בפרשת בהר אות ב' עיי"ש מה שהארכנו לענין עומר ושתה"ל בשבועות ויש להעיר בזה מירושלמי דשקלים פ"ד ה"א דאיתא התם בזה"ל ההן עומר מה שיזרע בתחילה ר"ח בעי קומי ר' מנא לא נמצא כקומץ על השירים שאינן נאכלין א"ל נעשה כחמשה דברים שהן באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה עכ"ל מבואר מד' הירושלמי דאף א"נ דעבודת קרקע מותר לצורך עומר מ"מ שירים אינן נאכלין באיסור זה דאכילת פירות שביעית מן השמור נוהג גם בהקדש ונראה דירושלמי ס"ל דשביעית לא עדיף משבת וטומאה דקיי"ל כל ק"צ שקבוע לו זמן דוחה מכשירין שלו שבת וטומאה ה"ה דזריעה לצורך עומר מותר ואע"ג דשבת פשיטא שאינו דוחה כמבואר בר"ה (ד' ט') היינו משום דאפשר בענין אחר אבל שביעית י"ל דדחי אך זה דוקא מה שהוא לצורך גבוה אבל מה שהוא לצורך אכילת כהנים פשיטא לי' לירושלמי דלא דחי שביעית כמו דא"ד שבת וטומאה:

אך מה שיש לעי' על הירושלמי כיון דס"ל דאסור באכילה לכהנים א"כ איך קרב לגבוה הא אינו מן המותר לישראל ואיך מדמי זה לחמשה דברים הבאין בטומאה וא"נ מפני הטומאה דשם ל"ש איסור דמשקה ישראל כיון דאיסור טומאה רק מחמת קודש משא"כ הכא באיסור שביעית איך נוכל לומר דשיריים אסורין באכילה ואעפ"כ קרב על המזבח ועיין במנחות (דף ה') דמקשה הגמ' כן על ר"ל במנחת העומר שקמצה שלא לשמה ותרצינן מצד דא"מ זמן לבו ביום והכי ק"ל. ולכאו' עלה בדעתי דרך פלפול דהנה יש לדקדק בירושלמי דלמה האבעיא דוקא על עומר ואמאי לא שאל גם על שתי הלחם לכן נראה דהירושלמי לשיטתו דס"ל דהיכא דאינו ראוי לאכילה כ"א ע"י הדחק אינו בגדר אוכל ואינו פוסל בו פסול ממשקה ישראל כמו שנראה מדבריו פ"ד דסוכה לענין יין שנתגלה וכבר זכרנו דבריו בכמה דוכתין ומעתה י"ל דה"ה מנחת עומר כיון דבא מן השעורין אינו בגדר אוכל גמור ואינו פוסל בו ממשקה ישראל לכן בדקדוק נקט השאלה על עומר וע"ז שפיר קאמר דנעשה כחמשה דברים וכו' משא"כ בשתה"ל דבא מן החיטין שוב לא משכח"ל כלל דין זה כיון דשיריים אסורין באכילה ממילא אסור לגבוה מצד דאינו מהמותר לישראל אך זה רק לפלפולא אמנם לקושטא דמילתא צ"ע ד' הירושלמי בזה:

ויש להעיר בזה מירושלמי חולין שנדפס מחדש ר"פ גה"נ לענין גה"נ דמקודם חקר הירושלמי בקדשים הנאכלין לכהנים אי איכא איסור גה"נ או דהוי כמו מליקה ואח"כ חקר בירושלמי לענין קדשים שעולין לגבוה אי גה"נ אסור בהו עיי"ש דמבואר בזה"ל ניחא קדשים נאכלין לכהנים קדשי מזבח אמר לי' ר"י שפיר עביד דלא שאל מדשאל קדמייתא שריפתה זו הוא אכילתה ועיי"ש במפרש מבואר מד' הירושלמי בזה דמה שאסור לגבוה מה שאסור להדיוט ה"ט משום דאכילת מזבח ג"כ חשיב אכילה לכן כמו דאסור באכילה להדיוט ה"ה דאסור לגבוה ולכאורה למה לא אמרו בפשיטות כמו דאמרינן בש"ס דילן מצד ממשקה ישראל ולהנ"ל י"ל דהירושלמי לשיטתו דהיכא דא"ר לאכילה כ"כ אינו בגדר מהמשקה לישראל א"כ ה"ה גה"נ אפי' למ"ד יש בגידין בנו"ט עכ"פ כיון דאית בי' רק טעם קליש אינו בגדר אוכל גמור ואינו פסול משום ממשקה ישראל ולכן כתב הירושלמי דאיסור אכילה שיש בהדיוט יש בגבוה ג"כ אך לפ"ז ה"ה לענין שביעית נימא כן וביותר נראה דהירושלמי ס"ל דזה טעמא דממשקה ישראל ואסרה תורה לגבוה מה שאסור להדיוט היינו משום דאכילת מזבח הוי ג"כ אכילה וכמבואר בש"ס גיטין שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכ"כ במק"א בזה שנראה דאיסור דמשקה ישראל מטיל על גבוה איסור שיש על הדיוט דהיינו דכמו דאסור להדיוט משום טריפה ה"ה דאסור משום טריפה לגבוה והיינו מטעם הנ"ל כיון דחשיב אכילה ולפ"ז נראה דל"ש פסול דמשקה ישראל כ"א בדבר שקרב על המזבח אבל בביכורים אע"ג דהוי בהו תנופה על המזבח ל"ש בהו פסול דמשקה ישראל (ועי' מנחות (דף ה' ע"ב) לענין ביכורים דיש גירסא מצד ממשקה ישראל אמנם בחי' כתבנו די"ל דבביכורים הטעם משום דכתיב מפרי ואיסור אכילה אינו בכלל פרי כמו"ש הפ"מ ז"ל לענין אתרוג שאסור באכילה ויש לבאר הרבה בזה ואכ"מ):

ואגב אבאר כי מריש ד' הירושלמי שם דמבואר דחד שב שאל את ריו"ח דיש סברא דבנ"י ממעט כהנים כיון דמותרין במליקה ה"ה גה"נ וריו"ח השיב לו דמליקה ה"ט משום דמליקתו זו היא שחיטתו וכן מבואר ביתר ביאור בירושלמי פ"א דחולין סוף ה"ו דאיתא שם בזה"ל רבי יוסטאי בר שונס בעא קומי דריו"ח ניחא המולק מן הצוואר מליקתו פסולה מלק בסכין לא יהי' אלא שחיטה ונפקי לחולין א"ל מליקתו זו היא שחיטתו וכל היכא דלא עבדין רעותא דרחמנא נבילה הוי ועפ"ז מובן מאוד דריו"ח לשיטתו במנחות (דף מ"ה ע"א) על קרא דוכל נבילה וטרפה לא יאכלו הכהנים מוכרח לומר אליהו עתיד לדורשה דאא"ל דכהנים א"ל כיון דלדידי' לא אשתרי נבילה כלל לכהנים דמליקה ה"ט דהוי שחיטה דידהו ובאמת כ"כ בקו"א לספרי חמדת ישראל עיי"ש והנה לפנינו עתה מבואר נגלה דעת ריו"ח בירושלמי כן ולדעתי הוכחה נכונה מזה על אמתיות הכתב יד כי הוא ירושלמי כמו שכ' הג' המפרש והמלבה"ד ויש אתי הרבה להאריך בכמה ענינים בירושלמי הנ"ל ואכ"מ: