(בפ' משפטים אות ח') עיי"ש מ"ש מרנא הגאוה"ק מקאצק זצוקלה"ה בטעם ההבדל במכה את עבדו אם חי יום או יומים משום דאם מת מיד מפקיר לי' ואינו בכלל כספו. והנה לכאורה יש להעיר בזה מתוספתא פ"ט דב"ק דאיתא התם בזה"ל המכה את עבדו ומכרו לאחר ומת פטור שנאמר והכהו ומת תח"י עד שתהי' מכתו ומיתתו ברשותו עכ"ל וא"כ א"נ דמפקיר אותו הרי אינו חייב כלל מיתה כיון דלא מת ברשותו ואין לומר דהרי אמרינן דמיד כשהתחיל להכותו מכות מות אפקורי אפקר לי' וא"כ הי' הפקר גם בשעת ההכאה וה"ה כמכה את עבדו המופקר דפשיטא דחייב מיתה דא"כ איך משכח"ל דינא דתוספתא דע"כ כונת התוספתא במת בתוך המעל"ע דאל"כ בלא"ה פטור וקשה א"כ מה בכך דאינו ברשותו בשעת מיתה הא מיד בהכאה יצא מרשותו ומבואר מד' התוספתא היפך סברת מרן זצוקלה"ה. איברא דעיקר ד' התוספתא מרפסין איגרא לומר דיש בידו תמיד למכרו או להפקירו אח"כ קודם שימות ויהי' פטור ממיתה ומלבד מה שיש לפלפל עפ"ז דהוי תמיד התר"ס ואיך יתחייב מיתה אפי' אם מת תחת רשותו מלבד זאת גוף הסברא אינה מובנת. לכן נלענ"ד שזה בודאי מודה התוספתא דאם מת בתוך יום או יומים ח"מ בב"ד אף אם ימכרנו לאחר אמנם כונת התוספתא להיפוך דלא נימא כיון דהפטור שפטרה אותו תורה"ק אם חי יום או יומים הוא משום דכתיב כי כספו הוא א"כ במוכרו בתוך כך לאחר דשוב בשעת מיתה אינו כספו יתחייב מיתה ויהי' דינו כאלו מת בתוך יום או יומים וע"ז קאמרה התוספתא דאינו כן דאם באנו למדרש כי כספו הוא על שעת מיתה נאמר דבכה"ג אינו ח"מ כיון דאינו מת כשהי' ברשותו ונאמר דמת תח"י היינו ברשותו אמנם כשמת קודם המעל"ע אין לו שום טצדקי ליפטור א"ע ממיתת ב"ד. וצ"ע עוד בענין זה ואכ"מ: