Keli Chemdah on Torah, Mishpatim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(שם ל"ג) וכי יפתח איש בור וגו' ונפל שמה שור או חמור וברש"י ז"ל שור ולא אדם חמור ולא כלים. ועיי' ברבותינו בעלי התוס' שכתבו בזה"ל ומיהו קשי' דלמה לי שור ולא אדם תיפוק לי' מדכתיב והמת יהי' לו מי שהמת שלו וי"ל דמיירי בעבד כנעני שלא מל ולא טבל דשרי בהנאה כדאמרינן בירושלמי אקשיי' אחריתי תפתר בעכו"ם מת וטעמא דמת אסור בהנאה משום דילפינן מעגלה ערופה וכו' ובעי דומי' דמרים שהיתה ישראלית לאפוקי עכו"ם עכ"ל מבואר מדברי רבותינו בעלי התוס' דמודים דעבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות אסור בהנאה דדינו כישראל וגמרינן לה לה מאשה אלא דמיירי שעדיין לא מל וטבל דהוי עכו"ם גמור דמותר בהנאה. אמנם בתוס' ב"ק (דף י' ע"א) ד"ה שהשור חייב בסוף דה"ק כתבו בזה"ל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולעכו"ם הקנוי לישראל עכ"ל ומדכתבו "עבד ועכו"ם נראה דגם עבד כנעני שמל וטבל מותר בהנאה ועיי' בשבו"י ובהפלאה ז"ל שרוצים לומר דהתוס' ס"ל דעבד כנעני הקנוי לישראל מותר בהנאה והדברים עתיקין בספרי האחרונים:
אמנם האחרונים תמהו בזה מירושלמי פרק בתרא דסנהדרין הלכה ז' דאיתא שם פלוגתת ר"י ור"ל גם בעבד שהי' יוצא ליסקל ונמצאו עדים זוממין אם הוי יאוש או לא כיון דהוי יאוש בטעות וקשה ת"ל הא לא נתייאש מגוף העבד מה ששוה לאחר מיתה וא"כ הוי יאוש לחצי חפץ ולא מהני היאוש כלל ועיי' בזה בספר אמרי הצבי לידיד נפשי הגאב"ד דאברי שיחי' פ"ק דב"ק אות ל"ד ס"ק ג' שכתב בזה"ל אולם היותר נכון לענ"ד לומר בזה דאפי' לשיטת התוס' דעבד כנעני שמת מותר בהנאה מ"מ כל שנגמר דינו בב"ד והב"ד חייבוהו מיתה והמיתוהו אז אסור בהנאה דומי' דשור הנסקל דנגמר דינו ומת דאסור בהנאה ה"ה עבד כנעני וא"כ ל"ק מירושלמי דשפיר נתייאש האדון לגמרי מעבדו שהעידו עליו שחייב מיתת ב"ד.
אלו דברי הרב שיחי'. ויען כי הוא דבר חדש מאוד לדמות עבד לשור הנסקל ע"כ אמרתי להעתיק בזה מה שכתבתי להרב המחבר שיחי' מה שיש לפלפל בזה:
ראיתי למעכת"ה בספרו פ"א דב"ק אות ל"ד סק"ג שכתב להעיר בדבר חדש דאפי' לפי דעת התוס' דמת עכו"ם וה"ה עבד כנעני מותר בהנאה מ"מ זה דוקא כשמת על מטתו או נהרג אבל עבד כנעני שנתחייב מיתה ונגמר דינו בב"ד והמיתוהו דנתחייב מיתה עפ"י דין הוי כמו שור הנסקל דאסור בהנאה לכ"ע ואין חילוק בין עבד לשור בזה אלו תוכן דבריו וכתב כן בלי ראי'. ולענ"ד הדבר תמי' מאוד לומר כן מסברא להקיש אדם לבהמה בפרט עבד דדינו כישראל שיהי' דינו כבהמה שיאסר בהנאה בנגמר דינו למיתה דהרי לפי דעת כ"ת נראה פשוט דלהפוסקים דס"ל דשור הנסקל נאסר מחיים ה"ה בעבד נאסר בהנאה מחיים ודא ודאי בדותא הוא והעיקר נראה בזה דבמיתת ב"ד אין החיוב ב"ד והגמ"ד עושין שום פעולה לענין איסה"נ כמבואר בגמ' ערוכה ערכין (דף ז' ע"ב) תני' כוותי' דרנב"י האשה שמתה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה ומה הפרש בין זה לזה זו מיתתה אוסרתה וזו גמ"ד אוסרתה ועיי"ש ברש"י ז"ל ובאמת מסוגי' זו הקשו בתוס' על שיטת ר"ת ז"ל דס"ל שור הנסקל נאסר רק לאחר מיתה דמסוגי' משמע דנאסר מיד בשעת גמר דין. וכוונת התוס' נראה אע"ג דמפשטות הסוגי' אינו ראי' כלל דנאסר מחיים דהרי לפי"מ שמפרש רש"י ז"ל ההבדל בין אשה לשור הנסקל שפיר י"ל אף אין הגמ"ד אוסר בשור הנסקל כ"א לאחר מיתה מ"מ כיון דבשור זה שאוסרו בהנאה לאח"מ הוא הגמ"ד דהרי שור דעלמא שמת אינו אסור בהנאה ולכן אין נפ"מ אם השערות הם בני מיתה או לא. אך באמת נראה דזה בעצמו כוונת התוס' דהוכחתם כיון דעכצ"ל דאין המיתה אוסר כלל רק הגמ"ד הוא שאוסרה וא"כ מהכ"ת לומר דאין האיסור מתחיל מחיים וזה פשוט בכוונת התוס':
יהי' איך שיהי' עכ"פ מבואר מסוגי' דמיתת אדם אין הגמ"ד שחייב במיתה אוסרו וכ"ז שאסור בהנאה הוא רק משום דמת בעלמא ג"כ אסור בהנאה ופשוט דה"ה בעבד כנעני דדינו כישראל א"נ דאינו אסור בהנאה מכח מת פשיטא דאין הגמ"ד אוסרו בהנאה ואגב אעיר בזה מה דק"ל לכאו' בדברי רש"י ז"ל דס"ל דשור הנסקל נאסר מחיים אמאי צריך לחלק בין מת אדם לשור הנסקל משום דשערות לאו בני מיתה הם "דאינן עשוין להשתנות" והכוונה נראה דהי' קשה לרש"י ז"ל הא גם שערות הם בני מיתה דהרי ע"י מיתת האדם נפסק כח הצמיחה והגידול של השערות לכן מוכרח רש"י ז"ל לפרש דעכ"פ אינן עשוין להשתנות לאחר מיתה לכן אינן בכלל בני מיתה. אמנם לענ"ד קשה אמאי לא כתב רש"י ז"ל בפשיטות דבאמת הרי השערות הויין דבר שחוץ לגוף רק דנימא דנאסרו מכח שמחוברין לגוף א"כ דוקא בבהמה שגמ"ד אוסרתה עוד מחיים א"כ יש לשערות חיבור עם הבהמה ושפיר גם השערות נאסרו משא"כ באדם כיון דרק מיתתו אוסרתו ואז בשעה שמת מיד נפסק כח גידול וצמיחה של השערות וא"כ הו"ל כאילו ע"י המיתה נתלשו השערות מן הגוף ומה"ט תולש בשבת מן המתה אינו חייב משום קוצר וכמו"ש הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות ולכן ל"ש לומר דהשערות יהיו אסורין מכח דמחוברין לגוף כיון דע"י מיתה נפסק החיבור והבן. ועיי' היטב בלשון התוס' סנהדרין (דף מ"ט) שנדחקו כ"כ לשיטת ר"ת לתרץ דס"ל דחל עליו עכ"פ איסור מחיים ולא כתבו בפשיטות לפרש כפירוש רש"י ז"ל בערכין נראה משום דס"ל לתוס' דר"ת לשיטתו [מובא בתוס' ב"ב (דף קנ"ד ע"א) ד"ה ועוד סימנים עשוין להשתנות] ס"ל דשערות יש להם שינוי לאחר מיתה וא"כ גם השערות הם בני מיתה וא"כ לא יתכן לשיטתו פי' רש"י ז"ל וצ"ל כמו שפירשנו ולפי"ז יהי' מוכח דנאסר מחיים ולכן מוכרחים התוס' לתרץ דלר"ת ג"כ חל האיסור מיד משעת גמ"ד כיון דאפי' לשוחטו אסור וכיון שכן שפיר חל האיסור על השערות ג"כ ודו"ק היטב בזה ואשמע דעת מעכת"ה]:
איברא דלכאורה יש לעיי' בדין זה מדברי המכילתא פרשת משפטים פרשה י' שכתב ללמוד איסור הנאה דשור הנסקל מק"ו מעגלה ערופה דמאי עגלה ערופה שמכפרת על שפכ"ד ואינה מטמאה את הארץ ואינה גורמת לסילוק שכינה אסורה בהנאה ק"ו לשור הנסקל שהוא שופך דם ומטמא את הארץ וכו' שאסור בהנאה עיי"ש ולפי"ז יש ללמוד ק"ו זה לישראל שהרג ג"כ דנאסר בהנאה מטעם זה ויהי' איסור נוסף ברוצח כמו שור הנסקל איברא דנראה דש"ס דילן אינו ס"ל ק"ו זה דא"כ אמאי בשחטו קודם שנגמר דינו מותר בהנאה הא משום ק"ו זה ראוי שיאסר בהנאה אפי' בשחטו קודם שנגמ"ד. ומלבד זה נראה דאינו ראי' מבהמה לאדם כיון דקיי"ל כל המומתין מתוודין ותשובה מהני בדיני שמים אע"ג דהב"ד אין משגיחין ע"ז ואינו נשלם כפרתו עד שימות מ"מ שוב ל"ש ללמוד ק"ו לאסור אותו בהנאה מבהמה. ועפי"ז יש לומר דעכ"פ במת עכו"ם אפי' לפי"ד הסוברים דמותר בהנאה מ"מ היכא דהרג את הנפש ונתחייב מיתה עפ"י ב"ד אסור בהנאה כמו שור הנסקל הנאסר בהנאה מכח ק"ו כיון דבעכו"ם ל"מ תשובה:
ויש להעיר עפי"ז במדרש תנחומא פרשת תצא דאיתא התם דכאשר הרג שמואל את אגג האכיל מבשרו כזית כזית לנעמיות עיי"ש והיינו דזה הי' אופן הריגתו עכ"פ אינו נראה שהי' שמואל מדקדק שלא יהי' מאכיל ממנו רק כ"ז שהי' חי ומסתמא הי' חותך ממנו גם לאחר מיתה ג"כ ומאכיל לנעמיות וקשה אפי' א"נ דמת עכו"ם מותר בהנאה מ"מ הא הי' מחויב מיתה עפ"י הדיבור דאמר הקב"ה לך והחרמת את עמלק וא"כ צריך להיות אסור בהנאה. איברא דכמה תשובות בדבר. א' דנראה בזה דמה שצוה הקב"ה למחות זכר עמלק זה אינו בכלל שור הנסקל שיהי' הגמ"ד אוסרתו כיון דל"ש בי' גמ"ד דב"ד כלל. ב' דנראה ברור דהי' שמואל מדקדק שלא לחתוך מבשרו לאחר מיתה כיון דבאמת הקשו המפורשים איך נטמא שמואל לאגג הא הי' נזיר ואסור להיטמא למתים ותי' דעשה דמחיית עמלק דוחה הלאו דטומאה. אמנם נראה דמשום זה מדקדק במדרש תנחומא וביתר ביאור במדרש שמואל שהאכיל מבשרו זיתים זיתים לנעמיות להורות דחתך מבשרו רק זיתים זיתים ולא חתך אברים אברים שלא להתטמא בטומאת מת דאמה"ח מטמא וכהן מוזהר עליו לכן חתך רק זיתים זיתים מבשרו דבשר הפורש מן החי טהור לגמרי ומעתה זה דוקא מחיים אבל לאחר מיתה כיון דכבר מת וליכא המצוה שוב בוודאי לא חתך ממנו שמואל משום דהי' מוזהר על הטומאה וזה פשוט:
אמנם כ"ז לפילפולא אמנם העיקר נראה בזה דבאמת זה נראה דאגג הי' אסור בהנאה מצד דצוה הקב"ה להחרימם וסתם חרם היינו איסור הנאה והא דרצו ישראל ליקח לקרבנות מהבקר והצאן י"ל עפי"ד התוס' חולין (דף ק"מ) שנסתפקו דבהמות עיר הנדחת ג"כ כשר להקרבה וכבר ראיתי לח"א שהעיר בזה אמנם הא דהאכיל את בשרו לנעמיות היינו מפני שהן של הפקר ואיסה"נ מותר להאכיל לבהמות וחיות ועופות של הפקר כמו"ש הפוסקים דמותר להאכיל איסה"נ לכלבים של הפקר. ויש לפלפל בזה הרבה ואכ"מ:
ונשוב לעיקר הדבר שאנו דנים בו דנראה פשוט דאין ללמוד עבד וישראל משור הנסקל וי"ל עוד בזה דרך פילפול דהנה ראיתי לכבוד ידי"נ הגאון המנוח מקויל ז"ל בתשו' הנדפסת בספר ביכורי שלמה חיו"ד סי' י' שכתב להעיר בהא דשור הנסקל אמאי יהי' אסור בהנאה לאחר שנסקל הא הו"ל נעשה מצותו ועיי"ש שתירץ עפי"ד התוס' ישנים יומא (דף ס') דהא דאמרי' דאין לך דברים שנעשה מצותן ומועלין בו וה"ה לאיסורי הנאה היינו דוקא בהקדש וכיו"ב בעגלה ערופה דכפרה כתיב בה כקדשים אי לאו קרא הו"א דמותר בהנאה מה"ט דנעשית מצותו משא"כ בשור הנסקל ל"ש כלל ההיתר מצד נעשה מצותו ומעתה נראה דזה דוקא בשור הנסקל דמיתתו אינו לכפרה אלא בתורת עונש וקנס לבעלים משא"כ מיתת ישראל ע"י ב"ד דהוא רק משום כפרה וכיון שכן בוודאי דינו כקדשים דלאחר שנעשה מצותו צ"ל מותר בהנאה ואין ללמוד משור הנסקל:
הן אמת שיש מקום לומר עפי"ז לחלק בין עבד לישראל ולומר דעבד דאינו בכלל עם קדוש אין דינו כמו קדשים משא"כ בישראל גמור דהם קודש לד' הוי בכלל קדשים. אך באמת ז"א ועיקר ההבדל בין שור הנסקל למיתת ב"ד בישראל כיון דהוא לכפרה אמרינן כיון דנשלמה כפרתן הרי נעשה מצותן ושוב מותרין בהנאה ולכן מצד גמר דין ל"ש לאסור בעבד וישראל בהנאה אמנם בב"נ שנראה שמיתתו אינו בתורת כפרה אלא בתורת עונש א"כ יש מקום לומר דאע"ג דמת עכו"ם מותר בהנאה מ"מ כשנגמר דינו למיתה ה"ה אסור בהנאה כמו שור הנסקל. וי"ל בזה מה שראיתי כעת בספר הנדפס מחדש "שארית נתן" להג' מר"ן ז"ל בן הפנ"י ז"ל (דף ס"ב ע"ב) שהעיר בלשון הקרא (שמואל א' י"ז) שהפלשתי אמר לדוד המלך ע"ה לכה אלי ואתנה את בשרך לעוף השמים "ולבהמת השדה" אמנם דוד השיב לו ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים "ולחית הארץ" ולא אמר לבהמת השדה כמו שאמר גלית ועיי"ש מ"ש בשם המדרש והגאון המחבר רוצה לדייק מזה דמת עכו"ם אסור בהנאה לכן אמר רק לחית הארץ דאיסה"נ מותר לכלבים של הפקר. אמנם לפי דברינו י"ל עפי"מ דמבואר בקרא שאמר דוד ואנכי בא אליך בשם ד' צבאות אלקי ישראל אשר חרפת ועיי' בתרגום דהי' מברך השם ונתחייב מיתה מצד מברך השם. ולדעת הר"מ ז"ל כל הפלשתים השומעים ולא עשו בו דין כולם נתחייבו מיתה מצד דינים וא"כ כיון דב"נ נהרג בע"א ובדיין אחד וזה הוי גמ"ד ושוב אסורין בהנאה לכן אמר רק לעוף השמים ולחית הארץ אבל לבהמת השדה אסורין מצד דחייבין מיתה ה"ה אסורין בהנאה שוב נדפס ספר בית האוצר וראיתי בכלל ח' שכתב ג"כ לחדש דין זה דמי שנגמר דינו למיתה יהי' אסור בהנאה כמו שור הנסקל והנלע"ד כתבתי. וכבר דברתי מזה עם הגאון המחבר שליט"א והודה כי יש מקום לדברינו הנ"ל: