Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(שם ו' ז') כי יקרא קן וגו' לא תקח וגו' שלח וגו' הבנים תקח לך וגו' ארשום בזה איזה הערות במצות שילוח הקן לתועלת התלמידים וזה יצא ראשונה. (א) במס' חילין דקמ"א ע"א אלא אמר מר דר"א כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא והנה הג' בעל שאגת ארי' ז"ל סי' פ"א יצא לחלק ע"ד הר"י ז"ל בתוס' פסחים דכ"ט ע"ב דס"ל דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר באותו שהיה אם הוא מבערו לבסוף והק' וכי מותר לגזול ע"מ להשיב ועוד הרי גם במשיב את הגזילה אינו מנתק אלא ממלקות אבל איסורא איכא עי"ש מה שהאריך בזה אמנם עומד לנגדו סוגי' זו דנראה מבואר דנטלה ע"מ לשלחה אינו עובר בלאו אך כתב דאא"ל דפירוש הגמ' כפשטא דהרי מבואר בסוגי' דאם גם לר"י דס"ל שלח מעיקרא משמע א"ע ולדידי' לאו נל"ע הוא כלל וא"כ אא"ל דזה פירוש הגמ' ועי"ש שלא ביאר הסוגי' ועי' בקו"א לסי' ל"ג שכ' לבאר הגמ' שנטלה לא להחזיקה אלא לשלחה דבכה"ג פשיטא דאין איסור בלקיחה אמנם הלשון שנטלה ע"מ לשלחה אינו משמע כן ועל מנת מיותר לכן נראה ביאור הסוגי' ונקדים לת' קושית השאג"א על הר"י ז"ל שכתב דמשהה חמץ עמ"ל אינו עובר עליו דאפי' א"נ באם מתקן את הלאו גם איסור לא נשאר אבל מ"מ איך אפשר לומר דמותר לכתחילה לעבור עבירה ע"מ לתקן אח"כ ודא ודאי קשי' גדולה הוא ואין שום סברא לומר דמותר לכתחילה להחמיץ עיסה ע"מ לבערו אח"כ וגדולה מזו כתבו המפורשים הטעם דאין עדול"ת אלא אם היא בעידנא משום שמא ימות ולא מצי לקיים העשה א"כ מכש"כ לעבור לכתחילה על לאו לקיים עשה אח"כ ולתקן הלאו אפי' א"נ דאם תקנו ליכא איסור כלל בודאי אסור לכן נראה דכוונת הר"י ז"ל בפשיטות דהרי הוא כתב זאת לת' קושית, התוס' דאיך אפ"ל דאוכל חמץ של הקדש לריה"ג מעל כיון דהוא בר דמים להקדיש הא אסור לפדותו מיד הגזבר מצד איסור ב"י ע"ז תי' הר"י ז"ל דהוי שפיר בר דמים משום דיכול לפדותו מן הקדש כדי שיבערו לבסוף ואם אולי יארע לו אונס או פשיעה שלא יבערו אינו פודה אותו כלל וא"כ כיון דמשהה חמץ עמ"ל אינו עובר באותו שהיה הרי ממנ"פ אין חשש שיעבור על ב"י דאם יבערו לבסוף הרי לא עבר כלל ואם לא יבערו הרי אין הפדיון חל והוי של החדש ולא עבר על ב"י דשלך א"א רואה כו' ומעתה י"ל דהפירוש בגמ' ג"כ כגון שנטלה ע"מ לשלחה דהנה נראה דהאיסור דלא תקח את האם הוא ברוצה לקנות האם הא אם נטלה בלי שירצה לקנותה ליכא איסורא כלל ואינו עובר על הלאו א"כ י"ל דהפי' כגון שנטלה לזכות בה ע"מ לשלחה אח"כ ואם לא ישלחה אינו רוצה לזכות בה דבכה"ג לאו ליכא כיון דמשהה ע"מ לשלחה ליכא איסורא ואין לחוש שלא ישלחה דא"ל ישלחה לא עביד איסור בנטילתה כיון דלא נתכוין לזכות בה ואם אמנם א"נ שלח מעיקרא משמע לא סגי בזה וצ"ל כפי' הקונטרס אחרון אמנם מדקדוק לשון הגמ' נראה דבא לתרץ שלחכמים דהוי לאו הנל"ע בנטלה ע"מ לשלחה ליכא איסור כלל ומותר אף לכתחילה ומוכח כדעת הר"י ז"ל דמשהה חמץ ע"ל לבערו אינו עובר עליו כשמבערו לבסוף אך ז"ד אם אינו מבערו לבסוף אפי' באונס לא עביד איסורא למפרע אבל כשעבר אם אינו מבערו אסור לכתחילה לעבור על הלאו על סמך שיקיים העשה וא"ש קושית השאג"א ז"ל על הר"י ז"ל מהא דר"א ס"ל דלא תקרא שם עד שתאפה דהתם מודה הר"י ז"ל דאין עצה לעבור לכתחילה על ב"י על סמך שיבערנו לבסוף:
(ב) אמנם כן בעיקר הדבר שכ' השאג"א בפשיטות דבלאו הנל"ע אף כשמתקן הלאו ע"י העשה מ"מ איסורא עבד יש להעיר בזה מדברי הר"ן ז"ל דמס' מכות פ' אהה במשנה דנוטל אם על הבנים שכתב בזה"ל והלכה כחכמים הילכך אם נטל האם מעל הבנים ישלחנה ויפטור ממלקות או מהאיסור שעשה כגון האידנא דליכא מלקות עכ"ל נראה מלשון ר"ן ז"ל דהעשה א"י לנתק מלקות ואיסור ואם חייב מלקות כגון שהתרו בו אז מנתק העשה רק המלקות והאיסור איכא אמנם במקום דליכא מלקות אז העשה מנתק האיסור והו"ל כאלו לא עבד איסורא והערני לזה כבוד ידידי המנוח הרב הגדול מוה"ר פינחס דומו"צ דפ"ק דווארהט ויש להסביר הדברים דכמו דקיי"ל דעשה אינו מנתק לתרי לאווין ה"ה דאינו מנתק מלקות ואיסור ולפ"ז עמדתי על דקדוק הלשון ברש"י ז"ל חולין דקט"ו ע"א דמקשינן בגמ' שילוח הקן ליתסר וכתב רש"י ז"ל בזה"ל כגון נטל האם מעל הבנים ובא לפנינו וחייבנוהו לשלוח כדתנן לקמן משלח ואינו לוקה תאסר לאכילה עולמית דהא נעבדה בה עבירה עכ"ל ולכאו' צע"ג על אריכות הלשון ברש"י ז"ל הא זיל קרי בי' רב הוא שלח תשלח את האם כו' אמנם להנ"ל יובן היטב דהי' קשה לרש"י ז"ל כיון דקיים העשה ותיקן הלאו איך הוי בגדר נעבדה בה עבירה לכך פירש"י ז"ל דמיירי בנתחייב מלקות שבא לפנינו ואנחנו חייבנו אותו לשלוח כדי שלא ילקה כמו דקיי"ל משלח וא"ל וא"כ כיון דצריך הי' לשלוח שלא יתחייב מלקות הרי לא תיקן האיסור וא"כ שפיר הוי בגדר נעבדה בה עבירה וקשה ליתסר באכילה מצד ל"ת כ"ת ועי"ש ברש"י ז"ל מה שפי' בלישנא אחרינא ויש הרבה לעי' בזה ועי' בזה בס' חמדת ישראל בלאו דל"ת כ"ת מה שחקרתי באם נפקע האיסור אם נפקעה התועבה ג"כ ואכמ"ל בזה]:
ויש להעיר עוד בזה מגמ' דיומא דפ"ו דתשוב' מכפרת על עשה ועל ל"ת הנל"ע ונראה מזה דה"ה על גזל תשובה מכפרת וא"כ מבואר דצריך תשובה אע"פ שע"כ קיים העשה דאל"כ אינו תשובה כדמקשינן בגמ' בכ"ד אי עשה תשובה מה בעי גבי' והנה בגזל ל"ש מלקות כלל כיון דניתן לתשלומין וא"כ נראה לכאו' דאפי' בקיים העשה ג"כ איכא אסורא וצריך תשובה אמנם י"ל דהא דצריך תשובה היינו בלא קיים העשה אלא שילם את הגזילה אמנם גוף הגזילה לא החזיר וכ"כ במק"א שדעת הרמב"ם ז"ל דבכה"ג אינו בגדר נל"ע ולכן צריך תשובה אבל במשיב גוף הגזילה אה"נ דתיקן לגמרי ואף איסורא ליכא וא"צ תשובה על איסור גזל אלא שצריך לפייס את חבירו משום דציער אותו ולפי"ז י"ל בטו"ט ודעת ביאור דברי התוס' חגיגה ד"ה ע"א ד"ה הא יראוני מוחלין שכ' בזה"ל גבי עושק ש"ש כתיב כתיב דהו"ל ל"ת ופליגי דר"י פרק בתרא דיומא דאמר תשובה תולה ויוה"כ מכפר עכ"ל ותמהו כולם הא עושק ש"ש הוי לאו הנל"ע וא"כ לכ"ע תשובה גרידא מכפרת אמנם לדברינו י"ל דהי' קשה להו לתוס' כיון דהוי לאו הנל"ע ומלקות ל"ש בי' א"כ בקיים העשה ליכא אסורא כלל וא"כ מה קאמר הא יראוני מוחלין הא בהשיב שכר שכיר ליכא אסורא כלל וא"צ מחילה לכן הכריחו התוס' דמיירי דלא השיב אך הי' אונס ע"ז וא"כ הו"ל ל"ת גמור ולכן שפיר כתבו דלר"י צריך תשובה ויוה"כ ודו"ק היטב בכ"ז:
ג) ומה שנראה עוד בענין זה להעיר בדבר חדש במה שנראה מפשטי' דברי הר"ן ז"ל דבליכא מלקות מהני העשה לנתוקי האיסור ג"כ ובגזל נראה סתמא דש"ס ופוסקים דאף דקיים העשה צריך תשובה ואינו מנתק האי' דיש הבדל בין הנושאים דבגזל אע"ג דמנתק הלאו מ"מ הרי זה ברור דאפי' אם לא הי' בא בידו באיסורא ולא עבר על לאו בזה שבא לידו כגון ששאל את החפץ מחבירו מ"מ הרי מחויב להחזיר לו כיון שממון של חבירו הוא וה"ה חייב להחזיר לחבירו א"כ העשה זו צריך לעשות גם לולא הלאו ולכן אם עבר בלאו דלא תגזול אע"פ שקיים העשה והחזיר את הגזילה מ"מ אסורא איכא וצריך תשובה אמנם בשילוח הקן שפיר כתב הר"ן ז"ל דלדידן דקיי"ל דלא כר"י דאמר שלח מעיקרא משמע א"כ כשאינו עובר על הלאו ליכא עשה כלל וכל העשה בא רק לתקן הלאו שפיר אמרי' דאם לא נתחייב מלקות ליכא אסורא כלל אם מתקן את האיסור ומעתה צדקו דברי הר"י ז"ל בסברא גבי משהה חמץ עמ"ל דבחמץ כיון דאמרי' דתשביתו עיקרו משום הלאו דבל יראה ואם לא הי' לאו דב"י לא היתה כלל מ"ע דתשביתו וא"כ באה רק בשביל הלאו דב"י [אע"ג דהוא אפי' קודם זמנו שליכא עוד איסור ב"י מ"מ באה כדי שלא יעבור אח"כ בב"י ומפני זה אמרה תורה תשביתו] לכן אמרי' דכשמבער לבסוף ליכא אסורא כלל ולפי"ז י"ל בטו"ט קושית השאג"א מהא דס"ל לר"א דל"ת שם עד שתאפה משום דתחמץ והא משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר ולהנ"ל א"ש דהכא אם יקרא לה שם הרי תהי' תרומה טמאה דמצותה בשריפה א"כ גם לולא שאמרה תורה אזהרת ב"י הי' חייב לבערה א"כ נהי דכשמבערה לבסוף ומקיים בזה מ"ע דתשביתו מתקן הלאו דב"י אבל איסור נשאר כיון דאין המצות ביעור דוקא מצד לאו דב"י ושוב אין עצה להיות משהה עמ"ל כיון דאפי' אם יבערו לבסוף ויתקן הלאו מ"מ נשאר אסורא כמו בגזל דהשיב לבסוף וז"נ בישוב קושית השאג"א ז"ל:
ודרך פלפול לחדד התלמידים כתבנו לת' קושית השאג"א על שיטת הר"י ז"ל מהא דס"ל לר"א ל"ת לה שם עד שתאפה ונאמר דהנה האחרונים הק' לשיטת התוס' דגם בתרומה טמאה אמרי' כתותי מכ"ש. א"כ אמאי אומר ר"א לא תקרא לה שם עד שתאפה דבלא"ה יעבור על ב"י והא עומד לישרף מצד ת"ט וכתותי מכ"ש ואינו עובר על ב"י ונראה דמזה ראי' למה שהעירו האחרונים דהיכא דחלות חיוב השריפה ביו"ט וביו"ט א"א לשרפו מצד דא"ש קדשים ביו"ט אא"ל בזה דהוי עומד לישרף וכתותי מכ"ש כיון דעתה בשעת חלות החיוב שריפה א"א לשרפו ולכן שפיר עובר על ב"י ומעתה י"ל דהנה באמת תמה בשאג"א איך אפ"ל דבכה"ג ליכא אסורא דאטו מותר לגזול ע"מ להשיב אך י"ל דבאמת טעמא דר"י ז"ל דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר הוא באמת מה"ט כיון דמשהה ע"מ לבערו הרי עומד לישרף וכתותי מכ"ש ולכן א"ע בב"י אם מבערו לבסוף ולזאת ל"ק מכל המקומות דנראה דאסיר בלאו הנל"ע לעבור על הלאו אפי' אם מקיים העשה וכבר הערו בזה רבני בתראי לומר כן בטעמו של הר"י ז"ל ומעתה הכא כיון דנתחמץ ביו"ט הרי אינו עומד לישרף מחמת יו"ט דאל"ה הרי בלאו הכא אינו עובר בב"י מצד דעומד לישרף משום ת"ט כנ"ל וע"כ דזה אינו עומד לישרף א"כ גם משום חמץ אינו עומד לישרף כיון דא"א לשרפו ביו"ט וא"ל דמצד חמץ הוי עומד לישרף כיון דאפשר לשרפו ע"י נכרי דאמירה לעכו"ם רק שבות ז"א דמ"מ עתה שהוא גם ת"ט ויש עליו חיוב לשרפו מצד ת"ט ומצות שריפת קדשים אינו מקיים ע"י נכרי וא"כ ממילא א"א לשרפו ביו"ט ע"י נכרי משום דמבטל עי"ז מצות דשריפת קדשים וא"כ גם מצד חמץ א"ע לשרוף ביו"ט ושפיר עובר בב"י והארכתי בזה בח' לסוגי' דהואיל לברר הענינים ואכ"מ:
(ד) והנה כ"ז כתבנו לפלפולא ובררנו קצת ענין דלאו הנל"ע אם מנתק לגמרי מה שלא מצאתי עוד מבואר באחרונים אמנם לעיקרא דמילתא בביאור הסוגי' שהתחלנו בה במה דר"נ מר בר"א בנטלה ע"מ לשלחה אני נבוך מאד הפירוש בזה ומה שכתבנו דהפי' בנטלה לזכות בה ע"מ לשלחה לבסוף לכאו' צ"ע דלמה זכה בה כיון דרצונו לשלחה ועלה בדעתי לפרש הסוגי' לפמ"ש היש"ש בסוף חולין במשנה דלא יטול אם על הבנים אפי' לטהר את המצורע שכ' בזה"ל ונראה בעיני דלא מבעי' להאי דשחיטה דמבטלינן למצוה דשילוח לגמרי אלא אפי' להאי דשילוח ואע"ג דלא מבטלינן למצוה דשילוח לגמרי שהרי עתידין אח"כ לשלוח ע"פ השדה ולקיים בה מצות שילוח אפ"ה לא מבטלינן מצות שילוח בשעתה לצורך מצוה אחרת עכ"ל והנה מבואר מד"ק דבכה"ג אינו מקרי ביטל מצות שילוח לגמרי אלא משום דחביבא מצוה בשעתה אסור להשהות המצוה ולקיים בה גם מצות שילוח מצורע ולענ"ד י"ל לפ"מ דקיי"ל דאין עושין מצות חבילות חבילות ולדעת הפוסקים דמצ"כ מה"ת י"ל דהוא מה"ת כמש"כ האחרונים ומעתה אם לוקח את האם ע"מ לשלחה וצפור המשתלחת למצורע הוי בגדר מבטל העשה דשלוח הקן כיון דעושה מצות השילוח לטהר את המצורע ומעתה י"ל דזה פי' הגמ' ל"צ שנטלה ע"מ לשלחה דהיינו הא דדרשינן שלח אפי לדבר מצוה אסור להשהותה היינו אם נטלה ע"מ שתהי' צפור המשולחת לטהר את המצורע דבכה"ג לאו ליכא כיון דאינו רוצה לזכות בה אבל עשה איכא דעי"ז שנטלה לטהרות מצורע הוי בגדר מבטל העשה דשילוח אמנם לא מצאתי מבואר אם הלאו דלא תקח האם על הבנים הוא רק אם רוצה לזכות בה א"ד דכל שיקח אותה עובר על הלאו אפי' אם אינו רוצה לזכות בה ומלשון המשנה לא יטול האם על הבנים ולשון זה קאי על טלטול בעלמא כמבואר בהרבה משניות דמס' שבת ונראה דבכיוון משנה המשנה מלשון הקרא דכתיב לא יקח וכתבה לא יטול להורות לנו דאין כוונת הקרא על קנין דוקא כמו קיחה בשדה עפרון אלא על לקיחה ביד אפי' בלא קנין ונפ"מ גדולה לדינא דאם צריך קנין כמו בגזלן שאינו נעשה גזלן אלא אם ירצה לקנותה א"כ בנטלה ע"מ לשלחה ואם לא שלחה לא יזכה בה א"כ אינו עובר על הלאו כלל משא"כ אם הלקיחה גרידא הוא בלאו א"כ בנטלה ע"מ לשלחה הוי כמו גוזל ע"מ להשיב, ובאמת גם בזה יש לעי' אם בצפורי מצורע צריך שיהי' שלו ואפי' א"נ דצפור השחוטה כיון דשוחט אותה ממילא הוא שלו אבל צפור המשתלחת אולי י"ל דאפי' אם אינו רוצה לזכות בה כלל יכול לקיים בה מצות שילוח כיון דאינו בגד' הקדש שיהי' צריך שלו ומעתה י"ל דאפי' אם צריך לטהר את המצורע א"צ לזכות בה כלל ולכן בנטלה ע"מ לשלחה לטהרת המצורע א"נ דצריך דוקא שירצה לקנות ובלא"ה אינו עובר דבלאו הכא ליכא עבירה כלל שיכול לקיים בה מצות שילוח אפי' אם אינה שלו כנ"ל ופשיטות דברי המרש"ל ז"ל ביש"ש הנ"ל דפשיטא לי' דלאו ליכא אפי' אם נטלה לטהר את המצורע נראה דס"ל דל"צ זכי' כלל בזה דאל"כ דילמא גם לאו איכא ומסוגי' זו דנטלה ע"מ לשלחה דמבואר דלאו ליכא הרי י"ל דהכא א"ר לזכות בה כלל וכפי' הקונטרס אחרון דהנטילה הוא לשלוח וכיון דמהרש"ל ז"ל לא אסיק אדעתי' לפרש הסוגי' כדאמרן כיון שכתב דין זה מדעת עצמו מסברא א"כ ק"ט שלא חקר כלל בענין הלאו כיון דנוטלו לצרכו עובר על ל"ת האם על הבנים א"ו דס"ל דא"צ לזכות בו כלל אם לקחו לצורך טהרת מצורע דל"צ להיות שלו בזה ולזאת הוי כנטלו ע"מ לשלחו רק שמשהה בשילוח ומבטל רק המצוה בשעתו וצ"ע בכ"ז:
(ה) והנה ק"ל בסוגי' שם דהא דמקשינן בגמ' מאי אולמי' דהאי עשה מה"ע לפמ"ש הפוסקים דמ"ע דשלוח הקן הוא רק באם רוצה ליטול הבנים אבל אם אינו רוצה ליטול הבנים אפי' א"נ דהלאו איכא בכה"ג דהאם אסיר ליקח בכל פנים אבל א"ח בשילוח האם א"כ כיון דאמרת דבנטלה ע"מ לשלחה ליכא לאו כ"א עשה וא"כ מהכ"ת דידחה העשה דטהרת מצורע העשה דשילוח הא בידו שלא ליטול הבנים ולא יהי' חייב בעשה דשילוח וכיון דאפשר לקיים שניהם ל"א עדול"ת ולכאו' עלה בדעתי דאפי' לדעת הפוסקים הנ"ל דעשה דשילוח הוא רק להתיר לקיחת הבנים אבל אם אינו רוצה בהבנים ליכא העשה דשילוח האם ה"ד כ"ז שלא זכה בהבנים אבל אם כבר זכה בהבנים וחל עליו עשה דשילוח שוב א"א להפקיר הבנים בחזרה וליפטר מעשה דשילוח שכבר נתחייב בה דכיון דזכה בהבנים הרי חייב לשלוח ושוב א"א להפקיע חיוב השילוח בשום אופן, איברא דמדברי הר"ן ז"ל בחדושיו לחולין דקל"ט ע"א בהא דאמרי' בגמ' דעוף טהור שהרג את הנפש פטור משילוח דאמרי' דמיירי בדלא גמר דיני' ואעפ"כ פטור משילוח משום דבעי' לאתויי' לבי' דינא וקיומי בי' ובערת הרע מקרבך כתב הר"ן ויש שהק' וליתי עשה ול"ת דשילוח ולדחי' עשה דובערת ותי' דעשה ובערת עדיף טפי מפני שזה ע"כ עליו לבערו אבל שילוח מי הי' מצוה המוטלת עליו הרי אם לא רצה ליקח הבנים פטיר מלשלחו הילכך עשה כי הא ל"ד אפי ללאו גרידא עכ"ל ואם נימא כדאמרן דלאחר שנטל הבנים שוב ליכא עצה להפקיע עשה דשילוח שכבר נתחי' בה א"כ הר"ז מוטל עליו בע"כ וא"כ אמאי אמ' רבינא בפשיטות דעוף טהו' שהרג את הנפ' פטור משילוח הא היכא דזכה בהבנים יתחייב לח מצד דעשה דשילוח ולאו דל"ת ידחה ה שה דבערת הרע אך י"ל בפשיטות דבכה"ג דזכה בהבנים תחילה טרם ששלח האם כיון דעביד אסורא כמו דאמרי' בגמ' דאסור לזכות בהבנים קודם שמשלח את האם אם כן הוי עשה ע"י פשיעה וא"ד ל"ת ומכש"כ עשה אך יש לדחות דאין זה בגדר עשה ע"י פשיעה כיון דאפי' אם לא עביד אסורא איתא להמצוה אם רוצה לזכות בהבנים לשלח מקודם את האם ונהי דהוא עביד אסורא בזה שזכה בהבנים תחילה מ"מ לא מקרי עשה ע"י פשיעה ומכש"כ לדעת הרמב"ם ז"ל דהוא רק איסור דרבנן לזכות בהבנים תחילה בודאי נראה דגם בכה"ג עדול"ת ונראה קצת מדעת הר"ן ז"ל דכיון דאמרי' דשלוח הוא רק מתיר כדי ליקח הבנים לכן אפי' אם כבר זכה בהבנים אם רוצה להפקירם שנית נפקע העשה דשלוח ולכן א"ש דל"ש בזה עדול"ת וא"כ הדר"ל קו' דאיך שייך לומר דעשה דטהרת מצורע ידחה עשה דשלוח והוא יזכה בהבנים כיון דאפשר לקיים שניהם כנ"ל ולכאו' עלה בדעתי לתרץ עפ"ז דקדוק לשון המשנה לא יטול אם על הבנים אפי' לטהר את המצורע שלכאו' צ"ע דמדקדוק הלשון נראה דבא לטהר מצורע אחר ואמאי לא קתני אפי' לטהר א"ע מצרעתו ולהנ"ל א"ש דזה אינו רבותא כיון דאפשר לקיים שניהם שלא יזכה בהבנים ולא יהי' עליו עשה דשלוח ויכול לקחת האם להיות צפור המשלחת ולכן קמ"ל דאפי' אם הוא א"צ לטהר את עצמו אלא אחר צריך לטהר א"ע דה"א דידחה עשה דטהרת מצורע עשה דשלוח והכא ל"ש לומר דהוי אפשר לקיים שניהם דהוא אינו מחויב להפסיד ממונו משום שחבירו יטהר מצרעתו ולכן הו"א דעשה דוחה משום דגדול השלו' וגם הכא פי' הסוגי' כן הוא דצריך לטהר אח המצורע לאדם אחר לכן א"ז בגדר אפשר לקיים שניהם שהוא יפסיד את הבנים ושפיר הו"א דדחי עשה דטהרת מצורע עשה דשלוח איברא דעדיין אינו מת' דאפי' א"נ דזה אינו בגדר אפשר לקיים שניהם להפסיד הבנים מ"מ יקשה מה מקשה הגמ' מאי אולמי' דעשה דטהרת מצורע מעשה דשלוח הא עשה דטהרת מצורע הוא עשה מוכרחת ועשה דשלוח אינה עשה מוכרחת אם לא טול הבנים א"כ אע"ג דלא הוי בגד אפשר לקיים שניהם מ"מ העשה קיל וכמ"ש הר"ן ז"נ וכוונתו בפשיטות דהו"ל כאלו אמרה ל"ב ליתא לעשה וא"כ הרי עשה דטהרת מצורע חמור מעשה דשלוח ולמה צריך הגמ' לת' מצד דגדול השלו' אמנם נראה דדעת הר"ן ז"ל דגם טהרת מצורע אינה עשה מוכרחת וכמ"ש הרמב"ם ז"ל במ"ע דטהרת מקוה דאין טהרת הטמאים מ"ע אלא לכשירצה לטהר צריך שיבוא במ' סאה ה"ה דטהרת מצורע מצד עצמה אינה עשה מוכרחת אלא שאם ירצה לטהר צריך שיעשה דברים אלו ושפיר מקשינן בגמ' מאי אולמה דהאי עשה מהאי עשה ולכן תרצינן כיון דמצורע אסור בתה"מ וכיון דהבעל משועבד לאשתו לקיים עונתה נהי דכ"ז שהוא מצורע אינו משועבד לה מ"מ מצד זה הרי מוטל עליו להתטהר כדי שיהי' מותר בתה"מ ולכן שפיר אלים מעשה דשלוח שאינה עשה המוטלת דאם לא יקח הבנים לא יהי' עשה דשלוח ז"ב ופשוט בדעת הר"ן ז"ל ולדאתאן עלה נראה עיקר כדאמרן לעיל דלאחר שזכה בהבנים שוב א"א להפקיע עשה דשלוח מ"מ הוי בגדר עשה דקיל כיון דאם אינו זוכה בהבנים ליכא עשה דשלוח והוא רק מתיר ליקח את הבנים אינה עשה מוכרחת וא"ד ל"ת ויש עוד לעי' בכל זה ואכ"מ:
ודע כי בעיקר דברי הר"ן ז"ל דפשיטא לי' דאם אינו רוצה ליקח הבנים ליכא עשה דשלח תשלח הנה גדולי האחרונים נסתפקו בזה כנודע דברי החו"י והחכ"צ בתשובה שנחלקו בזה ועי' בתשובת חת"ס חאו"ח סי' ק' שהאריך בזה ותלי' לה בפלוגתת ר"י ורבנן אי שלח מעיקרא משמע דלר"י הוי מצוה ככל מצות אמנם לרבנן נראה דהוא רק מתיר ליקח את הבנים ואם א"ר ליקח את הבנים אין עציו מצוה לשלוח את האם וראיתי למרנא זצלל"ה בס' אבני נזר ה' סוכה שכתב להעיר דמוכרח מזה דגם מצוה שהוא רק מתיר אם הוא מ"ט שהזמן גרמא נשים פטורות מדחשבה הברייתא דקידושין דל"ד ע"א שילוח הקן בהדי מ"ע שאין הזמ"ג נראה מבואר דאם הי' זמ"ג היתה פטורה אע"ג דהוא רק מתיר כמו מ"ע דוזבחת לדעת הסוברים דהוא מ"ע ועיי"ש שכ' דגם מצות סוכה הוא רק מתיר לאכילה ואעפ"כ נשים פטורות מכח מ"ע שהז"ג ולענ"ד יקשה לפי"ז לפ"ד הפוסקים דזביחה הוא מ"ע אמנם ברור הדבר דהוא רק מתיר ואם אינו רוצה לאכול ליכא מצוה א"כ אמאי לא חשבה הברייתא גם מ"ע דוזבחת בין המ"ע שאין הזמ"ג ולהורות דמשו"ה נשים חייבות ויהי' מוכרח מזה שדעת הפוסקים דוזבחת הוא מ"ע דמצוה שהוא רק להתיר נשים חייבות אף דהוא מ"ע שהזמ"ג ולפי"ז מוכרח דשילוח הקן וסוכה המה מצות חיובות, ובפלפול התלמודים אמרתי להעיר דאם נימא דסוכה הוי רק מתיר ואם אינו רוצה לאכול ל"ה מצוה כלל והוי ממש כמו מ"ע דוזבחת ואכלת ואעפ"כ מבואר בש"ס סוכה דכ"ה דאמרי' במצות סוכה עוסק במצוה פטור מן המצוה מבואר דגם מצוה שהוא מתיר אמרי' דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולפ"ז גם בעשה דוזבחת ואכלת י"ל דאם יהי' עוסק במצוה יהי' פטור מעשה זו נהי דיהי' אסור באכילה משום אבר מהח"י אבל עשה דוזבחת אינו מוטל עליו כיון דהוא עוסק במצוה אחרת וא"כ מתורץ קושית התוס' שבועות דכ"ד דאיך חל איסור אבר מהח"י על עשה שא"ז למ"ד לאו לאיברים עומדת להנ"ל א"ש דמוסיף עוסק במצוה דמצד עשה שאינו זבוח יהי' מותר לו כיון דהוא עוסק במצוה משא"כ מצד לאו דאמה"ח אסור ויש לעי' בזה הרבה וכתבנו לעורר לבב התלמידים:
(ו) ולתועלת התלמידים אעתיק בזה מ"ש בסוגי' דשלוח הקן בהא דאיתא התם דק"מ ע"ב בעי' ר' הושעיא הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים מהו מי אמרי' כיון דאילו שביק להו מטרפי בעינן לך ולא לכלביך א"ד כיון דבידו למיגמר שחיטה תקח לך קרינן בי' וחייב בשילוח תיקו ראיתי להגאון מוה"ר מאיר אריק שיחי' בס' מנחת פתים שהק' מכאן על תוס' חולין ד"ל בהא דאיבעא לן בגמ' בשהה במועט קמא אם פוסל היינו במיעט קמא דוושט וסירא לי' כיון דנקיבת הוושט לא הוי כ"א טריפה אינו פוסל בו שהיה ולפ"ז מוכרח לומר לר"ת דדרך שחיטה גם טריפה ל"ה דא"נ דהוא טריפה א"כ איך אפ"ל דאין שהיה פוסלת ויכול לגמור אימת שירצה הא כללא הוא דאין טריפה חוזר להכשרו וע"כ דבדרך שחיטה אינו נעשה טריפה אם גומר השחיטה לבסוף וא"כ מהו איבעיא לי' לר"א דלא יהי' חייב בשלוח כיון דאלו שביק להו מטרפה הא לר"ת ז"ל הוי כמו כל עוף דמתכשר בשחיטה ואמאי יהי' בגדר לך ולא לכלביך ונשאר בצע"ג, והנה בדרך פלפול עלה בדעתי דהנה בס' יראים סי' ס"ב הקשה על גוף דרשת חז"ל לך ולא לכלביך והא בת"ט דרשינן להיפך מדכתיב ואני נתתי לך תרומותיי ואמר רחמנא שלך יהי' להסיקה תחת תבשילך מבואר דדרשינן מלך אם הוא מותר בהנאה הוי בכלל לך ועלה בדעתי דהנה לכאו' קשה הלשון דאלו שביק להו מטרפה אמאי לא קאמר אלו שביק להו נתנבלה לכן נראה דאדרבה מכאן מוכח כשיטת ר"ת ז"ל דנקיבת הוושט הוי רק טריפה והנה בטריפה מבואר בתורה דלכלב תשליכון אותו ודעת התוס' יומא דל"ו דהוא מ"ע להשליך לכלב ונראה דאפי' אם נעשה נבילה אח"כ נשאר עליו המצוה דלכלב תשליכון אותו ואינו במצוה דנבילה במכירה ונתינה אלא בעשה דהשלכה לכלב וראי' לזה דהרי הקרא דבשר בשדה טריפה ל"ת היינו אם טרפה ארי ומתה מבואר דטריפה אף שנעשה נבילה יש מ"ע דלכלב תשליכון אותו וכן מוכרח לפ"ד הרמב"ן ז"ל דדריסה הוא משום סכנה ובעלי הפשט כתבו דמשום זה אמרה תורה להשליכו לכלב ולא ליתנו לגר וא"כ מבואר דכוונת התורה אפי' אם מתה אח"כ א"כ ממילא ה"ה דכל טריפה אף שהוא נבילה אין בו עשה דנתינה לגר כ"א עשה דלכלב תשליכון אותו ומעתה י"ל דבאמת היתר הנאה הוי בכלל לך רק דטריפה כיון דאין לו לשים הנאה רק מ"ע להשליכו לכלבו דרשינן לך ולא לכלביך והא דממעטינן גם עוף טמא מזה נראה דגם עוף טמא כיון דסחורה בדברים האיסורים דאורייתא א"כ ליקח עוף טמא לזכות בו מן ההפקר ולמכרו וליתנו לנכרים זה איסור מה"ת דאינו בגדר נזדמן א"כ ג"כ לא משכח"ל דרך הנאה כ"א להשליכו לכלבים לכן נתמעט ג"כ מלך ולא לכלביך אמנם נבילה דשייך בי' הנאת מכירה ונתינה ג"כ ושרי בכל הנאות הוי בכלל לך וחייב בשלוח וי"ל בזה פירש הגמ' באבעיא דר"א דבכל עוף אם לא שחט להו אע"ג דסוף כל סוף תמית מאלי' מ"מ לא תהי' טריפה כ"א נבילה והוי בכלל לך משא"כ בשחט מועט סמנים כיון דאם לא יגמר השחיטה הרי אגלאי מילתא למפרע דנטרפה ע"י השחיטה במקצת דאם אינו גומר השחיטה הרי לא הי' בדרך שחיטה ושוב הוי טריפה וא"כ כשתמות ה"ה טריפה ואין לו הנאה אחרת כ"א להשליכו לכלב והוי בכלל לך ולא לכלביך או כיון דבידו נגמור את השחיטה קודם י"ב חודש ויתכשר ויהי' אגמ"ל דלא הי' טריפה והוי בכלל לך ולא לכלביך ונסתעי' מזה לגמרי שיטת ר"ת ז"ל דנקיבת הוושט הוי רק טריפה ולכן אין שהיה משהו פסלת בו וכשגמר את השחיטה אגמ"ל דלא הי' בגדר טריפה אבל בשלא גמר את השחיטה ומתה הרי הוא טרפה למפרע ויש עליו עשה דהשלכה לכלב, איברא דכ"ז רק לפלפולא אמנם לקושטא דמלתא ברור הדבר לפ"ד כל הפוסקים דא"ח בשלוח האם כ"א כשיש להבנים היתר אכילה וא"ר מתרומה טמאה כיון דכתיב תרומותיי דמשמע שני תרומות והיינו ת"ט ולכן ע"כ לך להיתר הנאה הוא דאתא אבל בכ"מ דרשינן לך להיתר אכילה ג"כ וכמ"ש התוס' סוכה בזה:
ומה שנראה בישוב שיטת ר"ת שלא יקשה עליו מהסוג' דכאן לכאו' עלה בדעתי לפמ"ש האשכול דלמ"ד ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף נקיבת הוושט נבילה א"כ לכאו' צ"ע דברי ר"ת ז"ל אך י"ל לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחולין ד"ל שם דאף דס"ל לרבא ישנו לשחיטה מתוע"ס מ"מ בבהמה דאינה מתכשרה אלא בשחיטת רוב שני סמנים אינו נקרא בגדר שחיטה קודם שחיטת רוב סימן אחד עכ"פ א"כ שפיר י"ל דאם שהה במיעט סמנים ל"ה כ"א טריפה וממילא אין שהיה פוסלת בו כיון דאין שם שחיטה עליו ואינו נעשה נבילה ומעתה ז"ד בבהמה אבל בעוף מודה ר"ת ז"ל דשהיה במ"ק דוושט פוסלת ובזה יש לתרץ קושית התוס' בחולין שם על שיטת ר"ת ז"ל מתוספתא דמבואר שם דשבמ"ק פוסלת די"ל דתוספתא מיירי בעוף אמנם כיון שדעת התוס' והרא"ש בשיטת ר"ת בפשיטות דגם בעוף ס"ל לר"ת ז"ל דאין שהיה במ"ק פוסלת קשה לומר להיפך לכן עלה בדעתי דר"ת ז"ל דס"ל לחלק בין אם השהיה במידי דמתנבלה ובין שאינו רק טריפה דז"ד למ"ד טריפה חי' וא"כ בשהיה במ"ק נהי דנטרפה מ"מ כיון דיכולה לחיות ולא ניטלה החיות ע"י השחיטה אין שהיה פוסלת בו אבל למ"ד טריפה א"ח והוי כמתה כמבואר בשבת דקל"ו מודה ר"ת דשהיה במ"ק פוסלת מה"ת ויש להאריך הרבה בזה ואברר הדברים ואכ"מ:
(ז) ז"ל הרמב"ם פי"ג מה' שחיטה הכ"א כ"ב המקדיש עוף לבדה"ב ופרח מידו והי' מכירו ומצאו רובץ על האפרוחים או על הביצים לוקח הכל ומביאין לידו גזבר שאין שילוח האם נוהג במוקדשין שנאמר תקח לך ואלו אינו שלך עוף שהרג את הנפש פטור מלשלח מפני שהוא מצוה להביאו לב"ד לדון אותו עכ"ל ועי' בלח"מ מה שהאריך לת' דעת הרמב"ם ז"ל דלמה לא הביא הרמב"ם ז"ל גם בהקדש טעם הגמ' מפני שמצוה להביאו לידי גזבר דהרמב"ם ז"ל ס"ל דטעם זה ל"צ כ"א בקדשי מזבח כיון דביצי תורים לא נהנין ול"מ ואסורין רק מדרבנן ולא נתמעטו מלך לכן צריך לטעם שמצוה להביאו לידי גזבר אמנם הרמב"ם ז"ל דקאי על בדה"ב ל"צ לטעם זה והא דלא הביא הדין דקדשי מזבח וטעם הגמ' היינו משום דבזה סמך על דין עוף שהרג את הנפש א"ד ז"ל ולענ"ד אינו מספיק דא"כ לא הי' לו להביא כלל דין דקדשי בדה"ב ג"כ כיון דטעם הגמ' מספיק גם על קדשי בה"ב והכל נשמע מעוף שהרג את הנפש ולמה צריך הרמב"ם ז"ל להביא דין דקדשי בה"ב ולפרש בו טעם חדש ויש לדחוק בזה ואין להאריך ולענ"ד נראה דדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דטעם זה דאינו שלו מספיק גם על קדושת מזבח כיון דקיי"ל קדשי מזבח לא נהנין מדרבנן ואסור בהנאה מדרבנן והוי ג"כ בגדר אינו שלו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל במקדש בחמץ בשעה ה' בערב פסח דאינו מקודשת כיון דאסור בהנאה מדרבנן לא שוה מידי והא דבגמ' אמרי' טעמא משום דמצוה להביאו לגזבר היינו משום דמשנה קאי על הקרא דנימא דקרא אתי למעט זה דבמוקדשין אינו נוהג שילוח הקן א"כ ליכא למימר דנתמעט מטעם שאינו שלו כיון דמה"ת הוא שלו דמה"ת מותר בהנאה אמנם לפי האמת דממעטינן הקדש בה"ב משום דכתיב לך ממילא נתמעט גם קדשי מזבח דג"כ אינו בכלל לך לפי האמת דאסרו חז"ל בהנאה וזה פשוט לענ"ד בדעת הרמב"ם ז"ל אמנם מה דקשה טובא על הרמב"ם ז"ל דלא הביא טעם הגמ' משום דמצוה להביאה ליד גזבר ונפ"מ טובא דאפי' אם האם רובצת על הביצים של חולין א"ח בשילוח האם כיון דהוא הקדש מצוה להביאה ליד גזבר משא"כ לטעם דאינו בכלל והבנים תקח לך צריכין שיהי' הבנים ג"כ הקדש וכבר נתעורר בזה הג' בעל מנ"ח ז"ל על לשון הרמב"ם שנראה מדבריו דאינו פטור משלוח אלא אם גם הבנים קדושים הא לפי טעם הגמ' תלי' עיקר אם האם הקדש ומה שנלע"ד בדעת הרמב"ם ז"ל דהי' קשה לו על טעם הגמ' מפני שמצוה להביא ליד גזבר לכן א"ח בשילוח הרי כל תכלית קדשי בה"ב הוא לפדותו מן ההקדש וא"כ איך נפטור אותו משליח משום דמצוה להביא לידי גזבר הא עומד לפדות וא"כ בידו לפדותו ולהביא הפדיון לידי גזבר ולשלוח האם לכן ס"ל לרמב"ם ז"ל דטעמא דגמ' קאי רק על קדשי מזבח דל"מ פדיון וא"א בשום אופן כ"א למסרו לידי גזבר ולהקריבו על המזבח לכן שפיר פטור משלוח (והגם דהתוס' כתבו דדוחק לומר דמיירי רק בקדשי מזבח דבקדשי מזבח ל"ש גזבר עי"ש אמנם בנמוק"י יבמות ריש האשה רבה בהא דאמרי' שם בע"א נאמן באיסורין שהוא הקדש כתב בהדי' דגם בקדושת הגוף שייך גזבר עי"ש וכתבנו בזה במק"א ואכ"מ] אמנם הרמב"ם ז"ל דמיירי מקדשי בה"ב ל"ש לפטור מצד דמצוה להביאו לגזבר כיון דהמצוה להביאו לגזבר הוא רק כדי לפדות אח"כ מן ההקדש א"כ אם יפדה איתו מיד קודם שיביאנו לידי גזבר ל"צ להביא אותו לגזבר כלל וא"כ אין לפטור מה"ט בשילוח לכן פירש הרמב"ם ז"ל הטעם משום דכתיב תקח לך וזה אינו שלו דה"ה של הקדש ולכן באמת אם הבנים אינו קדושים ויכול לקיים תקח לך חייב בשילוח האם ול"ש למיפטר משום דמצוה להביאו לידי גזבר כיון דיכול לפדותו כנ"ל וזה נראה נכון בשיטת הרמב"ם ז"ל:
איברא דלכאו' יש לעי' אמאי לא נימא הואיל אב"מ חשוב כדידי' והרי חשבינן לי' בגדר בידו כמבואר ביבמות ריש הא"ר אמאי פשיטא לי' לרמב"ם ז"ל דפטור משלוח והר"ז דומה לאיבעי' דר"י בהושיט ידו לקן ושחט מועט סמנים דהוי איבעי' דלא איפשטא כיון דבידו ליגמר השחיטה אם חייב בשלוח והרמב"ם ז"ל פסק לעיל להלכה דחייב בשילוח וא"כ אמאי הכא פסק דפטור משילוח ונראה לכאו' דמזה ראי' לדעת הגאון רי"ט אלגזי ז"ל פ"א דבכורות סוף או"ג שכתב לחדש דמי שאסר על עצמו בקונם הנאה מן עוף פלוני היא וכל היוצא ממנה דפטור משליח משום שרא דלך ואע"ג דאי ב"מ על נדרו וחזי לי' מ"מ כיון דל"ח לי' כמות שהוא רק ע"י שאלה א"ז בגדר לך וכמ"ש הרשב"א ז"ל בת' לענין לולב ביו"ט ראשון אם אוסר עליו הנאתו עי"ש ואע"ג דאיבעיא דר"א הוי איבעיא דלא איפשטא היינו משום דהתם הוא בידו לגמרי ותלי' בדידי' בלחודא אבל בשאלה דצריך שלשה ואינו בידו ממש א"ח בשלוח אמנם יש לחלק בין הקדש לבנים וג' טעמים יש בדבר לפמ"ש הג' בעל מחנה אפרים ז"ל ה' צדקה ס"ה להכריח מדעת הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' ערכין דבהקדש ל"מ שאלה בחרטה כ"א בפתח ול"ש בזה הואיל אב"מ א"כ א"ר מהקדש לקונם דמהני שאלה בחרטה ב' י"ל דדוקא באיבעיא דר"א בהושיט ידו ושחט מקצת סמנים דנהי דהוא בידו לגמור מ"מ כיון דכמות שהוא עתה אם ישבוק לי' ה"ה טריפה אלא דבידו לשחטו ושפיר י"ל דהוא בגדר לך ולא לכלביך וגדולה מזו דעת הרמב"ן ז"ל גבי טריפות דצוה"ג דיש עצה לחתוך האבר למעלה ממקום צוה"ג ומ"מ כל זמן דאינו חותך למעלה ה"ה טריפה יאסור באכילה כיון דכמות שהוא הרי הוא טריפה וצריך שיהי' השתנות בגוף וא"כ י"ל דלענין זה אינו מועיל בידו ולכן שפיר הוי אבעי' דלא איפשטא וה"ה בהקדש כיון דמבואר בש"ס דחולין וקדשים הוי שני מינים ובב"ק דס"ו מעיקרא חולין והשתא הקדש ושה"ש כש"מ דמי ולכן הוי ג"כ בגד שונוי בגופו ולכן שפיר ס"ל לרמב"ם ז"ל דלא אמרי' הואיל אב"מ משא"כ באוסר ע"ע הבנים שפיר י"ל דחשוב בגד לך וחייב בשלוח ג' דדוקא בטריפה וכן בהקד' דאסור באכילה לכל אדם שפיר הוי בגדר לך ולא לכלביך וכן בהקדיש הוי בגדר אינו שלו משא"כ באוסר ע"ע בקונם דאינו אסור אלא לו וכיון דזה בודאי דאע"ג דאסר ע"ע הנאתו מ"מ מצי זכי בי' דל"ש בו לומר א"ז באסה"נ כיון דבידו למיתשל ואינו אסה"נ בהחלט וכיון דמצי זכי בי' נהי דאסור לו באכילה מ"מ הוי בגדר לך כיון דבעצם מותר באכילה וחזי לאחרינא וכמו באתרוג של תרומה טהורה לישראל דהוי בגדר לך אפי' למאן דבעי היתר אכילה כיון דחזי לכהן מבואר דהיתר אכילה הוי אם חזי לאחרינא וא"כ אין לדמות קונם להקדש וטריפה, ועי' בחי' הר"ן חולין דק"מ ע"ב על המשנה שכתב בזה"ל וא"כ אם הביצים נוצר בהם אפרוח שזה א"ח לשלח דכיון שהביצים אסורין קרא כאן לך ולא לכלביך אלא שיש לומר שאם הי' יכול לשום את הביצים תחת עוף אחר חייב לשלח עכ"ל ונראה שכיון בזה לאיבעי' ר"א בהושיט ידו לתוך הקן ושחט במועט סמנים כיון דבידו לגמור חייב בשלוח אמנם לענ"ד יש לעי' דהכא אינו בידו לגמרי דאינו ברור שאם יניח עתה הביצים תחת אפרוחים אחרות יתהוה מזה אפרוחים ואין זה דומה לאבעי' דר"א וצריך עיון בזה:
ובעיקר דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל יש לעי' עוד א"נ דאם אינו נוטל הבנים ליכא מצות שלוח האם א"כ באם שניהם קדשים האם והבנים דא"י ליטול הבנים דהרי צריך למוסרם לגזבר כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ בלא"ה ל"ש מצות שילוח האם ולמה צריך הטעם משום תקח לך וזה א"ש ת"ל כיון דאינו ניטלו הרי ליכא מצוה דשלוח האם ויש הרבה לפלפל בזה ואין רצוני להאריך בזה: