אעתיק בכאן מחידושי במסכת קידושין (דף נ"ז) איזהו הערות השייכים לסדר היום ואקוה כי יהי' בהם תועלת לתלמידי דבי רב.

א) במס' קידושין (דף נ"ז ע"א) גופא כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואיפוך אנא אמר ריו"ח משום רשב"י ל"מ בע"ח שאסורין. וקשה לי הא מצאנו בעיר הנדחת דרחמנא אמר החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב וזה ודאי אסור מחיים וא"כ מצאנו בע"ח שאסורין בהנאה ונראה פשוט דאפי' לפי"ד ר"ת ז"ל דשור הנסקל לא נאסר מחיים מ"מ בבהמת עיר הנדחת מודה דנאסרו מחיים כמו דנאסר כל שללה מיד כיון שאינו איסור מיוחד על הבע"ח א"כ מצינו בע"ח שנאסרו ונראה עפימ"ש הרשב"א בחי' דאיסור עיר הנדחת אינו איסור חפצא רק קנס שקנסה רחמנא שלא ליהנות מממון עיר הנדחת אבל אין האיסור נתפס על הנכסים כלל כיון דחזינן דגם נכסי צדיקים נשרפין ע"כ דהוא קנס שקנסה התורה על ישראל שלא ליהנות מממון עיר הנדחת. ומעתה י"ל דאע"ג דבע"ח אינן אסורין היינו משום דבע"ח אינו נתפס באיסור ולא חל עליו שם איסור ולכן שפיר אמרינן דאין סברא לרבות המשלחת כיון דבע"ח אינן נאסרין משא"כ בעהנ"ד דאינו איסור עצם רק שהתורה קנסה את ישראל שלא ליהנות משלל עיר הנדחת שפיר אמרינן דאין נפ"מ ואסור לנו ליהנות משום דבר וגם בע"ח בכלל וז"פ לענ"ד שו"ר להג' בעל פנים יפות ז"ל שכ' דלדעת ר"ת ז"ל דשוה"נ לא נאסר מחיים ה"ה דבהמת עיר הנדחת לא נאסר מחיים עיי"ש ולדעתי הדבר צ"ע לדמות זל"ז:

איברא מה שנראה להעיר בדבר חדש לאחר העיון דהנה זה ודאי דמצד קרא החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב א"ר דיהי' אסור בהנאה מחיים כמו דלא מצאנו דאדם דעיר הנדחת דמחויב מיתה יהי' אסור בהנאה מחיים אמנם איסה"נ נשמע ממה דכתיב ואת כל שללה תקבוץ ושרפת וכן מקרא דלא ידבק בידך מאומה עיי"ש היטב והנה בבע"ח בעיר הנדחת לפי"מ דמפורש בתוה"ק ובד' הר"מ ז"ל בדקדוק לשונו הזהב וברש"י חולין (דף ק"מ ע"א) ד"ה אלא בשחיטה נראה דבבע"ח יש שני מצות. א' החיוב הריגה לפי חרב ואח"כ נעשה שלל בכלל כל שללה וחייב שריפה ומעתה י"ל לפי"מ דמבואר בחולין (ד' פ"ט ע"א) דעפר עיר הנדחת מותר בהנאה משום דמחוסר תלישה וקציצה ושריפה ה"ה בע"ח דעיר הנדחת כל זמן שלא נהרגו אינן בכלל דכל שללה כיון דעדיין מחוסרין הריגה ורק כשנהרגו דאז אינן מחוסרין אלא קביצה ושריפה נאסרין בהנאה מצד שללה וא"כ א"ש ד' הג' פנים יפות ז"ל דלפי דעת ר"ת ז"ל דהגמ"ד אינו איסור בכל בע"ח הנסקלין א"כ נראה דה"ה בעיר הנדחת מצד הגמ"ד אינן נאסרין ואי מצד דהוי שלל עיר הנדחת ז"א דקודם שחיטה אינן בכלל שללה דעיר הנדחת וי"ל יותר דאפי' החולקין על ר"ת ז"ל בכל הנסקלין הכא מודים דלא נאסר על ידי הגמ"ד כיון דנכללו בכלל לפי חרב דאדם א"כ כמו דבאדם אינו אוסר הגמ"ד ה"ה דבע"ח אינו אוסר הגמ"ד ואי משום דהוי בכלל שללה ז"א נעשה אלא לאחר מיתה משום דכ"ז שלא נשחטה מחוסר שחיטה:

ואם כנים הד' יש לת' בזה מה שהקשו האחרונים על הא דאמר רנב"י בחולין (ד' ק"מ) דטהורות אתי למעט צפורי מצורע דהציפור השחיטה פסול אם הוא מעהנ"ד ת"ל הא בעי ר"ח בסנהדרין (דף קי"ב ע"ב) אי שחיטת עהנ"ד מטהר מידי נבילה וכיון דכתיב הכא ושחט א"כ מוכרח דציפור עהנ"ד פסול דאינו עלי' שם שחיטה ולהנ"ל י"ל דר"ח לא קמבעי' לי' אלא דוקא בבע"ח דעלמא דבזה שמקיים לפי חרב נעשה שללה של עיר הנדחת ונאסר בהנאה לכן אינו מטהר מיד"נ דע"י השחיטה עומד לישרף ואינו בכלל שחיטה משא"כ הכא בצפורי מצורע כיון דא"נ דכשר לצפורי מצורע ונאסר בהנאה מצד צפורי מצורע נראה פשוט דלאחר שחיטה אינו נעשה שללה כיון דאסור בהנאה מצד צפורי מצורע והוי בכלל שלל שמים דאע"ג דצפורי מצורע אינן הקדש בעצם מ"מ נראה דדינן כמו הקדש והוי בכלל שלל שמים דהרי ילפינן מכשיר ממכשיר דשעיר המשתלח נראה דחד דינא אית להו וכיון שכן י"ל דבזה לכ"ע שחיטה מטהר מיד"נ ור"ח לא איבעי' לי' אלא היכא באחר לפי חרב מחייבינן שריפה מצד שללה אבל היכא דאינן בכלל שללה מודה דמטהר מיד"נ ומ"ש דא"ש בזה מה שנסתפקו התוס' בבהמת עהנ"ד בעבר והקריבה אי כשירה ותמהו האחרונים הא הכא אינו חל ההקדש ואינו מטהר מיד"נ ולהנ"ל י"ל כיון דא"נ דיכול להקדיש שוב לא יחול כלל לאחר שחיטה איסור שללה וא"כ שפיר ההקדש חל והשחיטה מטהר מיד"נ:

איברא דלקושטא דמילתא יש לעי' בזה לומר דאיסור הנאה בבע"ח אינו מתחיל אלא לאחר שנעשה בו מצות הריגה דאז הוא בכלל שריפת כל שללה וי"ל דבאמת בבע"ח ההריגה הוא השריפה וליכא חיוב כלל בבע"ח אחר ההריגה לשרוף אותן בכלל שללה ועי' היטב בלשון הר"מ ז"ל פ"ד מה' סוף ה"י תראה שיש מקום לומר כן בכונתו דבע"ח ל"צ אלא הריגה ובשאר שללה שריפה ועי' בכ"מ שם סוף הי"ג נראה ג"כ כדברינו דבע"ח שחיטתן הוא שריפתן ובשאר דברים צריך שריפה ומ"ש רש"י בחולין (דף ק"מ ע"א) ד"ה אלא בשחיטה בזה"ל אפי' ההיא דשחיטה היא ולא אכלי לה ויכול לשורפה אחר שחיטה דנראה לכאורה דפשיטא לרש"י ז"ל דגם בע"ח צריכין שריפה אחר הריגתן נלענ"ד דרש"י ז"ל דבר גדול דיבר בזה דהנה באמת המפרשים נתקשו על רנב"י דלמה צריך קרא לזה ת"ל הא הוא ספק אם שחיטה מטהר מיד"נ כאיבעיית ר"ח הנ"ל וא"כ א"א לצפור עהנ"ד שיהי' בכלל צפור השחוטה אמנם מה שנראה בזה דרש"י ז"ל בא להזהיר זה במ"ש ויכול לשורפה אחר שחיטה דאיבעיית ר"ח הוא מכח דכתיב לפי חרב ל"ש מיקטל קטלה ל"ש שחטה הוי בכלל לפי חרב וכיון שנתקיים מצות עהנ"ד אין ע"ז שם שחיטה ומעתה נראה כיון דבתוה"ק כתיב רק בהמתה נהי דקיי"ל דחי' בכלל בהמה אבל עוף אין לנו לימוד בתוה"ק דיהי' בכלל זה שיהי' צריך הריגה דוקא וראיתי בר"מ ז"ל בה"ו שם שכ' דהורגין כל נפש חי' שבה וכתב מרנא הר"מ ז"ל מקרא מלא הוא ואת "כל" בהמתה וה"ה לשאר נפש חי' ואפשר "דמכל" נפקא ובוש אני מלומר על רבינו הגדול בעל כ"מ ז"ל שסמך על זכרונו ולא עי' במקרא שלא נאמר תיבת כל בבהמה רק כתיב ואת כל שללה תקבוץ וא"כ אם נבוא לדרוש עוף בתיבת כל אין לנו לימוד אלא על חיוב שריפה אבל שיהי' צריך הריגה לפי חרב אין לנו לימוד שוב מצאתי להפר"ח במים חיים הרגיש בזה על דברי כסף משנה ז"ל וכתב ג"כ שע"כ כונתו על כל שללה וא"כ נראה שזה כונת רש"י ז"ל דלכן בצפורי מצורע צריך קרא למעט צפור עהנ"ד כיון דבעוף ל"צ לפי חרב אלא שריפה וזה יכול להיות אחר שחיטה וז"נ מאוד בדעת רש"י ז"ל אמנם הר"מ ז"ל נראה דחולק בזה על רש"י ז"ל וס"ל דגם עוף צריך הריגה לפי חרב וכמו שנראה מלשונו שכ' דהורגין כל נפש חי' אשר בה ולכן הר"מ ז"ל לשיטתו פסק דלא כר"ח ופשיטא לי' דמטהר מיד"נ כמו שנראה מדבריו ז"ל בפ"ד הי"ב שם משום דהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דאין חילוק בין עוף לבהמה בזה הי' לו הוכחה מרנב"י דס"ל דפשיטא דאע"ג דהוא בכל חיוב הריגה מ"מ מטהר מיד"נ אם נשחט מדצריך מועט בצפורי מצורע ובזה כבר הרגיש המנ"ח בדעת הר"מ ז"ל אמנם לא הרגיש כלל בדעת רש"י ז"ל ובהא דאמרן דיש לחלק בין עוף לבהמה:

ובאמת בדעת רש"י ז"ל נראה נכון כמ"ש כיון דליכא לימוד על עוף ואי משום דכתיב מקודם בקרא החרם תחרים אותה ואת כל אשר בה ונאמר "דכל" זה מרבה עופות זה בודאי אינו כיון דכתיב מקודם בהמתך וברור דכל זה אתי לרבות נשים וטף לר"א דגם טף נהרגין כמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"ת שם ומרן הכ"מ עצמו וצ"ע עוד בזה. ובעיקר הקושי' שהקשו האחרונים מאיבעיא דר"ח על רנב"י דפשיטא לי' דמטהר מיד"נ מדס"ל דהוי שחיטה בצפור מצורע לכאו' י"ל עפ"י מה שראיתי בס' מלוא הרועים ערך עוף בשם הג' בעל קדושת לוי ז"ל שכ' לפרש פלוגתת הילקוט פ' מצורע בפסוק וצוה הכהן ושחט לקיחה בכהן ושחיטה בכל אדם דברי רבי ר"י בר"י אומר אף שחיטה בכהן דלטעמא אזלי דרבי לשיטתו דיש שחיטה לעוף מה"ת ושחיטה אינו עבודה דנוהג גם בחולין לכן שחיטה בכל אדם אמנם ר"י בר"י סובר דא"ש לעוף מה"ת בחולין וא"כ בקדשים הוי עבודה ולכן בצפורי מצורע צריך כהן דוקא וכנראה שהג' בעל מלוא הרועים ז"ל הסכים לזה עיי"ש אות י"ד וא"כ י"ל דנהי דמיבעי' לי' לר"ח דגם שחיטה הוי בכלל לפי חרב ה"ד שחיטת זר אבל היכא דהוי עבודה וצריך כהונה י"ל דר"ח ג"כ מודה דבזה לא יתכן לומר שנתקיים בזה מצות עהנ"ד דשורש מצות עיר הנדחת להחרים כל אשר בה והכא עשה להיפך ממש שלקח כהן לעשות בה עבודה וי"ל דרנב"י ג"כ ס"ל א"ש לעוף מה"ת ולכן שפיר צריך קרא למעוטי צפורי מצורע מעיר הנדחת:

איברא דעיקר ד' הג' בעל קדושת לוי אע"פ שהם דברי חכמה בכ"ז נלענ"ד שיש לדון בהם דאפי' א"נ דא"ש לעוף מה"ת בחולין מ"מ בשביל זה אינו מוכרח דיהי' צריך כהונה בצפורי מצורע כיון דמעשי' בחוץ אינו בגדר עבודה וכמו דברור הדבר דאפי' בטהרת מצורע דלכ"ע צריך כהן מ"מ א"צ בגדי כהונה ואפי' בע"מ וזב ט"מ כשר לטהרת מצורעים ומצורע דא"י לטהר נתמעט מקרא ואע"ג דפסולים לעבודה וע"כ צ"ל דא"ז בגדר עבודה ואע"ג דגזה"כ דצריך בזה כהן היינו שהתוה"ק אמרה שפעולה זו צריכה ע"י כהן דוקא אבל לא מפני שהוא עבודה וכן מבואר ביומא (דף ע"ב ע"א) מידי דהוה אמראות נגעים דלאו עבודה היא ובעיא כהונה ואם אמנם כי במראות נגעים י"ל דהוא מטעם ענין הוראה והתורה לא מסרה הוראה זו כ"א לכהנים שהם עיקר השופטים ולכן שייכות רק לכהן אך נראה דכונת הגמ' להוכיח מטהרת מצורע דצריך כהן בהפעולות אע"ג דזה אינו בגדר הוראה וא"כ מצאנו פעולות שהקפידה תורה שצריך כהונה וה"ה בפרה. יהי' איך שיהי' נראה פשוט דלענין שחיטה בעוף אין לומר כיון דא"נ בחולין צריך כהן דוקא כיון דכהן ג"כ אינו עובד בבגדי כהונה א"כ מה בכך שהוא כהן והרי היכא דהוא עבודה צריך כהן וכלי שרת והכא ליכא כ"ז ובאמת הרי בעוף בפנים ג"כ ליכא מצות שחיטה אלא מליקה א"כ למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת אין זה שצריך שחיטה בצפורי מצורע מפאת שהוא עבודה רק המצוה כן הוא שצריך במצורע פעולה זו ואין להכריח משום זה דצריך כהונה ויש להכריח הדברים לפי גירסת התורת כהנים שלפנינו דרבי ס"ל דשחיטה צריך כהונה ופסולה בזר ור"י בר"י ס"ל דכשירה בכל אדם הרי מבואר להיפך וכן מוכרח מפסק הר"מ ז"ל דפסק יש שחיטה לעוף מה"ת ופסק דשחיטה צריך כהונה וע"כ כדאמרן דלא תלי' זה בזה כלל:

אמנם בעיקר הקושי' הנ"ל י"ל בפשיטות א"נ דס"ל לרנב"י אין שחיטה לעוף מה"ת והכא גזה"כ דצריך שחיטה א"כ שפיר צריך מועט בצפור השחוטה שיפסול של עהנ"ד אע"ג דאין השחיטה שבו מטהר מיד"נ כיון דאין צריך שחיטה כלל וגדולה מזו מבואר בתו"כ דממעט מטהורות פרט לטמאות וקשה הא כתיב ושחט ואיך שייך בעוף טמא שחיטה וע"כ כנ"ל דהיינו א"נ א"ש לעוף מה"ת וא"כ ה"ה לענין צפורי עהנ"ד [ועי' ברש"י ז"ל פ' מצורע ד"ה טהורות שכ' פרט לעוף טמא ובגור ארי' למר"ל ז"ל דקדק דלמה משנה רש"י ז"ל בזה מלשון התו"כ ולמה לעיל בחיות כתב רש"י ז"ל לשון רבים אמנם להנ"ל י"ל דרש"י ז"ל ס"ל דלהלכה דקי"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת ל"צ למעט צפור השחוטה וקרא אתא רק לצפור המשולחת והראו לו אח"כ בס' בנין שלמה להג' מוהר"ש כהן מווילנא ז"ל בהקדמה כתב לפרש כן ד' התשו' עיי"ש שהובא ג"כ ד' הג' בעל קדושת לוי ז"ל ולא הרגיש כלל בדברינו הנ"ל כ"א בגירסת התו"כ שלפנינו עיי"ש] ויש לעי' עוד בזה לפי"מ דהכריחו התוס' בחולין (דף כ' ע"א) דאפי' למ"ד א"ש לעוף מה"ת מ"מ נחירה בסימנים בעי דאל"כ איך משכח"ל נבילות עוף טהור א"כ לר"ח דבעיר הנדחת היכא דמתקיים בה לפי חרב ל"מ לטהר מיד"נ א"כ י"ל דגם בעוף ל"מ לטהר מיד"נ והוי כמתה מאלי' ואינה בגדר שחיטה שיהי' כשר לטהרת מצורע אך יש לדחות דדוקא בשחיטה דצריך כח גברא ושיעשה הפעולה ע"י בר זביחה שפיר אמרינן דאם מקיים בו מצות עהנ"ד אינו בכלל שחיטה ואינו מטהר מיד"נ משא"כ בעוף למ"ד א"ש לעוף מה"ת ורק נחירת סימנים צריך ואין נפ"מ מי השוחט נראה פשוט דאף ר"ח מודה דבשחיטת העוף מטהר מיד"נ אע"ג דמתקיים בו מצות עיר הנדחת כיון דמ"מ הי' בו נחירת סימנים וצ"ע עוד בכל זה וי"ל עוד א"נ דצפורי מצורע צריך כהן דוקא בשחיטה אע"ג שביארנו דאין זה עבודה מ"מ י"ל כיון דצריך כהונה לזה אינו מתקיים בשחיטה זו מצות לפי חרב בעהנ"ד כמוש"ל וי"ל בזה גם ד' התוס' חולין (דף ק"מ) הנ"ל שנסתפקו על בהמת עהנ"ד בהקדישה והקריבה אם כשר הקרבן שתמי' הא לר"ח שספק אם השחיטה מטהר מיד"נ וא"כ אינו קרבן כלל ולהנ"ל י"ל דהתוס' ס"ל דכמו דס"ל לרנב"י כיון דהשחיטה צריך כהונה אינו בגדר לפי חרב כיון דהוא עושה מעשה היפך גדר עהנ"ד כמו כן בשחיטת קדשים שצריך עזרה דוקא וזה היפך מצות עהנ"ד להחרם את כל אשר בה בתוך רחוב העיר ואפי' חולין אסור לשחוט בעזרה מכ"ש מה שהוא חרם מעיר הנדחת א"כ לא יתכן לומר שזה בכלל לפי חרב לכן גם לר"ח השחיטה מטהר מיד"נ:

ויש להסביר עוד החילוק בין שחיטת חולין לשחיטת קדשים דדוקא שחיטת חולין דא"צ כונה א"כ י"ל דאע"ג דעושהו בדרך שחיטה מ"מ אין זה מוציאו מכלל הריגה והוי בכלל מפי חרב אמנם בשחיטת קדשים דצריך כונה לשם שחיטה דוקא גם ר"ח מודה דאינו בכלל הריגה ועי' היטב בש"ס סנהדרין וברש"י ז"ל שם תראה שיש מקום לדברינו וביותר לפ"מ שהסביר הרמ"ה ז"ל בחידושיו דאיבעיית ר"ח הוא משום בשחיטה הרי מתה במיתה זו שנגזר עלי' ונתקיים בה מצות התורה לכן לא תהני לטהר מיד"נ א"כ י"ל דז"ד ששחטה בתורת חולין אבל לא כשהקדישה ושחטה בתורת קדשים בעזרה או לקחה לצפורי מצורע ונשחטה ע"י כהן בזה גם ר"ח מודה דמטהר מיד"נ:

ודע שראיתי להג' בעל חת"ס ז"ל בת' ח' או"ח סי' ק"פ שהאריך בד' התוס' חולין הנ"ל ותודה"ק בכונת התוס' דמספק"ל בעבר והקדישה והקריבה קודם שנגמ"ד להיות עהנ"ד אם הוי כפרה למפרע א"ד דאגלמ"ל דהי' בכלל חרם כיון דאח"כ נגמ"ד למיתה ועיי"ש שרוצה לדמות זה לשור הנסקל דאם שחטו קודם שנגמ"ד בשרו מותר וה"ה דאם הקריבו כשר לגבוה (זה תמי' מאוד דהרי נוגח פסול להקרבה אף קודם שנגמ"ד ונשאלתי בזה מכבוד יד"נ הרב החריף מו"ה ר"ש נ"י מליטעטאוו והשבתי לו שנראה דאשיגרא דלישנא הוא וכונת הגז"ל לולא איסור דנוגח דהוא איסור אחר ונפ"מ לעיר הנדחת דל"ש בו איסור דגבוה כ"א מפאת האיסה"נ שבו א"כ אם נשחט קודם גמ"ד צריך שיהי' מותר אף לגבוה והבן כי קצרתי] אך באמת א"ד לשור הנסקל דהתם אם שחטו קודם שנגמ"ד ל"ש גמ"ד אח"כ משא"כ הכא אפי' אם שחטו קודם שנגמ"ד מ"מ ברור הדבר דאם אח"כ איתא בעולם ה"ה בכלל שללה ונשרפת עכ"פ כמו שאר שללה וא"כ י"ל דאם הקריבה קודם חל איסור חרם למפרע ואינו קרבן ולענין אכילה אין נפ"מ דהוי התר"ס למלקות אמנם לענין הקרבה שפיר האיבעי' כנ"ל וזה כונת התוס' אתדה"ק:

והנה לפ"ד הי' אפשר לומר גם בכונת רנב"י מה שתי' דצריך למעוטי צפור של עיר הנדחת לצפורי מצורע היינו ג"כ קודם גמ"ד דשוב פשיטא דהשחיטה מטהר מיד"נ ואעפי"כ אסור לצפורי מצורע כיון דעומד להיות נגמ"ד לאסור בהנאה אך באמת דה"ק תמוהין מאוד לענ"ד ול"ז להבינם כלל דא"כ בעיר הנדחת אף קודם גמ"ד יהי' כל אנשים שבתוכה אסורין לאכול שום דבר כיון דאמרינן דחל החרם למפרע וא"כ יהי' נתברר דאכלו איסור ואע"ג דא"ל כמו"ש הגז"ל דהוי התר"ס אבל עכ"פ יהי' אסור באכילה מספק ודבר זה לא נזכר בשום מקום לכן נראה ברור דאין לדברים אלו שורש וענף כלל דבזה בודאי צדקו ד' הגז"ל דנהי דאם נשחט קודם גמ"ד מטהר מיד"נ כדין שור הנסקל וכ"כ הרמ"ה ז"ל בחי' סנהדרין שם מ"מ פשיטא דלאחר שנגמ"ד חל עליו חיוב שריפה מצד שללה אך ז"ב דזה דוקא אם איתא אז בעולם אז כל מה שישנו נאסר משום שלל עהנ"ד מה שא"כ מה שכבר נאכל או נקרב לגבוה וליתני' עתה פשיטא דל"ש בי' איסור עיר הנדחת כלל כיון דבאמת אפי' נכסי צדיקים נשרפין א"כ בעצם ליכא על השלל שום איסור רק דקנסה התוה"ק שלא ליהנות מכל מה שיש בעיר ההוא וקנס אין לו חלות אלא משעת גמר דין אבל לא שיהי' נאסר למפרע ודרך פלפול י"ל עוד מטעם אחר כיון דקי"ל בפירות המחוברין אינן אסורין בהנאה כיון דכתיב תקבוץ ושרפת מה שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה ג"כ וא"כ אין שייך שיהי' האיסור קודם גמ"ד כיון דאז הי' מחוסר גמ"ד ג"כ ואם כן אינן בכלל קביצה ושריפה כיון דמחוסר גם גמ"ד ועתה שכבר איננו בודאי מחוסר יותר מקביצה כיון דא"א למצאו בשום פנים וא"כ הוא ק"ו מפירות המחוברין דאינן נאסרין מכ"ש זה שא"א שוב לקיים בו מצות שריפה בשום פנים פשיטא דאינו בכלל תקבוץ ושרפת ואם אמנם כי לענ"ד הדברים פשוטין עד שלא נתנו להעלות על הכתב מ"מ כיון שהגז"ל עושה מזה ספק אמרתי לבאר הד' לענ"ד הקלישה:

ב) שם בגמ' מתקיף לה ר"י הרי רובע ונרבע בעדים דבע"ח נינהו ואסורי וכתב בחי' הריטב"א דלכן פרכינן מרו"נ דילפינן איסה"נ דידהו משור הנסקל ולא מקשינן משור שהרג הנפש דמפורש בתורה דאסור בהנאה משום דפריך לעיל ממוקצה ונעבד פריך השתא מרובע ונרבע דהוי דכותי' דאסורי אפי' קודם גמ"ד והנה דבריו צע"ג דמה כונתו בזה דאין לומר דכונתו דרובע ונרבע דמי' למוקצה ונעבד דאסור לגבוה קודם גמ"ד משא"כ נוגח ז"א דהרי מבואר במשנה זבחים (דף ע"א) דגם נוגח אסור לגבוה עפ"י ע"א או עפ"י בעלים ועוד דהרי קושיית הגמ' הוא מאיסור הדיוט ולא מזה שאסור לגבוה וע"כ דכונתו דברו"נ משכח"ל שאסור להדיוט ג"כ קודם גמ"ד וכמו דבמוקצה ונעבד ל"צ גמ"ד לאיסור גבוה ה"ה דברובע ונרבע ל"צ גמ"ד לאיסור הדיוט וזה תמי' לכאורה כיון דילפינן כל איסה"נ דידי' משור הנסקל א"כ מנ"ל לאסור קודם גמ"ד:

ומה שנלענ"ד בדעת הריטב"א ז"ל דס"ל כדעת הב"ח בת' דשורו של עכו"ם דנרבע נידון בע"א ודיין אחד דכמיתת הבעלים כך מיתת השור וכיון דבעליו נידון בע"א ה"ה שורו ואסור בהנאה ול"צ גמ"ד בב"ד של כ"ג אמנם ז"ד ברו"נ דהחיוב משום שבא לישראל תקלה וקלון על ידו וא"כ אין נפ"מ וגם שור של עכו"ם ח"מ ולכן שפיר משכח"ל ברו"נ דל"צ גמ"ד ואז לפני הגמ"ד אסור להדיוט משא"כ נוגח שכ"כ הג' בעל מנ"ח ז"ל במצוה נ"א דלדעת הר"מ ז"ל דב"נ אינו מוזהר על הדינים כישראל א"ח בנזקי שור כד"י ושור שלו שהרג את הנפש א"ח מיתה כלל ול"מ לה שור הנסקל אלא בשור של ישראל ושוב צריך כ"ג וגמ"ד דוקא וא"ש ד' הריטב"א ז"ל לחומר הנושא:

איברא דעיקר ד' המנ"ח ז"ל דלדעת הר"מ ז"ל דב"נ אינו מוזהר על הדינים כישראל אם שורו הרג לישראל א"ח מיתה צ"ע לפענ"ד לפ"מ שכ' הפוסקים דלהלכה דקי"ל דגם שור של הפקר שהרג את האדם נהרג א"כ ע"כ הא דחייבה רחמנא מיתה בשור שהרג את הנפש אינו מפאת עונש הבעלים כ"א מפאת עונש השור שהרג את הנפש א"כ אין שום סברא שמפני שאין הב"נ מצווה על הדינים יהי' שורו פטור ממיתה כיון דהחיוב מיתה הוא על השור עצמו ובלא זה א"נ דל"צ תקלה וקלון וגם בתקלה לחודא נהרג השור א"כ גם בשור שהרג את האדם ח"מ דא"ל תקלה גדולה מזו שנהרג ישראל על ידו לזאת א"א להעמיס דברים אלו בריטב"א ז"ל לכן נראה יותר בכונת הריטב"א כפירוש הראשון שכתבנו דלכן מקשינן מרובע ונרבע כיון דדמי' למוקצה ונעבד דאסור גם קודם גמ"ד לגבוה עכ"פ משא"כ שור הנסקל אע"ג דאם הרג את ישראל אסור אפי' קודם גמ"ד לגבוה מ"מ משכח"ל דשור הנסקל שלא יהי' בו איסור גבוה אלא לאחר שנגמ"ד והיינו שור של ב"נ שנגח לב"נ לפי"מ שבארנו בספר חמדת ישראל דיני ב"נ אות ל"ג דמוכרח מדעת הרמב"ן ז"ל דג"כ נידון בדיני שור הנסקל ומעתה י"ל עפמ"ש התוס' במס' ע"ז (דף ס"ד ע"ב) בד"ה איזהו גר תושב דאע"פ דאזהרתן ז"מ מ"מ צריך ב"ד לדון אותם וקודם לכן אינו ח"מ ועי' בס' צפנת פענח ה' מילה פ"א ה"ו שרוצה לומר גדולה מזו לעשות מחלוקת בין הר"מ והראב"ד ז"ל דבזה"ז שא"י לדון ד"נ בישראל ה"ה בב"נ ואם כי בזה אין הדברים נראין כלל וברור הדבר דגם בזה"ז נהרג בע"א ובדיין אחד דבהם לא אשתני דינא כלל וגם אנחנו יכולים לדון אותם כן אך ז"ב דלפ"ד התוס' הנ"ל צריך עכ"פ שיהי' דין וקודם לכן הוי קודם גמ"ד וא"כ שור של ב"נ שהרג ב"נ קודם שנגמ"ד למיתה אינו אסור להדיוט וממילא נראה דאינו אסור לגבוה ג"כ כיון דאיסור זה שאסרה רחמנא נוגח לגבוה י"ל דאינו אסור אלא כשנגח לישראל דוקא וכמו"ש רש"י ז"ל במס' ע"ז (דף כ"ד ע"א) וא"כ בנוגח משכח"ל דלא יהי' אסור לגבוה קודם גמ"ד כ"א לאחר שנגמ"ד דאסור להדיוט וממילא אסור לגבוה וא"כ א"ש ד' הריטב"א ז"ל ובזה א"ש גם ד' החת"ס ז"ל שהבאנו לעיל באות א' שיש מציאות לדבריו גם בשור הנסקל שאם הקריבו קודם שנגמ"ד יהי' הקרבה מעלי' והיינו בכה"ג דאינו אסור לגבוה משום נוגח ויש לעי' עוד בכ"ז ואכ"מ:

ג) שם רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה ופירש רש"י ז"ל בזה"ל סברא הוא שהמשולחת מותרת דלא אמרה תורה שלח לתקלה שתהי' למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה עכ"ל וקשה לי דהנה בשעה"מ הקשה על הא דאמרינן בגמ' שלח לתקלה איך יהי' תקלה הא יבטל ברוב והכריח מזה דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא דאורייתא ועי' בנוב"ת שכ' די"ל דיבש ביבש הוי דאורייתא עכ"פ לכ"ע ל"ש תקלה אלא על השליח גופא אבל אדם האוכלו אח"כ לא עביד שום איסור וא"כ איך כתב רש"י ז"ל דהתקלה יהי' והנה בפשיטות י"ל דכוונת רש"י ז"ל דהנה לכאורה קשה הא אף אם אין מבטלין א"ל הוא מה"ת הא הכא אין כונתו לבטל אלא לעשות מצות שלוח ואינו בגדר תקלה לכן פירש רש"י ז"ל דע"כ מתכוין בשלוח לבטלו דאל"כ יהי' תקלה שמא ימצא אדם ויאכלנו ואיך אמרה תורה שלח לתקלה וע"כ משום דנתבטל בהשלוח וא"כ הו"ל כא"י כונת השלוח להתבטל ושוב הוי השלוח בגדר תקלה מטעם ביטול א"ל אך עדיין צ"ע דשפיר י"ל דאינו בגדר תקלה כלל דהוא אינו מתכוין לבטל ואעפ"כ לא יצמח מזה מכשול כיון דבאמת נתבטל ע"י השילוח ומהתימה על הגאונים הנ"ל שלא הזכירו מד' רש"י אלו לכן נלענ"ד דכונת רש"י ז"ל לפי"מ דקי"ל איסורין אין מבטלין זא"ז א"כ הכא השתא כ"ז שהצפור בחי' הרי לא נתבטל בשאר צפרים כיון דאסורין מצד אמה"ח א"כ הוי איסור באיסור ולא בטל כיון דכל הצפרים אסורים מצד אמה"ח וא"כ שוב ל"ש בי' ביטול כלל לפימ"ש הרשב"א ז"ל דביטול הוא רק בנודע שיש תערובות איסור אבל בלאו נודע ל"ש ביטול וכבר החזיקו האחרונים בד' והוכיחו מד' הירושלמי דתלי' עיקר בידיעת הבעלים הא ידיעת אחר ל"מ א"כ שפיר יש לחוש לתקלה דילמא יצוד אותו אחד אח"כ והוא לא ידע כלל מהתערובות בצפורי מצורע וישחטנו ויאכלנו דשפיר יהי' תקלה דלא יתבטל כיון דלא נודע לו כלל מתערובות איסור ובכה"ג לא שייך ביטול וז"נ לכאורה:

איברא דיש לעי' בזה דהנה זה נראה פשוט דאע"ג דאיסור אכילה לא יתבטל מ"מ איסה"נ יתבטל כיון דלענין איסה"נ הוי איסור בהיתר וא"כ נראה דאע"ג דלענין אכילה אינו בטל מ"מ שוב ליכא איסור אכילה מצד צפורי מצורע דהנה באמת קשה איך חל איסור צפורי מצורע על איסור אמה"ח אך ע"כ צ"ל מצד דהוי מוסיף הנאה ומעתה נראה דאם נתערב בשאר צפרים באיסה"נ נתבטל וליכא אלא איסור אכילה ושוב ממילא גם איסור אכילה ליכא והוא לפ"ד רש"י ביבמות (דף מ"ט ע"ב) בד"ה דהא תפסי בה קידושין שכ' להוכיח דא"נ דלא תפסי בה קידושין ה"ה דהוה לן למימר דעכשיו דנעשו חיי"כ יפקעו הקידושין א"כ נראה דה"ה לדעת רש"י ז"ל בהא דקיי"ל א"א חל על איסור רק בכולל או במוסיף אם אח"כ נפקע המוסיף ממילא נפקע גם האיסור כיון דאין לו חלות אלא מכח המוסיף וא"כ כשיבוא עתה לחול אינו חל כיון דעתה ליכא מוסיף א"כ ה"ה אם חל מכבר שפקע ומעתה ה"ה הכא כיון דאיסה"נ נתבטל שוב ממילא ליכא איסור אכילה מצד א"א חע"א ואין לומר כיון דקיי"ל דאע"ג דאמרינן א"א חע"א מ"מ מיתלי תלוי וקאי וא"כ הכ"נ כיון דאיסור אכילה לא נתבטל נהי דממילא אין לו חלות מצד אין איסור חע"א מ"מ אח"כ כששחטו דנפקע איסור אמה"ח שוב חל איסור בצפורי מצורע ואינו בטל מצד דלא נודע ז"א דאפי' א"נ דבלא נודע אינו בטל ה"ד אם הי' איסור ויתבטל בו אבל לחול עליו שם איסור בודאי אין נפ"מ בין נודע או לא נודע וא"כ הכ"נ כיון דמחיים ליכא איסור כלל ומלבד זה יש לעי' הרבה אם איסור צפורי מצורע חל אח"כ כיון דלא נוכל להיות אסור בהנאה מצד שכבר נתבטל לענין הנאה ה"ה דאינו חל לענין אכילה ומלבד זאת נראה דנהי דקיי"ל איסורין א"מ זה את זה ה"ד אם אין מבטלין שאר איסור אבל הכא כיון דעכ"פ לענין הנאה בטל א"כ אע"ג דלא יתבטל לענין אכילה יהי' מותר באכילה ושוב ממילא בטל ג"כ עוד י"ל דבלא"ה בטל לגמרי כיון דעכ"פ אינו מב"מ דזה מותר בהנאה וזה איסור הנאה א"כ איסור זה דצפורי מצורע ואיסור אמה"ח הוי אינו מינו ובטל לגמרי ונסתרו דברינו בישוב ד' הרש"י ז"ל בפשיטות אך באמת יש לומר להיפך ממש דרבא ס"ל א"א חע"א אפי' באיסור מוסיף א"כ איסור צפורי מצורע אינו חל כלל רק כשישחט ואז אינו בטל מצד לא נודע אך יש לעי' בכ"ז כמש"ל. העתקתי פה איזהו סברות שיש לדבר בזה ואי"ה לעתות הפנאי אבאר כל הצורך ותמהני על כל הגאונים ז"ל שלא דברו כלל בד' רש"י אלו לברר הד':