ל"ג נ"ג והורשתם את הארץ וישבתם בה וגו' כתב הרמב"ן ז"ל על דעתי זו מצ"ע הוא יצוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה. כי היא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ד'. ואילו יעלו ע"ד ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם יעברו על מצות השם. ומה שהפליגו רבותינו במצות הישיבה בא"י ושאסור לצאת ממנה וידינו כמורדת באשה שאינה רוצית לעלות עם בעלה בארץ ישראל. וכן האיש. בכאן נצטווינו במצוה הזו. כי הכתוב הזה הוא מצ"ע ויחזור המצוה הזה במקומות רבים באו ורשו את הארץ עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

ובס' המצות במצ"ע לדעתו ז"ל הוסיף ביאור בזה"ל ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והוא דירת א"י ע"ד שאמרו כתובות ד' ק' כל היוצא ממנה ודר בח"ל יהי' בעיניך כעובד ע"ז וכו' וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכלל היא ממצ"ע הזו שנצטווינו לרשת הארץ לשבת בה א"כ הוא ממצ"ע לדורות מתחייב כל אחד ממנו ואפי' בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה ולשון ספרי מעשה בר"י בן בתורה ור"מ בן חרש ור"ח בן אחי ר"י ור"נ שהיו יוצאין חו"ל והגיעו לפלטיא וזכרו את א"י וזקפו את עיניהם זלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשת וישבת בה ושמרת לעשות. ואמרו ישיבת א"י שקולה ככל המצות עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וכתב ע"ז הגאון בעל מגילת אסתר ז"ל נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד בא המשיח כי אדרבה נצטווינו שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה וכו' ומה שאמר הרמב"ן ז"ל שהחכמים אמרו כי כיבוש הארץ הוא מצוה זה כאשר לא נהי' משועבדים לאומות ומה שאמר עוד שהחכמים הפליגו בשבח דירת הארץ ז"ד בזמן שבית המקדש קיים אבל עכשיו אין מצוה לדור בה וכן פירשו התוס' גבי הוא אמר לעלות:

והנה לכאו' ד' הגאון הנ"ל תמוהין מאוד מ"ש דלכן לא מנאה הר"מ ז"ל משום שאינה נוהגת לאחר חורבן בהמ"ק דא"כ אמאי מנה הר"מ ז"ל כל מצות הקרבנות ואפי' א"נ דזל"ק דס"ל להלכה דמקריבין אע"פ שאין בית אבל לא ית' בזה אמאי מונה הר"מ ז"ל מצות חגיגה וראי' והקהל שעליהם כתב הר"מ ז"ל עצמו בסוף המצ"ע שאינן נוהגין אלא בהיות הבית קיים וכבר ראיתי שתמהו בזה האחרונים על המג"א ונשארו בתימה:

ולענ"ד כשנדקדק בדברי הגאון ז"ל שכ' לפרוט משה ויהושע ודוד ואח"כ כתב לאחר שגלו מארצם וכן ע"ד הרמב"ן ז"ל שכ' שכיבוש הוא ממלחמת מצוה השיב שזה רק כשלא נהי' משועבדים לאומות ולא הזכיר כלל מבית אמנם על מ"ש הרמב"ן ז"ל ממצות דירת א"י השיב שזה בזמן שבהמ"ק קיים שלכאו' כ"ז צריך ביאור. לכן נ"ל שדבר גדול דיבר הגאון ז"ל דס"ל דמצות ירושת הארץ לא הי' אלא כל זמן הבית ראשון שלא היו ישראל משועבדין לאומות והיתה א"י לגמרי ברשותן של ישראל ולא היתה משועבדת למלכי אוה"ע אז נתקיים ענין ירושת הארץ כתקנה שיהי' של ישראל ותחת השגחת השי"ת לבדו ולא הי' משועבדים לאדונים אחרים אמנם לאחר שגלו מעל אדמתן וחרב הבהמ"ק ע"י נ"נ בטל הכיבוש הזה ושוב אף כשעלו אח"כ בימי עזרא היו ברשות כורש והיו נכנעים תחתיו ולא הי' זה בגדר ירושת הארץ הגמור ונראה דשלש שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה הי' מיד לאחר חורבן בית ראשון וכיון שכן הרי בטל מצוה דכיבוש וירושת הארץ אחר חורבן הבית ראשון עד שיבוא משיח צדקינו בב"א ולכן ל"ח הר"מ ז"ל מצוה זו שלא היתה נהגה אלא כ"ז שלא גלו מעל אדמתן אחר חורבן הבית ראשון ואח"כ בטלה המצוה הזו ונראה דזה כונת מרן הכ"מ ז"ל שכ' בטעמא דר"מ ז"ל דס"ל דאע"ג דק"ר ק"ל ולא קל"ל מ"מ קדושה שני' לא בטלה משום דהקדושה הראשונה הי' ע"י כיבוש בטלה ע"י כיבוש נ"נ משא"כ קדושה שני' דהי' ע"י חזקה בימי כורש לא נתבטלה ותמהו כולם לדעת הסברא בזה. אמנם לדברינו א"ש כיון דלאחר כיבוש נ"נ השביע הקב"ה אותנו שלא נעלה בחומה לכן קדושת הכיבוש בטלה משא"כ מה שהוא ברצון האומות זה לא בטל הכלל שזה נלענ"ד ברור אחרי העיון היטב בלשונו וכונתו של הגאון בעל מגילת אסתר ז"ל שס"ל דמצות ירושת וכיבוש הארץ בטל מיד אחר שגלו מעל אדמתן בחורבן הבית הראשון ולא הי' נוהג בבית שני כלל ולכן אין לחושבו במנין המצות:

[ונראה דמה"ט לא חשב הר"מ ז"ל במנין המצות לשאול באו"ת והרמב"ן ז"ל בסוף ספר המצות תמה עליו והמג"א מודה שם להרמב"ן ז"ל וכתב שנראה שהוא מצוה לדורות עיי"ש אמנם לענ"ד טעם הר"מ ז"ל כיון דלא הי' אלא בבית ראשון ובבית שני לא עשו או"ת אין זה בגדר מצוה הנוהגת לדורות וכמו"ש המג"א עצמו בטעם שלא חשב הר"מ ז"ל עשיית הארון למצ"ע ותמהני על המג"א שלא הרגיש בזה]:

אמנם כן אע"ג דלא הי' שייך מצות כיבוש הארץ אח"כ אמנם מצות ישיבת' שהוא חלק מהמצוה כמו שנאמר בתוה"ק וירשתם וישבתם היתה נוהגת אף בימי בית שני כ"ז שהי' הבהמ"ק קיים בירושלים והיתה השראת השכינה בישראל היתה נוהגת מצות ישוב הארץ אע"פ שא"ז ישוב הארץ הגמור כיון שהי' משועבדים תחת מלכים אחרים מ"מ קדושת הבהמ"ק שהי' המקום המיוחד להשראת השכינה וקיבוץ כל ישראל לראיי' ברגלים השפיע קדושה על כל א"י והיתה מצוה בישיבתה אמנם לאחר חורבן ליכא מצוה כלל מה"ת דכיבוש ל"ש שבטל הכיבוש מכח השבועה וישיבת הארץ ג"כ אינה מצוה מה"ת כיון דאין בית ואין להקשות לפ"ז אמאי ל"ח הר"מ ז"ל מצות ישוב הארץ כיון דעכ"פ הי' נוהג בבית שני ז"א דישוב הארץ בלא מצות כיבוש אינו מצוה שלימה רק חלק מהמצוה ודוקא אם יכול להיות ירושה וישיבה מתקיים המצוה בשלימות וזה ל"ש אלא אם יוכל להיות שלנו לגמרי דאל"כ אינו בגדר ירושה לנו וממילא ליכא מצות ישוב הארץ ג"כ רק בזמן שבהמ"ק קיים איכא מצוה לדור בא"י מפאת המקדש שבירושלים:

ובזה א"ש כל מה שהקשו על המגילת אסתר והארכנו בזה מפני שראיתי רבים מתקשים בדבריו ולענ"ד ברור הדבר כמוש"כ ודברים נכוחים הם למבין כיון דכתיב בתוה"ק ירושה וישיבה בהדדי לא מקרי ישיבה אלא בהיות ירושה והיינו בשעה שהוא שלנו לגמרי אבל בלא זה אינו בגדר ישוב א"י. אמנם אע"פ שדעת המג"א נראה כדאמרן מ"מ יש לעי' אם זה טעם הר"מ ז"ל דהרי מבואר בד' הר"מ ז"ל פ"ח מה' עבדים ה"ט בזה"ל עבד שאמר לעלות לא"י כופין את רבו לעלות עמו או ימכור אותו למי שיעלוהו לשם רצה האדון לצאת לחו"ל א"י להוציא את עבדו עד שירצה ודין זה בכל זמן אפי' בזה"ז שהארץ ביד עכו"ם עכ"ל מבואר מד"ק דהפירוש הכל מעלין אפי' עבדים היינו עבד כנעני שיכול לכוף את רבו לעלות עמו או למכרו לאחר שהולך לא"י וזה כדעת הראב"ד ז"ל שמובא בר"ן ז"ל שם וע"כ דס"ל כמו"ש הראב"ד ז"ל שם דטעמא דמילתא כיון דעבד מצווה במצות כאשה וגם נשים מצוות על מצות ישוב א"י עיי"ש וא"כ מבואר בר"מ ז"ל דגם בזה"ז איכא מצות ישוב א"י וזה סתירה גמורה לד' המג"א בדעת הר"מ ז"ל [בפרט מה שרצה בעל מגילת אסתר להסכים דעת הר"מ ז"ל לדעת התוס' דבזה"ז ליכא מצוה ואינו נוהג ד"ז דהכל מעלין בזה"ז מה שמבואר בר"מ ז"ל להיפוך]:

הן אמת שדעת הראב"ד ז"ל בטעם דעבד יכול לכוף את רבו משום דגם הוא מצווה במצות ישוב א"י כאשה קשה בעיני מאוד דא"כ אמאי לא אשמעינן רבותא יותר דגם שפחה כנענית יכולה לכוף לעלות עמה לא"י או למכרה למי שירצה להעלותה לא"י ומ"ש עבד דנקט ועי' באס"ז שם שהביא דעת ר"ת ז"ל דעבד שברח מחו"ל לא"י דכופין את רבו לעשותו ב"ח אם כתב לו שטר על דמיו שהקשו ע"ז דא"כ כל עבד יפקיע את עצמו מרבו עיד"ז שירצה לילך לא"י וכתב לת' בזה"ל יותר מזה עשו חכמים משום ישוב א"י שאשה יכולה להפקיע א"ע מבעלה, וכ"כ בתוס' הרא"ש עכ"ל מבואר מדבריו דיותר רבותא שאשה יכולה להפקיע עצמה מבעלה בטענת ישוב א"י מזה שעבד יכול להפקיע עצמו מרבו:

ולכאו' צע"ג הא עבד לרבו קנוי קנין הגוף ויש בו עשה דלעולם בהם תעבודו א"כ אמאי קיל עבד מאשה הא הסברא נותנת להיפוך דבאשה הרי אמרה התורה גירושין ואינה קנוי' לו קה"ג ושפיר אמרינן דאם אינו רוצה להניחה לקיים מצות שהיא חייבת בהן חייב לגרשה משא"כ עבד כיון דהוא קנוי לרבו קה"ג ורבו אינו מניחו לקיים מצות ישוב א"י וה"ה אנוס גמור מנ"ל דמחויב לשחררו בשביל זה ולומר דכונתו דבאשה יש חשש גט מעושה כיון דבעלה א"ר לגרשה מרצונו הטוב אעפ"כ יכולה לעכב עליו מכ"ש בעבד זה דוחק בעיני דבודאי בעינן שיהי' מגרשה מרצונו ממש:

לכן נלענ"ד דהכונה הוא דאם אמרו באשה דבעצם אינה נכללת במצות ישוב הארץ מ"מ יכולה לכוף את בעלה שיעלה עמה לא"י והטעם משום מצוה דידי' כיון שהוא מצווה במצות ישוב א"י לזאת אע"ג דהיא אינה מצווה מ"מ כשרוצית לקיים המצוה יכולה לכוף את בעלה לעלות עמה מכ"ש עבד דע"י השחרור נעשה ישראל גמור וה"ה עצמו במצות ישוב הארץ בודאי דיכול לכוף את רבו לעלות עמו או לשחררו ולכן באמת בשפחה דאינה מצווה בעצם וגרועה מאשה דקנוי' לרבה קה"ג אה"נ דאינה בכלל הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין:

ובאמת כאשר נעיין היטב בר"מ ז"ל יש להכריח ג"כ דס"ל דהא דכופין את האדון לעלות עם העבד לירושלים אינו משום לתא דהעבד אלא משום מצות ישוב א"י דמוטל על האדון לרבות א"י ביושבין דהנה יש תימה גדולה בלשון הר"מ ז"ל דמה שסיים רצה האדון לצאת לחו"ל א"י להוציא את עבדו עד שירצה עכ"ל וזה משנה שאינה צריכה כלל כיון דיכול לכוף את האדון להעלותו למה צריך לכתוב שאין האדון יכול לכופו לצאת עד שירצה ובאמת הר"ן ז"ל הקשה כן על הראב"ד ז"ל והכריח מזה כפירוש רש"י ז"ל דרישא קאי בע"ע:

אך באמת ל"ז להבין קושית הר"ן ז"ל דהרי הגמ' מפרש הסיפא דאין הכל מוציאין לאתויי עבד שברח ובזה הדין דא"י למכרו רק דצריך לשחררו לשיטת ר"ת ז"ל וכ"נ דעת הראב"ד ז"ל מדלא השיג על הר"מ ז"ל בה"ט בדין עבד שברח לא"י דס"ל כן:

וא"כ שפיר יש נפ"מ גדולה לדינא בין הכל מעלין לאין הכל מוציאין דהכל מעלין א"י לכופו לשחררו לדעת הראב"ד ז"ל משא"כ באין הכל מוציאין דקאי על עבד שברח דבזה אמרינן דחייב לשחרר את העבד וכנראה הר"ן ז"ל אזיל לשיטתו דס"ל דאפי' בעבד שברח יכול הרב להשתעבד עמו בא"י ולכן דחה פירוש הראב"ד ז"ל אבל הראב"ד לשיטתו דנראה מבואר דס"ל כשיטת הר"מ ז"ל דבעבד שברח לא"י מחויב רבו לשחררו אם כותב לו שט"ח על דמיו שפיר מפרש הרישא דהכל מעלין בעבד כנעני:

אך אם זה יספיק לת' שיטת הראב"ד ז"ל אבל לא יספיק לת' שיטת הר"מ ז"ל שנראה מלשונו הזהב דמפרש ואין הכל מוציאין כפשטא דאין הרב יכול לכוף את העבד לצאת עמו מא"י רק שיהי' נשאר שמה בעבדות ולא מיירי כלל שברח העבד שהרי דין זה כתב אח"כ להלכה בפני עצמו דצריך לשחררו וברור הדבר שדעת הר"מ ז"ל בזה לחלק בין אם העבד דר בא"י עם רבו שאז אע"פ שאין האדון יכול לכופו לעלות עמו לחו"ל מ"מ הוא נשאר בעבדותו בא"י ויכול למכרו לאחר משא"כ אם העבד ברח מרבו מחו"ל לא"י בעצמו אז חייב רבו לשחררו [ועי' בספרי חמדת ישראל בקונטרס נר מצוה חלק הלאוין אות ס"ח שרציתי לומר שדעת הר"מ ז"ל דד"ז דעבד שברח לא"י אינו נוהג בזה"ז ואם כי בזה אינו קובע מסמרות כיון שמסוגית הש"ס מבואר להיפוך אמנם ז"ב אצלי דבזה תלוין ד"ז דעבד שברח דהכא חייב רבו לשחררו משא"כ לעיל ודלא כהפלאה ז"ל] וא"כ תמי' מאוד הא היא משנה שא"צ כיון דיכול להעלותו מכ"ש שאין כופין את העבד לצאת עמו:

לכן נראה שדעת הר"מ ז"ל דהא שהעבד יכול לכוף את רבו לעלות עמו לא"י היינו משום דגם על האדון מוטל מצות ישוב א"י והיינו שישב הוא עם כל אשר לו בא"י שזה בגדר ישוב הארץ וכיון שזה עבדו הוא וה"ה ממצות האדון שידור בא"י וכן קניניו יהי' בא"י לכן העבד יכול לכוף את רבו להעלותו בא"י ומעתה י"ל דז"ד אם האדון מחויב לעלות לא"י אבל היכא דרשות ביד האדון לצאת לחו"ל כגון ללמוד תורה ולישא אשה אז ה"א דה"ה דיכול לכוף את העבד לצאת עמו כיון דכ"ז דכופה את האדון הוא משום מצות האדון א"כ במקום שהאדון פטור ממצוה זו ה"ה דיהי' יכול לכוף את העבד לצאת עמו קמ"ל דלא יכול לכוף את העבד דנהי דהוא בעצמו מותר לצאת לחו"ל אבל אכתי רמי' עליו מצות ישוב א"י ולכן קנינו צריך שיהי' בא"י שגם זה בכלל ישוב א"י להיות עבדו שם. וכ"נ להכריח דעת הרא"ש וטור ביו"ד סי' ס"ז דס"ל דגם בהכל מעלין יכול העבד לכוף את רבו לעלות עמו או למכרו לאחר שילך עמו לא"י ואם לא ימצא מוכרח לשחררו אם נתן לו העבד שטר על דמיו עיי"ש והוא תימה גדולה דבשביל מצות ישוב א"י דעבד יהי' הרב מוכרח לשחררו אמאי לא נימא להיפוך כיון דעבד אנוס הוא שא"י לילך לא"י פטור הוא והרי גדולה מזו מבואר במשנה דנזיר דאם העבד נודר בנזיר רבו כופו לשתות יין ולטמא למתים אע"ג דהוא רק לזמן מ"מ משום שעיד"ז לא יוכל לעבוד כ"כ רבו כופי' ואמרינן דעבד הוי אנוס ומותר לשתות יין וליטמא למתים אע"ג דעובר בעשה ול"ת מ"מ מותר משום דאנוס הוא א"כ מכ"ש מצות ישוב א"י דאינה מצוה חיובית כלל ואין כופין ע"ז שום אדם לקיים מצ"ע זו א"כ האיך נוכל לומר דבשביל שהעבד רוצה לקיים מצוה זו יהי' האדון מוכרח לשחררו אם לא ימצא למכרו לאחר שיעלה אותו לא"י:

לכן נראה דגם דעתם ז"ל כמוש"כ דמצות ישוב א"י שאני כיון דרמי' על האדון מצוה זו ועיד"ז שיתישב עבדו בא"י גם הוא מקיים מצות ישוב א"י לכן כופין את רבו להעלותו ואפי' לשחררו אם אין עצה אחרת כדי שיתרבה ישוב א"י וכמו"ש לבאר סברת התוס' שכ' דהעיקר דכופין את רבו בח"ע וחב"ח לשחרר את העבד דהוא משום מצוה דשבת דהוא ג"כ מה"ט דבמצוה זו גם האדון נכלל שעיד"ז שמשחרר את העבד ונושא אשה גם האדון מקיים מצות לשבת ה"ה בישוב א"י שייך האי טעמא:

אמנם בכל זאת עדיין לא יתישב לנו דלפ"ז אמאי דוקא גבי עבד דינא הכי נימא דגם שפחה יכולה לכוף את האדון להעלותה לא"י ומסתימת הפוסקים לא נראה כן וכן מדלא מצאנו בדין דהכל מעלין דגם את האשה יכולין עבדה ושפחתה לכופה לעלות לא"י נראה דבאשה אין הדין כן וא"י לכופה להעלותן לא"י וצ"ב טעם הדברים:

והנה ד"ז דעבד שברח מחו"ל לא"י לפ"ד הר"מ ז"ל דחייב האדון לשחררו נראה דודאי דוקא בעבד דינא הכי אבל שפחה שברחה לא"י אין רבה חייב לשחררה דעבד כיון דע"י זה שנשתחרר ה"ה חייב במצות כישראל ושם נפשו בכפו לברוח מחמת שרוצה להתגייר ולהיות ישראל גמור לכן חייב רבו לשחררו משא"כ שפחה דגם אחר גירות אינה חייבת במצות יותר מאשה וזה גם עתה בהיותה שפחה חייבת לכן אין בה חיוב לשחררה אמנם נראה דאפי' אם הי' עבד כנעני של אשה ג"כ דינא הכי כיון דבזה צריך רבו לשחררו להיות ישראל גמור אין נפ"מ אם אדוניו הוא איש או אשה והא דלא מבואר ד"ז גבי נשים י"ל משום דנשים בלא"ה אסורין לקנות עבדים ואם קנו עבדים חייבין למכרן משום חשד א"כ באנשים רבותא יותר:

אמנם בדין דהכל מעלין נראה מסתימת הש"ס ופוסקים דדוקא בעבדים דינא הכי אבל לא בשפחות לכן נראה דאע"ג דעיקר הטעם מצד מצות ישוב א"י של האדון כמוש"ל מ"מ דוקא בעבדים דגם הוא יכול לבא לגדר מצות ישוב א"י כופין את רבו להעלותו משא"כ בשפחות אין כופין את האדון להעלותה וכן בנשים כיון דהם לאו בני חיובא הם לעלות לא"י אני מסופק אם כופין אותה להעלות את עבדה לא"י הכלל שדינים אלו צ"ע ולא מצאתי מי שהרגיש בזה:

ובאמת לולא דברי הראב"ד ז"ל שכ' בפשיטות דעבדים כיון דחייבין במצות כנשים חייבין ג"כ בישוב א"י כמו נשים ה"א להיפוך דנשים פטורין ממצות ישוב א"י כיון דלאו בני כיבוש נינהו פטורין ממצות ישוב א"י בעצם אלא חיובם הוא כמו"ש הר"ן ז"ל במצות פו"ר כיון דאי אפשר בלתי הנשים ה"ה נכללין במצוה זו מכח שמסייעות להאנשים לקיים מצוה זו ממילא הם בכלל מצות פו"ר וה"ה במצות ישוב א"י כיון דא"א שיתקיים מצות ישוב א"י בלתי הנשים ממילא גם הם נכללות במצות ישוב א"י ומעתה נראה דעבדים כיון דבני כיבוש הם מחויבין בעצם במצות ישוב א"י ועדיפי הם מנשים דאין חיובן בעצם כ"א מכח הסיועי לאנשים וכן דעת התוס' חגיגה דעבד מצווה בפו"ר אף דאשה פטורה ועיי"ש בפנ"י ובטו"א דהוא מה"ט כיון דנשים פטורות רק משום דלאו בני כיבוש נינהו שוב עבד חייב הן אמת שהטו"א תמה בזה דמ"מ כיון דנשים פטורות יהי' מאיזה טעם שיהי' מנ"ל לחייב עבדים ועי' במנ"ת מצות פו"ר שהאריך בזה:

אמנם לענ"ד הד"נ דהרי אא"ל דנשים פטורין לגמרי דהרי הדבר בלתי אפשרי בלעדם וא"כ פשיטא דחייבין מכח הסיוע לאנשים כמו"ש הר"ן ז"ל אלא דאין עליהם חיוב בעצם מכח דאינן בני כיבוש א"כ ז"ד נשים אבל עבדים שוב חייבין לגמרי וה"ה במצות ישוב הארץ נראה ג"כ דזה דומה ממש למצות פו"ר ובאמת ההבדל בין חיוב האנשים לחיוב הנשים הן במצות פו"ר הן במצות ישוב הארץ נראה דבאנשים דהוא חיוב עצם החיוב על כל פרט ופרט וא"א לשום אדם לפטור מחיובו כי כל אחד מחייב במצוה זו אבל בנשים כיון דמצד עצמן אינן חייבין אלא מכח סיועי לאנשים י"ל דאם משתדלת אצל חברותי' ל'שא לבעל ועל ידה מקיים האיש פו"ר נתקיים חיובה:

וגדולה מזו שמענו מכבוד יד"נ הרה"ג החסיד מוה' יעקב מאיר שיחי' מגור בשם מורי מאורן של ישראל הגאון מקוטנא זצוקלה"ה שאמר לת' קושית התוס' יבמות ד' ע"ב ע"א על הא דאמרינן בגמ' דעכו"ם בני פו"ר נינהו שתמהו בתוס' הא ב"נ אינו מצווה על פריה ורביה ותי' כיון דהקב"ה ברא עולמו שיהי' שבעים אומות וכן יהי' עד שיכירו כולם מלכות השי"ת וכיון שכן הרי מצווין על פו"ר שיתקיים רצון הבורא ית' אלא שאינן מצווין בפרט אבל בכלל ה"ה נכללו במצות פו"ר אד"ק ודפח"ח וסברת התוס' נראה דזה הוא בגדר לשבת אבל אינם בכלל מצ"ע דפו"ר אך ז"ד ב"נ אבל נשים דמפורש בתורה דתכלית בריאת הנשים הי' להיות עזר כנגדו וא"כ במצות שא"א בלתי הנשים כגון מצות פו"ר וישוב הארץ בודאי הם נכללין במצות אלו מכח חיוב האנשים אלא שאין חיובן בעצם מכח דאינן בני כיבוש ולכן עבדים דבני כיבוש הם שוב חייבין בעצם במצות אלו:

ולפי"ז נראה דבדקדוק איתא להך דינא דהכל מעלין רק בעבדים אבל בשפחות ל"ש דינא דהכל מעלין ומובן בפשיטות הק"ו של תוס' הרא"ש דאם נשים יכולין לכוף לבעליהן לעלות לא"י מכ"ש עבדים דבאמת עבדים מחויבין יותר מנשים כנ"ל הארכנו קצת בזה מפני שלא מצאנו למי שיבאר הדברים אמרתי להעלות על הספר מה שאני נבוך בזה:

יהי' איך שיהי' עכ"פ נתבאר שדעת הר"מ ז"ל דמצות ישוב א"י מצוה גם בזה"ז ודלא כהמג"א וא"כ הדר"ל קושית הרמב"ן ז"ל אמאי לא מנאה הר"מ ז"ל בין תרי"ג מצות:

ולכאו' עלה בדעתי להעיר בדבר חדש בדעת הר"מ ז"ל והוא היפוך ממש ממ"ש הג' בעל מג"א ז"ל דס"ל דלא חשבה הר"מ ז"ל משום דאינו נוהג אלא לעת"ל שז"א כמו"ש לעיל אלא אדרבה דהר"מ ז"ל סובר כיון דאמרו חז"ל שעתידה א"י להתפשט בכל ארצות א"כ לעת"ל כשיבוא משיח צדקינו תתפשט א"י בכל הארצות ויוכל כל אחד לקיים מצות ישיבת א"י בכל מקום שהוא ולכן אין למנות מצות ישיבת א"י למצ"ע כיון שלא יהי' נוהג לעת"ל:

אמנם לקושטא דמילתא אין זה מספיק דמלבד שאין פירוש דברי חז"ל כפשטם שיהי' קדושת א"י בכל העולם מלבד זאת כ"כ במק"א שנראה דבמצרים דאיכא לאווין שאסור לשוב שמה ולדור שמה דירת קבע גם לעת"ל לא יתפשט בה קדושת א"י כיון שהתוה"ק אמרה בזה עד עולם נראה שתשאר תמיד לעולם ועד בגדר מצרים ולא יחול עלי' קדושת א"י:

ויש לה"ר לזה מד' הספרי דברים בקרא אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע אבא יוסי בן חנין אומר משום אבא כהן ברדלא אלו זכו ישראל כיון שעלו פרסות רגליהם מן הים הי' נכנסין לארץ שנאמר עלה רש כאשר דיבר וגו' עכ"ל ולכאו' אין הדברים מובנים כלל ונראה בביאור הדברים דאם הי' זכו ישראל והי' התיקון הגמור בקבלת התורה א"כ הי' אז א"י נתפשט בכל הארצות כמו שיהי' לעת"ל וא"כ באמת הי' הכל א"י:

אך צ"ע לפ"ז אמאי דוקא מים סוף ואילך אמנם לדברינו א"ש דמצרים גם לעת"ל לא יהי' עלי' קדושת א"י כיון דאסרה תורה לדור במצרים אך יש להעיר בזה לפ"ד הר"א ממיץ ז"ל בס' יראים דס"ל דאין האיסור לדור במצרים כ"א בהיות שמה מצרים א"כ לעת"ל כשיכירו כולם מלכות השי"ת ממילא יתבטל האיסור מלשוב למצרים ושוב י"ל דגם במצרים תתפשט קדושת א"י ויש הרבה להאריך בזה ואכ"מ: