונס משא"כ מי שנכנס ברצון לסכנה י"ל דא"ח להצילו ואין מחללין עליו את השבת אמנם אע"פ שאין ראי' זו מוכרעת מ"מ האמת כן הוא דבפק"נ אם הביא עצמו לידי כך אם השתא רוצה בהצלה בודאי חייבין להצילו ודוחה את השבת וכל איסורין שבתורה משא"כ בממונו אינו כן הרי מוכרח דאין לדמות ממון לגופו בזה וא"כ ה"ה לענין זקן ואינו לפי כבודו אין לדמות גופו לממונו ודו"ק היטב בכל זה:
(ד) וראיתי ברמ"ה ז"ל בסנהדרין שם בהא דאמרי' בגמרא דהו"א דאינו מחייב למיטרח לאגורי כתב בזה"ל ומסתברא לן דהיכא דטרח ואגר אגורי ואצולי שקיל מני' דע"כ ל"ח רחמנא אלא למטרח ולהדורי בתר אגורי אבל לאצולי בממונו לא מדאמרי' אי מהתם ה"מ בנפשי' אבל מיטרח לאגורי לא קמ"ל ולא אמרי' אבל בממונא לא קמ"ל עכ"ל מבואר מדברי הרמ"ה ז"ל דא"צ להציל את חבירו בממונו וזה צע"ג אצלי שלא יצטרך ליתן כלל מממונו שלא לעבור על לאו ועשה הן אמת דזה שהתחיל לומר דאח"כ צריך להחזיר לו מה שהוציא זה מסתבר דאם יש להנטבע ממון בודאי דאינו מחויב להצילו בממון שלו וכ"כ המר"ם מר"ב ז"ל בת' שהעתקנו למעלה וכ"כ הרא"ש ז"ל עי"ש אמנם זאת נראה ברור ופשוט דאפי' אם יודע שהנטבע הוא עני ולא יהי' לו לשלם בשום פנים חייב הוא להצילו בממונו משום הלאו ועשה כנ"ל וא"כ אכתי איכא חילק בזה דכתיב ל"ת ע"ד רעך משום העשה דוהשבת לו דמרבינן אבידת גופו הרי לא עדיף מאבידת ממונו שא"צ להפסיד מכיסו להשיב אבידה משא"כ מצד ל"ת ע"ד רעך חייב ליתן מממונו להצילו ואולי י"ל דהרמ"ה ז"ל ס"ל כדעת הפוסקים דבלאו דהוא בשוא"ת דינו כעשה ול"צ לפזר אלא חומש וא"כ שפיר מקשינן בגמ' דלמה לי תרא דל"ת ע"ד רעך ת"ל מוהשבות לו כיון דמרבינן מזה אבידת גופו ממילא ידעינן דחומש מהונו מחויב לפזר על אבידת גופו של חבירו אם אין לחבירו להציל את עצמו דבזה ידעינן מסברא דאין לדמות גוף לממון כיון דלהציל ממון של חבירו אא"ל שיפסיד ממונו דמה חזית משא"כ באבידת גופו של חבירו מחויב לבזבז חומש כמו דכל מ"ע וכיון דהלאו הוא ג"כ בשוא"ת אין נפ"מ בין לאו לעשה אך לפי"ז כיון דאמרי' לענין ממון אע"ג דבאבידת ממונו אינו מחויב להפסיד משלו ואבידת גופו יליף רק מאבידת ממונו מ"מ אמרי' מסברא כיון דהוא מ"ע דל"ש בי' ממון חייב להפסיד מממונו כמו בכל מ"ע לבד אם יש לחבירו לשלם א"כ ה"ה לענין אינו לפי כבודו אין לדמות גופו לממונו כיון שהוא מ"ע דלא כתיב בי' ממונא ל"ש שהוא אינו לפי כבודו כיון דהוא עושה זאת משום מצות השי"ת ולא להציל ממון חבירו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל דלאו דלא תרצח הוא מהלאוין שבין אדם למקום דאסור להרוג אדם שנברא בצלם אלקים כן ה"ה להצילו הוא מ"ע שבין אדם למקום וא"ש בזה כל ענין אינו לפי כבודו וז"ב ואמת לענ"ד, שו"ר די"ל ביאור דברי הרמ"ה ז"ל באופן אחר דהרמ"ה ס"ל דבאמת העשה והלאו דל"ת ע"ד רעך המה רק לחייב את גופו להציל אבל אין בכלל זה שמחויב להפסיד ממונו לקיים מצות אלו וטעמא דמילתא לפ"מ דמבואר בסה"מ להרמב"ם ז"ל ל"ת רצ"ז דגם אם יכול להציל ממון חבירו ואינו מצילו עובר בלאו דל"ת ע"ד רעך ומקורו משאלתות דר"א גאון ועמ"ש בזה בספרי חמדת ישראל חלק הלאוין אות ע"ז עי"ש וא"כ ממילא במקום שא"א להציל את חבירו אם לא שיפסיד מממונו ל"ש לאו זה כיון דהפסד ממון הוא ג"כ בכלל זה א"כ א"א לחייב אותו בלאו דל"ת ע"ד רעך להציל את חבירו אפי' בגופו במקום שהוא מוכרח עי"ז להפסיד ממונו אמנם ז"ב דז"ד דשיש לחבירו ממון ויכול להחזיר לו עבור הוצאות שיוציא זה עבור הצלתו אז שפיר אמרי' דמכח לאו זה אין מוטל עליו הוצאת הממון אמנם אם חבירו הנצרך להצלה הוא עני ואביון וא"ל לשלם עבור הצלה פשיטא דחייב להציל מכח המ"ע והלאוין דצדקה דאין צדקה גדולה מזו להחיותו ולהצילו בממונו וברור הדבר דאם אינו מצילו מחמת הפסד ממון עובר בלאוין דצדקה דלא תקפוץ ידך ולא תאמץ ובעשה דצדקה והוא ק"ו ממצות פדיון שבוים דהטעם שהמצוה מוטלת על הציבור משום דהמה בכלל סכנה א"כ מכש"כ זה שנטבע בנהר וא"א להצילו כ"א ברוב הוצאות בודאי דחייבים להצילו בכל ממון שבעולם ואם אמרו חז"ל בשבוים דאין פודים אותם יותר מכדי דמיהם מפני תיקן העולם הכא ל"ש זה ובודאי א"ל דבר שעומד בפני פק"נ של ישראל ודברים אלו מבוארין ברמב"ם ז"ל פ"ח מה' מתנת עניים עי"ש היטב ועיקר הוכחת הרמ"ה ז"ל מהסוגי' דהלאו הזה דל"ת ע"ד רעך אינו במקום שצרי' להוציא ממין ופשיטא דמיירי דיש להנטבע מעות שישלם עבור הצלה אבל באין לו הרי חייב להצילו מחמת מצות צדקה שמוטל עליו להחיותו ולפרנסו ודא הא ברורא דמילתא בענין זה:
(ה) והנה הג' מוהרש"ק ז"ל העיר הערה עצומה מהא דמבואר בסנהדרין דע"ה ע"א דפריך בגמ' בהאי עובדא דהעלה לבו טינא ואמרו חכמים אל תספר עמו בשלמא למ"ד א"א היתה א"ש אלא למ"ד פנוי' היתה מה כולי האי ות' ר"פ משום פגם משפחה וברש"י ז"ל שהי' משפחת של האשה בושין בדבר וקשה מה בכך כיון דגם המשפחה מחויבין להצילו אף שמבזין את עצמו וע"כ דבמקום בזיון ליכא חיוב הצלה וא"כ ה"ה בזקן ואינו לפי כבודו והוא קושי' עצומה בפרט לפ"מ שביארנו לעיל דאפי אם גורם עצמו לזה איכא חיוב הצלה כמ"ש הברכ"י ומורי הג' ז"ל וכ"נ מדברי מוהר"מ מרוטב' הנ"ל וא"כ קשה טובא אמאי לא התירו לו חכמים לדבר עמה משום פגם משפחה הן אמת דהרמב"ם ז"ל פ"ה מיסוה"ה הביא רק טעמא דר"א ב"ר איקא כדי שלא יהי' בנות ישראל פרוצות בעריות נראה דס"ל דאין הלכה כר"פ אך א"ר מזה די"ל באמת מודה הרמב"ם ז"ל לטעמי דר"פ אך משום דלר"פ אם בני משפחה מוחלין על כבודם יהי' מותר לדבר עמה אמנם לר"א ברי דר"א אסור בהחלט ולכן הביא הרמב"ם ז"ל את טעם דר"א ברי דר"א אמנם מירושלמי יש לה"ר דלא ס"ל לטעמא דר"פ דחוששין משום פגם משפחה דהנה בירושלמי סופי"ד דשבת מבואר ג"כ עובדא זו דהי' חד בר נש בימי ר"א דרחים איתתא ונסתכן ושאלי לי' והורה ג"כ כנ"ל ופליגי שם ר"י בר אידי ור"י ב"נ חד אמר א"א היתה וחד אמר פנוי' היתה ומקשינן למ"ד פנוי' היתה והא הוה עוד עובדא כזו והתיר ר"א וע"כ דחילק בין פנוי' לא"א ותרצינן בירושלמי דלעולם אם היתה פנוי' בשעה שנותן עיניו בה מותר תמיד אך הא דאסר ר"א אפי' בפנוי' היינו שהיתה א"א בשעה שנתן עיניו בה עי"ש וא"כ מבואר מד' הירושלמי דלא חייש כלל לטעם דפגם משפחה ולכן ס"ל דבנותן עיניו בה כשהיתה פנוי' תמיד מותרת דאל"כ הו"ל לת' כאן וכאן בפנוי' והכא מחלו המשפחה על כבודם ובעובדא אחרת לא מחלו על כבודם וע"כ כנ"ל ולכאו' עלה בדעתי דמירושלמי א"ר דירושלמי לשיטתו דס"ל בפ"ח דמס' תרומות בסוף הפרק דמחויב אדם להכניס עצמו אפי' בספק סכנה להציל את חבירו ומובא בב"י ובסמ"ע בח"מ סי' תכ"ד וא"כ מכש"כ דגם בבזיון צריכין להציל את חבירו ול"ש בזה גדר ואינו לפי כבודו משא"כ להלכה דלא קיי"ל בזה כירושלמי וכנראה מש"ס דילן סנהדרין דע"ג וא"כ י"ל דה"ה משום בזיון א"צ להציל, אמנם בעיקר דברי הירושלמי הנ"ל הי' לי פלפול ומ"מ של הלכה עם כבוד יד"נ הרב הגאון מוהר"ח העלער שיחי' ויען כי ראיתי שכבר הדפיס הדברים בספרו ביאור על סה"מ אשר העתיק מלשון ערבי ל"ת רצ"ז והעתיק שם מ"ש לי בענין זה לזאת אמרתי לרשום בזה מה שהשבתי ע"ד בקצירת אומר הנה תו"ד הרב הנ"ל שעפמ"ש בחי' הר"ן ז"ל בסנהדרין שם לת' קושית התוס' דהקשו דלמה לי קרא דל"ת ע"ד רעך דמחויב להציל את חבירו ת"ל מדמצוה להציל את הנרדף בנפש של הרוצח הלא נשמע דמכש"כ דחייב להצילו בלא רציחת נפש אחת ותי' הר"ן ז"ל דאי מהתם לא נשמע אלא במי שברור לו שרוצה להרגו וכן שברור לו שיטבע בנהר אם הוא לא יצילו אבל באם יכול להיות שבלא"ה ינצל ממות בזה לא נשמע מהתם וצריך קרא דל"ת ע"ד רעך ועי"ש וא"כ אינו מוכרח מגמ' דילן דלא כירושלמי די"ל דגם ש"ס דילן מודה דאם ברור לו שאם הוא לא יצילו נהרג חבירו מחוי' להכניס עצמו אף בספק סכ' להציל את חבירו אבל בספק אם חבירו צריך הצלה דידי' בודאי א"צ להכניס עצמו בספק סכנה א"ד, אמנם לענ"ד דחי' הר"ן ז"ל יתכן רק א"נ דא"צ להכניס עצמו בספק סכנה להציל את חבירו ואפי' אם ברור הדבר שבלא הצלתו נהרג דהרי מדברי הירושלמי מבואר דאם נהרג בבירור בלא הצלתו מחויב להכניס עצמו בספק סכנה להצלת חבירו אע"ג. דאם יסתכן הוא לא יציל את חבירו ג"כ ויהרגו שניהם מ"מ חייב להכניס עצמו בספק סכנה להציל את חבירו מספק כמבואר הלשון בירושלמי דאמר רשב"ל עד דאנא קטיל אני מיתקטיל יעיי"ש היטב וא"כ א"נ דגמ' דילן ג"כ ס"ל כן דאם חבירו ודאי בסכנה בלא הצלתו מחויב הוא להכניס עצמו לסכנה אף אם ספק אם יציל את חבירו עי"ז ויכול להיות ששניהן יהי' נהרגין א"כ אכתי קשה דלמ"ל קרא דל"ת ע"ד רעך אם הוא בספק סכנה להצילו בלי סכנה לגמרי להמציל דהרי זה ק"ו מזה דרודף כקשיות התוס' א"ו דהר"ן ס"ל דגמ' דילן לא ס"ל הא דירושלמי וא אם חבירו ודאי בסכנה א"צ להצילו אלא כשהוא לא נכנס לסכנה והא דמצוה להציל את נפש הנרצח בנפשו של הרודף היינו רק אם המציל אינו בסכנה כלל וא"כ שפיר י"ל דלא נשמע חיוב הצלה אלא בודאי פק"נ ולא בספק פק"נ משא"כ א"נ דבודאי פק"נ מחויב הוא להצילו אף בהרגתו מספק שמא יציל את חבירו א"כ מכש"כ שעכ"פ נלמד מזה דבספק פק"נ חייב להצילו אם הוא אינו בגדר סכנה כלל וא"כ גם לפ"ד הר"ן ז"ל מוכרח דש"ס דילן לא ס"ל דינא דירושלמי ובאמת הרב הנ"ל רצה לפרש דברי הגהות מיימני שהוא הראשון שהביא דברי הירושלמי הנ"ל שדוקא אם בזה שיכניס עצמו לספק סכנה יציל את חבירו בבורר חייב להכניס עצמו לספק סכנה אבל אם הצלת חבירו הוא ספק א"צ להכניס עצמו לספק סכנה אך המעי' בירושלמי בפנים יראה מפורש להיפך אמנם בעיקר פירושא דירושלמי שמבואר שם בזה"ל דאמר רשב"ל עד דאנא קטל אינא מתקטל אנא איזיל כו' לי' בחיילא אזל פייסינהו כו' ולמדו הראשונים הפירוש דחיילא היינו בכח ובזרוע ומזה למדו שצריך להכניס עצמו בספק סכנה להציל את חבירו אמנם מה שק' לפ"ז דהרי סיים הירושלמי דאזל פייסינהו מלבד זה באמת קשה כיון דר"ל חשש שהוא מתקטל מקודם שיהרג הרוצח א"כ איך אמר אח"כ אוזיל ומשיזיב לי' בכח ובזרוע וגם עיקר הדין קשה באמת שיה' מחויב להכניס עצמו בספק סכנה בספק הצלת חבירו ומה שהביא שם הרב הנ"ל בשם החו"י מהא דבן פטורא כבר הארכנו בזה בס' חמדת ישראל בחלק העשין עיי"ש היטב באריכות ענין זה לכן לולא פי' הראשונים הי' נראה פי' הרב הנ"ל דכוונת ר"ל כיון דעד אנא קטל יכול להיות שאני מתקטיל ח"ו א"כ מוטב שאיזיל ואישיזב לי' בחילא וביאור חיילא הוא ממון כמו חיל הזה ועשה באמת כן ופייס אותם בממון ולפ"ז נסתר לגמרי הוכחת הפוסקים מירושלמי הנ"ל דמחוייב להכניס עצמו בספק סכנה להציל את חבירו ואין כאן סתירה מירושלמי לבבלי בענין זה ונסתרו דברינו מ"ש לעיל דהירושלמי לשיטתו דלא חייש לפגם משפחה אמנם הש"ס דילן ס"ל להיפך ולהנ"ל נראה דר"א ברי דר"א חולק באמת על ר"פ וס"ל דמשום פגם משפחה לא הוי אסרינן לי' לדבר עמה כקושית הג' מהרש"ק ז"ל והרמב"ם ז"ל ג"כ פסק כן מטעם דנראה מבואר דלא חשו לזה דירושלמי אמנם אפי' לר"פ דס"ל דחיישינן לפגם משפחה נראה דמודה ג"כ דל"ש זקן ואינו לפי כבודו בהצלת חבירו והבדל גדול יש בין אם הבזיון הוא רק לפי שעה בזמן הצלתו דאז בודאי אין לחוש לשום בזיון להציל את חבירו מן הסכנה אמנם ז"ד בזיונו שאינו נמשך אחר ההצלה אמנם פגם משפחה דיהי' הבזיון לכל המשפחה אחר ההצלה וישוחו בהם שהי' עובדא כזאת במשפחתם והיכא דבזיון נמשך אחרי מצות הצלה בזה ס"ל לר"פ דא"ח להציל את חבירו וכ"כ כיו"ב לעיל בפ' קדושים אות א' לענין עדול"ת דטומאת כהנים באבידה כיון דביטל העשה דקדושים תהי' נמשכת גם אחר המצוה אינו נדח' מפני העשה דהשבת אבידה אע"ג דהוא א"ש בכל והוא סברא נכונה למעי' היטב, ובנ"ד יש להסביר עוד באופן אחר כיון דהדבר נוגע לפגם כל המשפחה הרבה קטנים שאינו מוטל עליהם מצות הצלה וכשיגדלו יהי' בושין לזאת אסרו חכמים כן נראה בדעת ר"פ:
(ו) ובאמת לענין דינא כל האריכות בזה למותר אחרי שהג' מהרש"ק ז"ל בעצמו מזכיר מדברי הגמ' ב"מ ד"ל דמבואר התם בפי' הקרא את הדרך אשר ילכו בה את הדרך זו גמ"ח אשר זה בק"ח בה זה קבורה ומקשינן בגמ' הא קבורה היינו גמ"ח ולמה צריך קרא דבה ותרצינן לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו הרי מבואר דגם קבורת המת אינו נפטר זקן ואינו לפי כבודו מכש"כ להציל אדם ממות ובאמת נרא' הא דצריך קרא דקבורה אע"ג דאיכא עול"ת דקבורת המת ביומו וא"כ מהכ"ת שזקן ואינו לפי כבודו יפטור בזה ולכאו' עלה בדעתי משום דאיבעי' בגמ' אי קבורה משום בזיוני או משום כפרה ואמרי' בגמ' אי בזיוני לא מהני אם אמר לא ניחא לי בקבורה שום דלא יכול לבזות קרוביו משא"כ אם הוא משום כפרה מצי לומר לא ניחא לי בקבורה ומעתה הו"א דבזקן ואינו לפי כבודו לא יהי' מחויב דאי משום בזיוני הרי הוא אינו מחויב לבזות עצמו בשביל קרוביו של המת ואי משום כפרה י"ל כיון דהוי עשה קלה דא"א ל"ב ליתא לעשה כלל ולכן אינו דוחה כבודו של חכם ולכן צריך קרא לרבות זקן ואינו לפי כבודו דמחויב בקבורה, לפ"ז לפי האמת דזקן ואינו לפי כבודו חייב בקבורת המת ממילא ידעינן דאם רואה את אחד טובע בנהר מחויב להצילו דהרי אם לא יצילו ימית ויהי' מוטל עליו לקברו דבזה לא יפטור משום זקן ואינו לפי כבודו וא"כ בודאי דחייב השתא להצילו שלא ימות, אמנם לאחר העיון נ"ל דבאמת לקבורת מצוה ל"צ קרא כלל. בזקן ואינו לפי כבודו כיון דאיכא לאו ועשה כנ"ל וכבר הכריחו הפוסקים בהא דאיבעי' בגמ' אי קבורה משום בזיוני או משום כפרה היינו קבורה לגמרי לכסותו בעפר למעלה ג"כ ולדעת הר"ח ז"ל מה"ת סגי בקבורה בארון ועי' מ"ש בזה בכלי חמדה פ' חיי שרה אות ב' בת' להרב מאלטונא ז"ל ובדברי הרביד הזהב בפרשתינו בקרא דכי קבור תקברנו מה שהאריך בזה והא דצריך קרא דבה בזקן ואינו לפי כבודו היינו אפי' אם יש קוברים אחרים ואינו מת מצוה דרק הוא בגדר גמ"ח לכל אחד מישראל שיעסקו עם המת וע"ז ילפינן מקרא דבה דגם זקן ואינו לפי כבודו ללוות המת הזה ולהתעסק בקבורתו מ"מ חייב והטעם בזה דזקן ואינו לפי כבודו אינו פטור אלא במקום אנשים חיים שיכולין למחול על כבודם אז מחויבי' הם מפני כבודו של זקן למחול על כבודם לכן בעדות ובאבידה אינו מחויב זקן ואינו לפי כבודו אבל בנוגע לגמ"ח של אמת דקבורת המת כיון דהמת חפשי ופטור מן הכבוד לכבד את הזקן אז הזקן מחויב באינו לפי כבודו ג"כ וממילא ילפינן דה"ה להצלת נפש מישראל כיון דאינו יכול למחול על הצלתו ואינו רשאי למחול לזאת ל"ש בזה לפטור זקן ואינו לפי כבודו ויש לעי' בתוס' שם ד"ה אלא לזקן ואלפ"כ דנראה לכאו' דקשיתם דהי' ס"ל דכבוד זקן דומה למת מצוה ועי"ש, אמנם נראה דלתרוצם מודים לסברתינו דהפירש דאמרינן מבה לזקן ואינו לפי כבודו היינו אפי' אם אינו מ"מ ודו"ק היטב בכ"ז:
וראיתי בדבריך שכתבת לפרש הא דקרי לי' הגמ' חסיד שוטה כגון שראה שאשה טבעה בנהרא ואמר לאו אורח ארעא לאצולא דהנה הרמב"ם ז"ל והר"ת ז"ל פליגי בזקן ואינו לפי כבודו דפטור מהשבת אבידה אי רשאי להחמיר על עצמו לעשות לפנים משוה"ד דהרמב"ם ז"ל ס"ל דרשאי להחמיר ע"ע אמנם הרא"ש ז"ל בסגיון כתב בזה"ל וירא' לי כיון שפטרה התורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידי' שמזלזל בכבוד התורה במקום שאין חיוב משום ספק ממון חבירו אם הוא מחויב בו לא יזלזל בספק איסור והחכם שבא לעשות לפנים משוה"ד יוותר מממונו ויעשה כמו שעשה רשב"י אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו עכ"ל מבואר מדברי הרא"ש ז"ל דרק משום ספק ממון של חבירו אסור לזלזל בעצמו אבל בפק"נ מודה הרא"ש ז"ל דאם רוצה לעשות לפנים משוה"ד ודאי יכול לעשות וזה גדר חסיד אמיתי שעושה לפנים משוה"ד א"כ זה שאומר שאינו לפי כבודו להציל אשה ואם אינו מצילה הר"ז חסיד שוטה כיון דחסיד צריך לקיים לפנים משוה"ד והכא כ"ע ס"ל דצריך לקיים לפנים משוה"ד וראי' להג' מוהרש"ק ז"ל א"ד והנה הפי' נכון הוא דמשו"ה קרי לי' חסיד שוטה דגדר חסיד אמיתי שעושה לפנים משוה"ד אמנם סוף כל סוף כיון דנקרא חסיד שוטה בודאי מחויב מדינא להציל דל"ה בגדר אינו לפי כבודו וכמש"כ בריש דברינו ואין מן הצורך להאריך יותר בזה:
(ז) אמנם מפני שראיתי שנסתבכת בביאור עובדא דר"י בר"י שהביא הרא"ש ז"ל ומבוארת שם בסוגי' אמרתי להעתיק לך בזה את אשר כתבתי בחי' על משניות מס' פאה פ"ו מ"א וז"ל שם ב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר כו' עי' ברע"ב ז"ל מי שהפקיר לעניים דין הפקר ופטור מן המעשר כו' לכאו' יל"ד בלשון הרע"ב ז"ל שכתב דין הפקר יש לו נראה דגם ב"ש מודים דאינו הפקר בעצם אלא דין הפק' יש לו ונלע"ד בזה דבאמת גם לבית הילל חייב ליתנו לעניי' כיון דהפקירו לעניי' מחויב ליתן להם מצד בפיך זו צדקה וראי' לזה מנדרים ד"ז ע"א דאיבעי' בגמ' אי יש יד להפק' הפק' היינו צדקה א"א הפקר הוי בין לעניים ובין לעשירים עכ"פ מבואר מדברי הגמ' דלעניים לחוד הוי בגדר צדקה א"כ נראה פשוט דבהפקר לעניים גם לב"ה מחויב ליתנם לעניים בתורת צדקה אלא דפליגי אם תורת הפקר עליו ומדוקדק בזה לשון הרע"ב ז"ל דפלגתי' רק אם דין הפקר עליו דפטור מן המעשר אמנם בר"ש ז"ל כתב להיפך דלב"ה אין הפר ואפי' זכה בו עני לא עשה כלום וה"ר מב"מ ד"ל גבי עובדא דר"י בר יוסי דפרכינן בגמ' מי הוי הפקר כה"ג וצ"ע לענ"ד דהתם כיון דר"י לא הפקיר לעניים לחוד שפיר אמרי' דאם אינו הפקר לכל אינו הפקר כלל כיון דאין בו תורת צדקה משא"כ במפקירו לעניים לחוד שפיר י"ל כיון דיש בו תורת צדקה ומחויב ליתן להם בתורת צדקה א"כ אם זכה בו עני לא מפקינן מיני' ונראה שדעת הר"ש ז"ל דאפי' א"נ דיש בו חיוב ליתן מכח צדקה הוא רק מצוה דרמי' עלי' אבל אין העניים יכולין לזכות בהן בע"כ כיון דבאמת אין בו תורת הפקר ואכתי הוא שלו וברשותו רק דמחויב ליתנו לעניים אבל בע"כ אין יכול ליטול ממנו אמנם פשטות דברי הר"ש ז"ל מורה שאין עליו חיוב כלל ליתנו לעניים שו"ר בס' נפש חי' חאה"ע סי' ט"ז הביא בשם מורי מאורן של ישראל הגאון מקוטנא זצללה"ה שכ' לחדש דנהי דלב"ה אינו הפקר עד שיהי' הפקר לכל ה"ד שיהי' בתורת הפקר שיפטור ממעשר אבל מ"מ מהני בתורת יאוש ופליגי רק לענין מעשר ומורי הגאון המחבר ז"ל השיב עליו מדמקשינן בגמ' על ר"י בר"י ומי הוי הפקר כה"ג מבואר דגם בתורת יאוש ל"מ דאל"כ מה קשי' הא שוב לא יהי' חשש גזל כיון דנתיאשו הבעלים ודרך פלפול נראה לת' דברי מורי ז"ל דהנה עכצ"ל דמורי ז"ל ס"ל כשיטת הנתה"מ דביאוש בעינן דוקא אתי' לרשות זוכה לכ"ע דאל"כ גם מצד יאוש צריך לפטור מן המעשר וז"פ ומעתה י"ל דהנה לכאו' קשה בעובדא דר"י בר"י שנראה מהסוגי' שלא הי' אלא קנין מעות וכיון דקיי"ל מעות אינו קונות עכ"פ מדרבנן לכ"ע א"כ איך הי' מהני הפקירו של ר"י בר"י כיון דעדיין לא הי' שלו אמנם נראה דהנה הרז"ה ז"ל כתב דאע"ג דחז"ל אמרו מעות אינו קונות אין הפי' דאין הקנין חל כלל אלא דהמוכר יכול לחזור אמנם כל זמן שאינו חוזר הוי הקנין קנין אף מדרבנן ומעתה נראה דאם אחד קונה מחבירו דבר בקנין מעות ומפקירו הוי הפקר כיון דאז בשעה שהפקירו הוי שלו והי' מהני הפקירו ועתה הוא הפקר ואינו שלו וברשותו חל לוקח שוב אין המוכר יכול לחזור בו ושפיר הפקיר ר"י ב"י ומעתה י"ל דזה קושית הגמ' ומי הוי הפקר כה"ג הא כיון דאין הפקר לכל אינו הפקר וא"כ נהי דהוי יאוש מ"מ כיון דביאוש בעינן אתי' לרשות זוכה א"כ כ"ז שלא בא לרשות זוכה ה"ה עדיין ברשותו של ר"י בר"י שוב יכול המוכר לחזור בו מהמכירה ויהי' עדיין חשש גזל אם יחזר בו המוכר דבטל היאוש של ר"י בר"י ובאמת לכאו' יש להכריח שכן הוא פרושא דשמעתא דאל"כ יקשה טובא למה הי' צריך ריבר"י לעשות הערמה להפקיר לכלם ולומר לו שאינו מפקיר לו הא הי' לו עצה בפשיטות לומר כל מי שיזכה בו לבד מאיש הזה יהי' שלו במתנה וממילא לא יהי' איסור גזל ולמה צריך הי' להפקיר א"ו כנ"ל דבמתנה כיון דלא יצא מרשותו עד דאתא לרשות זוכה הרי ביד המוכר לחזור בו ושוב בטל מתנתו ויהי' חשש גזל מצד המוכר אמנם יש לומר קצת בשנדקדק בלשון התוס' שכ' בזה"ל אפקרה שלא יעברו על לא תגזול ולכאו' למה לא כתב בפשיטות מחשש איסור גזל לכן נראה דבאמת מצד איסור גזל הי' לו עצה להקנות במתנה אמנם כיון דמתנה לא קני' עד דאתא לידו א"כ הלוקחו ע"מ לגזול יעבור בלא תגזול במחשבה ובמעשה איסור כיון דלא קנה אותו טרם שזכה בו א"כ הוי הגבהה ע"מ לגזלו והוי גזלן במחשבה ובמעשה ועובר על לא תגזול משא"כ כשמפקירו ה"ה הפקר ואינו גזל כלל וצ"ע בכל זה שוב הראו לי שכבר הרגיש בזה הפנ"י ז"ל לפרש דברי הגמ' כדאמרן דחשש משום גזל בעת הזכי' אלא שלא הרגיש בלשון התוס' שנראה כן מדבריהם:
אמנם בעיקר דברי מורי ז"ל שהפקר לעניים מהני מצד יאוש לכאו' צ"ע הסבר הדברים ואולי כוונתו כדברינו דס"ל ג"כ דחייב ליתן לעניים בתורת צדקה עכ"פ וא"כ שוב מתיאש מני' ושפיר י"ל דהוי' יאוש ובזה ממילא ל"ק מדברי הגמ' הנ"ל כיון דר"י בר"י לא הפקיר לעניים בלחוד ושוב א"ח ליתן בתורת צדקה ושפיר י"ל דגם יאוש ל"מ ובעיקר הדבר שכתבנו דהפק' לעניים לכ"ע חייב ליתנו עכ"פ בתורת צדקה לעניי' נרא' לה"ר ממשנה דעדיות פ"ד מ"ג דחשוב מקודם קולי ב"ש וחומרי ב"ה דין זה דהפקר לעניים והוי קולא דלב"ש פטור מן המעשר ולב"ה חייב במעשר ואח"כ חשוב במשנה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה אם הי' כל עומר מקב קב ואחד מב' קבין דלב"ש אינו שכחה ולב"ה שכחה וקשה טובא א"כ ברישא הוי לענין זה מחומרי ב"ש וקולי ב"ה דלב"ש הוא לעניים ולב"ה הוא לבעה"ב אמנם להנ"ל א"ש דגם ברישא לב"ה חייב ליתנו לעניים בתורת צדקה עכ"פ וא"כ גם ברישא הוי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה איברא דלכאו' אכתי קשה הא מ"מ יש לומר ברישא דהוי מחומרי ב"ש ומקולי ב"ה דלב"ש דהוי הפקר גמור ל"מ שאלה דל"מ שאלה בהפקר משא"כ לב"ה דל"ה הפקר נהי דמחויב ליתנו לעניים בתורת צדקה מ"מ הרי מהני שאלה וא"כ אכתי הוי חומר' לב"ש וקולא לב"ה אך י"ל דז"א דלב"ש לשיטתם דס"ל דא"ש בהקדש דהקדש טעות הוי הקדש וכבר כתב הרשב"א ז"ל דבצדקה ג"כ אמרי' אמל"ג כמס"ל א"כ לב"ש גם א"נ בזה כב"ה דל"ה הפקר ולא מהני אלא בתורת צדקה ג"כ ל"מ שאלה א"כ זה שהוי הפקר לב"ש אינו מחומרי ב"ש דלשיטתם אפי' אם אינו הפקר ג"כ לא מהני שאלה לכן שפיר אמרי' דהוי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה דנפ"מ לענין מעשר דלב"ש פטור מן המעשר ולב"ה חייב במעשר עכ"ל בחידושינו שם. אלה הדברים העתקתי מחי' למשניות ומזה תראה כי הרגשתי בכל מה שכתבת והדברים נכונים דרך פלפול ואם אמנם כי בעיקר חידוש דין שכתבתי לדעת הרז"ה ז"ל אם הלוקח מפקירו מקודם שוב אין המוכר יכול לחזור יש לעי' עוד וכן במ"ש לפרש הסוגי' דלא הי' שם קנין אחר אלא מעות יש לדחות די"ל דהקנה לו בסודר וכן הראו לי עתה בס' מעין החכמה מ"מ גוף הדברים נכונים והי' בזה שלו' וברכה כאו"נ: