Keli Chemdah on Torah, Mishpatim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(כ"א י"ב) ברש"י ז"ל ד"ה מכה איש ומת כמה כתובים נאמרו בפרשת רוצחין וכו' ואם נאמר מכה איש ולא נאמר איש כי יכה הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש הכה את האשה ואת הקטן מניין ת"ל כי יכה כל נפש אדם אפי' קטן אפי' אשה ועוד אלו נאמר מכה איש שומע אני אפי' קטן שהכה והרג והי' חייב מיתה ת"ל איש כי יכה ולא קטן שהכה עכ"ל. מקשין העולם ומטו בי' משמי' דהגאון מהר"ל חריף ז"ל דל"ל קרא דמכה כל נפש לחייב אפי' הורג את הקטן ת"ל מדכתיב ואיש כי יכה למעט דקטן שהרג פטור ממיתה ממילא נשמע דהורג קטן חייב מיתה דאל"כ ל"צ קרא למעט קטן שהרג כיון דהוי עדות שאאילה"ז דהעדים יכולים לומר שרצו להרוג רק את הקטן אלא ודאי דהורג את קטן חייב מיתה ואיצטריך קרא למעט קטן שהרג והיא קושי' מוחכמת:
ומה שנלענ"ד בזה קרוב לאמת בס"ד דהנה המפורשים הקשו דלמה לי קרא דקטן שהרג פטור תיפוק לי' דקטן אינו בר עונשין בכל התורה ולמה צריך קרא למעוטי הכא קטן. אמנם נראה דהענין הוא כמו"ש במק"א דשיעורין אלו דגדלות לא נאמרו לב"נ וקודם שנתנה תורה הי' תלי' הכל בדעת ומופלא הסמוך לאיש דהוי בר דעת נהי דבישראל גזה"כ דאינו נהרג עד שיהי' בן י"ג ויביא ב' שערות מ"מ בב"נ הי' נהרג אם עבר עבירה שיש בה חיוב מיתה וכיון דשפיכת דמים הוא מז' מצות ב"נ וא"כ קודם מ"ת הי' קטן שיש בו דעת חייב מיתה כשהרג את הנפש ולכן שפיר איצטריך קרא דלאחר מתן תורה יצא בזה להקל ואינו חייב מיתה קודם שיביא ב' שערות בזמנו. ומעתה מיושב הקושי' הנ"ל בטו"ט דנהי מהא דאמרה תורה ואיש כי יכה ולא קטן ממילא נשמע דהורג את הקטן חייב מיתה אבל לא נשמע מזה אלא הורג את קטן בר דעת דהיינו מופלא הסמוך לאיש דע"ז הו"א דאם הוא הרג את הנפש יהי' חייב מיתה ומוכרח מזה דהורג אותו ג"כ חייב מיתה אבל אם הורג את הקטן ממש דעדיין לא בא לכלל דעת הו"א דאינו חייב מיתה והוי כהורג את הבהמה דאין כאן חיוב מיתה לכן צריך קרא דכי יכה כל נפש להורות דאפי' הורג את הקטן ממש חייב מיתה. ובאמת נראה כן דהא דצריך קרא דכי יכה כל נפש היינו קטן ממש שאין בו דעת דעל קטן בן דעת ל"צ קרא דמהיכי תיתי יהי' פטור עליו כשהרגו אבל קטן שאינו בר דעת הו"א דהוי כבהמה:
ועיי' בהלכות קטנות למהר"י חגיז ז"ל סי' ל"ח שכ' להסתפק בחרש ושוטה אם מחללין שבת עליהם מה"ט דאינן בגדר אדם וקטן דפשיטא דמחללין עליו את השבת היינו טעמא משום דאתי לכלל דעת ומעתה י"ל דזה דוקא לענין לחלל את השבת דאף בספק פיקוח נפש מחללין את השבת לכן מחללין גם על קטן משא"כ בהורג את הקטן שפיר הו"א דא"ח עליו כיון דאינו בר דעת ודילמא לא יבוא לכלל דעת ג"כ וא"ל מצד רוב דהוי רוב להבא ולכן צריך קרא דהורג קטן מחויב. ונראה דלפי"ז לפי האמת דגלי קרא דההורג את הקטן חייב מוכרח דאפי' אם אינו בר דעת חייב עליו מיתה כשהרגו וא"כ ממילא פשיטא דה"ה לחרש ושוטה ושוב מחללין עליהם את השבת ג"כ דל"צ לענין זה דעת כיון דהוא נפש מישראל ההרגו נהרג עליו ומחללין עליו את השבת. ומצאתי שכבר העיר בזה הגאון בעל אמרי בינה ז"ל דיני שבת ס"ט. עכ"פ דברינו נכונים דהא דצריך קרא לחייב על מיתת קטן היינו קטן שאינו בר דעת וזה לא נשמע מקרא דאיש כי יכה. וז"ב:
ומה שנראה עוד בזה ונקדים לתרץ מה שמקשין העולם על רש"י ז"ל וכן הוא לחד גירסא בגמ' סנהדרין (דף פ"ד ע"ב) דצריך קרא דכי יכה כל נפש לחייב ההורג את האשה דהו"א דוקא הורג את האיש חייב ועיי"ש וקשה מאוד דלמה צריך קרא דהורג את האשה חייב מיתה הא מקרא מלא דיבר הכתוב וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם הרי מבואר דאף בשפחה כנענית יש חיוב מיתת ב"ד וא"כ מכ"ש בישראלית והוא תימה גדולה. וזה איזהו שנים שנדפסו הדברים בקובץ אחד. וכתבתי לתרץ לפי"מ דמבואר בכמה דוכתין דהבעל יש לו באשה קנין ממון ג"כ ומלבד קנין האיסור שיש לו בה הוי בכלל מקנת כספו כמבואר בגמ' דמד"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דהוי קנין כספו ועיי' ברש"י מנחות (דף מ"ג ע"ב) ד"ה היינו אשה שכתב בזה"ל דאשה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו. ועיי' בתשב"ץ ח"ב סי' ס"ז שכתב לתרץ דלכן בריש פרק קמא דקידושין תני האשה נקנית ואח"כ תני האיש מקדש משום דבעל באשתו יש לו שני דברים קנין ממון וקנין האיסור דאסר לה אכ"ע כהקדש. והנה בפ"ק דתני ענין הקנין שיש לבעל באשתו צריך למיכתב האשה נקנית דאי תני האיש קונה הו"א אפי' בע"כ משא"כ בפרק ב' דתני האיש מקדש והיינו ענין ההקדש שיש לבעל באשתו שפיר כתיב האיש מקדש דבזה ליכא למיטעי דהוא אפי' בע"כ כיון דאין אדם אוסר דשא"ש אתד"ק ודפח"ח. וכתבנו מזה במק"א באריכות ואכ"מ:
ומעתה י"ל דהא דצריך קרא לחייב כשהרג אשה היינו אם הרג את אשתו והו"א דדינה כשפחה כנענית ויש בה דין יום או יומים לכן צריך קרא דאינו כן והורג את האשה אפי' אשר חייב תמיד מיתה כיון דהיא ישראלית גמורה אינה נדחית בדין יום או יומים. ומעתה אומר אני דהא דצריך קרא להורג את הקטן שחייב מיתה היינו ג"כ באופן הנ"ל באב שהרג את בנו הקטן דבזה הו"א דא"ת מיתה לפי"מ דמבואר בר"מ ז"ל פ"ו מהלכות תשובה ה"א דלכן בנים קטנים מתים בחטא אבותם שהבנים הקטנים שלא הגיעו עדיין לכלל מצות כשאר קניניו הם עיי"ש וא"כ שפיר י"ל דאב שהרג את בנו הקטן יהי' דינו כהורג את עבדו ויהי' נדון בדין יום או יומים ולכן קמ"ל קרא דאינו כן רק אפי' בעל שהורג את אשתו ואב שהכה את בנו הקטן דינו כשאר רוצח וחייב מיתת ב"ד תמיד אם אמדוהו ב"ד שימות מהכאה זו וזה נכון לכאורה. איברא דלאחר העיון אין הדבר מתיישב על הלב דא"נ דהא דצריך לרבות אשה וקטן הוא רק בעל באשתו ואב בבנו א"כ מנ"ל דקרא דכי יכה כל נפש לרבות זה דילמא אע"ג דגלי רחמנא דחייב על כל נפש מ"מ בבניו ובאשתו י"ל דפטור כמו בעבדו דישנו בדין יום או יומים. וגם הרי בסנהדרין (דף פ"ד ע"ב) מבואר בגמ' דאי הוי כתיב מכה איש הו"א דאיש דבר מצוה אין אבל אשה וקטן דלאו בני מצוה הם לא נראה דקאי על כל הנשים והקטנים ועיי' בתוס' שם. והוא תימא רבה. איך אפשר לומר דהורג את האשה יהי' פטור:
לכן נלענ"ד ביאור הענין עפ"י הנ"ל. אך באופן אחר לפימ"ש הר"מ ז"ל בפ"א מהלכות רוצח הלכה ד' בזה"ל ומוזהרין הב"ד שלא ליקח כופר הרוצח וכו' ואפי' רצה גואל הדם לפטרו שאין נפשו של זה הנהרג קנין גוה"ד אלא קנין הקב"ה עכ"ל. מבואר מזה דהענין שהזהירה תוה"ק שלא יקח כופר מרוצח היינו משום דאין נפשו קנין גוה"ד אלא קנינו של השי"ת. ומעתה נאמר דיש מקום לומר דזה דוקא דהורג גדול ובר דעת משא"כ בהורג אשה וקטן כיון דהאשה היא ברשות הבעל וכן קטנים הם ברשות אביהם ואף בנפשם יש זכות להבעל והאב וכמו"ש האבודרהם בטעם דהתורה פטרה נשים ממצות עשה שהז"ג משום דמשועבדות לבעליהן. רואים אנו דהיא לגמרי ברשות בעלה גם בנפשה וכן בניו הקטנים המה ברשות האב להפרישם לשם השי"ת כמו דקיי"ל האב מדיר את בנו בנזיר והוא הלל"מ מבואר מזה דיש לאב חלק בבניו הקטנים וא"כ הו"א נהי דזה ברור דמכה אשה וקטן ומתו ג"כ חייב מיתה מ"מ יהי' יכול לפדות את עצמו ממיתה בכופר אצל הבעל והאב לכן קמ"ל קרא דהוי בכלל רוצח גמור ושוב הוי בכלל הלאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח:
ועפי"ז מתפרשת יפה כל המכילתא שהובא ברש"י ז"ל דראשית דברי המכילתא דאי הוי כתיב כל נפש הו"א אפי' הכאה בלא מיתה תיפוק לי' מכה איש ומת. וכבר תמהו המפורשים דאיך אפשר לומר דעל הכאה בלא מיתה יהי' חייב מיתה ומוכרח דכוונת המכילתא דהו"א על ח"מ ביד"ש והתשלומין הם משום כופר כמו בראשי אברים וכן כתבו המפורשים וע"ז גלי קרא דמכה איש ומת דאין כאן חיוב מיתה כלל עד שממיתו לגמרי וממילא מתפרש הקרא דכי יכה כל נפש ג"כ בממיתו לגמרי וע"ז שוב אמרינן דאי הוי כתיב מכה איש הו"א דדוקא במכה איש ומת הוי רוצח גמור אבל הכה אשה וקטן אע"ג דחייב מיתה מ"מ מהני כופר לכן כתיב כי יכה כל נפש אדם מות יומת דבכל נפש הוי רוצח גמור. ודו"ק בכ"ז. וכתבתי עוד דרך לתרץ קושית הגאון מהר"ל חריף ז"ל אמנם מפני שכבר נדפסו הדברים בספרי חמדת ישראל חלק הל"ת אות צ"ד לכן לא רציתי לכפול הדברים והמעיי' ידרשם משם: