עתה אעתיק אשר כתבתי זה זמן כביר ליד"נ הגאב"ד דק' וויערושאוו מוהר"ש משה שליט"א לברר ענין מעילה בקונמות מכתבו היקר קבלתי ושמחתי בשלומו ועד"ת אשר נתקשה כת"ה בד' הר"ן שבועות ד' כ' ע"ב בהא דאיתא בגמ' שם כיום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם אצטריך לי' סד"א כיון דכי לא נדר נמי אסור וכו' וכתב רש"י דלא גרס כיון דמדרבנן אסור דאפי' אי הוי דאורייתא הא נדר חל על דבר מצוה כדבר רשות עכ"ל וכתב ע"ז הר"ן ז"ל דיש לקיים הגירסא דכי אמרינן נדרים חלין ע"ד מצוה ה"ד בביטול מצוה אבל בקיום מצות ל"ת לא וכו' ואע"פ שהשבועות חלות לדעת ר"י בן בתירא אף בקיום ל"ת כדאיתא בפרקין התם ה"ט מפני שחדשו חיוב קרבן משא"כ בנדרים דליכא התחדשות הילכך דוקא משום דדרבנן הוא הא מדאורייתא אין הנדר חל עליו אתד"ק. מבואר מדבריו הק' דלכן בנדרים א"ח לקיים מצות ל"ת כיון דליתני' התחדשות ע"י הנדר משא"כ בשבועה דאיכא התחדשות קרבן לכן ס"ל לריב"ב דחל לקיים ותמה כ"ת לפ"מ דפסק הר"מ ז"ל בפ"ד ממעילה ה"ט דיש מעילה בקונמות א"כ גם בנדר איכא התחדשות קרבן מעילה ודמי' ממש לשבועה והוא קושי' ראוי' לו:

והנה לכאו' י"ל על קושית כת"ה דגברא אגברא קרימת ומנ"ל דהר"ן ז"ל פוסק להלכה כהר"מ ז"ל דיש מעילה בקונמות וכנראה הוא פלוגתא דרבוותא דהנה באס"ז לכתובות בסוגיא דהמקדיש מע"י אשתו באמצע ד"ה אלא אמר ר"א קונמות קאמרת שאני קונמות דקה"ג נינהו וכדרבא וכו' הביא ד' רש"י ז"ל במהד"ק בזה"ל ותנא קמא דאמר נמי קונם א"צ להפר משום דמעש"י משועבד לבעל קסבר דקונמות לא הוי כקה"ג דיפקעו שיעבודא דס"ל כמ"ד בשבועות יש מעילה בקונמות וכיון דאית בהו מעילה נפקי לחולין דאין מעילה בכ"מ אלא שינוי שמוציא לחולין וכיון דנפקי לחולין לא הוי כקדה"ג ור"א דאמר אליבא דריו"ח בן נורי קונמות כקדה"ג קסבר אין מעילה בקונמות עכ"ל מבואר מד' רש"י, ז"ל דת"ק וריב"נ פליגי אי יש מעילה בקונמות וכיון דהלכה כריב"נ ממילא מבואר דרש"י ס"ל להלכה דאין מעילה בקונמות וכ"כ שם באס"ז בשם הרשב"א דטעמא דת"ק משום דס"ל יש מעילה בקונמות ולאו כקדה"ג הן וא"כ הרי לפנינו דעת רש"י ורשב"א להלכה דאין מעילה בקונמות א"כ י"ל דגם הר"ן הכי ס"ל ונסתרה קושיתו:

ואם כנים הדברים יש אתנו לומר דגם התוס' מודים לסברת הר"ן דיש לחלק בין היכא דאיכא התחדשות דחיוב השני חל על איסור הראשון והא דהקשו התוס' מריב"ב ולא ת' כד' הר"ן ז"ל היינו משום דס"ל יש מעילה בקונמות וא"כ גם בנדר איכא התחדשות קרבן מעילה אך לכאו' יש להכריח שדעת התוס' אינו כהר"ן דמטעם דאיכא התחדשות בהשבועה ס"ל לריב"ב דחייל על קיום איסור מדכתבו בזה"ל אבל באומר קונם שלא אוכל נבילות או שלא אוכל ביוה"כ אינו חל מצד א"א חל ע"א וע"ז כתבו דלר"י ב"ב חייל עיי"ש נראה מבואר מד"ק דלריב"ב אף באומר קונם שלא אוכל ביוה"כ חל הנדר וא"נ דס"ל דבעי התחדשות מה שאינו באיסור הראשון דלכן חל האיסור השני א"כ בנשבע שלא אוכל ביוה"כ אמאי יהי' חל הא כיון דגם באכילת יוה"כ איכא קרבן א"כ ליכא התחדשות בנדר מה שאינו באיסור הקדום ושוב גם לריב"ב לא אמרינן אחע"א א"ו דהתוס' לא נחתו לזה בדעת ריב"ב:

אמנם לאחר העיון י"ל דאין זה ראי' דהנה המחנה לוי הקשה על התוס' במ"ש דקונם שלא אוכל ביוה"כ אינו חל לרבנן כיון דא"א חע"א הא שלא אוכל בכזית ויוה"כ בככותבת ושיטת התוס' דעל ח"ש חלה שבועה ונשאר בצע"ג אמנם באמת הדבר נכון מאוד עפמ"ש הפרמ"ג או"ח סי' תרי"ב סק"ב דביוה"כ גם על ח"ש אינו חל שבועה מצד דעשה דועיניתם איכא גם בח"ש ולאו על עשה אינו חל וא"כ ד' התוס' פשוטין דשפיר לרבנן לא מצי לחול השבועה על איסור יוה"כ כיון דגם בח"ש איכא עשה דועיניתם:

ולפי"ז א"ש מאוד ד' התוס' שכ' דלריב"ב חל מצד דאיכא התחדשות קרבן דא"ל הא גם משום יוה"כ איכא קרבן ז"א דלענין קרבן בעי ככותבת ושפיר השבועה מוסיף קרבן ובאמת ביוה"כ איכא גם התחדשות מלקות כיון דמשום יוה"כ לא לקי דהוי רק ח"ש רק משום דהתוס' כתבו גם על נבילות דחל אליבא דריב"ב צ"ל דהתוס' ס"ל יש מעילה בקונמות ואיכא התחדשות קרבן ועי' היטב בכ"ז כי הד"נ בס"ד:

אך לאחר העיון יש להביא ראי' שדעת הר"ן דקיי"ל יש מעילה בקונמות דהנה דעת הר"ן חולין פ' גה"נ דפ"ר באיסה"נ מותר דרק מתכוין להנות הוי הנאה אבל אינו מתכוין להנות לא אסרה תורה ותמהו עליו מהא דמודר הנאה ממעין דאסור לטבול בו בימות החמה ואע"ג דאינו מתכוין להנות ולא נאמר דבר ברור בזה אלא אם נימא דהר"ן ז"ל ס"ל יש מעילה בקונמות ומבואר בפסחים ל"ג ע"א דבמעילה גם דשא"מ אסור ולכן במודה"נ אסור אף אינו מכוין וא"כ מוכח דהר"ן ז"ל סובר יש מעילה בקונמות וא"כ הדרא קושית כ"ת לדוכתא אך באמת גם בדבר זה יש לעי' אי במעילה אסור גם דשא"מ ומד' הר"מ ז"ל רפ"ו מה' מעילה דגם במעילה בעי מתכוין להנות נראה דלהלכה גם לענין מעילה בעי דוקא מתכוין להנות:

וכבר הצעתי לפני מורי גאון ישראל הרב מקוטנא שליט"א שד' הר"מ ז"ל נובעים מתוספתא פ"ב דמעילה שמבואר כן דאחד מתנאי המעילה דבעי מתכוין להנות וא"כ אפי' א"נ דיש מעילה בקונמות ג"כ אינם מתורצין ד' הר"ן הנ"ל וצ"ל כמו"ש האחרונים דלכן במודה"נ מהמעי' אסור בימות החמה דנהי דבשעת המצוה מכוין רק למצוה והוי ההנאה דבר שאינו מתכוין מ"מ כיון דההנאה נמשכת גם אחר יציאתו מהמים ואז שוב ליכא מצוה וא"כ בטח יכוין להנאה ולכן אסור:

אך לקושטא דמילתא אע"פ שמד' הר"ן אלו אינו מוכרח דס"ל להלכה דיש מעילה בקונמות אבל הדבר מבואר בר"ן נדרים (ד' ל"ה ע"א) ד"ה וחכמים אומרים כ' בזה"ל ולענין הלכה קיי"ל כר"מ דיש מעילה בקונמות דהא ר"נ פשיט לי' לרבא ממתניתן שיש מעילה וכו' הילכך קיי"ל דיש מעילה בקונמות עכ"ל [ובאמת הר"ן שם נסתפק בהא דקיי"ל יש מעילה אי יוצא לחולין ע"י מעילה או לא עיי"ש ולא ס"ל דפירוש הגמ' כתובות הנ"ל כרשב"א ז"ל דזה בזה תלי' דלמ"ד יש מעילה בקונמות יוצא לחולין רק דאפי' אי אמרינן יש מעילה ג"כ י"ל דאינו יוצא לחולין בלא פדיון:

ובעיקר ספיקו דהר"ן אי יוצא לחולין נראה מסברא דבזה בודאי נכונים דברי רש"י ורשב"א ז"ל דא"נ דיוצא לחולין ע"י מעילה א"כ ל"צ להפר מצד שמא יגרשה אך בכ"ז להכריח מדאינו יוצא לחולין ע"כ דאין בו מעילה ג"כ אינו הכרח די"ל דקדה"ג הוא דיש בו מועל אחר מועל ויש לעי' הרבה בזה כי מד' הר"מ ז"ל נראה דגם ק"ד מפקיעין מידי שיעבוד כמבואר בפ"ז מערכין וא"כ ע"כ דחולק על רש"י ורשב"א ז"ל גם בסברא זו דאע"ג דיצא לחולין ע"י מעילה מ"מ מפקיע מידי שיעבוד]:

יהי' איך שיהי' כיון דמבואר מהר"ן ז"ל דסובר להלכה דיש מעילה בקונמות א"כ קושית כ"ת עצומה דאמאי בנדר לקיים איסור לא חל כיון דג"כ איכא התחדשות קרבן מעילה והוא קושי' גדולה:

לכן נלענ"ד לת' קושית כ"ת ויפשט עפ"ז מה שנסתפק המל"מ בפ"ד ממעילה בהא דקיי"ל יש מעילה בקונמות אי דוקא באיסורי הנאה דדמי' להקדש או אף באיסורי אכילה גרידא ג"כ יש מעילה ומד' הר"ן מוכח דאיסור אכילה גרידא אין מעילה בקונמות וא"כ שפיר כתב הר"ן דבנדר אינו חל לקיים כיון דליכא התחדשות וי"ל יותר דאפי' בנדר הנאה מערלה וכה"כ דאסורין בהנאה ג"כ אינו חל הנדר משום דליכא התחדשות ואין לומר הא באיסה"נ איכא התחדשות קרבן מעילה לפמ"ש המל"מ עוד שם לחקור דהא דיש מעילה בקונמות ה"ד באוסר נכסיו על חבירו דהוי דומה להקדש כיון דיכול להקדישם ה"ה דיש מעילה בקונמות משא"כ כשאוסר נכסי חבירו עליו ל"ש בי' מעילה כיון דאינו יכול להקדישם:

ומעתה י"ל לפ"ד הסוברין דאיסה"נ הוי אינו שלו וממילא א"י הקדישן א"כ ממילא באסרן עליו אין מעילה כיון דא"י להקדישו ליכא מעילה בקונם וא"כ צדקו ד' הר"ן מכל צד דבנדר לא משכחת כלל שיהי' חל לקיים בין באיסורי אכילה בין באיסורי הנאה כיון דבכל גווני אינו דומה להקדש ליתני' בי' מעילה וז"נ בס"ד:

אך באמת ד' המל"מ תמוהין בזה שרצונו לומר דבאוסר נכסי חבירו עליו ליכא מעילה והרי ממקומו מוכרע להיפוך דהרי שם בנדרים (ד' ל"ה ע"א) פשיט לי' ר' נחמן לרבא דיש מעילה בקונמות מהא דתנן במתניתן תיפול הנאה להקדש למימרא כהקדש מה הקדש יש בו מעילה אף קונמות יש בהן מעילה ובמשנה קתני המודר הנאה מחבירו וע"ז קאי הא דתיפול הנאה להקדש א"כ מבואר להדי' דאוסר נכסי חבירו עליו איכא מעילה וא"כ ה"ה באוסר עליו איסה"נ אית בהו מעילה וא"כ שוב יקשה על הר"ן דמסתם לה סתומי דבנדר א"ח לקיים הא באיסה"נ איכא התחדשות קרבן מעילה:

והנה חכם אחד כתב לי לה"ר שדעת התוס' כמו"ש המל"מ דבאוסר נכסי חבירו עליו ליכא מעילה מד' התוס' נדרים ל"ד ע"ב בד"ה ואמר ככר זו הקדש שכ' להקשות הא אין אדם מקדיש דבר שלב"ל עיי"ש שהאריכו בזה וקשה הא לפמ"ש התוס' בעצמם לעיל מני' בד"ה היתה לפניו דרבא מיירי באומר קונם ולא בהקדש דאין ענינו לכאן אלא בקונמות מיירי וא"כ מה הקשו אח"כ הא בקונם יכול לאסור גם דבר שא"ש א"ו דס"ל כהמל"מ דבאוסר עליו דבר שא"ש ליכא מעילה וא"כ הקשו שפיר איך אמר רבא דמעל כיון דא"א מקדיש דבר שא"ש ה"ה דליכא מעילה בקונמות את"ד ולענ"ד כיון דמסוגי' שכתבנו לעיל מבואר להיפך ע"כ דאין זה כונת התוס':

אמנם כונת התוס' נראה לי דהנה רבא מיירי באומר ככר זו הקדש ואסר לה אכ"ע וא"כ אפי' לפ"ד התוס' דמיירי בקונם מ"מ כיון דלא אמר עלי מיירי בקונם כללי ורוצה לאסרה אכ"ע וא"כ שפיר הקשו התוס' אמאי בנטלה לאכלה מעל הא אא"א דבר שא"ש א"כ אכ"ע לא מצי אסר לה וא"כ ממילא אין הנדר חל דנדר שבטל מקצתו בטל כולו וזה נראה ברור בכונת התוס' בס"ד:

אך לכאו' יש לסתור זה על פי מה שחקר בס' קול יעקב דהא דאמרינן דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ה"ד היכא דניתר מקצתו בהתרת חכם משא"כ היכא דמקצתו אינו חל כלל לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ועל מה שיכול לחול חל הנדר וא"כ ה"נ נהי דאסר לה אכ"ע מ"מ לגבי דידי' חל הנדר ושוב ל"ק קושית התוס':

אמנם באמת נראה דזה אינו דעד כאן לא כתב הקול יעקב דלא אמרינן נדר שהותר מקנתו הותר כולו היכא דלא חל כלל ה"ד דעכ"פ אותו המועט שחל הוא באופן שרצה שיחול ההקדש משא"כ אם עיד"ז שבטל מקצתו גם על המיעוט שיכול לחול ההקדש ישתנה הדין בו בכה"ג בודאי הקול יעקב מודה דבטל מכל וכל דבכה"ג לא רצה להקדישו וא"כ הכא כיון דהוא אמר ככר זו הקדש והי' רצונו לאסרו בקונם כללי דהוי קדושת בדה"ב ויש לה פדיון וא"נ דחל עליו בלבד יהי' דינו כקונם פרטי ואין לו פדיון ובכה"ג לא רצה לאסרו עליו וא"כ פשיטא דאמרינן דבטל כולו:

אך יש לעי' עוד בזה דנהי דהקצוה"ח ס' קנ"ז כתב כן בפשיטות לחלק בין קונם כללי לפרטי דבקונם כללי הוי קדושת בדה"ב ויש לו פדיון ובקונם פרטי אין בו פדיון מ"מ מד' רש"י והרשב"א שהביאנו לעיל מבואר להדיא דאפי' בקונם פרטי למ"ד יש מעילה בקונמות יש לו פדיון ודינו כקדושת בדה"ב וכן מבואר ברש"י יבמות ד' פ"ח ע"א ד"ה אי קסבר יש מעילה בקונמות דבקונם פרטי ג"כ הוי כי קדושת בדה"ב עיי"ש וא"כ שוב דמי ממש לנידון הקול יעקב וא"כ שוב לא אמרינן דבטל כולו והדר"ל הקשי' על התוס' אך לפ"ז באמת יהי' מוכרח מכאן כהצד השני דהקול יעקב דגם בכה"ג אמרינן דבטל כולו ובח' למס' שבועות (ד' כ"ג ע"א) בתוס' ד"ה כגון דאמר שלא אשתה כתבנו לה"ר ברורה שדעת הרשב"א ז"ל דגם בנדר דבטל מקצתו מצד דאין לו חלות כלל בטל כולו מד' הרשב"א שם שכ' בזה"ל איכא למידק לדעת רש"י ז"ל שכ' למטה גבי לא אוכל ואכל נבילות וטריפות דאפי' באומר סתם שלא אוכל מיקרי כולל א"כ הכא באכל ושתה לחייב תלת חד אאכילה ושתים אשתי' כשחזר ואמר שלא אוכל הרי אסור בשתי' וכולל דברים לי כגון אכילה עם שתי' ולחייב תרתי אשתי' ואולי במתניתן תנן אכל ושתה חייב שתים וכו' וכו' וא"נ תנא דמתניתן ל"ל כולה. וחזרני בי דאפי' אכל ושתה אינו חייב אלא אחת עכ"ל הרשב"א:

והנה רבים וכן שלמים הבינו בכונת הרשב"א שעיקר קושיתו דיתחייב ע"ז שנשבע אח"כ שלא אוכל אם אכל ושתה שתים ומצד השבועה הראשונה דשלא אשתה אחת הרי כאן שלש וע"ז תי' הרשב"א דאתי' כמ"ד דל"ל כולל וא"כ אין השבועה חלה על שתי' ואח"כ כתב על עיקר הקשי' דז"א דהרי אכל ושתה אינו חייב אלא אחת משום דהו"ל כאלו אכל ושתה בהעלם אחד וא"כ אינו חייב אלא אחת ועוד דאיך נתפייס הרשב"א ז"ל בזה דעכ"פ יקשה הא על שתי' בעצמו חייב שתים מצד שבועה ראשונה ומצד שלא אוכל דגם שתי' בכלל כמו"ש הרשב"א בעצמו בר"ד וא"כ מה זה שכ' וחזרני בי כיון דהקשי' קשה כנ"ל:

ובאמת על התוס' ג"כ קשה דלמה צריכין להקשות משתה שתי פעמים הא בשתה פ"א ג"כ צריך שיתחייב שתים מצד שבועה שלא אשתה ושלא אוכל למ"ד כולל ובאמת מצאתי בת' רעק"א ז"ל במהד"ת שנדפס מחדש בסי' ק"ב בסוף הסימן נתקשה בדברי הרשב"א ז"ל ונלאה למצוא פשר דבר להבין ד' הרשב"א ז"ל ולשאר בצע"ג:

לכן נלענ"ד ברור בכונת הרשב"א ז"ל שבאמת עיקר קשיתו היתה דעל שתי' לחוד חייב שתים ולמה לי אכל ומ"ש דקשי' דיתחייב שלש אשיגרת לישנא הוא ועיקר כונתו דעל שתי' בלא אכילה ג"כ איכא שתים מצד שבועה ראשונה ושני' וע"ז כתב הרשב"א דאתי' כמ"ד דל"ל כולל ואינו חייב משום שבועה שני' וחזר ודחה זה התי' דל"ל דאתי' כמ"ד דל"ל כולל דא"כ השבועה שני' לא חלה על השתי' משום דכבר מושבע ועומד עלי' וכיון דהשתא הי' סבירא לי' דנשבע שלא אוכל כונתו על שתי' ג"כ א"כ הו"ל כאלו נשבע שלא אוכל ושלא אשתה ונשאל על שתי' דאמרינן שבועה שבטלה מקצתה ב"כ וא"כ ה"נ א"נ דאין השבועה חלה על שתי' ה"ה דאינו חל על אכילה וא"כ אפי' באכל ושתה אינו חייב אלא אחת כיון דשבועה שני' דאכילה אינו חל כלל הרי לא נשבע אלא על שתי' וא"כ ע"כ דהמשנה אתי' כמ"ד דא"ל כולל ושוב יקשה יתחייב שתים על שתי' וא"ש מאוד ד' הרשב"א ז"ל ולפי"ז מבואר מד' הרשב"א דאפי' היכא דלא חל כלל במקצתו ג"כ בטל כולו וזה ראי' גדולה לענ"ד:

אך לכאו' יש להעיר בזה לפ"מ דמבואר ביבמות בסוגי' דכולל דנהי דאמרינן א"א חע"א מ"מ איסור השני מתלי תלי וקאי ולכי משכח לה רוחא חייל א"כ י"ל דלא מקרי נדר שבטל מקצתו ב"כ כיון דאינו בטל כלל רק דלא יכול לחול ואעפ"כ מתלי תלי וקאי ואם יפקע איסור הראשון יחול הב' וא"כ זה דוקא מה שאינו יכול לחול אבל אכילה דלא נשבע עליו ויכול לחול שוב חל כיון דגם השבועה דשתי' לא נתבטל וזה הערה גדולה למתבונן היטב:

אמנם לאחר העיון נראה שדברינו נכונים דהנה בת' רעק"א הנ"ל סי' קט"ז הקשה חכם אחד ע"ד רש"י בשבועות בהא דאמרינן דנשאל על הראשונה שני' עלתה לו דכתב רש"י הטעם משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו משמע להדי' הא בלא"ה לא הי' חל ואמאי כיון דמתלי תלי וקאי והכריח מזה דהא דאמרינן דמתלי תלי וקאי ה"ד שהאיסור הראשון עומד התבטל מאליו אבל היכא שצריך לעשות מעשה לבטל איסור הראשון אז איסור הב' בטל לגמרי ולא אמרינן מתלי תלי וקאי ויש להסביר הד' עפמ"ש התוס' לת' דלכן בנזיר לוקה אם שתה יין ולא אמרינן דילמא יתשל על נזירתו דמוקמינן על חזקה דלא ישאל כמו שלא שאל עד עתה ולא יעשה מעשה וא"כ כיון דאמרינן חזקה שלא יעשה מעשה א"כ ממילא נתבטל שבועה שני' לגמרי ושוב שפיר בטלה כולה כיון דלא אמרינן מתלי תלי וקאי וא"כ הד"נ בס"ד. ואם כנים הדברים בסברת הרשב"א י"ל דזה פלוגתת ר"י ור"ל אי אמרינן כולל הבא מעצמו דטעמא דר"ל דלא אמרינן כולל כזה אשר א"נ א"א חל על איסור לא יחול כלל וגם הכולל לא יהי' מצד שבועה שבמ"ק ול"ש דחל על האיסור מצד כולל כיון דא"נ דאינו חל ליכא כולל וא"כ אמרינן דאינו חל וריו"ח ס"ל דגם בכה"ג אמרינן כולל:

[ועד"פ י"ל דאזלי בזה לשיטתם דהתראת ספק דלריו"ח דס"ל שמי' התראה א"כ אין הוכרח לסברת התוס' דאמרינן חזקה שלא יעשה מעשה וא"כ י"ל דגם בכה"ג אמרינן מתלי תלי וקאי וא"כ לא נתבטל כלל אפי' א"נ א"א חע"א וא"כ הכולל יחול אפי' א"נ דאינו חל על האיסור ושוב אמרינן כולל משא"כ ר"ל לשיטתו דס"ל ל"ש התראה ויקשה מנזיר וצ"ל כתי' התוס' דזה הוי התראת ודאי מצד חזקה דלא יעשה מעשה וא"כ בטל איסור הב' ושוב אמרינן בטלה כולה א"נ דאינו חל לגמרי ול"ש בזה כולל וזה נכון למעי']:

ועפ"ז יש לת' קושית התוס' על ר"ל ממשנה דיש אוכל אכילה אחת דחל ההקדש מצד כולל אע"ג דהוי בא מעצמו לפמ"ש בס' נפ"ח ס' צ"ג בחיו"ד בשם מורי הג' מקוטנא שליט"א שכ' דבהקדש לא אמרינן דבטל מקצתו בטל כולו כיון דהקדש צד קנין לגבוה אית בי' וקנינו אינו בטל עיי"ש דבריו כי נעמו וא"כ שוב גם ר"ל מודה דאמרינן כולל שו"ר שעיקר הסברא בכולל כ"כ בת' הרי"מ ז"ל היו"ל מזה שכתבנו שנראה פשוט כאידך צד של הקול יעקב דגם אם הנדר אינו חל כלל במקצתו בטל כולו וא"ש ד' התוס' נדרים הנ"ל וד' המל"מ תמוהין דברור הדבר דאף באוסר של חבירו עליו יש בו מעילה וא"כ נראה דה"ה באוסר עליו איסה"נ דאתני' בי' מעילה וא"כ יפה הקשה כ"ת:

אמנם לאחר העיון יש להעיר ענין חדש דאפי' נימא דאוסר של חבירו עליו אית בי' מעילה מ"מ באוסר עליו איסה"נ לית בי' מעילה והוא עפמ"ש הריטב"א במס' מכות ד' כ"ב ע"א בד"ה ואזהרתי' מהכא לא תעשון כן וכו' בשם הרמ"ה וז"ל וא"ת ולימא נמי דלילקי משום זדון מעילה דלא ישאו עליו חטא ורבינו מאיר הלוי ז"ל תירץ דכיון דאיסה"נ הוא ולא מצי לאתהנוי' מני' בהתירא לית בי' משום מעילה ואע"ג דכל הקדש איסה"נ הוא לא חייבו הכתוב משום מעילה אלא דבר מאיסור הקדש חזי לי' לאתהנוי' מני' עכ"ל מבואר מדה"ק דהא דיש מעילה בהקדש ה"ד אם הנאה זו שנהנה מהקדש אינה אסורה בלא זה אבל אם הי' הנאה זו אסורה אף אם לא הי' הקדש כגון הכא דמבשל בב"ח אצל עצי הקדש דהנאת בישול זה אסור אפי' בעצי חולין משום בב"ח בכה"ג אין בו מעילה:

ומעתה נראה ברור דה"ה בקונמות אע"ג דק י"ל יש מעילה ה"ד היכא דאינו אסור בהנאה בלא"ה אבל בנודר עצמו מאיסה"נ שוב אין בו מעילה כיון דאסור בהנאה זולת ההקדש וא"כ א"ש דברינו הנ"ל דלא משכחת איסור חל על איסור בנדרים מצד הוספת קרבן מעילה דבאיסור אכילה ליכא מעילה מטעם דאינו דומה להקדש ובאיסה"נ ל"ש מעילה מטעם כיון דהנאה זו אסורה בלא"ה אין בו מעילה [ואין לומר דנפ"מ אם יהנה שלא כדה"נ מהקדש דהנאה זו מצד האיסור הנאה מותרת מה"ת משא"כ מצד מעילה ז"א דכ"כ התוס' פסחים ד' כ"ו ע"א ד"ה שאני הכל דמעילה ג"כ הוי רק דה"נ ועוד דעכ"פ על מה שאסור מצד האיסור הראשון ל"מ התחדשות קרבן וז"פ]:

אך לכאו' יש להעיר בזה לפי"ד התוס' ישנים כריתות ד' י"ג ע"ב בד"ה ואשם אחד דבקדושת הגוף אע"ג דהוי נותר ולא שוה מידי יש בו מעילה ודוקא בק"ד תלי' אם הוא בר דמים עיי"ש א"כ י"ל שד' הרמ"ה אמורין רק בקדושת דמים אבל בקה"ג אפי' אי אסור בהנאה לבד ההקדש מועלין בו כמו נותר דאסור בהנאה מצד נותר אך באמת ז"א ודברי הרמ"ה ענין אחר הם דס"ל דבעי שהנאה זו שנהנה נאסרה רק מכח ההקדש אבל אם הי' חולין הי' מותר בהנאה ולפי"ז בנותר נהי דאסור עתה בהנאה משום נותר הא הנאה זו שנאסרה ג"כ מכח ההקדש הוא דבחולין ל"ש נותר ושפיר אין מפקיע מידי מעילה אבל איסה"נ שאסור אף בחולין מפקיע מידי מעילה וז"ב אצלי בדעת הרמ"ה ואין חילוק בין קדה"ג לבדה"ב דגם בקדה"ג אם היכא דאסור בהנאה לבד ההקדש א"ב מעילה:

וממקומו הוא מוכרע לפמ"ש בס' משנת חכמים דלאו דלא תעשון כן לד' הוא דוקא בקדה"ג אבל בקדושת דמים ליכא הלאו דלא תעשון כן א"כ מה דת' הגמ' דמיירי דבישל בעצי הקדש היינו ע"כ עצים דקדשי קדה"ג כמו עצי המערכה וכדומה וע"ז כתב הרמ"ה ל"ש בי' מעילה כיון דבישל אצלו בב"ח הרי להדי' דאפי' בקדה"ג ס"ל להרמ"ה דבעי דוקא שיהנה בהתירא לבד ההקדש וכן מצאתי להג' בעל ברוך טעם ז"ל בשער הואיל ומתוך שילהי ד"ג שהבין בפשיטות בד' הרמ"ה כדאמרן וא"כ בנ"ד בין א"נ דקונמות הוי קה"ג בין דהוי ק"ד לא משכח"ל מעילה באיסה"נ וצדקו דברינו מכל צד:

אך לכאו' יש לתמו' על שיטת הרמ"ה מאוכל חמץ של הקדש דמבואר בסוגי' דאם חמץ הוא בר דמים כגון לר"ש דמותר לאחה"פ מעל אע"ג דלא מצי לאתהנוי' בהתירא כיון דאסור בהנאה מצד חמץ וא"כ מבואר היפוך ד' הרמ"ה וכן קשה עליו מסוגי' דחזקי' דמקשינן בגמ' והרי דם וכו' ונמכרין לגננין ולזבל וכו' ולד' הרמ"ה בפשיטות הי"ל לגמ' להקשות דאיך אפ"ל דדם אסור בהנאה דא"כ איך מועלין בדם וכן בחלב דשו"ט הגמ' אי אסור בהנאה ולא הביא ראי' זו נראה קצת להיפוך דגם באיסה"נ שייך בי' מעילה ודלא כד' הרמ"ה. אמנם לאחר העיון ד' הרמ"ה נכונים דהנה באמת איכא תרי גווני מעילה אחד ע"י שנהנה מהקדש שמועל בהקדש ועוד היכא דמתכוין לגוזלו דג"כ איכא מעילה אע"ג דאינו נהנה כלל כמבואר בר"מ ז"ל ה' מעילה והוא מגמ' מעילה ד' י"ח ובתוס' שם עיי"ש:

ומעתה נראה ברור דהא דקאמר הרמ"ה ז"ל דהיכא דלא מצי להנות בהיתר בלא ההקדש א"ב מעילה ה"ד היכא דאינו רוצה לגוזלו אלא שלוקחו להנות בו דאינו מועל מצד הוצאה אלא מצד נהנה ע"ז שפיר י"ל דהיכא דלא מצי להנות בו בהיתר א"ב מעילה משא"כ היכא דמועל מצד הוצאה מרשות לרשות דלא בעי שיהנה כלל פשיטא דאין נפ"מ אם הוא היתר הנאה או איסה"נ ומעתה לא מצי הגמ' לדייק מהא דמועלין בדם ובחלב דמותר בהנאה די"ל דמועל מטעם הוצאה אבל בנהנה באמת אינו מועל וכן ל"ק מאוכל חמץ של הקדש דשם מועל מטעם הוצאה דפיו הוי קנינו ובשוגג נפיק לחולין ע"י מעילה משא"כ הרמ"ה דמיירי היכא דהי' מזיד בהקדש דא"י לחולין דל"ש בי' מעילה אלא מצד נהנה שפיר כתב הרמ"ה כיון דלא מצי להנות בהתירא לית בי' מעילה וידעתי כי יש להאריך הרבה לפ"ז בסוגי' דאוכל חמץ של הקדש ואכ"מ כי לא [באתי[ בזה אלא לברר ד' הרמ"ה אשר ראיתי רבים וכן שלמים לא עמדו על סוף דעתו הקדושה ולענ"ד הד' ברורין כמו"ש דד' הרמ"ה רק היכא דמועל מצד נהנה אבל לא היכא דמועל מצד מוציא מרשות לרשות וא"ש בזה כל הקשיות שיש על הרמ"ה, ולפי"ז בקונמות דל"ש מעילה מצד מוציא מרשות לרשות אלא מצד הנאה לא משכחת מעילה באיסה"נ וז"ב בעזה"י. אך באמת עדיין יש מקום לקושית כת"ר דגוף היסוד שכתבנו בשם המל"מ דבאיסורי אכילה גרידא אין מעילה יש לסתור מירושלמי פ' אין בין המודר שלהי ה"ב דאיתא התם ר"ב ב"ח בעי נדר מן ככר מהו לחמם בו את ידיו ורוצה למפשט מהא דאמר ככר זו הקדש ואכלו בין הוא בין אחר מעל לפיכך יש לו פדיון וכו' לא אמר אלא אכלו הא לחמם בו את ידיו מותר, ודחה הירושלמי דהתם מיירי באומר לא אוכלנו ולא אטעמנו לא אסרו עליו אלא לאכילה עד כדון צריכא נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו עכ"ל הרי מבואר בירושלמי דהא דאמר ככר זו הקדש מיירי באסרו רק לאכילה ואעפ"כ ס"ל לר"מ יש מעילה בקונמות וא"כ מבואר להדיא דבאכילה גרידא יש מעילה בקונמות וא"כ קושית כ"ת קמה וגם נצבה דהרי בקונם שלא אוכל נבילות איכא התחדשות קרבן מעילה:

אמנם מה שנלענ"ד בקושית כ"ת דעיקר כונת הר"ן ז"ל דבשבועה כיון דהלאו דשבועה מוסיף קרבן א"כ לאו זה אית בי' התחדשות ולכן כשאכלו לוקה שתים מצד איסור נבילות ומצד השבועה כיון דמוסיף קרבן וחל איסור זה על איסור הקדום משא"כ בקונמות דאיסור נדר הוא מצד לא יחל דברו ואיסור זה אין מוסיף התחדשות דמצד לאו זה אין בו מעילה רק מאזהרה דמעילה וכיון דאין באיסור דלא יחל התחדשות אין הנדר חל על איסור הקדום וממילא ליתני' בי' אזהרה דמעילה ג"כ והוא נכון בכונת הר"ן ז"ל למעי' היטב:

וי"ל עוד עפ"ד הרדב"ז ח"ג ס' ת"ר בשלהי דבריו שם דהא דאמרינן יש מעילה בקונמות היינו רק כשמזכיר הלשון קונם אבל היכא דאמר בלשון איסור אין בו מעילה וכ"נ מלשון רש"י יבמות ד' פ"ח ע"א שזכרנו לעיל א"כ י"ל דהר"ן לא בא אלא לת' הגירסא דכיון דמדרבנן הוא ורש"י תמה ע"ז וע"ז כתב הר"ן כיון דלא נזכר בגמ' קונם א"כ א"נ דהוא מה"ת אין הנדר חל כיון דבכה"ג ליכא שום התחדשות משא"כ בנשבע שלא אוכל דאיכא קרבן שבועה ואה"נ אם אומר קונם דקיי"ל יש מעילה גם הר"ן מודה דחייל על איסור מצד דאיכא התחדשות קרבן מעילה:

ומדי עיוני בענין זה מצאתי דבר נפלא לרבינו המאירי ז"ל בנדרים ד' כ"ח בד"ה אמר המאירי שכ' וז"ל ואף זו לא אמרו שמעל אלא שהדירו בלשון הקדש או קרבן שלענין זה לשון קרבן מובן בענין הקדש אבל אם נדר בלשון קונם שהוא מיוחד בלשון נדר הואיל ולא אסרה אלא לעצמו או לאחר ולא לכל העולם וכן שלא אסרה אף לעצמו או לזה אלא בלשון קונם אין כאן מעילה כלל שהנדר זדונו במלקות ושגגתו בלא כלים עכ"ל:

מבואר מדה"ק דבר חדש דהא דיש מעילה בקונמות יש חילוק בין קונם כללי דדמי להקדש ממש אז סגי שיאמר לשון קונם משא"כ בקונם פרטי כיון דלא דמי להקדש צריך שיאמר ככר זו הקדש אבל בלשון קונם אינו דומה להקדש להיות בו תורת מעילה ולפי"ז יהי' מוכרח דבקונם פרטי ליכא מעילה היכא דאוסר עליו רק באכילה כיון דאם אוסר עצמו רק באכילה לא יוכל לומר ככר זו הקדש דיהי' אסור בהנאה ג"כ ושוב אין בו מעילה וזה נסתר מירושלמי הנ"ל וצ"ל דאומר ככר זה יהי' אסור עלי באכילה כהקדש וכן מוכרח בלא זה בד' הגמ' הנ"ל לפי דברי הירושלמי דמיירי רק באיסור אכילה וזה פשוט:

ובאמת כאשר נבוא לדקדק בד' הר"מ ז"ל נראה ג"כ שסובר כהמאירי דדוקא באומר לשון זה כמו שנראה מדה"ק בפ"ד ממעילה הלכה ט' והנמשך שלא הזכיר כלל לשון קונם אלא לשון הקדש ועל פי שיטתו ז"ל בודאי א"ש קשית כ"ת על הר"מ ז"ל כיון דמצד הנדר ליכא התחדשות כלל בקונם פרטי והראי' דאם אמר בלשון קונם ליכא מעילה וא"כ הא דאית בי' מעילה הוא רק מצד שאמר דיהי' עליו הקדש וחל עליו לאו דמעילה ג"כ וא"כ כיון דלא חל הלאו דלא יחל דברו שוב אינו חל כלל:

אך באמת מד' הר"ן ז"ל בכמה דוכתין נראה שלא נחית לחילוק זה לחלק בין קונם פרטי לכללי ולא מצאתי לו חבר להמאירי בזה ובד' רש"י יבמות ד' פ"ח הנ"ל מבואר להדיא להיפוך וכן מסתימת כל הפוסקים דאין לחלק בזה. ויש להסתפק לפי"ד המאירי דס"ל דבקונם פרטי בעי שיזכיר שיהי' הקדש ומתורת הקדש אית בי' מעילה ולא מתורת קונם מה דינו בשאלה לב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש וכמו כן הקדש טעות הוי הקדש מה הדין בקונם פרטי בלשון הקדש כיון דאמרת דלשון ההקדש מחייבו בקרבן מעילה א"כ י"ל דלכל דבר דינו כהקדש וצ"ע בזה ואשמע דעת כ"ת בכ"ז והנני ידידו נאמנו הדוש"ת בלונ"ח: