ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ וגו' עי' ברש"י ז"ל וברמב"ן ז"ל שחתר ליתן טעם למה הזהירה התוה"ק רק כשכבר נכנס לעיר מקלט ורוצה לשוב ולא הזהירה התוה"ק על תחילת דין גלות ועי' מ"ש בזה:

ולענ"ד הי' נראה בזה עפ"מ דמבואר בריטב"א מכות (ד' י"א ע"ב) ד"ה מידי גלות קא מכפר לת' קשית התוס' הא באמת גלות מכפר וז"ל לאו דגלות לא מכפרת כלל דודאי בכ"מ גלות מכפרת ולא לחנם אמרה תורה שיגלה לכאן אלא לומר דגלות לא מכפרא לי' להחזירו לפטרו מגוה"ד ומיתת כה"ג היא דעבדה כפרה לחודא עכ"ל נראה מבואר מדה"ק דבאמת בענין גלות יש שני ענינים אחד לפוטרו מעונש וב' להציל אותו מגוה"ד וזה שיתכפר על חטא השוגג סגי גלות גרידא אמנם להיות נפטר אף מגוה"ד להיותו נהרג עליו אם הורגו חוץ לע"מ זה רק ע"י מיתת כה"ג:

ומעתה י"ל דלא הוצרכה התוה"ק להזהיר קודם שנס אל עיר מקלטו שלא יקחו כופר דזה כבר נכלל בכלל הלאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח וכיון דצריך כפרה ואין כפרה אלא גלות הוי כמו רוצח במזיד דאינו מתכפר לו אלא במיתת ב"ד משא"כ מי שכבר גלה ונתכפר לו חטאו רק שמתירא מגוה"ד ה"א דמותר לגוה"ד לקחת ממנו כופר ולהשיבו לביתו קודם שימות הכה"ג לכן קמ"ל קרא דגם זה אסור:

איברא דלקושטא דמילתא אני מסופק בזה לדינא אם הלאו דכופר ברוצח בשגגה הוא גם על גוה"ד ולר"י דס"ל דמצוה ביד גוה"ד אף בהורג בשוגג נראה פשוט דהלאו קאי גם עליו אמנם לפי"מ דקיי"ל דבשוגג רק רשות ביד גוה"ד א"כ נראה פשוט דאם הרוצח נתפשר עם גוה"ד ורוצה ליתן לו ממון שלא יהרגנו ודאי הרשות בידו לקבל ממנו ואינו עובר בלאו רק א"ז מצילו מגלות וזה מוטל על הב"ד ולא על גוה"ד ועי' בר"מ ז"ל פ"א מה' רוצח ה"ב שכ' ברוצח במזיד דגם גוה"ד א"י למחול אמנם בפ"ה ה"א ברוצח שוגג כתב רק אזהרה על הב"ד ולא הזכיר כלל מגוה"ד נראה דס"ל כדאמרן כיון דרק רשות ביד גוה"ד בודאי יכול למחול לו את הח"מ ויכול לקחת ממנו ממון עבור זה. איברא דעדיין יש לעי' בזה אף לפ"ד הר"מ ז"ל דליכא איסורא על גוה"ד להתפשר עמו מ"מ יכול לחזור בו אח"כ ואם הרגו אח"כ ג"כ אין לו דמים אם יצא חוץ לע"מ קודם שמת הכה"ג ול"ש בזה ענין כופר כלל ואע"ג דאיסורא ליכא מ"מ אין פוטרו מח"מ שיש רשות ביד גוה"ד להרגו והבן היטב בפרט שבעיקר ד' הריטב"א ז"ל דס"ל דרק לענין מיתת גוה"ד תלי' במיתת כה"ג משא"כ לכפר לו את חטאו סגי בגלות גרידא מדעת הר"מ ז"ל נראה מבואר להיפוך דהא בהא תלי' דא"נ דנתכפר לו העון דגלות ממילא הגוה"ד נהרג עליו וזה הטעם דאחר מיתת כה"ג חייב עליו הגוה"ד מיתה ועי' פ"ז הי"ג שם וממילא קודם מיתת הכה"ג לא מתכפר לו עדיין חטאו:

וי"ל שזה באמת כונת התוה"ק דאפי' לאחר שגלה לע"מ ג"כ הב"ד מוזהרין שלא ליקח כופר שעדיין לא נתכפר לז עד מיתת הכה"ג ובגוה"ד ל"ש אזהרה זו כלל כיון דרשות ביד גוה"ד יכול לעשות כל מה שירצה אמנם נראה דאפי' אם נטל ממנו ממון מ"מ יכול לחזור בו אח"כ ואם הרגו אין לו דמים בפרט א"נ כדעת התוס' ור"מ ז"ל דלא נתכפר לו החטא עד מיתת הכה"ג:

והנה ממה שנתבאר לנו עד כה תשובה לדברי רבינו הגדול המהרש"א ז"ל שכ' בחא"ג במס' מכות ד' ע"ב ד"ה אחד הרג שוגג וא' הרג מזיד שכ' בזה"ל וקצת קשה דמשמע מזה שהרג בשוגג בלא עדים שהוצרך לגלות ולא ידענו על מה דהא הגלות לערי מקלט אינו רק מפני גוה"ד שיהרגנו ואם אין עדים בדבר האיך יהרגנו הגואל ואפשר לומר אם הוא מודה בדבר או שיתוודע הדבר ע"י קרובים ופסולים שפטור הגוה"ד אם יהרגנו עכ"ל:

והנה מ"ש דבמודה מעצמו פטור הגוה"ד אם יהרגנו ולכן שייך בו גלות קשה בעיני טובא שיהי' מהני הודאתו לפטור את הגוה"ד אם יהרגנו הן אמת שמצאנו כיו"ב להריטב"א ז"ל בריש מכות שנסתפק אם גולה ע"י עצמו אם נימא כיון דהוי כפרה גולה ע"י עצמו א"ד כיון דיש בדבר ח"מ אם יצא חוץ לתחום והרגו גוה"ד אינו גולה ע"י עצמו:

אך נראה דהריטב"א ז"ל ס"ל כיון דאם הב"ד יפסקו דחייב גלות עפ"י עצמו ויגלה ממילא הו"ל כהא דקיי"ל איסור בע"א יוחזק דאוכלו אח"כ חייב מלקות וה"נ כיון דנפסק עפ"י ב"ד להיותו גולה לכן כשישב מעיר מקלטו אם הרגו גוה"ד אינו נהרג עליו אבל שנימא דבשביל זה יתחייב גלות כיון דאם לא יגלה יכול גוה"ד להרגו וא"ל דמים זה לא מסתבר כלל כיון דהב"ד פוסקים לדינא דאינו נאמן עפ"י עצמו שהרג אה הנפש ואינו גולה מה"ט שוב כשהרגו גוה"ד יש לו דמים ול"ש לומר דיגלה מטעם זה לחוד שמא יהרגנו גוה"ד וכ"נ מדקדוק לשון הריטב"א ז"ל שכ' רק דאם ישוב מעיר מקלטו ויהרגנו גוה"ד א"ל דמים נראה דמקודם לכן יש לו דמים והיינו כנ"ל דאינו נאמן ע"י עצמו:

ואולי י"ל בדעת המה רש"א ז"ל דס"ל כיון דענין זה דפטרה התוה"ק את הגוה"ד הוא מצד כי יחם לבבו ולכן כיון דבעיני אנשים כשבא אחד והודה שהרג את פלוני מאמינים לו דאין אדם בודה על עצמו דבר כזה לכן שייך הפטור דכי יחם לבבו ואין עליו עונש כשהרגו גוה"ד אע"ג דמדינא אינו נאמן:

וי"ל בזה דעת רש"י מכות (ד' ה' ע"א) שפירש הא דבעידנא דאסהידו עדים לאו בר קטלא הוא משום דא"ב מודי ומפטר ובתוס' תמהו ע"ז דא"כ כל ח"מ ב"ד יודו ויפטרו ולהנ"ל י"ל דבאמת מוב"ק אינו פטור אלא כשמתחייב עצמו דבר מה בהודאתו ולכן דוקא בהורג את הנפש דעכ"פ מתחייב בהודאתו אם יהרגנו גוה"ד יפטר לכן הוי הודאתו הודאה לפטרו אם אח"כ באו עדים משא"כ בכל ח"מ אך כ"כ במק"א דאע"ג דפטור גוה"ד הוא מצד כי יחם לבבו מ"מ ה"ד היכא דחייב גלות מדינא אז מהני הסברא דכי יחם לברי לפטרו מגלות משא"כ היכא דפטור מגלות ל"מ הטעם דכי יחם לבבו לפוטרו מגלות והראי' בזה ממיתת כה"ג לאחר דיגמ"ד קודם שגלה דאס הוא גוה"ד נהרג עליו וא"כ ה"ה אם מודה מעצמו אם נימא דא"נ לענין גלות ה"ד דאינו מהני לפטור גוה"ד וד' המהרש"א צע"ג לענ"ד:

אמנם עיקר קשית המהרש"א ז"ל דפשיטא לי' דכל ענין גלות הוא רק משום שלא יהרגנו גוה"ד מבואר להדיא בתוס' וריטב"א ור"מ ז"ל להיפוך דענין גלות הוא כפרה ואפי' במקום דליכא גוה"ד כלל הב"ד גולין אותו לעיר מקלטו:

ובזה י"ל מה דקשה לכאו' על הריטב"א ז"ל דמסופק אם גולה ע"י עצמו הא גמ' ערוכה בשבועות (ד' ח' ע"א) דמקשינן בגמ' שפכ"ד נמי ה"ד אי במזיד בר קטלא הוא אי בשוגג בר גלות הוא ותרצינן במזיד ולא אתרו בי' בשוגג ולא אתידע לי' מבואר מד' הגמ' דאם הי' אתידע לי' לא הי' מכפר לי' עד שיבא לב"ד ויודה שהרג את הנפש כדי שיגלה ותהוי לי' כפרה ומוכרח מזה דגולה ע"י עצמו אמנם לדברינו א"ש דהריטב"א אינו מסופק אלא משום גוה"ד א"כ הכא דאם אתידע לי' שהרג בשוגג את הנפש ושום אדם א"י מזה י"ל דמחויב לבא לב"ד לומר שהרג את נפש אחת מישראל וחייב גלות דבכה"ג שאין נודע לשום אדם למי הרג אינו מתירא מגוה"ד ואינו פתוי בי' דיני נפשות כלל ושוב גולה ע"י עצמו:

ובאמת נבוך אני בעיקר דין גלות מה הוא אם בעצם הוא עונש כמו מיתה או מלקות רק שמכפר ג"כ כמו מיתה ומלקות או הוא בעצם כפרה ועי' בתוס' מכות (ד' ט"ז ע"א) בד"ה אי דקטלה קלבד"מ שהקשו הא י"ל דמיירי שהרגה בשוגג נראה דפשיטא להו דבשוגג ל"ש קלבד"מ וגלות אינו פוטר ממלקות ע"כ דס"ל דגלות הוי כפרה בעצם ואינה בגדר עונש ולכן ל"ש בזה קלבד"מ לפטור מלקות דעבירה אחרת וא"ש בזה מה שאקשה בת' הרי"מ חו"מ על הא דילפינן מתנא דבי חזקי' דבכ"מ ח"מ שוגגין פטורין דמ"ר מרוצח דתמיד יש עונש דבמזיד בלא התראה מכניסין לכיפה ובשוגג איכא גלות ולכן פוטר מתשלומין משא"כ בכל ח"מ שוגגין מנ"ל דפוטר מתשלומין:

אמנם להנ"ל א"ש דגם ברוצח בשגגה ל"ש קלבד"מ כלל דמצד גלות ל"ש קלבד"מ כיון דהוא רק כפרה ולא עונש ומצד דאם הרגו גוה"ד א"ל דמים זה אינו בגדר עונש כיון דאינו חיוב [וד' רש"י ז"ל שפי' דמצוה ביד גוה"ד היינו אפי' ברוצח בשגגה תמוהין ועי' במל"מ ר"ה רוצח] ולכן שפיר ילפינן מזה לכל ח"מ שוגגין דפטורין אמנם ממה דנראה מבואר בר"מ ז"ל דגלות דינו כד"נ לענין כ"ג וכן לענין הלנת הדין עי' בפי"א מה' סנהדרין ה"ד נראה דגלות אינה כפרה אלא עונש והוי כמו ד"נ ממש בכל פרטיו:

וראיתי למורי הגאון המובהק ז"ל בס' ישועות ישראל ס"ב סק"א הביא בשם ת' הגאונים שכ' דמלקות דאורייתא ליכא האידנא משום דקיי"ל דהוסיף לו רצועה אחת ומת הר"ז גולה מכאן למדין שאין מלקין מלקות דאורייתא שאם נתחייב גלות כיצד הוא עושה ולהיכן הוא גולה וכו' וצריכות לכה"ג ואלו מצות תלוים זב"ז כלומר כיון דאין גלות האידנא גם מלקות אינו נוהג ומורי הגז"ל תמה על מ"ש דצריכין לגלות כה"ג הא משנה ערוכה להיפוך במכות (י"א ע"ב) דגומרין דין גלות בלא כה"ג לכן עשה ט"ס מזה וצ"ל בלא כהן והיינו משום דדין גלות כד"נ שאם אין כהן עומד ומשמש ע"ג מזבח אין ד"נ נוהג וה"ה חייבי גלות והנה אם נבוא להגי' יותר נכון להגי' בלא כ"ג והיינו כ"ג סנהדרין כמו דקיי"ל דגלות צריך סנהדרי קטנה עכ"פ לדונו בגלות וזה א"א בזה"ז אם לא שנימא דס"ל דכמו דמשכח"ל סמיכה בזה"ז לדון דיני מלקות בג' ה"ה דמשכח"ל סנהדרי קטנה לדון ד"נ לכן צריך לבוא רק לטעם משום דליכא כהן:

אך באמת נלענ"ד לקיים דברי הגאונים בלי הגהה ונאמר דס"ל דבאמת דין גלות אינו נוהג אלא בזמן שיש כה"ג ויוכל להתקיים בי' קרא דוישב שם עד מות הכה"ג דהרי מבואר בסנהדרין (ד' י"ח ע"ב) דמקשינן בגמ' ואימא ה"נ [והיינו היכא דלית לי' תקנתא לא לגלי] ותרצינן אמר קרא לנוס שמה כל רוצח אפ"י כה"ג במשמע עכ"פ לא נשמע מזה אלא בזמן דאיכא מקדש וכה"ג אז אפי' אם אירע מקרה שאינו ניצול במיתת כה"ג ג"כ שייך גלות אבל שנימא דשייך דין גלות גם בזמן דל"ש כה"ג כלל ולא יוכל להתקיים כלל הקרא דוישב שם עד מות הכה"ג זה צריך ראי' גדולה ומסברא נראה דל"ש דין גלות וצדקו דברי הגאונים ז"ל:

איברא דאכתי יש לעי' בזה דהרי נראה פשוט בפירושא דגמ' סנהדרין הוא דא"נ דאינו חייב גלות אם הרגו גוה"ד נהרג עליו דאל"כ מוכרח הוא להגלות משום גוה"ד וא"ז קילא לגבי' וע"כ דסד"א דהיכא דלית לי' תקנתא במיתת כה"ג א"ח גלות ואין עליו חומר דין גוה"ד א"כ א"נ דלקושטא דמילתא בזמן דלא שייך כה"ג ליכא דין גלות א"כ ממילא ל"ש גם דיני גוה"ד וא"כ שוב צריך לנהוג דין מלקות וצ"ל בדעת הגאונים ז"ל דס"ל דאע"ג דאין דין גוה"ד נוהג היינו רק שיהי' רשות ביד גוה"ד להרוג ואיסורא איכא להרוג אותו אבל שיהי' לו דמים אם הרגו זה אא"ל כיון דעכ"פ שייך הסברא דכי יחם לבבו ולכן הכריחו מזה דאינו נוהג האידנא דין מלקות ולפ"ז נראה שדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל בהדיא דנוהג דין מלקות בזה"ז אם איכא ב"ד סמוכין כמושכ"ל וכ"נ דעת רש"י ז"ל בסנהדרין (ד' ז' ע"ב) בהא דאמר ר"ה אפיקי לי מנאי מקל ורצועה וברש"י ז"ל רצועה למלקות ומקל למ"מ עד שיחזור בו ול"ת לד' הגאונים היינו משום דס"ל דכיון דלא נוכל לקיים הקרא דוישב שם עד מות הכה"ג ל"ש דין גלות כלל והו"ל כאילו פטור מגלות ולכן אם הרגו הגוה"ד נהרג עליו דהיכא דפטור מגלות לא פטרינן את הגוה"ד משום כי יחם לבבו ועי' בישועות ישראל שם בשם רבינו ירוחם שכ' בפשיטות דגם האידנא שייך דינא דגוה"ד ויש להרחיב הדיבור בכל ענינים אלו וכתבנו רק ראשי פרקים לעורר לבב התלמידים: