(ה'-ו') דבר אל בני ישראל איש או אשה וגו'. וכ' הרמב"ן ז"ל אמר בכאן איש או אשה מפני שאין דרך האשה לגזול ואולי לא יחייב אותה הכתוב בחומש ואשם כאיש עכ"ל. וכונתו ז"ל נראה דאע"ג דמבואר בספרי ובגמ' דילן ב"ק (דף ט"ו) דילפינן מכאן דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין ולכל חטאות שבתורה מ"מ קשה אמאי דוקא גבי חומש ואשם דגזל הגר כתבה רחמנא לדין זה דאשה שוה לאיש לכן כתב הרמב"ן ז"ל דסד"א דכיון דאין דרך האשה לגזול לא תתחייב בחומש ואשם קמ"ל דגם בקרבנות אלו חייבות וז"ב ואמת בכונת הרמב"ן ז"ל:

אלא שגוף הטעם דחוק לומר שבשביל שאשה א"ד לגזול יהי' דינה חלוק מאיש. ועוד קשה דלמה לא נזכר דין אשה בפ' ויקרא שמוזכר שם דין הגוזל מחבירו ונשבע והודה דחייב קו"ח ואשם ואמאי דוקא בגזל הגר קמ"ל התורה דאשה חייבת ג"כ בקו"ח ואשם:

ומה שנלענ"ד דרך פלפול ליישב דקדוק המקראות דהנה בענין תשלומין דגזל וכפר ונשבע והודה יש הבדל גדול בין גזל לישראל דאיכא בעלים ובין גזל הגר דבגזל הגר מבואר בגמ' (דף ק"י) דאם החזירו בלילה לא יצא וכן אם החזירו חצאין לא יצא מ"ט דאשם קרי' רחמנא. אמנם בגזל לישראל דאיכא בעלים אף בנשבע והודה יצא אם החזירו בלילה וכן אם החזירו חצאין וכן מחילה הוי כפרעון אם מחלו הבעלים את הקו"ח ומביא אשם אבל בגזל הגר כיון דהוא כפרה אין הכהנים יכולין למחול כמ"ש התוס' (דף ק"י ע"ב) ד"ה כסף מכפר מחצה. מבואר מזה שבגזל הגר כיון דמדינא א"ח לשלם כיון דנכסי הגר ה"ה הפקר וכל המחזיק בהן זכה בהן התשלומין הם רק מצד כפרה. משא"כ בגזל לישראל כיון דאף בלא שבועה ג"כ חייב לשלם ולהשיב את הגזילה אין על הקרן תורת כפרה אלא תורת ממון גרידא ולכן אם החזירו בלילה ולחצאין יצא ומהני מחילה:

ומעתה נראה לפ"מ דקיי"ל דאשה שגזלה מאחרים אין הבעל חייב לשלם עבורה. אמנם מה שחייבות בקרבנות הבעל חייב להביא קרבנותי' כמבואר בנדרים (דף ל"ה) ועי' בתוס' ב"מ (דף ק"ד ע"א) ד"ה ה"ג ובשטמ"ק שם לחד תירוצא דמה"ת חייב הבעל להביא קרבנות אשתו אף בלא תנאי כתובה. א"כ יהי' נפ"מ גדולה לדינא באשה שיש לה בעל בין גזל לישראל ובין גזל הגר דבגזלה לישראל אף שנשבעת והודה מ"מ כיון דהקרן הוא ממון וא"כ אין הבעל חייב לשלם עבורה וכיון שאין כאן קרן הרי אין כאן חומש ואשם. משא"כ בגזל הגר כיון דהכל כפרה והבעל חייב בכפרת אשתו א"כ יהי' הבעל חייב לשלם עבורה קו"ח ואשם. וא"כ מדוקדק מאוד לשון התוה"ק דכאן בגזל הגר כתבה התוה"ק גם אשה לרבות אשה כאיש בכל הקרבנות ולהורות דגם אשה תמיד חייבת בקרבנות אלו אף שיש לה בעל כיון דהכל משום כפרה הבעל חייב להביא קרבנותי' וז"נ דרך פלפול:

איברא דבעיקר הדבר לומר דדוקא בגזל הגר הוי הקו"ח כפרה. משא"כ בגזל שיש לו בעלים לא מכפר אלא האשם אבל הקו"ח אינו בכלל כפרה צ"ע טובא כיון דמבואר בסוגיא שם דכסף מכפר מחצה הרי דע"כ צריך הכסף לכפרה דא"נ דהיכא דאיכא בעלים ל"צ הכסף לכפרה א"כ אף בגזל הגר נהי דאם ירצה בכפרה צריך להחזיר הקו"ח ג"כ כיון דאין אשם בלא קו"ח אבל מ"מ למה צריך לכפרת הקרן וכי מפני שמתו בעליו הכפרה חמורה וצריך גם קו"ח לכפר. לכן נראה יותר דבאמת גם בגזל שיש בעלים יש כפרה ג"כ בהקו"ח על השבועה מלבד שחייב להחזיר מדינא מ"מ מכפר ג"כ והא דבגזל שיש לו בעלים יכול למחול היינו משום דבלא כפרה ג"כ יש חיוב להחזיר מדינא וא"כ ה"ה בעל הממון ומגיע לו הממון ויכול למחול ולומר הריני כאילו התקבלתי. משא"כ בגזל הגר כיון דהוא כפרה גרידא ואין בו זכות לכהנים כלל ל"ש בו מחילה דהוי כמוחל לו דבר שלבל"ע כיון דכ"ז שלא נתנו לו הרי אין לו בו זכות כלל ולא יתכן בזה מחילה כמו דל"ש מחילה בכל מתנ"כ קודם שזכה בה הכהן. והא דמהני בחומש ג"כ מחילה נראה כיון דהתוה"ק אמרה וחמישיתו יוסיף עליו הו"ל כאילו אמרה התורה שממון זה שגזל ממנו הוא שוה חומש יותר ולכן גם החומש הוי בגדר ממונו ומהני מחילה. ולכן ממילא מובן ההבדל בין גזל שיש לו בעלים שהחזירו בלילה דמכפר ג"כ כיון דעיקר התשלומין מדינא נגרר הכפרה אחריו משא"כ בגזל הגר כיון דא"ב אלא כפרה גרידא דומה לקרבן לכן אינו מכפר אלא כשמחזירו ביום ובב"א:

ועיין בתוספתא ב"ק פ"י מבואר דאם גוזל את הנכרי ומת הנכרי אינו מתכפר לו ועי' במג"א בפירושו שכ' דס"ל כמ"ד דנכרי אינו יורש את אביו ומבואר דלו בעצמו צריך להחזיר הקרן משום כפרה אע"ג דהחומש אינו צריך וכמבואר בר"מ ז"ל פ"ז ה"ז מה"ג. מבואר מזה דל"ד בגזל הגר הוי הקרן כפרה רק דאף בגזל שיש בו בעלים הוי הקרן כפרה. ודוח"ל דתוספתא ס"ל דבגזל עכו"ם מדינא א"צ להשיב וא"כ הו"ל כגזל הגר ושפיר הוי הקרן ג"כ כפרה. ז"א דא"כ מנ"ל דחייב להחזיר להנכרי ובזה יש לו הכפרה דילמא ג"כ צריך ליתן לכהנים כמו בגזל הגר. א"ו דבכל השבת הגזילה יש בנשבע כפרה על השבועה ג"כ לכן בנכרי נתמעט רק מחומש אבל הקרן צריך להחזיר משום כפרה ולכן במת הנכרי למ"ד דאין לו יורשים אין לו כפרה כיון דלא גלי רחמנא דמהני בי' נתינה לכהנים. וז"ב ומוכרח מתוספתא לפי פי' המג"א ז"ל. וכן נראה דעת המהרש"ל ביש"ש שפסק דחומש בגזל ונשבע אינו נוהג בזה"ז כיון דאשם קרי' רחמנא ותמהו עליו הא זה רק בגזל הגר אבל בגזל שיש לו בעלים ה"ה ממון גמור ועי' בזה בישועות ישראל למרנא הגאון זצוקללה"ה ס"א ובס' מנ"ח מצוה קכ"ט שהניחו ד' המהרש"ל בתימא:

ולהנ"ל י"ל קצת דהמהרש"ל ס"ל כיון דרחמנא קרי' אשם בגזל הגר ע"כ דתמיד יש בהקו"ח כפרה ג"כ. ונהי דבאמת החיוב מדינא ג"כ על הקרן. מ"מ החומש כיון דחיובו רק מכח השבועה ולית בי' חסרון כיס הוי כמו כפרה שהתורה הוסיפה על הקרן שיהי' שוה יותר אם נשבע לו וחייב יותר לשלם לו ועכ"פ אינו ממון גמור אלא כפרה ולכן אינו נוהג בזה"ז. ואם כי עדיין צע"ק. מ"מ לחומר הנושא העליתי על הספר. הכלל שנראה לענ"ד נכון כמ"ש דבגזל ונשבע יש בקרן כפרה ג"כ שמתכפר לו עיד"ז על עון ש"ש וכמו דכסף מכפר מחצה בגזל הגר ה"ה בגזל שיש לו בעלים. ויש להעיר בזה ברש"י מס' שבועות (דף ל"ט ע"א) בד"ה מנקה הוא לשבים שכ' בזה"ל וכאן אף לשבים לא ינקה בלא פרעון עכ"ל. ועי' במהרש"א ז"ל בח"א שכ' דבשאר עבירות חמורות תשובה תולה ויוה"כ מכפר והכא אף התשובה ויוה"כ אינן מכפרין אלא בפרעון קצת. ודה"ק צ"ע הא בכל החמורות דינא הכי דאין יוה"כ מכפר בלא יסורין כמבואר בר"מ ז"ל פ"א מה' תשובה ה"ד. וא"כ אכתי קשה מהו החומר שיש בש"ש משאר עבירות החמורות:

ועלה בדעתי דכונת רש"י ז"ל דעבירת ש"ש אף אם יעשה תשובה מ"מ אינו מתכפר לו בלא פרעון הדבר שעליו נשבע שבלא זה לא יתכפר לו בשום דבר שבעולם. ויש בשבועה החומר דבין אדם לחבירו ג"כ אם הוא שבועות הדיינים ואינו מתכפר בלא פרעון וכמבואר בגמ' ב"ק הנ"ל ש"מ כסף מכפר מחצה:

איברא דלקושטא דמלתא אין זה נראה בכונת רש"י ז"ל. דמלבד דבכל ש"ש דינא הכי אף אם אינו נוגע בין אדם לחבירו. מלבד זאת זה אינו חומר כ"כ שיהי' נקרא יותר חומר משאר עבירות שבתורה. לכן נראה לענ"ד בכונת רש"י ז"ל דס"ל דכל ד' חלוקי כפרה המה רק בתשובה מיראה דזדונות נעשין כשגגות ולא נמתק ע"י התשובה כל החטא ואז בחמורות צריך תשובה ויוה"כ ויסורים להשלים הכפרה משא"כ בתשובה מאהבה דזדונות נעשין כזכיות ולא נשאר רושם מהחטא כלל ואדרבה נחשבין כזכיות בזה בודאי תשובה בעצמו מכפר מכל וכל. אמנם בש"ש זה החומר שיש לו שלא מנקה בשום אופן בתשובה גרידא ואפי' בתשובה מאהבה אינו מנקה בלא יסורין:

ועפ"ז נראה לענ"ד להקל קצת תמי' גדולה שיש לי בענין זה בהא דמבואר בסנהדרין (דף מ"ז ע"א) אמר ר"י אף אנן נמי תנינא הי' בה קדשי מזבח ימותו לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו עיי"ש היטב כל הסוגיא. מבואר שם דענין הרשעה הוא על האדם כל זמן שלא נתכפר וכללא הוא כל זמן שאינו מתכפר לו ה"ה בכלל רשע וקרבנו הוי בגדר זבח רשעים תועבה אע"ג דקיי"ל כל המומתין מתודין והרי עשה תשובה קודם מיתתו מ"מ כיון דאינו מתכפר לו ע"י מיתה גרידא וצריך קבורה ג"כ הוי בכלל זבח רשעים תועבה עיי"ש היטב הסוגיא ותמצא מבואר כן ועי' ביד רמ"ה שם שכ' בזה"ל ודחי ודילמא משום דהו"ל זבח רשעים דאע"ג דאיקטיל כיון דמתוך רשען מתו לא הוי להו כפרה ואי קשיא לך מתניתין דקתני שכל המתודה יש לו חלעה"ב וכ"ת התם כיון דהתודה לאו מת מתוך רשעו הוא והכא בעהנ"ד ליכא וידוי דהא כולהו כחדא מתקטלי בסייף ולא משהו להו כי היכא דלא ליערקו מנייהו והא בהדיא קתני שכן דרך כל המומתין להיות מתודין דאי מהאי מתניתין הו"א הנ"מ לעולם הבא לכשיחי' מתים ואילו אביי כי קאמר כל זמן שהוא מת קאמר עכ"ל. מבואר בדברי קדשו של רבינו הרמ"ה ז"ל שלמד דגם בעיר הנדחת מתודין קודם שימותו ואעפ"כ הו"ל זבח רשעים כל זמן שלא נתכפר להן דזב"ז תלי'. וכן מצאתי בת' שתי הלחם למר"ם חאגיז ז"ל בסי' ל"א והוא תשובת הג' בעל עטרת זקנים ז"ל שכ' כן בפשיטות להוכיח מסוגיא הנ"ל דאינו יוצא מגדר רשע עד שנתכפר לו אע"ג ששב:

ואני תמה על עצמי איך אפ"ל כן והא מבואר בקידושין (דף מ"ט ע"ב) דמקדש את האשה ע"מ שאני צדיק אפי' הוא רשע גמור שמא הרהר תשובה בדעתו מבואר דנעשה צדיק בהרהור תשובה אע"ג דברור הדבר דאינו מתכפר לרשע גמור זה בלא יסורים מ"מ נעשה צדיק ע"י תשובה הרי דע"י תשובה נעשה צדיק אע"ג שעדיין לא נתכפר לו. וא"כ אמאי יהי' בגדר זבח רשעים תועבה. ובאמת הדבר מבואר כן בכל המפרשים דתשובה וכפרה הם שני ענינים חלוקים דמשעה שהרהר תשובה בלבבו וקיבל עליו לשוב להשי"ת בלב שלם יצא מגדר רשע ונעשה צדיק. אמנם לכפר החטא בזה יש ד' חלוקי כפרה אך מסתימת ד' הגמ' סנהדרין ומד' הרמ"ה ז"ל מבואר להיפוך:

אמנם לדברינו הנ"ל י"ל דבאמת כל זמן שלא נמתק רושם החטא לגמרי אינו בגדר צדיק ואכתי הוי זבח רשעים והא דאמרינן דהמקדש אשה ע"מ שאני צדיק אפי' הי' רשע גמור הר"ז מקודשת מצד שמא עשה תשובה היינו דאנו אומרים כיון דהתנה כן יש לחוש דילמא עשה תשובה מאהבה דבזה נהפכין הזדונות לזכיות ולא נשאר רושם חטא כלל ומתכפר לו ג"כ אבל בסתם וידוי שמתודה בשעת מיתתו שהוא רק תשובה מיראה אינו נשלם הכפרה במיתתו ג"כ ואכתי הוי זבח רשעים תועבה (ובדרך דרוש י"ל בזה לשון הגמ' שמא הרהר תשובה "בדעתו" שדעת הוא המחשבה ומקורה מהמוח שהוא תשובה מאהבה ע"י שמשיג גדולת השי"ת. אמנם בר"מ ז"ל פ"ח מה' אישות כ' הלשון שמא הרהר תשובה "בלבו" ואכמ"ל בזה) ודו"ק היטב בזה כי לא מצאתי עוד בשום מקום שיבאר הדברים ויען כי הדבר נוגע למצות וידוי האמורה כאן רשמתי הדברים ועי' מ"ש בביאור ד' הגמ' דסנהדרין הנ"ל במקומו במצות עיר הנדחת:

ונחזור לענין שאנו דנים עליו שנראה דבכל גזל ונשבע יש בתשלומי הקרן כפרה ג"כ. וא"כ לכאורה נסתרו דברינו דא"נ דזה בכלל הקרבנות שהבעל חייב בהם א"כ גם בגזל שיש בעלים והי' הבעל חייב לשלם עבור אשתו. אמנם יש לקיים דברינו דדוקא בגזל הגר דעיקרו כפרה ודינו לגמרי כקרבן דצריך לתנו ביום דוקא ובב"א הוי בגדר קרבן והבעל חייב בקרבנות אשתו. אמנם בגזל לבעלים נהי דמכפר ג"כ מ"מ עיקר התשלומין משום ממון ובזה לא נתחייב הבעל כמו דאינו מחויב להשיב גזילתה אע"ג דג"כ מכפר על הלאו דלא תגזול בזה שמשיב את הגזילה דרק בכפרה דקרבנות חייב הבעל להביא עבור אשתו. ולכן בגזל הגר שהוא ג"כ קרבן חייב הבעל להביא עבורה. משא"כ בגזל שיש בעלים אין הבעל מחויב בקרן וממילא ליכא חו"א ומדוקדק היטב לשון המקראות:

ויש להעיר עוד מטעם אחר לומר דהבעל לא יהי' מחויב כלל בקרבן זה כיון דהוא ע"י מזיד א"כ כמו דא"ח בנו"נ מצד שמא תקניטנו אשתו ותדור תמיד כמו כן א"ר לחייבו בקרבן זה ודוקא בחטאת חלב שהוא על חטא בשגגה חייב הבעל אבל לא על קרבנות שחייבות במזיד. אך פשטות הדבר אינו נראה כן דבכל קרבנות חובה אע"פ שהוא ע"י מזיד שלה ג"כ חייב הבעל להביא בפרט א"נ דהוא מה"ת ולא מתנאי כתובה כמ"ש בתוס' ובשטמ"ק הנ"ל נראה פשוט דבכל קרבנות חובה הבעל חייב בהן וה"ה בתשלומי גזל הגר דהוי לגמרי בכלל קרבן. וצ"ע עוד בזה הרבה וכתבנו רק מה שיש לצדד בזה להעיר לבב המעי':

עוד כתב הרמב"ן ז"ל שם בזה"ל והזכיר וכל תרומה לכל קדשי בנ"י לומר שאם נתנו התרומה לכהן תהי' שלו והגוזל אותה ממנו נידון בדין אשם גזילות ולכך הזכירם כאן עכ"ל. וכונת רבינו ז"ל עפמ"ש ברא"ש נדרים (דף נ"ט ע"א) בהא דאמרינן בגמ' דבתרומה ביד כהן לא מצי מיתשל עלה בשם הר"א ממיץ ז"ל דדוקא הכהן לא יכול למיתשל עלה משום דהוא לא קרי שם תרומה אבל הישראל יכול לשאול עלה אף לאחר שבא ליד כהן עיי"ש היטב. וא"כ לכאורה י"ל בתרומה ביד כהן וגזלו ממנו ונשבע והודה אין לו בעלים ידועים כיון דנהי דהוא גזלו מכהן מ"מ כיון דיכולין הבעלים למיתשל עלה הוי כדידהו ולהחליט דהוא של הבעלים מכח הואיל ג"כ לא נוכל להחליט להוציאו עיד"ז לגמרי מרשות הכהן כיון דכ"ז דלא שאל ה"ה ברשות הכהן. וא"כ יש סברא לומר דדינו כדין גזל הגר דניתן לכהנים לכן אמרה תורה וכל תרומה לכל קדשי בנ"י אשר יקריבו לכהן לו יהי' דהיינו דהוא לגמרי של כהן וגזל ונשבע והודה חייב קו"ח לכהן שגזלו ממנו דהוא הבעלים דכל זמן שלא שאלו הבעלים עליו ה"ה לגמרי של כהן דהוי נכסי כהן כמבואר בפ"ב דבכורים דתרומה ובכורים ה"ה נכסי כהן:

וראה זה פלא מה שראיתי בס' ברכה משולשת על מס' ברכות (דף ל"ה ע"ב) בהא דאמרינן בגמ' דשותה שמן של תרומה משלם את הקרן וא"מ את החומש בתוס' ר"י חסיד ז"ל ובתוס' הרא"ש ז"ל וביתר ביאור בשטמ"ק שם כולם לדבר א' נתכונו להקשות אמאי יהי' חייב בקרן הא מזיק הקדש פטור. ותירצו דאינו חייב מה"ת אמנם מדרבנן חייב גם במזיק הקדש. ובשטמ"ק מבואר ביתר ביאור דהכא ע"כ מיירי בתרומה שכבר בא ליד כהן דאל"כ בלא"ה פטור דהו"ל ממון שא"ל תובעין וכיון דאינו בכלל אשר יאכל קודש בשגגה כיון דהוא מזיק ממילא פטור מצד ממון שא"ל תובעין וע"כ הא דמשלם את הקרן היינו כשכבר בא ליד כהן. וא"כ מה ק"ל ממזיק הקדש הא כשכבר בא ליד כהן ה"ה שלו וא"כ הוי מזיק דבר של חבירו ופשיטא דחייב בתשלומין מה"ת כמו דחייב בגזילת תרומה מיד כהן לשלם כמבואר להדיא בכתובות (דף ל' ע"ב) הנ"מ בין אביי לרבא בזר שאכל תרומה ועיי"ש דמקשינן בגמ' מדאגבי' קני' מבואר דתרומה של כהן הוא כשאר ממונו וחייב על גזילתו וה"ה על הזיקו. הן אמת די"ל דמסוגיא דכתובות א"ר דהרי משכחת תרומה של כהן שהפריש הכהן בעצמו מטבל שלו וא"כ הוא באמת של הכהן לגמרי. ומה"ט יש להקשות גם על רבותינו גדולי הראשונים הנ"ל מה קשיא להו כ"כ מהא דשותה שמן של תרומה משלם הקרן הא משכח"ל בכה"ג:

ודרך פלפול י"ל בזה עפ"מ שהעירו האחרונים דבכהנים כיון דא"צ לקיים מצות נתינה אין מפרישין תרומה יותר מכל שהוא להתיר הטבל באכילה וא"כ תרומה של כהן עצמו לא שכיח שיהי' בו כשיעור ש"פ ויש לדחות כמובן מלבד זאת כ"כ במק"א שנראה דאף הכהנים צריכים להפריש שיהי' בו שיעור נתינה רק הם זוכים אח"כ משלחן גבוה. יהי' איך שיהי' הדברים ברורים כמ"ש הרמב"ן ז"ל דתרומה שנתנה לכהן ה"ה שלו לגמרי וחייב על גזילתה קו"ח ואשם הן אמת שיש להסתפק לפ"ד הרא"מ ז"ל מה יהי' אם אחר שגזלה מיד הכהן ונשבע והודה ושאלו הבעלים על הפרשתן דאגלמ"ל שלא הי' של הכהן מעולם א"כ לא נשבע להבעלים שהי' שלהם ולא גזל מהם אם צריך לשלם קו"ח ואשם כיון דהבעלים לא תבעו אותו כלל ולא נשבע להם על שקר ואע"ג דל"צ תביעת הבע"ד כמבואר בר"מ ז"ל פ"ז מה' שבועות ה"ה מ"מ כיון דמבואר בר"מ ז"ל שם ה"ו דא"ח אלא בנשבע לבעלים או לשלוחו הבא בהרשאתו א"כ י"ל דהכא אגלמ"ל דלא הי' בעלים כלל או אולי י"ל דלא גרע משלוחו של הבעלים גם יש לעיין מטעם אחר כיון דנשאלו הבעלים ה"ה טבל למפרע וטבל הרי אינו של הבעלים לגמרי דכהן הוא שותף ותלי' בפלוגתת רבי ור"י בר"י בקידושין (דף נ"ח ע"ב) אם צריך לשלם כל הקרן א"כ ה"נ יש לעיין כמה משלם. ובאמת בפי' הקרא הי' מקום לומר דקמ"ל דדוקא אם כבר בא התרומה ליד כהן אז הגוזל חייב קו"ח ואשם. משא"כ כשגזלו מבית הבעלים שהפרישו א"ח קו"ח ואשם להלכה דטוה"נ אינה ממון והוי ממון שא"ל תובעין וא"י להוציאו בדיינים א"ח כשנשבע עליו קו"ח כיון דליכא בעלים להשביעו ויש להאריך עוד בכ"ז לברר הד' היטב ואכ"מ: