ל' ט"ז ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו ונשא את עונה וברש"י ז"ל הוא נכנס תחתי' למדנו מכאן שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין וכתב הרמב"ן ז"ל ונראה שהאשה הזאת שוגגת או מוטעה כי הכתוב מדבר בבעל ששמע ואין האשה יודעת בו ולאח"ז הפר ואמר לה שהוא יום שמעו ולמדנו הכתוב שני דברים שהבעל נושא עון כאלו הוא נדר ויחל דברו ושהיא פטורה אין עלי' מעונש השגגות כלל עכ"ל. והנה מ"ש הרמב"ן ז"ל שאין עלי' עונש השגגות כלל אע"ג שכ' הרמב"ן בפ' ויקרא בקרא דונרצה לו ששוגג לאו א"צ ריצוי כלל מדלא ניתן שגגתו לכפרה הדבר פשוט דנדרים כיון דקיי"ל יש מעילה בקונמות ואיכא קרבן מעילה הרי ניתן שגגתו לכפרה ויש עונש בשוגג ולכן שפיר קמ"ל דהכא הוית אנוסה ואין עלי' עונש השגגות כלל אמנם מ"ש הרמב"ן ז"ל שהבעל נושא עון "כאלו הוא נדר ויחל דברו" צ"ע אם כונת הרמב"ן ז"ל רק בכף הדמיון דיש לו אותו חומר או דס"ל דאמת כן הוא דמכשיל את חבירו בשוגג הרי הוא כאלו עובר בעצמו את האיסור ולוקה ג"כ אם הי' בהתראה למ"ד לאשב"מ לוקין עליו. ובאמת מצאנו להר"מ ז"ל גבי כלאים וגבי טומאת כהנים שפסק דמלביש לחבירו כלאים או מטמא כהן בט"מ אם הי' הלובש או הכהן מזיד לוקה ואם הי' שוגגים אז המלביש והמטמא לוקה נראה דס"ל כן דבמזיד אין הוא נכנס לגמרי תחתיו אלא עובר על לפנ"ע אבל המכשיל בשוגג נכנס לגמרי תחתיו ולוקה משום כלאים או משום טומאה:

והנה הדין דכלאים מבואר בתוספתא דהמלביש לחבירו כלאים לוקה אמנם בטומאת כהנים חתרו כולם למצא מקור לדברי רבינו ז"ל ובת' הרא"ש שאל זאת להרשב"א ז"ל ועי' בזה בת' בש"ר:

ולכאו' עלה בדעתי דמקורן של דברי הר"מ ז"ל הוא מד' הירושלמי נזיר פ' כהן גדול ה"א דאיתא התם מהו שיטמא כה"ג לנ"כ גבילה אחוי דר"ד אמר קומי ר"י בשם ר"א מטמא הוא כהן לנ"כ שמע ר"א אמר אנא לא אמרית לי' כלום חוזר ומר [היינו חזר ואמר שיוכל להיות שגרם לו לומר כן בשמי] או דילמא לא שמע מני אלא כני דמר ר"י ב"פ בשם ר"א כל שעומד בכנסת ואינו נושא את כפיו עובר בעשה וסבר מימר שמצות עשה דוחה ל"ת אנא לא אמרה לי' איתניי' ואנא מלקי לי' ובפני משה מפרש שילקה אותו מפני שאמר דבר שלא שמע ממנו וזה דוחק גדול:

לכן נראה דכונת ר' אחא הי' כיון דגבילה הורה כן ונעשה מעשה ע"פ שטימא בהן לנ"כ חייב גבילה מלקות כמו מטמא כהן אם הכהן שוגג וה"נ הכהן הוא שוגג שעשה עפ"י הוראת חכם לכן הוה הוא בגדר מטמא ולוקה ואע"ג דלא יתכן לחייבו מלקות ממש אחד משום דלא עשה מעשה רק הוראה והוי אב"מ ב' דגם הי' שוגג בהוראה משום דסבר עדל"ת מ"מ חייב מכות מרדות כיון דבעצם בר מלקות הוא ומצאנו כיו"ב בירושלמי יבמות פ"ב ה"ו דר' חגיי רצה להלקות למי שהורה שמותר למול בן ארמיתא בשבת ועי' מ"ש בזה בספרי שאלו שלום ירושלים אות כ"ה ואכמ"ל יותר:

יהי' איך שיהי' מה שמחלק הר"מ ז"ל בין שוגג למזיד אין לו מקור נאמן בש"ס וידוע שאין מדרכו של הר"מ ז"ל לחדש דברים מעצמו אמנם לדברינו י"ל דהר"מ ז"ל למד זה מד' הספרי הנ"ל דמבואר דבשוגג נכנס הוא תחתיו לגמרי וכמו"ש הרמב"ן ז"ל ולכן אם הוא מזיד ובהתראה לוקה ג"כ:

שבתי וראיתי בס' אהבת חסד למרנא הגאון הקדוש מטשעכאנאוו זצ"ל במס' נזיר ד' נ"ז ע"ב שכ' בדעת הר"מ ז"ל שהוציא דין זה מהא דמבואר ביבמות (ד' קי"ד) דהלאוין של דם ושרצים אתו לאסור למספי לקטן איסורא בידים והוקשה לו הא אמרינן בפסחים דאסור להושיט כוס יין לנזיר משום לפנ"ע ומשמע ודאי דלא לקי משום דהוי לאו שבכללות ואמאי לא לקי מלא תאכלום דדרשינן לא תאכילום דאף לקטן אסור ומשמע דהוא לאו גמור דהא קראי מייתרי וא"כ לוקין עליו וצ"ל דדוקא גבי קטן דאינו בר עונשין ובר דעת מחויב המאכילו משא"כ בגדול דדברי הרב וד' התלמוד דברי מי שומעין ולכך אינו עובר רק בל"ע וא"כ היכא דהאוכל הוא שוגג א"כ דמי לקטן וחייב המאכילו כמו גבי קטן מטעם לא תאכילום ושפיר כתב הר"מ ז"ל לחלק בין אם הלובש שוגג למזיד דבמזיד איכא לפנ"ע לבד ולא לקי אבל כשהלובש שוגג לוקה המלביש והיינו משום לאו דלא תאכילום דקאי אכל האסורים שלא לעשות בידים לחבירו דבר של איסור ולוקה על זה ודברי הרמב"ם ברורים והדברים אמיתיים בעזה"י עכ"ל:

והנה אם אמנם נראה שכן האמת בדעת הר"מ ז"ל אמנם מ"ש הגאון ז"ל שהוכיח זאת מדצריך קרא דלפנ"ע במושיט כוס יין לנזיר ולא ילפינן מל"ת הנאמר בדם ושרצים אינו מוכרע כלל דהרי מבואר שם בסוגי' דיבמות צריכותא דצריך קראי בדם וטומאה ושרצים דלא נוכל למילף חד מחברי' וא"כ מה"ט א"א למילף איסור נזיר מכל הנך די"ל דנזיר קיל דישנו בשאלה ולכן אין בו לאו דלא תאכילם ולכן מוכרח הברייתא לומר רק מצד איסור לפנ"ע:

ומלבד זאת לענ"ד נראה ברור בדעת הר"מ ז"ל שס"ל דמאכיל לקטן בידים א"ב מלקות מדלא מנה זאת בשום מקום דילקה על לאו דל"ת ואע"פ שהפרמ"ג ז"ל נסתפק בזה בדעת הר"מ ז"ל מ"מ האמת יורה דרכו שדעת הר"מ ז"ל כדאמרן וממילא נסתרין דבריו לגמרי ועוד דאם כונת הר"מ ז"ל הי' מצד הוכחה דדם ושרצים אמאי לא כתב הדין הזה באיסורי מאכלות דאם מאכיל לחבירו איסור בשוגג לוקה וכתב הדין גבי טומאה וכלאים ע"כ לענ"ד אין בזה מרפא לד' הר"מ ז"ל:

והנה מדי עיוני בענין זה הי' אצלי יד"נ הרב המובהק חו"ב מוה' פישל דן נ"י מרופין נכד של הגאה"ק מטשעכאנאוו זצוק"ל והראתי לו ד' זקינו הג' זצ"ל וכאשר בא לביתו כתב לי בארוכה להצדיק דבריו ואעתיק בזה מה שהשבתי לו ומתוכו יובן דברי הרב הנ"ל ויתבאר בזה חו"ד הקלושה בד' הר"מ ז"ל:

ב"ה ב' בשלח עת"ר לפ"ק דוואהרט יצ"ו. כבוד יד"נ הרב המובהק חו"ב החסיד המפואר זית רענן שושילתא דיחוסא כש"ת מוה' פישל דן נ"י שלום וברכה אחדשכת"ה שיחי':

בל יאשימני כ"ת על אשר לא השבתי לו על חד"ת עד היום כי מיום שבאתי לביתי מגור לא שלותי ולא נחתי ל"ע וזה אשר שכבתי על ערש דוי ל"ע איזה שבועות וכעת קמתי ממטתי ג"כ צריך אני לרחמי שמים המרובים להשיב אותי לאיתני ואין בכחי כעת לפלפל בחד"ת אמנם מאשר ראיתי כי כ"ת שי' במכתבו השני מתמרמר עלי כאילו ח"ו אין כבודי להשיב אליו בד"ת לזאת אמרתי להשיב לכ"ת את האמת בזה, ואעבור ע"ד היקרים עלי מאוד בקצירת אומר ואשיב לו חו"ד הקלושה ולכ"ת משפט הבחירה:

(א) מ"ש על מ"ש דמנזיר א"ר די"ל דנזיר קיל משום דישנו בשאלה ע"ז כ' כ"ת דלק"מ דאכתי הראי' מאמה"ח לב"נ ואיסור הזה דומה לשאר איסורים ממש עכ"ל כ"ת שיחי' ואני תמה עליו הא בב"נ בודאי ל"ש לאו דלא תאכילם דרק לישראל נאמר אבל לא המאכיל איסור לב"נ וליכא אלא לאו דל"ע וא"כ אדרבה י"ל דלהכי סמכא הנך תרוי' כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ לאשמעינן דבהנך תרוי' ליכא אלא לפנ"ע אבל משום ל"ת ליכא:

הן אמת כי דרך פלפול י"ל דאדרבה מכאן ראי' לד' מרנא הג' הק' זצ"ל דהכא אמרי רק במזיד ולכן ליכא אלא לפ"ע הא בשוגג איכא הלאו דל"ת ולכן נקטה הברייתא גם אמה"ח לב"נ להורות זה לפמ"ש המנ"ח בהשמטות להוכיח מד' החינוך ז"ל דאע"ג דמכשיל לב"נ איכא לפנ"ע ה"ד במכשילו במזיד אבל במכשילו בשוגג ל"ש לפנ"ע דב"נ בשוגג אינו עושה איסור כללי [לבד שוגג דאומר מותר דחייב עליו דהי' לו ללמוד] וכן הוכחתי בספרי חמדת ישראל מד' הר"מ ז"ל בס' המצות ובה' מלכים ולכן המכשילו אינו עובר כלל וא"כ י"ל דבדקדוק נקטה הברייתא גם אמה"ח לב"נ דכמו דהתם איירי רק במזיד כן הכא במושיט כוס יין לנזיר איירי רק במזיד ולכן ליכא אלא לפנ"ע אבל בשוגג איכא לאו דל"ת ג"כ ונסתייע מזה ד' מרנא מטשעכאנאוו זצוקלה"ה:

איברא די"ל להיפוך דלכן נקטה הברייתא הנך תרוי' בהדי הדדי להורות דגבי כוס יין לנזיר ג"כ רק במזיד המכשילו עובר על לפנ"ע אבל בשוגג ליכא איסורא כלל כמו באמה"ח לב"נ והוא עפמ"ש הר"מ ז"ל בפ"י מתרומות דנזיר ששתה יין של תרומה פטור מקו"ח משום דנפשו של אדם קצה באכילת איסור ול"ח נהנה ובתוס' רעק"א ז"ל תמה עליו מאוכל תרומת חמץ וכתבנו לת' דהנה באמת בדרוש וחידוש תמה איך אפ"ל דנפשו של אדם קצה באכילת איסור ול"ח נהנה והא קיי"ל מתעסק בחלבים חייב משום שכן נהנה ונשאר בצ"ע:

אמנם לחומר הנושא י"ל נפ"מ בין איסורי מאכל דאיכא הנאת גרונו ומעיו אין לומר דאינו בגדר נהנה משא"כ במשקין כבר הוכיחו האחר נים מרש"י סוכה דליכא אלא הנאת גרון שפיר י"ל דבשוגג כיון דנפשו של אדם קצה באכילת איסור ל"ח נהנה דהיכא דליכא אלא הנאת גרון והיינו משום דחיך אוכל יטעם אינו בגדר נהנה היכא דהוא אכילת איסור אף לענין חיוב קרבן [ולפי"ז הא דמרבינן בחלב מנפש לרבית השותה היינו רק במזיד לחיוב כרת אבל בשוגג ליכא קרבן ומובן מאליו שזה רק לענין חיוב כפרה דמוכרח מד' ז"ל דגם כפרה ל"צ בזה י"ל חילוק בין אכילה לשתי' אבל שיהי' בגדר נהנה כמזיד פשיטא דגם באכילה ל"ח נהנה וכמבואר במשנה דמאכיל פועליו תרומה וכתבנו בכ"ז במק"א באריכות ואכ"מ רק שלא יסבור כ"ת שנעלמו ממנו דברים פשוטים רמזתי ראשי דברים שאנחנו כאן מדברים רק לענין נהנה שיהי' צריך כפרה עכ"פ בתשלומי תרומה דשוגג וחטאת חד דינא אית להו לדעת התוס' דהוא משום כפרה והבן כי קצרנו וסמכנו על חכם כמותו שיבין הד' לאשורן]:

ומעתה יש לחדש דמכשיל לנזיר בשוגג ביין א"כ לפנ"ע כיון דבמשקין ליכא הנאת מעיו אלא הנאת גרון א"כ בשוגג ליכא איסורא כלל כיון דנפשו של אדם קצה באכילת איסור ול"ח נהנה וא"כ לא הכשילו בלאו דנזיר וליכא לפנ"ע ולכן נקטה הברייתא הנך תרוי' שדוקא במזיד איכא בהם לפנ"ע אבל בשוגג ליכא איסורא כלל ואין ראי' מזה לחידוש דינו דמרנא הגאה"ק מטשעכאנאוו ז"ל. וידע כ"ת שי' כי בעיקר פירושו בד' הר"מ ז"ל כיון ג"כ הג' בעל זית רענן ז"ל בדיני קטן או"נ ס' ב' ועיי"ש שכדי לת' קשית הלח"מ דאמאי לא ילפינן כלאים מנזיר שפסק הר"מ ז"ל בפ"ה מה' נזירות ה"כ דאינו לוקה המטמא כתב דנזיר קיל משום דישנו בשאלה לא נוכל למילף מהנך תלתא ועיי"ש וכנראה שעליו כיון הג' בעל אמרי בינה ז"ל שהביא כ"ת במכתבו השני שמפני שהי' הג' בעל זי"ר עוד בחיים חיותו והי' אתו יחד לא רצה להזכירו בפירוש להשיג עליו]:

אמנם אני על משמרתי אעמוד שהאמת יורה דרכו שדעת הר"מ ז"ל דליכא מלקות בלאוין אלו במאכיל לקטן ויותר מזה נלע"ד דאפיו בכלאים ובטומאה שפוסק הר"מ ז"ל דאם הלובש והכהן שוגג לוקה המלביש והמטמא ה"ד במלביש לגדול וכן במטמא לכהן גדול אבל בקטן אפי' בטומאה דמרבינן מקרא להזהיר הגדולים על הקטנים איסורא בעלמא ואין בזה מלקות מדלא הביא הר"מ ז"ל דין זה גבי מטמא כהן קטן:

(ב) וביאור הענינים לדעת הר"מ ז"ל נראה בשנקדים להבין כונת הר"מ ז"ל בלשונו פ"ה מנזיר ה"כ במטמא את הנזיר שכ' דהמטמא אינו לוקה בשום פנים וכתב בזה"ל ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר לפי שנאמר וטמא את ראש נזרו אינו לוקה עד שיטמא את עצמו "מדעתו" ולכאו' הך מדעתו אין לו מובן שזה א"ש אם הי' דנין לענין הנזיר הנטמא אבל כיון שהשאלה על המטמא אותו א"כ עיקר התשובה דגזה"כ הוא דרק הנזיר לוקה ולא המטמא וצע"ג לכאו' כונת הר"מ ז"ל בזה. לכן נראה עיקר החילוק בין טומאת כהנים וכלאים לטומאת נזירות דבט"כ ובכלאים האיסור מעשה הטומאה אף בלי דעת וכן לבישת כלאים אף בלי דעת האיסור אם רק מתכוין ללבישה עובר על האיסור ממש כמו מזיד ואיסורים אלו א"צ כונת האיסור כלל ונהי דמ"מ פשיטא דאם נטמא הכהן בשוגג או לבש כלאים בשוגג אינו לוקה זה הוא מטעם דגזה"כ דצריך התראה במלקות וא"א להלקות בלא התראה להלכה דקיי"ל דאפי' חבר צריך התראה אבל עצם העבירה א"צ דעת וראי' לזה שכן שיטת הר"מ ז"ל בכלאים מהא דפסק הר"מ ז"ל ברואה על חבירו כלאים בשוק צריך להגיד לו לפשוט אפי' בשוק ולא נדחה מפני כה"ב וכבר תמה בזה בת' רעק"א ז"ל ס"ח הא הוי מתעסק ומה שתי' דכלאים חייב מתעסק שדומה לחלבים ועריות כבר תמה עליו בת' אמרי בינה דיני שבת ס"ז מפסחים ל"ג דנראה מבואר דהנאת חימום אינה כהנאת חלבים עיי"ש:

אמנם בירורן של דברים נראה שדעת הר"מ ז"ל דבכלאים א"צ מחשבת איסור כלל ורק אם מתכוין להנאת לבישת בגד זה אע"פ שא"י שהוא כלאים עובר בכל הלאו ול"ש בזה פטור דמתעסק כלל ובזה א"ש מה שמקשין האחרונים על הרשב"א ז"ל דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים מהא דביצה י"ד ע"ב דמשלחין תפורין ביו"ט ומקשינן בגמ' כלאים למה חזי והא מדרבנן אסור אפי' להציע תחתיו ותמי' הא ראוי להציע לקטנים ולהנ"ל א"ש דאיסור כלאים כיון דא"צ דעת כלל גם קטן נכלל באיסור ולזאת גם בכלאים דרבנן אסור ליתן לקטן והארכתי בזה בספרי כלי חמדה פ' נשא ואכמ"ל בזה הכלל שנראה דדעת הר"מ ז"ל כמו"ש דבכלאים וטומאת כהנים אין האיסור צריך כונה כלל ולזאת פוסק הר"מ ז"ל דהמטמא והמלביש לוקה אם הי' הכהן והלובש שוגג דזה כללא דהמכשיל את חבירו בשוגג הוא נכנס תחתיו וכיון דהכשילו באיסור הגמור דטומאה וכלאים נהי דהוא אינו לוקה משום דלא התרו בו אבל המטמא והמלביש אם התרו בו לוקה ולכן דוקא אם טימא או הלביש גדול לוקה אבל אם טימא או הלביש שעטנז לקטן נהי דקטן נכלל ג"כ בכלל האיסור מ"מ כיון דקטן אינו בגדר בר עונשין א"א להלקות את המכשילו שלא יהי' טפל חמור מן העיקר כיון שלא הכשילו בעונש מלקות משא"כ במכשיל לגדול בשוגג בכלאים וטומאה כיון דהכשיל אותו לגמרי נהי דהוא לא מצי ללקות כיון דהוא בלא התראה מ"מ חל עונש המלקות על המכשיל אם הי' התראה:

ולכן מדוקדקין מאוד דברי הר"מ ז"ל בנזיר דכאן גילתה התורה דאינו לוקה הנזיר אלא אם נטמא מדעתו אבל שלא מדעתו ליכא עונש מלקות בעצם ולכן במכשילו בשוגג ל"ש שילקה המכשיל כיון דלא הכשילו בעבירה שיש בה מלקות והבן היטב כי הוא ענין עמוק אך מהיכן למד הר"מ ז"ל דבר זה דבכלאים וטומאת כהנים האיסור א"צ דעת כלל בזה באמת נבוכו כל הראשונים ובאמת לפ"מ שפסק הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' שע"ב דכהן שהוא ישן באוהל המת צריך להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא והוא מד' התה"ד בת' נראה ג"כ מבואר דא"צ דעת דא"ל מתעסק גדול מזה ועיי"ש בפתחי תשובה סק"ד בשם המשנ"ח מה שהעיר בזה מצד דנכנס בהיתר הוי השהי' אב"מ ופלא שלא העיר כלל מצד דהוי מתעסק נראה דס"ל דא"ז בגדר מתעסק ואין הספר תח"י לעי' בו היוצא לנו שדעת הר"מ ז"ל דרק בכלאים ובט"כ לוקה המלביש והמטמא ודוקא אם הנכשל הוא גדול אבל בשאר איסורים ליכא מלקות על המאכיל את חבירו בשוגג ומכ"ש לקטנים:

[ובאמת דרך פלפול אמרתי להסביר טעמא דר"מ ז"ל באופן אחר די"ל לדעת הפוסקים דבשליח שוגג יש שלד"ע א"כ המכשיל את חבירו בשוגג והוא עושה על דעתו הוי כמו שלוחו וחייב המשלח אך ז"ד בטומאה וכלאים דאין האיסור מצד הנאה משא"כ באסורי מאכלות כיון דשורש האיסור הוא ההנאה וקיי"ל דז"נ וזה מתחייב לא אמרינן לכן אין המכשיל לוקה ולכן אפי' בכלאים וטומאה דוקא אם מכשיל לגדול לוקה המכשיל משום דהו"ל כשלוחו ובשליח שוגג יש שלד"ע והמשלח חייב אבל בקטן הא א"ש לקטן לכן ל"ש לחייב את המכשיל ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ]:

(ג) וראיתי לכ"ת שיחי' שחתר לת' הקשי' דא"נ דהר"מ ז"ל למד לה מלא תאכילם למה לא הזכיר דבר זה במקומו באיסורי דם ושרצים דהוא משום דהוי לאו שב"מ ומדמי לי' לד' הרא"ה ז"ל בס' החינוך גבי מאכיל מפסח לב"נ שכ' דהוי לשאב"מ ואע"פ שהמנ"ח תמה עליו כתב כ"ת שאינו מבין דבריו:

והנה אע"פ שגם האמ"ב ז"ל דיני שבת ס"ח כ"כ [אלא שלא נחית לחלק בין גדול בשוגג לקטן שבאמת אין לו טעם כלל ועוד דא"כ הדר"ל הקשי' על הר"מ ז"ל דאמאי לא הביא דאם מאכיל לקטנים לוקה ומש"כ כ"ת לדמותו לע"ז דבדיבורי' אתעביד מעשה זה תמי' מאוד דהתם הדיבור עושה המעשה בהכרח דא"א לעשות אחרת כ"א כעדותן משא"כ הכא וז"פ]:

מ"מ לענ"ד במכת"ה דברי שגגה המה וא"ע זל"ז כלל דבאמת קשית המנ"ח לכאו' קשי' גדולה על החינוך אמאי הוי בגדר אב"מ כיון דאמרת דהאיסור על המאכיל א"כ זה שמושיטו לתוך פיו הוי מעשה אך ברור הדבר בכונת החינוך דאזיל לשיטתו דס"ל דהיכא דמשכח"ל מבלי מעשה אז גם בעשה מעשה אינו לוקה והנה הלאו בתורה כתוב על הב"נ אך מפני שאין סברא שהתורה אמרה אזהרות לב"נ ע"כ אמרינן שאזהרה הוא על ישראל שלא יניח אותו לאכול:

ולפי"ז נראה ברור דשורש הלאו הוא אפי' בלא מעשה שאסור לישראל להניח לב"נ לאכול מהפסח ולכן שפיר כתב החינוך דאפי' במאכילו אינו לוקה מצד דהוי לאשאב"מ וז"ב ואמת בדעת הרא"ה ז"ל ול"ק קשית המנ"ח:

ומעתה ז"ד במאכיל הפסח לב"נ מה שא"כ הכא גבי לאוין דל"ת דברור הדבר דכל האיסור רק במאכיל לקטנים אבל קטן או"נ זה פלוגתא בפני עצמו אם ב"ד מצוין להפרישו או לא וכיון שהתוה"ק אסרה זה הפעולה להאכילו א"כ כשאכלו על ידו הוי מעשה גמור הן גדול בשוגג והן קטן והוי לאו שיב"מ לזאת א"א לומר דדעת הר"מ ז"ל דא"ל מצד דהוי לאשאב"מ דהוי כמו זורע בשבת דאע"ג דא"ח עליו עד שיקלוט הזרע מ"מ זה שזורע חשיב מעשה וע"ז חייבה רחמנא אע"ג דהקליטה ג"כ אינה בהכרח דאפשר שהרוח יפזרו להזרע או סיבה אחרת שלא יקלוט הזרע מ"מ זריעה הוא מעשה החיוב וכן במבשל בשבת אע"ג שאפשר שיתכבה האש ולא יתבשל הקדירה מ"מ זה שנותן הקדירה אצל האש חשוב מעשה ולכשיתבשל חייב למפרע ה"ה במאכיל לקטנים את הקטן אוכל הוי לאו שיב"מ וחייב על זה שהאכילו:

ובאמת בעיקר הדבר אי יש מלקות בלאו דלא תאכילם יש לי עיון גדול מירושלמי דפסחים פ"ב ה"א על פלוגתת חזקי' ור"א דאיתא שם בירושלמי מתניתא מסייע לדין וכו' מתניתא מסייע לר"א לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל או אינו אלא לאסרו בהנאה כשהוא אומר ל"ת עליו חמץ למדין שאסור בהנאה מה ת"ל לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל דברי ר' יאשי' ר' יצחק אומר א"צ ומה שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל חמץ החמור א"ד שנעשה בהם את המאכיל כאוכל והובא ד' הירושלמי בס' זית רענן שם עיי"ש:

ולכאו' צ"ע לר' יאשי' כיון דס"ל דחמץ אסור בהנאה למ"ל קרא לחייב את המאכיל כאוכל ת"ל דמאכיל לחבירו הוי בגדר נהנה ואפי' להאכיל לכלבים של הפקר פליגי אי מותר אי הוי בגדר הנאה מכ"ש להאכיל לישראל כמותו הרי חשוב נהנה מחמץ בזה שמאכילו לחבירו וע"כ צ"ל דמצד הנאה אינו לוקה ונפ"מ למלקות ומוכח מזה דמצד לאו ל"ת לוקה:

אך י"ל דאפי' לפי"ד המזרחי דבשרצים אינו לוקה היינו כיון דאינו מפורש בהדיא אבל הכא דשני קרא למכתב לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל הו"ל כמפורש בהדי' ולכ"ע לקי אך לפ"ז קשה על ר"י דס"ל דל"צ קרא לזה דהוא ק"ו משרצים וקשה הא בשרצים לא לקי וא"כ נפ"מ למלקות וא"כ דילמא אתא קרא לחייב את המאכיל כאוכל ומוכח מזה דגם בשרצים לקי מצד לאו דל"ת איברא דלכאו' קשה אף א"נ כן דס"ל לר' יצחק דלקי בשרצים ג"כ מ"מ הא אעמה"ד וצריך קרא למלקות בחמץ:

ולכאו' עלה בדעתי עפ"ד הרה"מ ז"ל דהיכא דאיסור ידוע ממק"א עונשין מה"ד וא"כ לאיסור בלא"ה ידעינן מקרא דלפנ"ע ל"ת מכשול וא"כ א"ש דהק"ו למלקות אך זה טעות דהרי לפי"ז יקשה להנך פוסקים דס"ל דאינו לוקה בלאו דל"ת דא"כ למה לי קרא דל"ת דהרי לאיסורא בלא"ה אסור מצד לפנ"ע ומלקות גם מצד ל"ת אינו לוקה וצ"ל דנפ"מ במאכיל לקטנים דל"ש לפנ"ע כיון דקטנים אינם מוזהרין על איסירין אין על המכשילם איסור דלפנ"ע וצריך הלאו דל"ת לאיסור מצד המאכיל.:

ובאמת מטעם זה י"ל קצת נפ"מ בין מאכיל לגדולים או לקטנים כיון דאינו מפורש בקרא להדי' י"ל דאתי רק לאיסורא אמנם בגדולים דלאיסור ל"צ קרא דת"ל משום לפנ"ע ע"כ דקרא אתי למלקות משא"כ בקטנים אמרינן דקרא רק לאיסורא אתי:. ויש להעמיס זה בד' הקרבן אהרן שהביא כ"ת אך המזרחי בדעת הר"מ ז"ל ס"ל דזה אינו מוכרח די"ל דכל הקרא לקטנים אתי' ולאיסורא ובאמת לגדולים ל"צ קרא דל"ת כלל דבלא"ה איכא לפנ"ע. יהי' איך שיהי' זה מוכרח דבקטנים י"ל דקרא אתי לאיסורא בעלמא וא"כ הדר"ל הקשי' על ר"י דמה קאמר דא"צ קרא לעשות המאכיל כאוכל מצד ק"ו דשרצים הא אעמה"ד וא"כ צריך קרא דמאכיל לקטנים חמץ לוקה וא"כ מנ"ל איסה"נ בחמץ:

ויש להכריח מזה כדעת הפוסקים לחלק בין קטנים לגדולים דבקטנים לא שייך כלל מלקות במכשיל מצד שלא יהי' טפל חמור מן העיקר ולכן א"ש ד' ר"י דשפיר נלמד בק"ו משרצים וא"ל דנפ"מ לענין מלקות ז"א דבגדולים איסור ידוע ממק"א מצד לפנ"ע ובקטנים גם מצד קרא דלא יאכל ל"ש להלקות המכשילן כיון דשורש איסור של המאכיל מצד שמכשיל אותם ואין טפל חמור מן העיקר וצ"ע בכ"ז:

וי"ל עוד דאין כונת ר' יצחק למדרש ק"ו אלא דכונתו דגילוי מילתא בעלמא הוא דילפינן משרצים לכל התורה ומכ"ש לחמורין דאית בהו כרת ג"כ. ויש לעורר לר"ש דס"ל דחמץ לאח"ז מותר א"כ חמץ יש היתר לאיסורו ואין ללמוד משרצים ולפ"ז א"נ דר"ש ס"ל כחזקי' דרק לא יאכל משמע הנאה כמו"ש התוס' חולין ד' ל"ה ע"ב בד"ה האי למשרי דמו דפסוהמ"ק ממילא אין לו לימוד לחייב את המאכיל כאוכל בחמץ:

והיום נשלח לי מכבוד יד"נ הגאב"ד דאברי שיחי' ספר פתחי שערים מחותנו הג' ז"ל שנדפס מחדש על מס' ובפתחי אותו ראיתי בפסחים ד' ל"ה ע"ב בהא דתני' דא"י במצה של טבל דאמרינן בגמ' ה"מ ר"ש הוא דס"ל א"א חע"א והקשה הגאון ז"ל א"נ דר"ש בחמור על קל ס"ל אחע"א א"כ הכא חמץ חמור דיש איסור למאכיל ג"כ משא"כ מצד טבל עיי"ש מ"ש בזה:

ולהנ"ל א"ש דלר"ש לשיטתו אין איסור בחמץ על המאכיל משום דיש היתר לאיסורו שו"ר מ"ש בזה בס' מלוה"ר בדיני קטן או"נ אות כ"ב עיי"ש הארכנו קצת בפלפלת כ"ש להשתעשע את כ"ת באהבים אמנם לעיקרא דמילתא כ"כ חו"ד הקלושה בדעת הר"מ ז"ל וכמדומה לי כי מדברינו ימצא כ"ת שיחי' תשובה על דבריו היקרים בענינים אלה: