בנדרים (דף ח' ע"א) ואמר ר"ג אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מס' זו נדר גדול נדר לאלוקי ישראל והלא מושבע ועומד הוא וא"ש חלה ע"ש וכו' הא קמ"ל כיון דא"ב פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית משו"ה חייל שבועה עלי' עכ"ל הגמ' ועי' בר"ן ז"ל שהקשה על הא דמקשה הגמ' והלא מושבע ועומד הוא וכו' כיון דאמרת דנדר הוא ונדר חל על שבועה ועי' מ"ש הר"ן ז"ל בזה:

ולדעתי יתכן הדברים בשנדקדק הלשון נדר גדול שנדר לאלוקי ישראל מה הכוונה בזה אמנם הענין נראה עפ"מ דמבואר בספרי מה הפרש בין נדרים לשבועה כנודר בחי' המלך בשבועה כנשבע במלך עצמו והנה ברמב"ן ז"ל מבאר הדברים עפ"י סוד ועי' בפי' על הרמב"ן ז"ל מה שכתב בזה:

אמנם להבין הענין עפ"י פשוטו נראה הכוונה דנדרים היינו מתפיס בדבר הנדור לגבוה דהיינו בהקדש והם מצות דאורייתא שזה נקרא בחינת חי' המלך והכוונה דהנה אין מלך בלא עם ומלכותו של השי"ת נתגלה ונתגדל עיד"ז שישראל מקיימין מצותיו שהן עטין דאורייתא ועיד"ז מתקשרין להשי"ת ולכן המצות של ישראל הם נותנין חיות למלכות השי"ת וזה נקרא חי' המלך אמנם השבועה שהיא בשם או בכינוי הוא במלך עצמו (ועי' בספרי דבי רב להגאון מהר"ד פארדי ז"ל שכ' משום דבקרבנות כתיב ריח נחוח לד' ולכן הוי בגדר חי' המלך ואם כוונתו כפשוטו דבריו לא יתכנו לענ"ד אמנם י"ל שגם כוונתו כמו"ש בענין קרבנות וריח ניחוח הוא ג"כ רק מפאת המקריבים ודו"ק היטב כי אין רצוני להאריך בזה):

ומעתה נראה דזה רק בנדר בדבר הרשות או אפי' לעשות מצוה משא"כ בנודר שישכים וישנה בתירה אז הוי הנדר נדר גדול והיינו גדול משאר נדרים שהם רק בחינת חי' המלך אמנם הכא הוי הנדר ג"כ בחינת נדר לאלוקי ישראל דתורה וקב"ה חד הוא דתורה שמו של הקב"ה והאומר אשכים ואשנה פרק זה או מס' זו מקשר את עצמו לתורה ולהשי"ת והוי בחינת שבועה ולכן מקשינן בגמ' כיון דאמרת דנדר זה גדול כמו שבועה א"כ צריך שיהי' לו אותה מעלה של שבועה שלא יהי' חלה על שבועה דה"ס וע"ז תרצינן דמצד שבועת הר סיני מצי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית:

ובאמת כשנעי' בעומק דקדוק לשון ר"ג אמר רב דנקט אשכים ואשנה "פרק זה" או "מס' זו" דנקט פרק ומסכת נראה שדבר גדול כוון בזה דהן אם אומר על משנה והן על גמ' הוי בכלל נדר לאלוקי ישראל שעיקר התקשרות השי"ת לישראל הוא ע"י תורה שבע"פ שנתנה תורה לחכמי הדור לחדש בה ולברר את התורה שבכתב עיד"ז נעשה הקשר ישראל וקב"ה ואורייתא וכבר כתבנו במק"א ביאור ד' הירושלמי סנהדרין פרק ד' ה"ב אלמלי היתה התורה נתנה חתיכה לא היתה לרגל עמידה שנאמר וידבר ד' אל משה לאמר עכ"ל ותמי' מאוד:

אמנם לדעתינו נראה דהנה ידוע דישראל נחלקו, לתורה, ועבודה וגמ"ח, וזה בחי' ראש דהוא מוח מקור הדעת ולב דהוא עבודה ורגל דהוא ממון כמאמרם ז"ל על והיקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמעמידין אותו ע"ג רגליו והנה עיקר תכלית ישראל להזדכך כמלאה"ש ע"י לימוד התורה והמצות והתקשרות להשי"ת אמנם במה יזכו המון מאחב"י להתקשר להשי"ת כבר ביארו חז"ל הדבק בשכינה ע"י שמשיא בתו לת"ח ומהנהו מנכסיו ומחזיק ידי ת"ח והיינו שעיד"ז שמחזיק את הת"ח שיכולין לפרש התורה ולהרבות תורה שבע"פ גם המה נדבקין בשכינה:

אמנם ז"ד לפי שלא נתנה התורה חתוכה היינו מפורשת באה"ט וכל אות ואות שבתורה צריכה לתורה שבע"פ משא"כ אם היתה התורה נתנה חתוכה היינו שהי' הכל מפורש באה"ט ולא הי' צורך לתורה שבע"פ ולחכמים שיפרשו את התורה ולעשות תורה שבע"פ לא היתה לרגל עמידה היינו לישראל שהם בחינת רגלים היינו עמוד גמ"ח לא הי' להם עי"ד מה לזכות לכתר תורה להיות דביקין להשי"ת:

וזה כוונת הירושלמי אלמלי היתה נתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה שנאמר וידבר ד' אל משה לאמר עפמ"ש המפרשים דהבדל בין דיבור לאמירה דדיבור הוא תורה שבע"פ ואמירה הוא תורה שבכתב והכוונה דהקב"ה אע"פ שאמר למשה רק המצוה שיאמר לישראל מ"מ הי' באמירה זו התפשטות כל תורה שבע"פ שמרע"ה למד באמירה זו עפ"י הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן וזה הבדל שבין דיבור לאמירה שאמירה הכוונה על ענין פרטי אמנם דיבור הוא כללי ולא נתפרש מה והיינו כל אמרות השי"ת למרע"ה הי' בחינת דיבור שכולל הרבה דברים שלא נאמרו בפירוש וזה הפירוש וידבר ד' אל משה היינו כי למשה הי' בחינת דיבור אע"פ שהי' רק לאמר לישראל הדיבור הפרטי וי"ל יותר דמה שלמד משה רבינו ע"י הי"ג מדות ואמר לישראל כ"ז נעשה אצל ישראל תורה שבכתב כדעת הר"מ ז"ל דכל דרבנן הוא בכלל ל"ת לכן אע"ג שלמרע"ה הי' בבחינת דיבור מ"מ מה שמשה רבינו אמר אח"כ לישראל הי' בבחינת אמירה שנעשה תורה שבכתב דהיינו התפשטות דיבורו של השי"ת לישראל ועי' במד"ר איכה כי מאסו את תורת ד' צבאות זו תורה שבכתב ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבע"פ והכוונה. ג"כ כנ"ל דאע"ג דאמירה היינו תורה שבכתב מ"מ לפי האמת גם תורה שבע"פ נקראת אמירה דע"י תורה שבע"פ נתקדש הקב"ה ע"י ישראל שזה מקשר את ישראל בקדושתן להקב"ה:

ובזה יש לפרש הקרא האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי דהיינו הת"ח הגדולים שהם בחינת שמים מקבלים תורה שבע"פ והמה משפיעים להמון בנ"י שמכונים בשם ארץ תורה שבע"פ וזה ותשמע הארץ אמרי פי היינו תורה שבע"פ נעשה תורה שבכתב אצל ישראל ועיקר התקשרות ישראל לתורה שבע"פ הי' בימי מרדכי ואסתר שאז קיימו וקבלו עליהם אמונת חכמים בתורה שבע"פ אמנם במתן תורה הי' רצונם לקבל רק תורה שבכתב אבל על תורה שבע"פ הי' אנוסים כמבואר במדרש ויען שדרשו חז"ל האד בשבועה פרט לאנוס לכן על מה שאינו מפורש בתורה שבועה חלה עליו דאינו בגדר מושבע ועומד מה"ס כיון דלא היתה הקבלה ברצון ואע"ג דקיימו וקבלו בימי אחשורוש נראה דקבלה זו לא היתה בשבועה ולכן חלה שבועה ע"ז [ועוד י"ל דדוקא שבועת ה"ס שהי' שם כל נשמת ישראל לכן שייך על כל ישראל הענין דמושבע ועומד משא"כ מה שקבלו עליהם אח"כ נהי דחל הקבלה גם עלינו מ"מ שבועה חלה על זה ודו"ק]:

ויש להכריח זה מהא דאיתא בנדרים שם ואמר ר"ג אמר רב מנין שנשבעין לקיים המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקיך וכו' הא קמ"ל דשרי לזרוזי נפשי' וקשה מ"ר מדוד המלך דהי' קודם שקבלו ישראל את התורה ברצון והי' יכול לחזור מקבלת התורה א"ו דאין נפ"מ כלל בין קודם ימי אחשורוש לאחר ימי אחשורוש דעל תורה שבכתב גם קודם לכן הי' מושבעין ועומדין ועל תורה שבע"פ גם היום אינן מושבעין ועומדין:

איברא דעדיין אינו מתישב הא י"ל דדוד נשבע לקיים תורה שבע"פ שע"ז אינו מושבע ועומד מה"ס ונראה מדקאמר נשבעתי וגו' משפטי צדקיך נראה דקאי על תורה שבכתב ולכן מקשה הגמ' והרי מושבע ועומד הוא ובזה א"ש מה דיש להעיר בקושית הגמ' הנ"ל הא י"ל דדוד נשבע לקיים את מצות של תורה שיכול לפטור מהן כגון ציצית וכיו"ב ונשבע שיכניס עצמו לידי חיוב לקיים מצות אלו אמנם להנ"ל א"ש דהלשון לשמור משפטי צדקיך נראה שנשבע על מצות ומשפטים הקבועים בתוה"ק לקיימם ושפיר מייתי הגמ' ראי' דשרי לזרוזי נפשי':

וי"ל בזה מה דמצאנו בנחמי' י' ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת אלקים וגו' אע"ג דמושבעין ועומדין מה"ט וגם כבר קיימו וקבלו בימי אחשורוש מ"מ הי' חל שבועה בכולל משום שנשבעו ללכת בתורת השם והיינו לעשות טלית בן ד' כנפות שיתחייב בציצית וכיו"ב לבנות בתים לעשות בהן מעקה וע"ז חלה שבועה ממילא חל הכל בכולל ולכן לא מייתי הגמ' בנדרים ראי' מזה דשרי לזרוזי נפשי' דשם באמת הי' שבועה בפועל ומלבד זה התם נשבעו גם על איסורי דרבנן שקבלו עליהם כגון מקוממ"כ בשבת וכיו"ב ויש להאריך עוד בכ"ז ואכ"מ: