Keli Chemdah on Torah, Metzora
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בירושלמי ערלה פ"ג ה"ג איתא בזה"ל אבנים מנוגעות שעשאן סיד אית תניי תני עלו מטומאתן ואית תניי תני לא עלו מטומאתן מאן דאמר עלו הרי "אלו" מותרות ומ"ד לא עלו מידי טומאתן הרי אלו אסורות אפי' כמ"ד עלו וכו' הרי אלו אסורות דכתיב צרעת ממארת תן בו מאירה וכו' והנה ממנו ר"א בשם ריו"ח כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר הבא מחמת עכו"ם התיב ר"ח ב"ר קומי ריו"ת הרי אפר הבית אינו בא מחמת עכו"ם ואת אמרת אסור א"ל שני' הוא דכתיב נתיצה נתיצה עכ"ל הירושלמי] כפ"מ שכתוב לפנינו אמנם ברמב"ן ז"ל עה"ת סו"פ תזריע כתב הגירסא שני' הוא דכתיב בי' נתיצה ונפ"מ בין הגירסות דלפי גירסא שלנו הפירוש בירושלמי דהוי גז"ש לע"ז דמה שם אפרו אסור אף הכא אפרו אסור אמנם לגירסת הרמב"ן ז"ל י"ל דכונת הירושלמי בפשיטות שני' הוא דכתיב נתיצה וא"כ שריפה לא הוי בגדר נעשה מצותו ועי' במנ"ח מצות נגעי בגדים הביא בשם המל"מ דחקר באפר נגעי בגדים אם אסורין בהנאה וכתב ע"ז בזה"ל ולדידי נראה דדינו ככל הנשרפין כיון דנעשית מצותו אבל בבית אין מצוה לשרפו ואם עבר ונהנה עובר בעשה עכ"ל ובמחכ"ת לא עי' במל"מ שכל ספיקו כיון דלפי גירסת ירושלמי דילן הטעם דבבית אסור משום דגמר גז"ש מע"ז אם אמרינן דאיתקשו להדדי או לא ובאמת נראה דפירוש זה מוכרח בירושלמי דליכא למימר מצד דאינו נעשה מצותו ז"א כיון דנתץ אותו וקיים מצות נתיצה הרי הוי נעשה מצותו וא"כ אבנים המנוגעות שעשאן סיד שהי' בהם שריפה ונתיצה צריכין להיות מותר בהנאה אף דדינן בנתיצה וע"כ משום דאיתקשו לע"ז וא"כ שפיר חקר בנגעי בגדים אע"ג דנעשה מצותן מ"מ י"ל דדמי ג"כ לע"ז א"ד דוקא נגעי בתים איתקשו לע"ז וז"ב ופשוט בכוונת המל"מ]:
והנה לכאורה צ"ע ביאור ד' הירושלמי דהתחיל לומר דמאן דס"ל דעלו מידי טומאתן מותרין בהנאה ג"כ ולמ"ד לא עלו אסורין בהנאה נראה לכאורה דזה פשיטא דלכ"ע נגעי בתים אסורין בהנאה רק דתלי' בטומאה דכל זמן שטומאתן עליהם אסורין עליהם אמנם כשפקע טומאתן ה"ה דאיסה"נ שבהם נפקע ואח"כ דחה זאת משום דכתיב צרעת ממארת שאסור בהנאה וקשה מ"ר מזה דאסור בהנאה לעולם ועוד דאם יש ראי' מזה דאסור בהנאה לעולם א"כ מה זה שמקשה הירושלמי אח"כ מהא דאפר הנשרפין מותרין הא הכא גלי קרא ובלא זה עיקר הדבר קשה כיון דלס"ד לא ידע לא מקרא דצרעת ממארת דהא לאסור בהנאה ומקרא דנתיצה א"כ מהכ"ת לאסור נגעי בתים בהנאה שו"ר לרבינו הש"ך ז"ל בנקה"כ יו"ד סי' רכ"א על הש"ך סקמ"ה שרמז עליו בגליון הש"ס בירושלמי שם שכ' באמת דיש פלוגתא בזה בירושלמי אם נגעי בתים אסורין בהנאה ועיי"ש שכ' לח' בזה קושית התוס' ערכין (דף כ"א) על הא דתני בתוספתא דמשכיר בית ונתנגע אומר לו הרש"ל הא א"י לדור בה ותי' די"ל דברייתא זו אתי' כמ"ד בירושלמי דבית המנוגע מותר בהנאה נראה דהש"ך ז"ל ס"ל באמת דהא דתני בירושלמי דלמ"ד עלו הרי אלו מותרות היינו אפי' כשהן שלימות מותרות בהנאה וכן מורה הלשון "אלו" דקאי על אבנים כשהן שלימות כמובן אך לכאורה צ"ע כונת הירושלמי דאיך תלי' זב"ז אם עלו מידי טומאה או לא לענין איסה"נ הלא יש הרבה דברים שמטמאין ואינן אסורין בהנאה עי' היטב בנקה"כ שם ותראה שצ"ע מאוד הפירוש בירושלמי לפי שיטתו אמנם בכ"ז כ"כ דסוגיין הירושלמי נראה כפירושו של הש"ך:
לכן נלענ"ד ביאור הדברים עפ"מ דמבואר ביבמות (דף ק"ג) גבי נגעי בגדים לענין טומאה דשיעורן בכזית משום דמצורע איתקש למת עיי"ש מבואר דמצורע איתקש למת אפי' נגעי בגדים וה"ה נגעי בתים דכל הנגעים איתקשו להדדי ומעתה י"ל כיון דקיי"ל דמת אסור בהנאה ה"ה נגעי בתים אסורין בהנאה אע"ג דליכא בהם קרא מיותר לאסור בהנאה כמו"ש הש"ך בנקה"כ שם מ"מ יש סברא לאסור בהנאה מצד דאיתקשו למת אמנם א"נ דאבנים מנוגעות שעשאן סיד עלו מידי טומאתן ע"כ צ"ל דלא איתקשו למת דהרי מבואר במשנה דאהלות פ"ב משנה ב' באפר הנשרפין ר"א אומר שיעורן ברובע ומבואר בנדה (דף כ"ח ע"א) דריו"ח ס"ל כר"א ועי' בתוס' נדה שם (דף כ"ז ע"ב) בד"ה מת בתי' הב' שכ' דריו"ח ס"ל דרבנן לא מטהרין אלא בחסר אבל אם העפר שלם אפי' אם אין שלדן קיימת טמא מבואר מזה דריו"ח ס"ל דבמת שנשרף ונעשה אפר לא פקע ממנו טומאתו וא"כ ריו"ח לשיטתו בירושלמי דהוא סתמא אליבא דריו"ח שפיר קאמר דמ"ד עלו מידי טומאתן א"כ ע"כ דלא איתקשו למת וא"כ ה"ה דאבנים המנוגעות מותרין בהנאה כיון דלא איתקשו למת לענין טומאה ה"ה דלענין איסה"נ אין לדמותן אמנם מאן דתני לא עלו מידי טומאתן וע"כ משום דאיתקשו למת אמרינן דה"ה באבנים המנוגעות אסורין בהנאה וזהו כפירוש הש"ך ז"ל בנקה"כ דהירושלמי ס"ל דיש פלוגתא בזה אי בית המנוגע אסור בהנאה ואח"כ אמרינן בירושלמי דז"א דאפי' למ"ד עלו מידי טומאתן ואין מדמין נגעים למת מ"מ מטעם אחר אסור בהנאה כיון דכתיב בי' צרעת ממארת חן בו מאירה ואל תהנה ממנו וא"כ מטעם זה אסור בהנאה ומעתה שפיר שאל הירושלמי אח"כ נהי דנלמד איסה"נ במצורע מצרעת ממארת אבל מ"מ לאחר שנעשה מצותן דהיינו שנתקיים בו מצות נתיצה צריך להיות מותר בהנאה כמו אפר הנשרפין שמותר בהנאה מצד נעשה מצותו וע"ז תי' הירושלמי שני' הוא דכתיב בי' נתיצה נתיצה ואמרי' בי' גז"ש לעכו"ם דמה עכו"ם לעולם אסור ה"ה נגעי בית אינן מותרין לעולם וא"ש ד' הירושלמי לפי פירוש זה ככפתור ופרח [אמנם קצת צ"ע לפי פירוש זה דהלימוד מצרעת ממארת הוא רק לאיסה"נ באבנים מנוגעים ולא קאי לאסור לעולם א"כ מאי קשי' לי' אח"כ מהא דאבנים מנוגעים שעשאן סיד דילמא באמת מותרין בהנאה אח"כ ונראה דהירושלמי ס"ל דמאן דס"ל אסורין בהנאה ס"ל שתמיד אסורין מדלא אמר דמותרין בהנאה רק דעלו מידי טומאתן ואע"ג דז"ב דאסורין בהנאה מקודם לכן מקרא דצרעת ממארת ואם היו אח"כ מותרין בהנאה א"כ אמאי קמ"ל רק לענין טומאה ולא לענין הנאה ג"כ וע"כ דאסורין בהנאה וז"פ]:
אחרי שזכינו לפרש ד' הירושלמי נבוא לבאר ד' הר"מ ז"ל פט"ז מה' טומאת צרעת ה"א שכ' בזה"ל בית המנוגע אב מאבות הטומאות כל הנוגע בו נטמא וכן אבנים שחולצין ממנו אחר הסגר או אבנים ועצים ועפר של בית כשנותצין אותו כולן אבות טומאות וכל כזית מהם מטמא במגע ובמשא ובביאה כיצד אם נכנס כזית מהם לבית טהור נטמא כל אשר בבית מאדם וכלים שכולן מטמאין בביאה כאדם מצורע וכולן אסורין בהנאה ואם שרפן ועשה מהן סיד ה"ז אסור בהנאה שנאמר צרעת ממארת תן בו מאירה ואל תהנה בו עכ"ל. והנה מקודם נבאר מה שנראה מדקדוק לשון הר"מ ז"ל שלא ביאר כלל דבית המנוגע אסור בהנאה אלא שכ' אח"כ "וכולן אסורין בהנאה" וזה נראה דקאי אדלעיל מיני' היינו על אבנים המנוגעים בין אותן שחולצין אחר ההסגר בין אבנים של בית שנותצין אותו אמנם דין הבית המנוגע בימי הסגירו וכן אפי' לאחר שהוחלט לטומאה קודם נתיצה אינו מבואר בר"מ ז"ל שאסור בהנאה והנה כבר הרגיש בזה המנ"ח ז"ל שבר"מ ז"ל נראה דבימי הסגירו אינו אסור בהנאה וא"ד לבגד אמנם כתב דזה נראה מסברא דגם קודם נתיצה אסור בהנאה עיי"ש ולענ"ד יש לעי' בזה טובא ל"מ א"נ דשורש איסה"נ שבו משום דילפינן נתיצה נתיצה מעכו"ם כמוש"כ הש"ך בנקה"כ שם כיון דבתורת כהנים לא מרבי מצרעת ממארת האמור בנגעי בתים לאסרו בהנאה נראה דמזה דכתיב צרעת ממארת א"ר לאסרו בהנאה והא דדרשינן בנגעי בגדים מצרעת ממארת לאסרו בהנאה היינו משום דכתיב שני פעמים עיי"ש וא"כ כל זה דנגעי בתים אסורין בהנאה הוא משום דגמרינן נתיצה נתיצה כעכו"ם וא"כ י"ל דכמו דקי"ל דאין ע"ז נאסרת בעודה מחוברת כמו שדרשו חז"ל אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם א"כ ה"ה נגעי בתים אע"ג דאסורין בהנאה מ"מ אינן נאסרין אלא משעת נתיצה ואילך דכ"ז דהוא מחובר אינו נאסר בהנאה ואע"ג דלענין ע"ז תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש והמשתחוה לבית אסרו היינו רק מדרבנן דגזרו אטו תלוש גמור אמנם מה"ת דינו כמחובר ועי' בפרישה יו"ד סי' קמ"ה ובקו"א להב"ח ז"ל יו"ד ס"ו מ"ש בזה ואכ"מ] אך אפי' א"נ דגם צרעת ממארת האמור בנגעי בתים קאי לאסרו בהנאה מ"מ לפי האמת דדרשינן נתיצה נתיצה לגז"ש באיסה"נ שבו אינו נפסק שוב אמרינן אין גז"ש למחצה ואמרינן דאין איסה"נ שבו מתחיל אלא משעת נתיצה ואילך ותמהני על המנ"ח שלא הרגיש כלל בזה ואפי' א"נ דלאחר שמוחלט לטומאה כיון דעומד לנתוץ מחמת בית המנוגע דינו כתלוש ושוב אסור בהנאה ג"כ אבל שיאסר בהנאה בימי הסגירו כדין בגדים המנוגעים ע"ז בודאי י"ל כדברינו דיש חילוק בין בגדי' לבתים כיון דבתים ילפי' גז"ש מעכו"ם אמרינן אין גז"ש למחצה ואינן נאסרין בעודם מחוברין לכן בימי הסגר ל"ש לאסרן בהנאה כן עלה בדעתי בתחילת ההשקפה. אמנם לאחר העיון נראה דזה תלי' בהלימודים דא"נ דכל שורש איסה"נ שבו מדכתיב בי' נתיצה וגמרינן מגז"ש מעכו"ם אינו אסור אלא משעת נתיצה ואילך [וכל העומד לא קי"ל להלכה] אמנם אם נימא דהלימוד מצרעת ממארת אע"ג דילפינן מעכו"ם דאיסה"נ שבו אינו נפסק אבל זאת ילפינן מנגעי בגדים שאסור בהנאה גם קודם שנקרע הנגע מהבגד וכן קודם שנשרף הבגד ואם כנים הדברים י"ל בזה מה שתמי' לי על הר"מ ז"ל שלא העתיק כלל דין זה דתוספתא ומייתי לה בערכין דהמשכיר בית ניתנגע אומר לו הרי שלך לפניך ולהנ"ל י"ל דהסוגי' ס"ל כהתו"כ דמצרעת ממארת אין ללמוד איסה"נ בנגעי בתים כיון דאינו מיותר וכל מה שאסור בהנאה הוא רק מכח הגז"ש דנתיצה נתיצה האמור בעכו"ם וא"כ כ"ז שלא נתצו אינו אסור בהנאה וא"כ שפיר יכול לומר הרי שלך לפניך [ודרך פלפול י"ל יותר דאפי' א"נ דדינו לגמרי כע"ז ותלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש מדרבנן מ"מ כיון דמה"ת דינו כמחובר א"כ הבית בעצם מותר בהנאה נהי דחכמים אסרו ליהנות ממנו מ"מ יכול לומר הרי ש"ל ול"צ לבוא לדברי המהרש"ל ביש"ש שהובא בנקה"כ שם דהוא מטעם השא"נ אלא כדאמרן ועי' בזה וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ] משא"כ הר"מ ז"ל להלכה שנראה להדי' דס"ל דאיסה"נ שבו נלמד מדכתיב צרעת ממארת וא"כ נראה דגם קודם נתיצה אסור בהנאה וא"כ שפיר השמיט דין הנ"ל כיון דאסור בהנאה וא"י לדור בה שוב א"י לומר הרי ש"ל ול"צ לבוא למ"ש הש"ך ז"ל דהש"ס דילן ס"ל לגמרי דבית המנוגע מותר בהנאה אלא כדאמרן דס"ל דשורש איסורו מגז"ש דנתיצה נתיצה ול"ק קושיית התוס' מסנדל המוסגר והמוחלט דבנגעי בגדים שאני דילפינן מצרעת ממארת אסור בהנאה מיד משא"כ בנגעי בתים אינן אסורין בהנאה אלא משעת נתיצה ואילך ועי' היטב במשנה למלך ובנקה"כ שם ותבין דברינו כי קצרנו וסמכנו על המעיין: