(שם י"ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וגו' א"ה יען כי במצות סוטה כתבתי הרבה בימי חורפי בת' לח"א לברר הרבה ענינים בדעת הר"מ ז"ל בהלכה זו ויש בהם הרבה הערות חדשות ע"כ אמרתי להעתיק הדברים כאן בתוספת נופך ואסדר הד' באותיות להקל על המעי' ואקוה כי יהי' לתועלת התלמידים וז"ל שם:

יקרת מכתבו קבלתי והי' לי לנחת וכו' ועד"ת אשר שלח לי קונטרס בדיני סוטה וערך מערכה בדיני סוטה בחו"ב כאשר יאתה לכ"ת ובקש ממני לעי' בד"ק נדרשתי לאשר שאלני והנני להשיב חו"ד ע"ד היקרים ואבוא ע"ס דבריו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

(א) והנה ר"ד לתמוה על המל"מ בפ"א מהל' סוטה שכ' לתמוה על הר"מ ז"ל הנ"ל שם שכ' אמר לה לא תסתרי עם איש פלוני והי' קטן פחות מבן ט' וכו' א"ז קינוי שנאמר ושכב איש אותה פרט לקטן ולבהמה שאין אוסרים אותה עליו עכ"ל ותמה המל"מ דלמה צריך קרא למעט ת"ל כיון דאינה נאסרת א"כ מנ"מ אם הוא קינוי או לא ותי' דהוי כמו קינא דרך אברים דמבואר בסוטה (דף כ"ו) דצריך קרא אע"ג דאינה נאסרת בדרך אברים מ"מ סד"א דבקפידא דבעל תלי' והא קא קפיד וא"כ ה"ה דצריך קרא למעט בקינא לה מקטן דאינה נאסרת אתד"ק. ותמה כ"ת א' אחר דאיכא קרא דקינוי דרך אברים ל"מ והטעם דל"ת בקפידא דבעל אלא אם נאסרה עליו א"כ ה"ה דידעינן דקינוי מקטן ל"מ ואכתי קשה ל"ל קרא. ב' דמה ענין זל"ז דהתם שפיר צריך קרא כיון דהיתה סתירה ויש ספק איסור דילמא זינתה רק דבאנו לומר דאינה שותית מכח הקינוי ע"ז שפיר אמרינן דהו"א דגם קינוי איכא כיון דעכ"פ קפיד בעל וממילא מוכרחת לשתות מצד דספק דילמא זינתה ונאסרה עליו אבל הכא לו יהי' דהקינוי היא מעלייתא מ"מ א"כ סתירה אלא עם קטן ואינה נאסרת עליו ואיך צריך קרא ע"ו א"ד דפח"ת:

והנה על הקושי' הא' י"ל בפשיטות דא"ר מדמעטי' קרא לקינוי ד"א דה"ה בקינא לה מקטן די"ל עפ"מ שכ' המרי"ק ז"ל דאפי' באומרת מותר ג"כ משקין אותה כיון דעכ"פ מתכוונת למעול בו מעל. א"כ י"ל דהכא מיירי שהיא לא ידעה דהוא פחות מבן ט' וא"כ נתכוונה למעול מעל בבעלה ונהי דלא עשאה איסור בזה מ"מ משקין אותה. משא"כ בקינא לה ד"א דלא היתה הקינוי על זנות כלל ושפיר צריך קרא. אבל הקושיא השני' היא ודאי תמי' עצומה דכ"ז דצריך קרא היינו רק היכא דנאסרה על בעלה בסתירה אבל הכא דאפי' אי זינתה ממש אינה נאסרת מה בכך דקינא לה:

ובאמת לולי ד' המל"מ הייתי אומר דגם כוונת הר"מ ז"ל אינו כמו שהבין הוא ז"ל דצריך קרא למעט קינא מקטן ונסתרה עמו כשהי' קטן רק דכוונת הר"מ ז"ל היכא דהי' הסתירה כשהי' גדול רק דאעפ"כ מיעטה קרא כיון דאינו קינוי כיון דקינא לה ממנו בעודו קטן וא"ז קינוי האוסרת ודמי ממש לקינא ד"א דג"כ מיעטה קרא כיון דקינוי לא הי' קינוי האוסרת אף די"ל דזינתה בסתירה ונאסרה עליו כמו שמפורש בתוס' יבמות (דף נ"ה) עיי"ש:

אמנם כ"ז עלה בדעתי בתחילת ההשקפה אבל כאשר העמקתי העיון בזה ראיתי כי דבר ד' בפיו אמת בדעת הר"מ ז"ל אע"ג שהמל"מ לא נתכוין בזה דהנה בר"מ ז"ל פ"ג מה"ס הכ"ד פסק בזה"ל אשה שזנתה באונס או בשגגה או שבא עלי' זה שקינא לה עמו ד"א אין המים בודקין אותה וכו' ושכב איש אותה ש"ז פרט לבא עלי' ד"א עכ"ל. ותמי' מאוד דמלבד דלא מצאנו מיעוט זה על ביאה ד"א דאינה נאסרת מלבד זה הרי מזה דרשינן בגמרא הנ"ל המיעוט פרט לשקינא לה ד"א ואפי' הי' ביאה גמורה כמו שמפרש רש"י ותוס' הנ"ל ומד' הר"מ ז"ל נראה דלא ס"ל כן מדלא מייתי כלל ד"ז וכבר תמה בזה המל"מ שם. וביותר ביאור מצאתי ביד המלך שתמה בזה (ועיי"ש בריש ה' סוטה מבואר תמיהת כ"ת על המל"מ הנ"ל). לכן נראה עיקר כמ"ש המאירי בסוטה (דף כ"ו) שם דהר"מ ז"ל ס"ל דהפירוש בגמ' פרט לשקינא לה ד"א היינו דהזנות הי' ד"א ובכה"ג דאינה נאסרת על בעלה אין המים בודקין אותה. אבל היכא דהזנות הי' כראוי אז אע"ג דהקינוי הי' ד"א נאסרה עליו כקושית התוס' יבמות שם וא"כ ד' המל"מ ברורים שהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דבקינוי ד"א הפירוש היכא דהזנות היתה ד"א ע"ז צריך קרא דאין המים בודקין אותה דהו"א דתלי' בקפידא דבעל ה"ה דקינוי מקטן צריך קרא דאין המים בודקין אותה וזה אמת בדעת הר"מ ז"ל דס"ל כפי' המאירי שם:

ועפ"ז עמדנו על כוונת הר"מ ז"ל בפ"ב מסוטה ה"ג שצריך מיעוט על אשת קטן שאינה שותית משום שנאמר תחת אישה פרט לאשת קטן ותמהו עליו ת"ל דאין קידושי קטן מהני ואיך משכח"ל אשת קטן ולמה צריך קרא ועיין בת' נו"ב ח' אהע"ז סי' ס"ב שהי' רצה לדייק מזה דהר"מ ז"ל ס"ל כשיטת הר"י ברזילי ז"ל דמהני קידושי קטן מה"ת ע"י אביו וחתנו הג' ז"ל דחה זה די"ל דכוונת הר"מ ז"ל עפ"מ דמבואר בקידושין (דף י"ט ע"א) דקי"ל דבן ט' שנים הבא על יבמתו דהוי אשתו מה"ת ואעפ"כ אין משקין אותה משום דהיא אשת קטן א"ד:

ולענ"ד לכאורה ב' הפירושים קשין דפירוש הא' לומר דהר"מ ז"ל כשיטת הר"י ברזילי ס"ל יקשה לפמ"ש הנו"ב שם דנהי דר"י ברזילי ס"ל דקידושי קטן מהני ע"י אביו מצד דזכות הוא ה"ד קידושין בלא חופה ונשואין אבל חופה ונשואין וודאי ל"מ דהוי חוב גמור דמתחייב עיד"ז בשו"כ ועונה. וא"כ אכתי יקשה ל"ל קרא ת"ל כיון דל"מ לה אשת קטן אלא ארוסה וארוסה כבר נתמעטה בל"ז דאינה שותית. ובל"ז לפ"מ שהכריח הנו"ב שם דאף לדעת ר"י ברזילי דזכות הוא לו ויכול אביו לזכות בעדו מ"מ לא עדיף מגר קטן דהגדיל יכול למחות ה"ה הכא בהגדיל יכול למחות עיי"ש באריכות. א"כ וודאי א"צ קרא שאין משקין אשת קטן כיון דיש בידו למחות בהקידושין ולא יהי' קידושין למפרע כלל ולא זינתה באיסור ולמה נמחוק ש"ש לבטלה:

אך באמת בזה אין דברי הג' ז"ל נראין דפשיטא לי' דיכול למחות ומדמי לי' לגר קטן והחילוק מבואר דהתם אם אינו רוצה בהגירות מוכרח למחות. אבל הכא אם אינו רוצה באשה זו הרי בידו לגרשה. א"כ נראה ברור דא"י לבטל הקידושין למפרע כיון דבעצם הוא זכות. וכן מבואר להדיא בגוף הת' בפנים אשר בספר הפרדס הגדול לרש"י ז"ל סי' רצ"ט וז"ל ובכל צד ובכל ענין אין לומר שאין לו זכות שאם לא תיושר בעיניו הרשות בידו לגרשה ולישא אחרת ואם ישרה בעיניו יקיימנה עכ"ל. נראה מבואר שדעתו ז"ל דאין יכול למחות מפני שיכול לגרשה ודלא כהנו"ב ז"ל:

אמנם בזה שכ' דרק בקידושין קאמר הר"י ברזילי ולא בנשואין בזה נראין דבריו וא"כ עכ"פ ליתא לתי' הנ"ל. ומה שתי' חתנו הג' מוהר"י ז"ל דהפירוש בר"מ על אשת יבם בן ט' דהוי אשתו מה"ת ג"כ קשה עפ"מ שכ' הרמ"א ז"ל לת' ד' הטור אהע"ז סי' כ' שביאר דעל איזה עריות חייבין מיתה דנפ"מ לדינא דהיכא שא"ח עלי' מיתה לא נאסרה על בעלה וא"כ כיון דביבם בן ט' אין הבא עלי' מתחייב מיתה דמזה מיעטה קרא וא"כ ממילא דאם זינתה אינה נאסרת על בעלה. וא"כ שוב קשה למה לי קרא דאין משקין אותה כיון דלא נאסרה עליו ע"י הזנות כלל. אמנם לפ"מ שביארנו בדעת הר"מ ז"ל דאפי' היכא דאינה נאסרת י"ל דהמים בודקין. א"כ ה"נ צריך קרא דאע"ג דהכא הי' הקינוי קינוי מעלי' מגדול מ"מ אין משקין אותה משום שאינה אשת גדול וראי' מזה לשיטתינו בדעת הר"מ ז"ל:

אמנם לאחר העיון י"ל ראי' זו דהנה באמת בל"ז קשה על הר"מ ז"ל שמיעט שומרת יבם דאינה שותית מתחת אישה והרי קיי"ל שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה וכמו שעמדו בזה התוס' ר"פ ארוסה וכ' לת' די"ל דאיירי כגון שבא עלי' יבם בבית אחיו אליבא דשמואל כמו דמוקי לה בגמ'. וא"כ שפיר נאסרה עליו ואעפ"כ נתמעטה משום דאינה תחת אישה אד"ק. אך זה לא יועיל לשיטת הר"מ ז"ל דפוסק כרב עיין בכסף משנה פ"ח מהל' תרומות וברור הד' דלדידי' ז"ל בכה"ג לא נתמעט. וא"כ אכתי תקשה קושית התוס' דלמה לי קרא למעט שומרת יבם דאינה שותית. אמנם אם נימא כמו שביארנו א"ש:

אך באמת גם בל"ז יש לת' לפ"מ דמבואר מר"מ ז"ל ובטור וש"ע אהע"ז סי' קנ"ט דנהי דלא קיי"ל כרה"מ וסבירא לן דשומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה ה"ד ביבמה ישראל אבל אם הי' כהן נאסרה לו משום זונה א"כ שפיר צריך מיעוט תחת אישה דאינה שותית בכה"ג היכא דהי' כהן ונאסרה עליו. ומעתה י"ל דה"ה דא"ר מזה שצריך מיעוט על אשת קטן דשפיר י"ל דשומרת יבם בן ט' שבעל אותה והוא כהן דבכה"ג נהי דאינה נאסרת מצד הביאה דאשת של היבם מ"מ הא בלא"ה נאסרת מצד שומרת יבם שזינתה ונהי דשומרת יבם אינה שותית משום דלא מקרי תחת אישה אבל הכא דמה"ת היא אשתו שפיר הו"א דשותית מצד דעכ"פ נאסרה עליו דל"ג משומרת יבם שזינתה ולכן צריך קרא למעט קטן שאינו איש. וז"נ בעזהי"ת ויש לפלפל עפ"ז הרבה בסוגיא דיבמות (דף נ"ח) תן לחכם וכו':

אך לכאורה מדברינו אלה יתעורר קושי' גדולה על רש"י ותוס' ר"פ ארוסה דנדחקו בזה למאי דלא קיי"ל כרה"מ דשומרת יבם שזינתה אסורה למה צריך מיעוט על שומרת יבם דאינה שותית אמאי ל"כ בפשיטות דצריך קרא למעט היכא דהיבם כהן דבכה"ג נאסרה עליו. אמנם באמת לק"מ דהנה בתוס' סוטה, (דף י"ח ע"ב) סוד"ה אמרי במערבא כתבו בשם הירושלמי בזה"ל מעשה הי' וכהנת היתה והתירו' לביתה אמר ר"י ב"ב אף מלקות אין בה ואינם סובלים פי' אחר אלא פי' הג' בעל פני משה ז"ל דס"ל לר"י ב"ב דלאו דלא תהי' אשת המת החוצה לאו זה אינו אלא דרך קידושין אבל בל"ז ליכא איסור כלל ולכן אף לכהן מותרת עיי"ש. וא"כ י"ל דרש"י ותוס' ס"ל ג"כ כד' הירושלמי דלמאי דקיי"ל דלא כרה"מ אין נפ"מ בין יבם כהן לישראל דא"נ זונה כלל ושפיר נדחקו לת' תי' אחרים כנ"ל (וראיתי לרבינו הג' ז"ל בס' המקנה קידושין (דף ס"ב ע"א) במשנה שם לאחר שיחלוץ יבמך שכ' ע"ד הירושלמי שם וז"ל אמר ריב"ב מתניתין לאחר שיחלוץ יבמך הא לאחר שימות יבמך מקודשת והוא תמי' וכ' הוא ז"ל לבאר הד' דבלאחר שיחלוץ לך יבמך דתלי' בפלוגתא דר"מ ורבנן ע"כ דאיירי בחייבי לאוין דאל"כ אף לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל מ"מ ל"מ כיון דלא הוי עבידא דאתי וא"כ י"ל דריב"ב קאי על שמואל דאמר לעיל מני' בירושלמי שם דמסופק אי קידושין תופסין ביבמה וע"ז בא ריב"ב לת' דלכאורה יקשה אמאי לא פשיט שמואל ממשנה זו דא"נ דקידושין תופסין ביבמה ה"ה היא בידו לקדשה עכשיו וע"ז תי' ריב"ב דז"א כיון דבמשנה לא קאמר אלא לאחר שיחלוץ וא"כ ע"כ דאיירי בחיי"ל כנ"ל ובכה"ג אף שמואל מודה דא"ק תופסין ביבמה כיון דאין הקידושין מוסיפין איסור כלל דלכל העולם בלא"ה אסור ולהיבם ג"כ אסורה מצד חיי"ל ולא הוי קידושין משא"כ בלאחר שימות יבמך דל"צ לאוקמה בחיי"ל אז באמת מהני לשמואל כיון דהוי בידו לקדשה עכשיו אתד"ק. ואם אמנם כי ד"ק המה בהשכל דפח"ח בכ"ז לא ידעתי מה יענה לד' ריב"ב הנ"ל בירושלמי סוטה דהוא בעצמו ס"ל דלאו דל"ת אינו כ"א ע"י קידושין א"כ גם בלאחר שיחלוץ הוי מוסיף לעלמא דאסרה בלא קידושין ג"כ ומצד הלאו דל"ת אשת המת וגו' היתה מותרת בזנות וא"כ נסתרו דבריו בביאור ד' הירושלמי ועיין מ"ש בזה בחי' לסוגי' דדשלב"ל ואכמ"ל):

שבתי וראיתי כי תלי"ת כוונתי האמת בדעת רש"י ותוס' והוא מד' רש"י יבמות (דף צ"ב ע"ב) בפלוגתא דרו"ש אי קידושין תופסין ביבמה ואיתא שם בגמ' אמר ר"א השתא דאמר אמימר הילכתא כוותי' דשמואל אם הי' יבמה כהן חולץ לה ושרי' לי' ופי' רש"י בד"ה אם הי' יבמה כהן וזו נשאת לשוק וכו' וכיון דיהיב לה גיטא מפסלא על היבם שהוא כהן משום גרושה עכ"ל רש"י. והנה מה שהוסיף רש"י דנשאת לשוק אמאי ל"כ בפשיטות דנתקדשה לכהן משום דהי' קשה לרש"י דא"נ דרק קידושין בלחוד קיבלה מכהן. א"כ מאי מקשה בגמ' ע"ז א"כ מצאנו חוטא נשכר. לכן מוכרח לומר דמיירי בנשאת:

אך הדבר תמי' דא"כ דנבעלה גם בלא שמואל אסורה ליבמה דהוא כהן מצד זונה וממ"נ אסורה וא"כ למה קאמר דוקא אליבא דשמואל. אלא ע"כ דבזנות א"נ על יבמה ואפי' אם הי' כהן ועיי"ש בתוס' ד"ה נתן וברמב"ן וברשב"א שכולם הביאו ד' רש"י ולא העירו בזה נראה דכלהו ס"ל דמצד זונה אינה נאסרת לכהן. וז"ב בס"ד בדעת רש"י ותוס'. ואע"ג דהכא ע"י קידושין ס"ל לרש"י ותוס' דאינה אסורה משום זונה אע"ג דהלאו בודאי עברה כיון דהוי דרך קידושין מ"מ מצד זונה אסורה ובל"ז לא אדע ביאור ד' רש"י ז"ל:

ונראה לענ"ד להביא ראי' שגם דעת הר"ן ז"ל כן הוא דלמאי דלא קיי"ל כרה"מ אפי' ביבמה כהן ל"נ לו. דהנה לכאורה קשה לי קושי' גדולה לשיטת הר"ן נדרים בסוגיא דטמא"ל שכ' הטעם דאינה נאמנת אע"ג דשוי' אנפשי' חד"א מצד אפקעונהו רבנן לק"מ א"כ יקשה במי שיבם אשה ואח"כ תאמר טמא"ל תהי' נאמנת דל"ש לומר אפקעינהו דג"כ תהי' אסורה דשומרת יבם שזינתה ג"כ אסורה ליבמה לפ"ד רה"מ. והנה זה אפ"ל דהר"ן ז"ל ל"כ זה אלא לפי הלכה דלא קיי"ל כרה"מ אבל רה"מ ע"כ יסבור דל"צ לבוא לידי אפקעינהו דמדינא אינה נאמנת משום דמשעבדא לי' ומשנה אחרונה אוקמה עד"ת. ויש להכריח זה דרה"מ סובר כן מהסוגיא הנ"ל בנדרים שם דאבעי' לו בגמ' אומרת גרשתני מה והשיב רה"מ אפי' למשנה אחרונה התם לא ידע בעל אבל בגרשתני חזקה דא"א מעיזה וכו' ורבא השיב אפי' למ"ר משום דמבזית נפשה וכו'. ותמי' מאוד לשיטת הר"ן ז"ל דכל היתר דמ"א מצד אפקעינהו א"כ אמאי לא תי' רבא בפשיטות אפי' למ"ר היינו דוקא בטמא"ל דשוי' אנפשי' חד"א אבל גרשתני אפי' למ"ר אינה נאמנת. אמנם עפ"ד הנ"ל א"ש דרה"מ לשיטתו ע"כ דלא ס"ל הסברא מצד אפקעינהו דא"כ ביבמה מא"ל וע"כ דס"ל דמדינא אינה נאמנת כלל מצד דמשתעבדי לי' ורק חכמים האמינו אותה במ"ר ושפיר קאמר דכ"ש גרשתני. וע"ז השיב לו רבא לפי שיטתו ג"כ א"ר גרשתני מטמא"ל משום דהתם מבזית נפשה האמיני' במ"ר משא"כ בגרשתני. וז"נ וברור בס"ד:

אבל אכתי תקשי לפי האמת ג"כ א"נ ביבם כהן אסורה אף לדידן א"כ יבמה שאמרה לכהן טמא"ל באונס ל"ש אפקעינהו ותהי' אסורה לו לשיטת הר"ן וזה לא נזכר בשום מקום. א"ו שדעת הר"ן כמ"ש דלדידן דלא קיי"ל כרה"מ תמיד מותרת ליבמה ואינה נאסרת מצד זונה. וז"נ:

אך באמת בל"ז יש לעי' דל"ש אפקעינהו ביבמה כיון דכל הכח של אפקעינהו הוא דשוי' רבנן לבעילתו ב"ז וכיון דביבמה אפי' במתכוין לשם זנות קנאה ונעשית אשתו א"כ ל"ש אפקעינהו בשום פנים וא"כ לדעת הר"ן ל"ש ביבמה המ"א דטמאה אני לך. ומצאתי לרבינו הגדול בס' פנ"י ז"ל בקו"א לכתובות אות ד' שהעיר כיו"ב לענין ביטול גט שלא בפני השליח דאמרינן ג"כ אפקינהו מה יהי' במשלח גט ליבמתו ע"י שליח ובטלו דהכא ל"ש אפקעינהו מטעם הנ"ל (ורוצה לומר דאמרינן אפקעינהו רבנן לקידושי קמאי וממילא אינה יבמתו כלל. אך מלבד שהוא ז"ל בעצמו דחה זה דל"ש להפקיע את קידושי קמאי בשביל שעשה זה שלא כהוגן מלבד זה נראה לי דל"ש לומר על קידושין הראשונים אפקעינהו כיון דכ"ז דאמרינן אפקעינהו הוא מצד דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והוי כמקדש ע"מ שירצו חכמים ולכך כח ביד חכמים לבטל הקידושין א"כ הר"ז דומה למ"ש הבה"ג בשם רבני קדמאי מובא בת' רעק"א סי' קכ"ו במתנה עם אשתו ע"מ שלא תנשאי לפלוני ובזה מגרשה כשמת הבעל מותרת לישא לאותו פלוני כיון דהשתא מותרת לו מכח המיתה א"כ לא אמרינן אגל"מ כיון דאין להתנאי השתא מקום לחול. וא"כ הכ"נ כיון דכבר מת הבעל שלה ואין לתנאי זה דמקדש ע"מ שירצו חכמים ע"מ לחול כיון דבלא"ה מותרת מכח המיתה ל"ש בזה ע"מ שירצו חכמים ולומר אפקעינהו ג"כ וי"ל:

ונראה דמזה ראי' לדעת הש"ג דביאת יבמה צריך עדים א"כ שפיר י"ל אפקעינהו ושוי' כאילו הוא בלא עדים דל"מ ואם באנו להאריך בזה צריך קונטרס מיוחד לברר הדברים ואין עסקינו זה כעת רק מפני שלא מצאתי מבואר עוד בירור ד"ז דשומרת יבם ש"כ שזינתה הארכתי קצת:

שו"ר בבה"ג הנדמ"ח בווארשא (דף נ"ט ע"ב) מבואר להדיא כדברינו דשומרת יבם אפי' של כהן מותרת ובהגהות שם העיר מד' הירושלמי סוטה הנ"ל והביא ג"כ ראי' שכן דעת רש"י ואין לי פנאי כעת לעמוד ע"ד. אמנם הראיות שכתבנו נכונות המה וימחול כת"ה לחו"ד בכ"ז ועתה אבוא על שאר ד' כת"ה:

(ב) ומה שהעיר כת"ה שיחי' בדבר חדש לומר דהא דפליגי בסוטה (דף כ"ה) אי מהני מחילה לאחר סתירה או לא דנתקשו בזה המפרשים דאיך אפ"ל דמהני מחילה אחר סתירה כיון דרל"ד שזינתה ע"י קו"ס א"כ שייך בזה מחילה הא נאסרה לבעלה ע"י הזנות וכ' כת"ה דלא פליגי אלא בקינא לו מאבי' ומאחי' דלא אסור יחוד עמהם ובאמת בזה ליכא רגל"ד שזינתה רק דאעפ"כ אסורה מכח קו"ס וקפידא דבעל ואם מבטל הקינוי אז הסתירה בעצם אינו איסור כלל ולכך ס"ל לחד מ"ד דיכול למחול. משא"כ בקינא לה מסתירה האסורה כ"ע מודים דלא יכול למחול כיון דאיכא רגל"ד את"ד:

והנה לכאורה יש להתפלא עליו שלא עיין בהסוגיא במקומה דלדבריו מה מקשינן בגמ' למ"ד מחול מדקא מהדרי רבנן לר"י לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר וא"א לאחר סתירה מחול לה משכח"ל דיש היתר דא"ב מחל לה לקינוי' ובעל אלא ש"מ אינו מחול. ולד' כ"ת מה ראי' הא בסתירה האסורה משום יחוד לכ"ע אינו מחול וא"כ שפיר הקשו רבנן על ר"י:

אמנם לקיים ד' חכמים הנני להעתיק בזה לכת"ה מ"ש בחי' על הר"מ ז"ל פ"א מה' סוטה ה"ז בענין זה ועל ידי זה יתקנו ד' כת"ה שיחי' ג"כ וז"ל שם בר"מ ז"ל פ"א מה' סוטה ה"ז כ' בזה"ל בעל שמחל על קינוי קודם סתירה הר"ז מחול וכמו שלא קינא לה מעולם. אבל "אם מוחל" לאחר "שתסתור" אינו יכול למחול עכ"ל. ולכאורה ק"ל טובא דשני התיבות "אם מוחל" הם מיותרין לגמרי והול"ל אבל לאחר שתסתור א"י למחול וכמות שכתוב לפנינו הוא כפל הלשון ואינו מדוקדק. גם הלשון "שתסתור" קשה הבנה דהול"ל אחר שנסתרה כמובן:

ומה שנלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל שדבר גדול דיבר רבינו ז"ל בזה. דהנה באמת ד"ז אי בעל יכול למחול לאחר סתירה הוא פלוגתא בסוטה (דף כ"ה ע"א) דחד אמר מחול וחד אמר אינו מחול עיי"ש. ותמי' מאוד על מ"ד מחול כיון דכל ענין דאסרה תורה סוטה שנסתרה הוא משום דרגל"ד דקינא לה ונסתרה. וא"כ מה מהני המחילה שלו לאחר סתירה שתהי' מותרת לו עיד"ז וכבר התעורר בזה הג' רעק"א ז"ל במהד"ת סי' ק' ולא מצא מענה ולא ראיתי עוד תי' מספיק בזה. לכן לבי אומר לי שרבינו הר"מ ז"ל בא להזהיר זה וס"ל דבזה אם מוחל לאחר שנסתרה לא נחלקו מעולם וכ"ע מודים דל"ש מחילה בזה כיון דהוי רגל"ד ע"י קו"ס. אמנם פלוגתת הגמ' הוא אם אומר קודם סתירה שלע"ע אינו מוחל לה הקינוי רק לאחר שתסתר אם ירצה ימחול לה ותולה זה בדעתו שיהי' בידו למחול הקינוי לאחר סתירה בזה פליגי אם יש לה דין סוטה אח"כ אם מוחל כיון דבזה ל"ש כ"כ רגל"ד די"ל דסמכה ע"ז דהבעל ימחול לה אח"כ וכיון דראתה דבעלה לא החליט בבירור את הקינוי לכן י"ל דלא הוי קינוי מעלייתא ולא הוי רגל"ד כ"כ. אמנם אנן קיי"ל דגם בכה"ג יש לה דין סוטה כיון דבשעת סתירה הי' עלי' קינוי נהי דעתה מוחל לה לא מהני דכבר נאסרה ובזה מדוקדק לשון הר"מ ז"ל דדוקא אם מוחל לה קודם שתסתר מהני מחילה דהו"ל כמי שלא קינא לה מעולם. משא"כ במוחל לה עתה קודם סתירה על לאחר שתסתר דהיינו אם תסתר אח"כ יהי' מחול לה זה אינו יכול כיון דבשעת הסתירה הי' קינוי. וזה שבא הר"מ ז"ל להשמיענו דבזה פליגי אי מהני מחילה ואנן קיי"ל דל"מ מחילה אבל במחל לה לאחר סתירה ממש בזה ליכא פלוגתא כלל ולכ"ע א"י למחול:

איברא דלכאורה מסוגית הגמ' בסוטה שם נראה להיפוך דהרי אמרינן שם דמסתברא כמ"ד אינו מחול ממה מדהשיבו רבנן לר"י דשאני נדה דיש היתר לאיסורה ואי אמרת לאחר סתירה מחול לה משכחת לה דיש לה היתר דאי בעי מחל לה לקינוי' ובעל. וא"כ נראה לכאו' מהסוגי' דמהני מחילה לאחר סתירה להך מ"ד ולא כדברינו:

אמנם לאחר העיון היטב בלשון הגמ' נראה מהסוגיא ראי' לדברינו. דהנה לכאו' יש לדקדק טובא בלשון הגמ' ואי אמרת לאח"ס מחול "משכח"ל" דיש לה היתר. ותמי' מאוד הא הנך שני תיבות "משכחת לה" מיותרין המה והול"ל בפשיטות דאי אמרת לאח"ס מחול גם הכא יש היתר לאיסורו דאב"מ לה ואדרבה הוא יותר בכלל יש היתר לאיסורו מנדה דתלי' בדידה דצריכה לטבול ודילמא לא תרצה לטבול. משא"כ הכא דתלי' בדידי' וא"כ הוי בידו ממש והוי יש היתר לאיסורו. לכן נראה מזה דמוכח מהסוגי' כדברינו דזה בודאי אף למ"ד מחול ה"ד כשמתנה קודם סתירה כן דיהי' תלי' בדעתו למחול לה אח"כ אבל בלא"ה ל"מ מחילה וקושית הגמ' הוא מדהשיבו רבנן לר"י דא"ר מנדה משום דבנדה יש היתר לאיסורו. משא"כ בסוטה א"ל היתר ולכן צריך תמיד עדים והא משכח"ל בסוטה ג"כ אופן שיש לה היתר והיינו בהתנה מקודם סתירה שיהי' בידו למחול אח"כ שבזה הני מחילה אח"כ וא"כ בכה"ג צריך להיות בעלה נאמן עלי' כמו בנדה א"ו דס"ל לרבנן כמ"ד אינו מחול ועיין היטב בכ"ז כי קצרנו וסמכנו על המעיין. אלה הד' שכתבנו בחידושינו:

ועפ"ז יש לקיים ד' כת"ה שיחי' ג"כ ונאמר דקושית הגמ' היא בדקדוק דא"נ דמקנא לה מאבי' או מאחי' מהני מחילה לאחר סתירה ג"כ א"כ איך השיבו רבנן לר"י בסתמא דליכא ק"ו מנדה כיון דנדה יש לה היתר וסוטה אין לה היתר הא "משכח"ל" דגם בסוטה יש לה היתר והיינו במקנא לה מאבי' ואחי' וא"כ אמאי ס"ל לרבנן דכללא הוא דתמיד מוסרין לו שני תלמידי חכמים בדרך ואינו נאמן עלי' הא משכח"ל דיהי' נאמן ע"ע בק"ו מנדה וא"כ הו"ל לרבנן לפרש דאם מקנא לה מאבי' ואחי' או משני בני אדם באופן דליכא סתירה הנאסרת מדינא אז הבעל נאמן עלי'. א"ו דבשום מקום ל"מ מחילה לאחר סתירה ונתקיימו ד' כת"ה שיחי' והוא באמת דרך נכון בישוב התמי' הנ"ל. כי לומר דלמ"ד מחול ס"ל בפשיטות דבכל סוטה מהני מחילה לאחר קו"ס אע"ג דאיכא רגל"ד שזינתה זה תמי' טובא:

הן אמת שבדרך פלפול עלה בדעתי לומר עפ"ד המרי"ק דבאומרת מותר ג"כ אסורה לבעל כיון דהיא נתכוונת למעול מעל בבעלה ומעתה י"ל דהיכא דזינתה באומר מותר אע"ג דאסורה לבעל מ"מ יכול הבעל למחול כיון דהוא רק מצד שמעלה בו מעל יכול הוא למחול לה וא"כ י"ל דה"ט דמ"ד מחול כיון דאיכא ס"ס אחד דילמא לא זינתה ואע"ג דרגל"ד שזינתה והוי קרוב לרוב שזינתה מ"מ הא איכא עוד ספק שזינתה באומר מותר וזה יכול למחול ולכן ס"ל למ"ד זה דגם לאחר סתירה מחול כיון דיכול להיות דזינתה באומר מיותר. אמנם לאחר העיון זה אינו דלא מיבעי' אם כבר זינתה באומר מותר לא מהני מחילת הבעל כיון דהיא בשעת זניתה מעלה מעל בבעלה. אך נראה דאפי' אם הבעל נותן לה רשות לזנות עם איש אחר והיא סוברת דמותרת לזנות ובפרט בכה"ג שהבעל מצווה אותה לזנות מ"מ נאסרה על בעלה דזה עצמו שמדבק עצמה באיש אחר מרצונה ומפרדת מחיבורה לבעלה זה הוא המעילה ועיד"ז נאסרת ואע"פ שהוא מרצון הבעל. וראי' ברורה לזה מיבמות (דף ל"ג ע"ב) דאמרינן בגמ' להוכיח דהוחלפו באונס מדקתני מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברת הן הא לאו מעוברת שריין ואי במזיד מי שרי א"ל ש"מ הוחלפו ש"מ. וקשה מ"ר הא י"ל דהבעלים היו מזידים והחליפו ברצון את נשותיהם רק דהנשים היו ס"ל דבכה"ג מרצון הבעל ליכא איסור דזנות והוי אומר מותר ומותרות לבעליהן ומעלה בו מעל ג"כ ליכא כיון דהי' בידיעת הבעל והסכמתם. א"ו כמ"ש דלדעת המרי"ק ז"ל דבאומר מותר אסורה לבעלה מצד ומעלה בו מעל אין הטעם מפני שהוא שלא מרצונו רק דענין הזנות הוא מעילה בבעל ובזה שמפרידה את עצמה מבעלה ונדבקת לאיש אחר ברצונה נאסרה על בעלה. וזה ראי' ברורה לשיטת המרי"ק ז"ל וכפמ"ש ואי"ה עוד אשיב לדבר בשיטת המרי"ק בסוף תשובתינו אחרי שראיתי לכת"ה בסו"ד היקרים שהעיר בד' המרי"ק הנ"ל:

ויצא לנו מכל זה שכתבנו דזה כ"ע מודים דלאחר סתירה ליכא למ"ד שיהי' מחול רק או כמ"ש אם מוחל קידם סתירה על אח"כ או כמ"ש כת"ה דפליגי באותם שהסתירה בלי הקינוי היא סתירה מותרת. ומה"ט אני תמה על רבינו הגדול בעל נו"ב ז"ל בת' ח' אהע"ז סי' קנ"ט שכ' לחדש דלולא הי' מסתפי הי' אומר דהא דמבואר במשנה דסוטה ואלו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש בעלה או נשתטה וכו' היינו מן הסתם אבל אם יצא הבעל מבית האסורין ואומר שלמפרע לא הי' ניחא לו בקינוי שגם הוא ידע שאשתו עוברת ע"ד ואעפ"כ לא רצה לקנא לה אף דאנן קיי"ל דאחר סתירה א"י למחול אבל אם אמר שהקינוי לא הי' ניחא למפרע אינה אסורה עליו. והא דאיתא בר"מ ז"ל פ"א מסוטה ואוסרין איתה על בעלה לעולם היינו מן הסתם וכן באשת חרש והדבר צריך תלמוד אצלי אם נאמן לומר אח"כ שלמפרע לא הי' ניחא לי' עכ"ל. מבואר מד"ק דפשיטא לי' דאם נאמן לומר שלא הי' ניחא למפרע בקינוי ב"ד אינה נאסרת עליו וא"ז דומה למחילה לאחר סתירה כיון דעיקר הקינוי למפרע. ולענ"ד תמי' מאוד דסוף כל סוף כיון דהתורה הקדושה נתנה כח לב"ד לקנאות במקום בעל והב"ד קנאו אותה והיא נסתרה אח"כ הרי רגל"ד שזינתה ומה בכך שהוא אומר השתא שלא הי' ניחא לי' בקינוי. ונראה מזה דרבינו ז"ל סובר דאין הטעם דמ"ד דלאחר סתירה אמ"ח משום דאיכא רגל"ד רק משום דהי' קינוי בשעת סתירה א"י לבטלו כיון דנאסרה ע"י הסתירה ולכן פשיטא לי' דאם עוקר הקינוי למפרע מהני גם לאחר סתירה. ולענ"ד הד' צע"ג. ובאמת במחנה אפרים פ"ו מה' זכי' ומתנה ס"ו כתב להוכיח מהא דקיי"ל דמי שנתחרש או שנשתטה וכו' דאסורה על בעלה לעולם דהיכא דהוי זכות גמור לא מצי טעין אח"כ לא ניחא לי ולכן אף כשבא הבעל אח"כ וצווח אינו מועיל ואסורה עליו ופליג על הנו"ב ז"ל אלא שלא פליג עליו אלא בדינא. אבל בזה נראה דמודה דא"נ דבזכות גמור יכול לטעון אח"כ לא ניחא לי אינה נאסרת עליו. וכפי דברינו הדבר צ"ע דהכא שאני כיון דסוף סוף איכא רגל"ד שזינתה:

ועלה בדעתי לכאו' בדעת הגאונים ז"ל דס"ל דהנה באמת י"ל אע"ג דבסוטה כיון דאיכא רגל"ד שזינתה עשאה התורה ספק כודאי ואסרה אותה על בעלה בלא השקאה מ"מ ה"ט משום דקינא לה מבועל זה וחשודים הם אצלו לזנות זע"ז ולכן אין להם נאמנות אצלו אם יאמרו שלא הי' זנות אע"ג דע"א נאמן באיסורין ולדעת הרמב"ן ורשב"א בטוען פ"פ והיא אומרת נאנסתי נאמנת כמבואר בהרה"מ פח"י מא"ב ה"י מה"ט וע"כ ה"ט דבסוטה אינן נאמנים הוא והבועל לומר שלא הי' דבר ערוה ביניהם משום דהרי הבעל חושדם ואינו מאמין להם. ומעתה י"ל דבזה פליגי דמ"ד דגם לאחר סתירה מחול היינו משום דאם מחל להקינוי ואינו חושדם בזנות שוב נאמנים האשה והבועל אע"ג דאיכא רגל"ד. אמנם מ"ד דאינו מחול ס"ל כיון דבשעת סתירה היתה להקינוי ואז לא האמין להם ונאסרה עליו שוב לא מצי למהדר ושוב אינם נאמנים. ומעתה שפיר כתבו המחנ"א והנו"ב ז"ל דז"ד במחל להקינוי אח"כ אבל אם בא וצווח שלא הי' ניחא לי בהקינוי מאז א"כ הבועל ואשתו הם נאמנים אצלו ולא חשידי על הזנות שוב נאמנים באמת כדין ע"א נאמן באיסורין אפי' בע"ד. ובזה א"ש ג"כ מה שנתקשתי זה כביר דלמה נחלקו רק במחל לאחר סתירה משמע דקודם סתירה לכ"ע מחול הא י"ל הפלוגתא קודם סתירה ג"כ ומחל להקינוי בלא ידיעת אשתו והיא נסתרה אח"כ דלכאו' הוי כמו מחל לאחר סתירה כיון דהיא לא ידעה שמחל להקינוי הרי איכא רגל"ד ומסתימת הפוסקים שלא כתבו שצריך דוקא למחול לה הקינוי בפני' נראה לכאורה דקודם סתירה תמיד מחול והראו לי התלמידים בס' בית אל מכבוד הגאון מהרא"ל נט"ז זצ"ל בה' סוטה שכ' באמת דמהני מחילה אף בלי ידיעת האשה (ומת' בזה ד' הר"מ ז"ל בהא דלא כתב כלשון הגמ' ריש סוטה דינא דר"ח מסורא דלא יאמר אדם לאשתו בזה"ז אל תסתרי עם פלוני ועי' בהגהות מיימוני ריש ה' סוטה ובר"מ ז"ל פכ"ד מה' אישות ה' כ"ה וכ' הג' ז"ל משום דהי' קשה להר"מ ז"ל הא יוכל לומר לה ולמחול אח"כ בלא ידיעתה דקיי"ל דקינוי' מחול וע"כ דר"ח מסורא ס"ל דאינו מחול. אמנם הר"מ ז"ל להלכה דס"ל דמחול להכי לא העתיק דינא דר"ח מסורא. א"ד) אך לא ביאר הד' הא איכא רגל"ד. אמנם לדברינו א"ש דע"ז שאיכא רגל"ד ואסורה מהני אמירת האשה והבעל כיון דמחל להקינוי הרי אינו חושדם ושוב נאמנים:

אך לקושטא דמלתא זה אינו וכבר ישב על מדוכה זו הג' בנו"ב ת' ח' אהע"ז סי' ט"ז והוכיח דאפי' ע"א כשר א"נ בסוטה לומר שלא נטמאה במשך עת הסתירה שלא להשקותה ואם כי בראיתו יש לעי' קצת כמ"ש בת' אבל הדבר מבואר בירושלמי סוף פ' מי שקינא דאיתא התם הי' שלשה אחד אומר אני ראיתי' שלא נטמאת תוך כדי סתירה מה את עביד לי' וכו' מודה הוא הכא שתתקיים העדות בשאר מפני שרגל"ד ועיין בפני משה שם. הרי מבואר להדיא דאפי' אם איכא ע"א כשר א"נ שלא להשקותה מפני שרגל"ד שזינתה א"כ פשיטא דאמירת האשה והבועל ל"מ אפי' אם הבעל מוחל עתה להקינוי ומאמינם הכלל שנראה פשוט דמחילה שלא מדעת האשה ל"מ אפי' קודם סתירה ואם נסתרה אח"כ הר"ז שותית או דאפי' א"נ כיון דבאמת מחל להקינוי וליכא קו"ס אינה שותית דגזה"כ דשתי' ל"ש אלא במקום שיש קו"ס מ"מ נאסרת לבעלה כמו בכל מקום דא"א בשתי' וזה נראה יותר. ולכן אמרינן בגמ' סתמא דקודם סתירה מחול דזה באמת תמיד מחול לענין דאינה שותית. אמנם להתירה לבעלה זה תלי' אם היתה בידיעתה או לא ושלא כדעת הג' הנ"ל וד' הגאונים בעל מחנה אפרים ונו"ב ז"ל ג"כ צ"ע כמשכ"ל. ואולי יש את כת"ה דבר בזה נא להודיענו:

(ג) ולא אמנע להודיע לכת"ה שי' כי ד' הנו"ב שם בת' הנ"ל סי' קנ"ט במה שמחדש שם דהבעל א"י לקנאות לאשתו ע"י שליח משום דהוי תולבע"ח במקום שחב לאחרים דהוי חב לאשה ולא מצי משוי שליח והא דב"ד יכולין לקנאות אע"ג דהם רק שלוחי הבעל היינו משום דבהם גלי קרא דיכולין לקנאות ומתוך זה רוצה לחדש שבדקדוק נקט הר"מ ז"ל פ"א מה' סוטה הי"א כיצד שמעו ב"ד שהעם מרננין אחרי' "קוראין אותה" ואומרים לה אל תסתרי עם איש פלוני שנראה מבואר דהב"ד לא ישלחו אלי' להתרות בה אלא שצריכין לקרות אותה והוא מתרי טעמי. א' דגם הבעל א"י לעשות שליח משום דהוי תולבע"ח במקום שחל"א דהוי חוב לאשה. ב' דאפי' א"נ דהבעל יכול לעשות שליח מ"מ הב"ד כיון דהם רק שלוחי הבעל וכיון דהקינוי הוא רק מילי ומילי לא ממסרי לשליח לכן הב"ד א"י לעשות שליח את"ד:

ולענ"ד אע"פ שהם ד"ח ודפח"ח בכ"ז יש לפקפק בהם טובא ומקודם אומר דגוף היסוד דקינוי ב"ד הוא רק מצד שהם שלוחי הבעל. אם אמנם שכן מבואר ברש"י סוטה (ד' כ"ה ע"א) דה"מ עבדינן מלתא דדילמא לא ניחא לי' והאיך אנו נעשין שלוחים בדבר שהוא חוב לו והא קיי"ל דאין חבין לאדם אלא בפניו. אך עכ"ז הדבר יפלא כיון דזה מוכרח דאינו בתורת שליחות ממש דהרי גם בנשתטה הב"ד מקנין את אשתו ונשתטה לאו בר דעת הוא וכל מלתא דאיהו ל"מ עביד שליח נמי לא מצי משוי ובפרט א"נ כחידוש דינו דהנו"ב דהבעל א"י לעשות שליח בסוטה א"כ אמאי לא נימא להיפוך דזה שריבתה תורה הקדושה דהב"ד יכולין לקנאות אינו מתורת שליחות כלל רק דגלי קרא דאם אין בעל ב"ד במקום בעל קאי ויכולין הם לקנאות מצד עצמם ולא מתורת שליחות הבעל:

איברא דמסוגית הגמ' מבואר ג"כ דהב"ד מקנין רק מכח הבעל ולא שהתורה נתנה להם כח לקנאות מצד ב"ד מדמקשה הגמ' למ"ד דבעל שמחל ע"ק קינויו מחול א"כ איך הב"ד מקנין דלמא אתא הבעל ומחל מבואר בגמ' דזה פשיטא דהבעל יכול למחול על קינוי ב"ד וא"כ מוכרח דבקינוי ב"ד הוא מכח הבעל דא"נ דגלי קרא דבמקום שאין בעל הב"ד יכולין לקנאות מכחם עצמם א"כ איך מהני מחילת הבעל א"ו דקינוי ב"ד הוא רק מכח הבעל ולכן הבעל יכול למחול על קינוי ב"ד ג"כ והא דפשיטא לי' לסוגית הגמ' דקינוי ב"ד הוא רק מכח הבעל ה"ט דאין סברא לומר דהתורה אמרה שהב"ד יכולין לקנאות בע"כ של בעל כיון דחזינן דהתורה הקדושה נתנה ביד הבעל הברירה אם לקנאות אם לאו ואפי' למ"ד דקינא את אשתו הוי מצוה מ"מ הא כתב הר"מ פ"ב מה' סוטה הי"ח דהוא רק מצות חכמים שיקנא את אשתו ועיין בכסף משנה שם ואין כופין אותו על זה. א"כ ממילא ע"כ דמה דרבי קרא שהב"ד מקנאין אותה הוא ג"כ רק אם ניחא לי' להבעל וז"פ:

ומעתה נראה דאין זה ענין שליחות שיהי' צריך דיני שליחות רק דהתוה"ק אמרה דהב"ד שהמה אפוטרופסי כל ישראל ועליהם מוטל להשגיח על תקנת בנות ישראל יכולים לקנאות לאשת ישראל אם הבעל אינו פה או שנשתטה ואין בו דעת אבל אין זה מתורת שליחות שנימא בהו דמילי אין שליח עושה שליח כמו דלא אמרינן בזה כל מלתא דאיהו ל"מ עביד וגם אינו בר שליחות כלל בנשתטה:

אמנם בעיקר הדברים הנה מ"ש דאין הבעל יכול לעשות שליח מצד דהוי חב לאשה אינו מובן שיהי' זה בגדר חב לה מה שרוצה שתתנהג בדרך הישר ולא כבנות ישראל הפרוצות להתיחד עם אנשים ולעבור איסור תורה. ואם אמנם כי יוכל להתגלגל חוב עיד"ז אם תעבור ותסתור אבל גוף הקינוי אינו חוב ועיין בכנה"ג אה"ע סי' קע"ח מבואר להדיא דיכול לקנאות ע"י שליח. אך מה שדייק הנו"ב ז"ל מלשון הר"מ ז"ל שכ' דקינוי ב"ד דקוראין לה. הנה אף אם נימא כדבריו י"ל מטעם אחר כיון דקיי"ל דשליח צריך להיות של בעל הממון ולכן דוקא הבעל יכול לעשות שליח לקנא את אשתו אבל הב"ד נהי דנתנה להם תוה"ק כח לקנאות אשת ישראל אבל מ"מ כיון שאין הם הבעלים של האשה וגם שלוחי הבעל אינם רק כח התורה הוא שהם יכולים לקנאות במקום שאין בעל א"כ זה רק הם עצמם אבל שליח לא מצי משוי וזה נכון בסברא:

אמנם בעיקר דברי הנו"ב ז"ל לולא דמסתפינא הי' נלענ"ד להיפוך ממש ממה שכ' הג' ז"ל דהוא ז"ל ס"ל דרק הב"ד בעצמם יכולין לקנאות אבל ע"י שליח א"י לקנאות נראה דס"ל דצריך בזה תורת ב"ד דוקא. ואם כן י"ל דבזה"ז דליכא ב"ד אלא מדרבנן כיון דליכא מומחין רק מצד שליחותי' קעבדינן א"כ לא יהי' שייך קינוי ב"ד כלל כיון דהוא מלתא דל"ש לא עבדינן שליחותי'. לכן נראה דזה שרבי קרא דהב"ד מקנין הכוונה על כל ישראל דכולם בתורת ב"ד ועל כל ישראל רמי' חיובא להשגיח בתקנת הדור לכן כל מי שיראת ד' נוגע בלבבו ורואה פרוצות באשה ובעלה אינו פה שיוכל לקנאותה יכול הוא לקנאות אותה בתורת ב"ד וכמו במילה דאם לא מל האב החיוב על הב"ד וכתבו הפוסקים דב"ד לאו דוקא רק כל ישראל הם בתורת ב"ד ה"ה בסוטה כל ישראל המה בתורת ב"ד וקינוי שלהם קינוי ול"צ כלל שיהי' בשליחות הב"ד. ומעתה נראה פשוט דאפי' אם הולכים השלוחי ב"ד ואומרים לה הקינוי בתורת שליחות מהב"ד הוי קינוי מעלי' כיון דמצד עצמם ג"כ יכולים לקנאות אינו מגרע במה שהם מקנאים אותה בתורת שליחות ואין זה ענין למילי לא ממסרי לשליח או לשלוחו של בעל הממון כיון דהכל יש עליהם תורת ב"ד לענין זה. הן אמת שראיתי לרבינו הגדול המבי"ט ז"ל בס' קרית ספר פ"א מה' סוטה שכ' דזה שהב"ד מקנאין לאשתו הוא רק מדרבנן דקרא דאיש איש דדרשינן מזה על אשת חרש ושוטה דשייך בה קינוי הוא רק אסמכתא עיי"ש ולדבריו ז"ל י"ל דצריך ב"ד דוקא. ויש לעיין באמת אם שייך דין זה בזה"ז אחר שליכא תורת ב"ד על מלתא ל"ש וסתם בנות ישראל בחזקת כשרות הן. אך מסתימת כל הראשונים נראה דהיא דרשה גמורה ומה"ת מרבינן קינוי ב"ד מאיש איש ונראה כדאמרן דל"צ ב"ד דוקא רק כל ישראל יש להם תורת ב"ד לענין זה:

(ד) ובעיקר דין זה שפסקו הר"מ ז"ל וש"ע דמי שנתחרש בעלה או נשתטה הב"ד מקנין לה ואומרין לה אל תסתרי עם איש פלוני באו עדים אח"כ שנסתרה עמו כדי טומאה אוסרין אותה על בעלה וקורעין כתובתה. צ"ע טובא לענ"ד כיון דחרש ושוטה לאו בני מצות הם וא"כ נראה פשוט דהם אינם נכללין באיסור דונטמאה ונטמאה שדרשינן מזה דנאסרה לבעל וכל האיסור מצידה וכיון שהיא אומרת ברי לי שלא זניתי בסתירה זו אמאי לא תהי' נאמנת למה שנוגע רק לעצמה. א"כ הי' נראה דכל זמן שלא נתרפא משטותו יכולה לדור עמו ורק לכשיבריא אז חייב לגרשה אבל קודם לכן אינה אסורה עליו כלל. ויש להביא ראי' לזה מלשון המשנה (דף כ"ד ע"א) לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה ר' יוסי אומר אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית האסורים ישקנה. ויש לדקדק. א' אמאי לא קתני במשנה לאסרה על בעלה ועי' בד' כ"ה ע"א דפשטינן מכאן דעוברת ע"ד צריכה התראה להפסידה מכתובתה. אד קשה באמת אמאי ל"ק במשנה לאסרה על בעלה. ב' יש לדייק בדברי ר"י אמאי נקט דוקא לכשיצא מבית האסורים ואמאי לא נקט לכשיבריא ויתרפא מחוליו ושטותו ישקנה:

אמנם לדברינו א"ש מאוד דבאמת אינה נאסרת על בעלה לאחר קו"ס כ"ז שהוא חרש או שוטה כיון דלעצמה נאמנת והבעל אינו מוזהר דאפי' למ"ד קטן או"נ ב"ד מצוין להפרישו מ"מ ז"ד באיסור לאו אבל לא באיסור עשה:

ומעתה בדקדוק נקט ר"י אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית האסורים דדוקא בזה שייך השקאה כיון שבעלה לא בא עלי' לאחר סתירה. משא"כ בנתחרש או נשתטה כיון דלעת עתה ה"ה מותרת לבעלה מכח ברי דידה שלא נטמאת והבעל דר עמה שוב אינו משקה אותה לכשיבריא אלא צריך לגרשה דוקא:

אך זה טעות דהרי כיון דשוטה אינו מוזהר באיסורין א"כ מה בכך דבא עלי' אחר שנסתרה כיון דלא עשה עבירה ה"ה מנוקה מעון ושוב כשיבריא יכול להשקותה:

ומה שנלענ"ד בדקדוק הלשון דר"י דנקט רק על חבוש בבית האסורין דר"י ס"ל דהנה להשקות אותה א"א בלי קו"ס והנה הא דמהני קינוי ב"ד היינו משום דאמרינן דניחא לי' לבעל. אך י"ל דז"ד בחבוש בבית האסורין דהוא מוזהר על האיסור דונטמאה שייך לומר דבודאי ניחא לי' לבעל שלא יהי' נכשל אח"כ באיסורין ובודאי מסכים לדעת ב"ד והוי קו"ם מעלי' ולכן כשיבא לביתו ישקה אותה. משא"כ בנתחרש ונשתטה דאינו מוזהר באיסורין כלל א"כ אינו ברור כ"כ דניחא לי' לבעל בקינוי ב"ד דאפי' אם תזנה אינו עובר כלל ואינו זכות גמור ולכן נהי דאסורה עליו מספק אבל להשקותה א"א כיון דלא נדע אם הי' קינוי גמור. הכלל שא"ר מד' ר"י דיהי' מותרת לדור עמו כל זמן שלא נתרפא:

אמנם לכאורה הסברא נותנת כן כיון דאדם נאמן על עצמו א"כ היא לעצמה נאמנת שלא זינתה. ויש להעיר בזה מדברי רש"י ז"ל בסוטה (דף ו' ע"א) במשנה ד"ה לאכול בתרומה שכ' בזה"ל אם הוא כהן וצ"ע הא גם בבת כהן דינא הכי כיון דהודית בעצמה שהיא טמאה ועיין ברע"ב ז"ל שמפרש באמת כן. אמנם לפי דברינו י"ל דכוונת רש"י ז"ל על הא דמבואר במשנה שם ושבעלה א"ר להשקותה דמבואר דתמיד אסורה לאכול בתרומה וקשה נהי דדרשינן מונטמאה דאסורה בתרומה היינו רק שאנחנו אין אנו מאמינים לה ואין נותנין לה תרומה אבל היא שיודעת בעצמה שלא זינתה למה תהי' אסורה בתרומה. לכן פירש רש"י ז"ל דקאי רק בתרומת בעלה כיון דאסורה לו ה"ה דאינה אוכלת בתרומה של אבל אם בת כהן וגירשה בעלה והיא יודעת בעצמה שלא זינתה מותרת לאכול בתרומה:

אמנם לאחר העיון נראה שכל זה אינו דהא דאסרה תורה בסוטה ספק כודאי היינו אף להאשה שכ"ז שלא יתברר ע"י השקאה שלא זינתה גם היא אע"פ שברי לה שלא זינתה אסורה לבעל ולבועל ולתרומה. וראי' ברורה לזה מדנאסרה לבועל אע"ג שהיא והבועל יודעים האמת ופשיטא דלא מהני מה ששניהם טוענים ברי שהם נקיים מעון שיהיו יכולים לדור יחד ואפי' א"נ דזה רק מפני שאנחנו אין אנו מאמינים אותם ולכן אין אנו מניחים אותה לאכול בתרומה ולישא להבועל ובאמת בסתר אם יודעים הם בעצמם שטהורים הם ליכא עליהם איסור ומותרת לאכול בתרומה וכן ליכא אם הבועל במקום שאין מכירין אותם מ"מ כיון שזה מוכרח שהב"ד אין מאמינים אותם אף במה שנוגע לעצמם הן לענין תרומה הן לענין הבועל. א"כ צדקו ד' הר"מ ז"ל דאפי' באשת חו"ש אסורה עליו אף שנוגע רק לה והיא טוענת ברי לי כמו שאסורה לבועל וז"ב ופשוט:

שו"ר לרבינו הגדול בעל הפלאה ז"ל בס' פנים יפות פ' נשא כתב בזה"ל איש איש לעשות אשה כאיש דברי ר"ע נראה לפרש דהתורה אסרה ספק סוטה לבעלה אף היא מוזהרת עליו אע"פ דבכל התורה כולה אשה מוזהרת כאיש מ"מ הכא הו"א כיון שהיא יודעת בעצמה שהיא טהורה אין האזהרה אלא עליו אבל היא אינה מוזהרת קמ"ל קרא דאף היא מוזהרת עליו כיון דהבעל אינו יודע כענין שאמרו ר"ע כי מטא להאי קרא בכה ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה וכו' ה"נ אע"פ שהיא יודעת שהיא טהורה כיון שהתורה אסרה עלי' ה"ה מתכוין לאיסורא עכ"ל. ולא עמדתי על כוונת דה"ק דלפ"ז נראה דהיא מוזהרת רק משום לתא דידי' כיון דהוא א"י. ולפ"ז בתרומה ולבועל כיון דהם יודעים נהי דהב"ד אין מאמינים להם מ"מ בסתר מותרים כיון דכל האיסור מחשש טומאה ועיי"ש עוד בפנים יפות שכ' עוד טעם לזה נראה מפורש כדאמרן בכונתו:

אמנם לענ"ד נראה יותר דאסרה תורה ספק כודאי היינו אף לדידה כ"ז שלא יתברר ע"י עדים או ע"י השקאה שטהורה היא אסרה התורה אותה בתרומה כאלו זינתה ורק שאסורה לבועל אפי' בסתר דזה הפירוש שעשאה התורה ספק כודאי אע"ג שלהם אין ספק מ"מ ספק של הב"ד אסרה תורה כודאי איסור יהי' איך שיהי' זה ברור דהב"ד ודאי אינם מאמינים אותם אף במה שנוגע רק בינם לבין עצמם כמבואר ומוכרח מד' הר"מ ז"ל אלו שפסק בנתחרש או בנשתטה שנאסרה עליו אע"ג דהוא אינו מוזהר והיא טוענת ברי לי ועיין בפ"ב מה' סוטה הי"ב במשנה למלך שהביא בזה פלוגתת החמ"ח והב"ש ותמהני על כל רבותינו הגדולים שלא העירו כלל מדין זה שנראה מבואר להדיא כדאמרן וכן יש להוכיח מירושלמי פ"ב דסוטה ה"ו דאיתא התם מעיני אשה פרט לסומא ומקשינן הוא סומא (פירוש דמזה נשמע רק אם הוא סומא א"ש) היא סומא מנ"ל (דאינה שותית) אתי' כר"י דסובר דסומא פטור מן המצות עכ"ל ועיי"ש בשיורי קרבן להג' בעל קרבן עדה ז"ל בד"ה אתי' כר"י דסומא פטור מן המצות שהקשה דאם נימא דמתניתין אתי' כר"י א"כ למה לי קרא מעיני אישה למעט אם הוא סומא דאין משקין אותה ת"ל דבלא"ה ל"ש השקאה כיון דאינה נאסרת עליו כלל דסומא פטור מן המצות:

ולכאו' דבריו אינם מובנים כלל הא עכ"פ היא מוזהרת. ונראה דכונתו כיון דמצדו אין איסור לדור עמה א"כ שוב א"צ השקאה דהיא נאמנת לומר ברי לי שלא זניתי ושוב א"צ השקאה כלל ובאמת לפ"ד הפנים יפות זיל הנ"ל יתכן קושיתו. אך בירורן של דברים כמו שכתבנו דבנתחרש ונשתטה אסורה עליו משום לתא דידה או משום דאף לעצמה אינה נאמנת או משום דאינו בירור גמור האיסור גם עלי' ה"ה בהוא סומא האיסור עלי' ואין הב"ד מניחין אותה לדור עמו והו"א דאם תרצה לשתות נשקה אותה להתירה לבעלה וצריך קרא דמעיני אישה:

וראיתי בס' הר המור להג' מוהר"מ בנעט ז"ל בתשובה האחרונה שבסוף הספר שכ' לחדש דא"א שזינתה ברצון דאסורה לבעלה ישראל מכח איסור טומאה אין האיסור עלי' כלל. ולפ"ז באומרת טמא"ל ברצון ל"ש שוי' אנפשי' חד"א דהרי דעת הר"א ממיץ שגם בזונה לכהן היא אינה מוזהרת רק התוס' דחו דבריו משום דביבמות (ד' פ"ג) מבואר דגם היא מוזהרת וז"ד באשת כהן דהיא משום זונה דכתיב בי' לא יקחו משא"כ באשת ישראל דהאיסור רק משום טומאה אין האיסור עלי' אלא על הבעל ול"ש בזה שוי' אנפשי' חד"א אתד"ק:

והנה לכאו' דה"ק תמוהין מאד ואין להם פתר כלל דהרי מבואר להדיא ביבמות שם דמקשינן בגמ' והא מהכא נפקא מהתם נפקא דאמר ר"י אמר רב וכו' הוקשו אשה לאיש לכל עונשין וחטאות של תורה ותרצינן אי מהתם הו"א דוקא לאו השוה בכל אבל איסורי כהונה דאינן שוין בכל לא ולהכי אצטריך לא יקחו. א"כ באשת ישראל שזינתה ברצון דהוי לאו השוה בכל גם היא מוזהרת. אך ח"ו לומר על מאורן של ישראל שלא עיין בסוגיא דעסיק בה. ויש לת' דבריו הקדושים בשני תי'. א' דכונתו עפ"ד הר"א מזרחי ז"ל דס"ל דבאיסור עריות צריך קרא מיוחד לחייב נשים ול"ש ללמוד מר"י אמר רב כיון דהפעולות חלוקות דהיא אינה עושה מעשה ואין לדמות אותה לאנשים ופירוש הגמ' ביבמות היינו משום דלא יקחו מורה על קידושין ועל זה מקשה בגמ' דעל איסור קידושין ל"צ קרא דבזה שניהם שוין ועי' מ"ש לעיל בזה בפ' אחרי אות ו'. אמנם יען שלא זכר כלל את ד' הרא"מ ז"ל דעריות שאני וצריך קרא אף בלאו השוה בכל קשה להעמיס זאת בכונת דה"ק. לכן נלע"ד בכונת דה"ק דאע"ג דהוקשו אשה לאיש לכל עונשין ולכל חטאות שבתורה מ"מ לא עדיף מאיסורי כהונה דכתיב בהדיא בתוה"ק האיסור גם עלי' ואעפ"כ ס"ל להר"א ז"ל דל"ש בזה שוי' אנפשה חד"א כיון דהוא אינו מחויב להאמינה ואין הוא מוזהר גם היא אינה מוזהרת. א"כ ה"ה באשת ישראל שאומרת שזינתה ברצון דאסורה משום טומאה כיון דלא כתיב בתוה"ק אזהרה עלי' אלא שנימא דאתקשה לאיש עכ"פ במקום שאין הוא מוזהר גם היא אינה מוזהרת:

ואתה תחזה להג' ז"ל שם שכ' בשני חצאי מרובע שם בזה"ל ועיין בחי' הרשב"א נדרים אינו דוחה ד' הר"א כלל רק מתרומה ק"ל עליו משמע דמודה לעיקר דבריו עכ"ל. ולכאו' הד' מתמי' מאוד דהרי הרשב"א ז"ל כ' בשם הר"א ז"ל דגם היא מוזהרת אלא שתלי' אם הוא מוזהר וא"ע לד' התוס' בשם הר"א ז"ל שנראה דס"ל דהיא לגמרי אינה מוזהרת. וע"כ דכונת הגאון ז"ל כדאמרן דעכ"פ באשת ישראל לא חמיר מאשת כהן וכל מקום דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת ואע"פ שגם הוא מוזהר רק מפני שאינו מאמין לה מותר לו לדור עמה וא"כ היא שיודעת האמת שזינתה צריכה להיות אסורה עליו. ז"א דמ"מ הוי בגדר אינו מוזהר יהי' מאיזה טעם שיהי'. אמנם בכל זאת נראה דמודה הג' ז"ל דבאשת חו"ש ל"ש לומר סברא זו כיון דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת דדוקא היכא דהוא איש ואעפ"כ אינו מוזהר בזה שפיר י"ל דל"ש לומר דהיא מוזהרת מטעם דאתקשה לאיש כיון דאיש זה שבא עלי' עתה הרי הוא חייב בכל המצות והוי בכלל איש ואעפ"כ בזה אינו מוזהר לכן גם היא אינה מוזהרת. משא"כ בחרש ושוטה דמה דאינו מוזהר הוא מטעם שאינו איש א"כ ל"ש לומר כיון דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת כיון דכל הטעם דהוא אינו מוזהר משום שאינו איש א"כ היא דהיא אשה ואתקשה לאיש שפיר מוזהרת (ואין להכריח זה מעריות דאם הי' גדול מבן ט' אע"פ שאינו בר עונשין היא חייבת מיתה דבעריות איכא קרא מיוחד לחייב גם אותה ול"צ לדר"י אמר רב כמ"ש לעיל בשם המזרחי אך הסברא נותנת כן והוא ברור ופשוט):

אך לפ"ז יש לעיין דסומא כיון דבאמת הוא בגדר איש רק דהתורה פטרה אותו מן המצות. א"כ לכאו' צדקו ד' הג' בעל שיורי קרבן ז"ל דאם הוא סומא והוא אינו מוזהר מותרת גם היא לדור עמו כיון דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת ומבואר להיפוך בירושלמי הנ"ל. אמנם בירורן של דברים דדוקא באומרת טמא"ל שמדינא אינה נאמנת א"כ אין שום איש מוזהר על זה שפיר אמרינן דל"ש להקיש אשה לאיש כיון דבאיש אין אסור באופן כזה. משא"כ מה שהפטור מצד שהוא סומא א"כ מיוחד הפטור רק באיש זה וגם הוא בעצמו אם יתפקחו עיניו יהי' מוזהר על זה ל"ש לומר כיון דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת כיון דבעצם איסור זה נוהג באופן כזה בכל אנשים:

ומה"ט צ"ע לענ"ד ד' הג' בעל מנחת חינוך ז"ל במצות פו"ר שכ' לת' קושית מהרמב"ח ז"ל אמאי אמרינן ביבום עדל"ת לפמ"ש התוס' לת' הקושיא דח"ע וחב"ח לא יכול לישא בת ישראל מטעם עדל"ת כיון דבדידה ליכא עשה. א"כ ביבום דבדידה ליכא עשה אמאי אמרינן עדל"ת. וכ' הג' ז"ל לת' כיון דכ"ז דהיא מוזהרת הוא רק מהיקשא דר"י א"ר א"כ במקום שהוא אינו מוזהר יהי' מאיזה טעם שיהי' ואפי' מצד עדל"ת מ"מ גם היא אינה מוזהרת והא דתי' התוס' לענין הלאו לא יהי' קדש דבדידה ליכא עשה היינו משום דהתם הלאו עלי' בפירוש ול"צ לבוא להיקשא ולכן ל"ש עדל"ת כיון דבדידה ליכא עשה את"ד:

ובעיני צע"ג לומר כן להקיש אותה דוקא לח"ע וחב"ח זה שבא עתה עלי' שלא קיים עוד פו"ר ואינו מוזהר לכן גם היא אינה מוזהרת או לאח זה שעדיין לא קיים מצות יבום ויש עליו מצות יבום לכן נימא דגם היא אינה מוזהרת באיסור אשת אח אע"ג שאם אחים אחרים שלא היו בעולמם בעת מיתת האח ה"ה אסורים בה או אחים מן האם לחוד דבכולהו אסורה משום אשת אחיו ורק אח זה שיש עליו מצות יבום נימא דהוקשה רק לו וכיון שהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת זה אין הדעת סובלת כלל. ובאמת בישוב קושית המב"ח ז"ל נלענ"ד להיפוך ממש ממה שכ' הג' ז"ל ונאמר דזה שתי' התוס' דבדידה ליכא עשה היינו רק בח"ע וחב"ח שיהי' מותר לישא בת ישראל דיש בזה איסור לא תהי' קדשה מבנות ישראל לפ"ד התרגום אונקלוס והרמב"ן ז"ל וכן ס"ל להתוס'. אמנם כ"כ הצל"ח דהאיסור רק על הבת ישראל אבל על העבד ל"ש איסור זה דמבנות ישראל כתיב וא"כ ל"ש בזה עדל"ת כיון דהעשה רק בהח"ע וחב"ח ובדידי' ליכא הלאו כלל א"כ אצלו אין ניתן לדחות האיסור כלל ולכן ל"ש בדידה עשה דוחה ל"ת כיון דבדידה ליכא עשה. משא"כ ביבום נהי דעשה ליכא בדידה מ"מ כיון דהל"ת איכא גם בדידי' וניתן לדחות אצלו ושוב אמרינן כיון דא"א לקיים העשה בלתי האשה הזאת דוחה גם בדידה ורק בח"ע וחב"ח כתבו התוס' סברא זו דבדידה ליכא עשה כיון דבדידי' ליכא הל"ת ול"צ לבוא מצדו לדחות הל"ת כלל. א"כ פשיטא דל"ש לומר דעשה דידי' ידחה ל"ת דידה. משא"כ היכא דל"ת ניתן לדחות אצל אחד מהם שוב אמרינן אצל השני ג"כ עדל"ת כיון דא"א בלא"ה והבן היטב (והנה לעיל בפ' צו אות ב' כתבנו להיפוך אך ד"ת כפטיש יפוצץ סלע ויש פנים לכאן ולכאן ויש לה"ר לדברינו כאן דאף אם הלאו אצל שניהם אמרינן עדל"ת מהא דקיי"ל דבמצורע עדל"ת אע"ג דגם המקיף עובר ובפרט לר"ה דס"ל דגם מקיף קטן חייב והניקף ג"כ עובר א"כ איך אמרינן במצורע עדל"ת א"ו כדברינו כיון דניתן לדחות אצל מצורע בשביל עשה דידי' ה"ה דניתן לדחות אצל הכהן לטהרו כיון דא"א בלא"ה אם לא שנימא דבטהרת מצורע איכא עשה גם על הכהן לטהרו ולכן גם מצדו אמרינן עדל"ת ובאמת הסברא שכתבנו כאן בפשיטות דל"ש לומר דעשה דידי' ידחה ל"ת דידה יש לעי' ג"כ ממילה בשבת שדוחה אצל אחר כמ"ש שם אך י"ל דבכ"מ גם כה"ג אמרינן עדל"ת מצד ערבות אך הכא כיון דהוא ח"ע וחב"ח לא עדיף מגר שאינו בכלל ערבות ולא נתערבנו בעדם א"כ שפיר י"ל כיון דבדידה ליכא עשה ובדידי' ליכא ל"ת ולא ניתן הלאו לדחות אצלו כלל ל"ש לומר בדידה עדל"ת ובפרט א"נ דגם נשים אינן בכלל ערבות עי' בתוס' קידושין (דף ע' ע"ב) ומ"ש בזה בפ' בהר בסוף הפרשה ואכמ"ל יותר):

הכלל כי לענ"ד נראה ברור דאף א"נ כדעת הג' מוהר"מ בנעט ז"ל דלדעת הר"א ממיץ ז"ל גם באשת ישראל שאומרת טמא"ל ברצון ל"ש שוי' אנפשי' חד"א. ה"ד בכה"ג דאינה נאמנת ושום איש אינו מוזהר עלי' אז שפיר י"ל דהוי בגדר אינו מוזהר. משא"כ היכא דרק אדם זה שבא עלי' אינו מוזהר על איסור זה יהי' מאיזה טעם שיהי' אבל שאר בני אדם מוזהרין ל"ש להקיש אותה בפרטות לאיש זה ולומר דגם היא אינה מוזהרת. ואם אמנם כי המגדל עוד פ"ג מאיסורי ביאה ה' טו"ב הבין בדעת הראב"ד ז"ל להיפוך. אך דבריו תמוהין וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ:

(ה) ודע שאפי' לפ"ד הרא"מ ז"ל דל"ש שוי' אנפשי' חד"א משום דאינו מוזהר עלי' משום שאינה נאמנת מ"מ נראה לענ"ד דזה רק לפי האמת שתקנו חז"ל במשנה אחרונה דהאומרת טמא"ל אינה נאמנת משום שמא עיני' נתנה באחר וכיון שכן אף כי היא אומרת שזינתה שוב א"צ הבעל להאמין לה ושוב אין הבעל מוזהר ולכן שפיר אמרינן דגם היא אינה מוזהרת. משא"כ למשנה ראשונה דהיו חוששין לדברי' נראה פשוט דהיא ג"כ מוזהרת כיון דאם תאמר לבעלה שזינתה הרי הבעל יאמין לה ויהי' מוזהר וא"כ מחויבת להודיע לו ואם אינה מודיעה לו נהי דהוא לא ידע וה"ה שוגג מ"מ אינו בגדר אינו מוזהר והיא מוזהרת וז"ב ופשוט לענ"ד:

ועפ"ז כתבתי בחי' לסוגיא דהשא"נ לת' קושית הראשונים ז"ל בהא דס"ל לחזקי' דהשא"נ ש"ה ומדינא גם בשוגג חייב והא דפטור בשוגג הוא מטעם כדי שיודיעו הא אין ע"א נאמן לאסור. וא"כ מה בכך שיודיעו הא אינו נאמן כלל. וידוע שיטת הראב"ד ז"ל שהוכיח מזה לחלק בין פועל לעד דעלמא. אמנם הרי אנן קיי"ל להלכה דכל ע"א א"נ לאסור אם לא במקום שבידו לאסור א"כ איך פטרינן מטעם כדי שיודיעו ועי' בחי' הרשב"א ובפנ"י ז"ל מ"ש בזה. אמנם להנ"ל הד"נ מאוד דאם לא היו פוטרין אותו בשוגג הרי לא הי' מודיעו והי' מכשיל את חבירו באיסורין כיון דאם הי' חייב לשלם הרי הי' נאמן לאסור כיון דנאמן לעצמו לשלם נאמן לאסור ג"כ וכמ"ש הפנ"י בסוגיא שם וכיון שאם מודיעו ה"ה נאמן שוב אם אינו מודיעו ה"ה מכשילו ולכן שפיר פוטרין אותו כדי שיודיעו ואע"ג דלפי האמת דפטור אף אם יודיעו אינו נאמן זה לא איכפת לן כיון דאינו נאמן מדינא הוי בגדר אינו מוזהר וליכא כשלון והא דנראה דמחויב להודיעו היינו משום דיאמין לו דאם באמת מאמין לו בלבו ה"ה מוזהר לכן פטרו אותו כדי שיודיעו דאז ממ"נ ליכא מכשול כנ"ל דאם יאמין לו לא יאכלנו ואם לא יאמין לו הרי מדינא אינו נאמן ואינו מוזהר באמת ע"ז:

ועפ"ז נלענ"ד לפרש סוגית הגמ' בכתובות בסוגיא דפתח פתוח דאמרינן שם והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קו"ס וכמעשה שהי' ומקשינן ותסברא וכו' ומסקינן בגמ' דפתח פתוח כשני עדים דמי וכ"ת מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה ופירש רש"י ז"ל שהרי עדים הרבה ידעו. אמנם בתוס' דה"מ מפני מה לא אסרוה כתבו דקושית הגמ' כיון דאמרת דפ"פ כשני עדים דמי אמאי לא אסרוה לדוד כיון דהי' יודע האמת שנבעלה לו וא"כ אסורה לו דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וצריך ביאור במאי פליגי רש"י ותוס'. ונראה שדעת רש"י ז"ל כיון דמדינא אין עא"נ באיסורין וא"כ אף אם הי' דוד מודיע לאורי' החתי שאשתו זינתה אינו חייב להאמין לו ואינו נאמן וכיון שכן אינה בגדר אסורה לבעל ואינה אסורה לבועל גם כן כיון דכללא הוא דכל שא"נ לו הוי בגדר אינו מוזהר א"כ אינה אסורה לבעל כלל ושוב ממילא גם לדוד אינה אסורה. אמנם התוס' ס"ל כיון דקיי"ל דאי מהימן לי' כבי תרי מחויב לגרשה וא"כ נראה פשוט דדוד הי' חייב להודיע לאורי' שאשתו זינתה כי בטח הי' דוד ע"ה נאמן עליו כבי תרי וכיון שאם הי' מודיעו הי' נאמן הוי רק בגדר שוגג והוי מכשול ושפיר גם הבועל מוזהר עלי' ולכן גם לדוד אסורה דשפיר קרינן בה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל:

ובאמת כשאני לעצמי כתבתי בחידושינו לסוגיא דהשא"נ שלולא דברי רבותינו הראשונים ז"ל הייתי אומר דהא דחזקי' פוטר בהשא"נ בשוגג מטעם כדי שיודיעו היינו רק היכא דמדינא אינו נאמן ורק דחשו חז"ל שמא יאמין לו ולכן מוכרחין לפוטרו כדי שיודיעו דאל"כ לא יודיעו כיון דיחשוב דא"צ להאמין לו ומשום הפסד ממונו לא ירצה להודיע לו (וד' הפנ"י ז"ל דס"ל דהיכי דחייב לשלם נאמן מצד מתוך אינו ברור דמלבד שדעת הטו"ז ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ג' דלא מהני מתוך נגד החזקה. מלבד זאת כ"כ במק"א דסברת מתוך ל"ש אלא שאף אם לא נאמין לו במה שאמר מ"מ יהי' נאמן לעצמו. משא"כ אם לא נאמין לו לא יהיה לו הפסד ל"ש לומר מתוך והארכנו בזה ואכ"מ). משא"כ היכא דעא"נ מדינא ל"ש למפטרה בשוגג מטעם כדי שיודיעו דבלא"ה יודיע לו ואין לחשוד לאדם מישראל שבשביל איזהו הפסד ממון יכשיל את חבירו באיסורין:

ועפ"ז נראה לת' קושית הים התלמוד בב"ק (דף צ"ט ע"ב) בהא דטבח אומן שקלקל שחייב לשלם והקשה הרמב"ן ז"ל הא הוי השא"נ ותי' דניכר בין חי' לשחיטה ותמה בס' הנ"ל הא לא עדיף מהשא"נ לחזקי' דש"ה ועפ"כ פטור מטעם כדי שיודיעו (ומ"ש שם במפרשי הים אחר המחילה מכת"ה לא ניתן להאמר כלל כיון דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ודו"ק). אמנם להנ"ל א"ש דשם כיון דמדינא נאמן לומר שנתנבלה כיון דבהמה בחיי' בח"א עומדת וא"כ אף אם לא יפטרו אותו יודיעו. ולפ"ז יהי' מוכח דאפי' היכא דאינו נאמן מדינא חשו חז"ל ועשו טצדקי לפוטרו ממון כדי שיודיע לחבירו שאולי יאמין לו ויפריש אותו מאיסורא. אך בטלה דעתי נגד דעת רבותינו הראשונים ז"ל שתפסו בפשיטות דהא דחזקי' אפי' היכא דנאמן מדינא ועיין ברשב"א לקידושין (דף ס"ו) בד"ה אמר אביי ובאמת כיון דקיי"ל דמלמדין אותו לומר איני מאמינך ובפרט לפ"ד הפוסקים דאפי' אם מאמין לו בלבו יכול לומר איני מאמינך ומותר לו א"כ בודאי ל"ש למפטר אותו מטעם כדי שיודיעו אם לא במקום דנאמן באמת וכדעת הראב"ד ז"ל שם. ומ"מ צדקו דברינו בשיטת התוס' דס"ל כיון דבודאי הי' דוד נאמן על אורי' כבי תרי חייב להודיעו אע"ג דהוא דבר שבערוה ואם אינו מודיעו אין אורי' בגדר אינו מוזהר אלא בגדר שוגג והוי בכלל אסורה לבעל וה"ה דאסורה לבועל:

ובישוב קושית הים התלמוד נלענ"ד דבאמת הא דפטרינן מטעם כדי שיודיעו אע"ג דאית לכל אדם מישראל חז"כ שלא להכשיל את חבירו אפי' במקום פסידא י"ל דהוא מטעם שיחשוב כיון דחבירו אינו יודע שנאסר הרי הוא אנוס גמור כיון דהדבר הי' לו חזקת היתר ועתה נאסר נהי דאם יודיע לו יהי' נאמן באופן שהוא בידו או מצד מתוך כמ"ש הפנ"י ז"ל מ"מ כיון שאם אינו מודיעו אין לחבירו להעלות על לבו שהדבר נאסר והוי אונס גמור לכן חושב שאינו מכשילו כלל בזה שלא יודיענו. משא"כ בטבח אומן שקלקל כיון דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת א"כ כל זה שחבירו אוכל מבהמה זו הוא רק משום שמאמין לו ששחט שפיר והוא המתיר לו את הבשר באכילה וא"כ הוא המכשיל את חבירו באכילת איסור דאם לא שהוא הי' שוחטו לא הי' אוכלו א"כ הוא גורם לו האכילת איסור ובכה"ג בודאי אף אם יתחייב לשלם יודיעו כיון דאם לא יודיעו הוא נכנס בכל האיסור ועי' ברש"י פ' מטות בקרא והוא ישא את עונה ומ"ש בחי' שם. וזהו חילוק נכון וברור לדעתי הארכתי קצת בבירור ענין זה מפני שלא מצאתי עוד לרבותינו האחרונים ז"ל שידברו בזה ואשמע בכל זה דעת כת"ה. ועי' במהרש"א חולין (דף ז' ע"ב) ד"ה ומי מחייבא שמבואר בדה"ק דהיכא דהוי רוב להתיר אם באמת אסור הוא אינו בגדר תקלה. אך י"ל דלכ"כ אלא באיסור דרבנן דטבל אינו אסור בהנאה ש"כ אלא מדרבנן ודו"ק:

(ו) ומ"ש כת"ה לת' קושית המרי"ט מובא במל"מ שילהי הס' ע"ד הר"מ ז"ל פ"ד הט"ז שפסק דהמים בודקין לעתיד דא"כ איך פסק בפ"א הי"ב לחלק בין אם קינא לה עוד הפעם מאיש זה דאינה שותית ובין קינא לה מאיש אחר דחוזרת ושותית למאי נפ"מ כ"ז כיון דהמים בודקין לעתיד. ותי' כ"ת עפ"ד הירושלמי מובא במל"מ שילהי פ"ב מסוטה דהיכא דבדקו את הבועל ולא אותה אז אמרינן דהי' באונס וממילא באשת כהן אסורה לו וא"כ יש לומר דמשכח"ל ד"ז דשותית וחוזרת ושותית אם הי' בעלה כהן וא"כ א"ר מדלא בדקו לה המים ראשונים די"ל דזינתה עכשיו באונס וזה ודאי אין סברא לומר דיבדקו את הבועל לעתיד היכא דאין בודקין אותה וא"כ שפיר צריך השקאה פ"ש שאם זינתה באונס יתברר לן ע"י שיבדוק את הבועל ותהי' אסורה לבעלה ואם לא יבדוק את הבועל טהורה היא לגמרי ומותרת לבעלה את"ד כ"ת:

ואם אמנם כי הוא דבר שכלי בכ"ז לקושטא דמלתא ז"א. ולענ"ד נראה ברור דבכה"ג היכא דידעינן דלא זינתה ברצון רק דאיכא לספוקי דילמא זינתה באונס אין משקין אותה כלל. לא מיבעי' לד' הר"מ ז"ל דסד"א מה"ת לקולא וספק סוטה משום רגל"ד א"כ הכא כיון דעכ"פ ברצון ידעינן בטח דלא זינתה נהי דאיכא לספוקי על זנות באונס מ"מ ע"ז שוב ליכא רגל"ד דאין הקינוי וסתירה ראי' על זנות באונס וכיון דליכא רגל"ד שוב סד"א מה"ת לקולא. רק אפי' לפ"ד הרשב"א ודעמי' דסד"א מה"ת להחמיר מ"מ לפ"מ שכ' הפוסקים דזונה לכהן לא הוי דשב"ע וכיון דקיי"ל עא"נ באיסורין ואפי' הבע"ד נאמן א"כ נראה ברור דאשה זו בעצמה נאמנת לומר שלא זינתה כלל כיון דעכ"פ נודע מהמים הראשונים שלא זינתה ברצון שוב נהי דאיכא ספק זנות באונס ע"ז היא בעצמה נאמנת כדין עא"נ באיסורין. ואפי' לפ"ד מקצת הפוסקים דאשה א"נ באיסורין מ"מ הכא בודאי נאמנת דהוי כמו בנדה דכתיב וספרה לה וכתב הרמב"ן ז"ל הטעם מצד מתוך שנאמנת לעצמה נאמנת לבעלה א"כ ה"נ כיון דגם היא מוזהרת אמרינן מתוך ונאמנת וא"כ ל"ש ענין השקאה כלל בזה:

וראיתי לרבינו בעל מל"מ ז"ל בפ"א מסוטה הי"ד בד"ה ודע שכ' לתרץ קושית מהרי"ט הנ"ל עפ"מ שחקר דנהי דהמים בודקין לעתיד ה"ד אם בפ"א מה דלא בדקו לה מי' הי' מפני שהיתה טהורה באמת שאז המים עשו הסגולה ונשאר כח סגולתן בהם שיבדקו לעתיד אם תזנה. משא"כ היכא דלא בדקו לה מי' בפ"א משום דהיו עדים במדה"י וא"כ נתקלקל טבע וסגולת המים ושוב אף דזינתה עוד הפעם בלא עדים אין המים בודקין עיי"ש שכ' שהי' רגיל לת' בזה קושית מהרי"ט דלהכי שותית וחוזרת ושותית דחיישינן דילמא היו בזנות הראשון עדים ולכך לא בדקו לה מי' וממילא אין בודקין לעתיד ג"כ אתד"ק:

ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו הקדושה דא"כ מה יועיל השקאה נהי דהמים לא יבדקו אותה גם עתה ונאמר דהמזנית הזו טהורה היא מ"מ אכתי יש לחוש כנ"ל דילמא הי' על סתירה הראשונה עדים במדה"י שזינתה ואסורה לו מכח זנות הראשון. וע"כ צ"ל כמבואר בסוטה (דף ו' ע"א) זנות בעדים ל"ש וכמו דסמכינן תמיד על השקאה ול"ח דיש עדים במדה"י וא"כ שוב ל"ל השקאה הב' כיון דכמו דהתרת אותה קודם הסתירה הב' ע"י השקאה הא' משום דזנות בעדים ל"ש מה"ט מוכח דגם בפעם הב' היתה טהורה דאל"כ בדקו לה מים הראשונים. וזה ודאי אין לומר דעכ"פ משקין אותה דילמא יתברר לן בבירור גמור דזינתה דהמים יבדקו אותה. זה אינו כיון דעל היתר לבעלה לא יועיל השקאה רק לאסור אותה באיסור ודאי וע"ז ל"ש השקאה ולא הותרה מחיקת השם וז"ב בעיני הכלל שד' המל"מ צע"ג בעיני:

ועלה בדעתי לקיים ד' המל"מ לת' קושית המהרי"ט עפ"י סברא הנ"ל דהיכא דהמים אבד סגולתו שוב אין בודקין לעתיד. אך להיפוך ממש ממש"כ הרב ז"ל עפ"מ שכ' בפנ"י ברכות (דף ל"א ע"ב) בהא דחנה דאמרה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי דכמו דקיי"ל דיש עדים במדה"י שזינתה אין המים בודקין את אשתו ה"ה אם היתה טהורה ויש עדים שטהורה היא אין המים עושין פעולתן להיות נזרעה זרע כמו דאמרינן יולדת בצער וכו' וג"ז דוקא באם ליכא עדים דטהורה היא עיי"ש. ויש לסייע לד' דאל"כ יקשה אשה ששתתה מים המאררים והמים לא בדקו אותה וגם לא עשו בה שום רושם לטובה וכמאז כן עתה יולדת בצער או שחורים נימא דזינתה והא דלא בדקו לה מי' משום דהיו עדים במדה"י ואע"ג דל"ש מ"מ הא הכא איכא אומדנא דמוכח דזינתה דאל"כ הו"ל למים לפעול פעולתו לטובה ודבר ד' אמת ואמאי לא תהי' אסורה מספק. אמנם לפ"ד הפנ"י א"ש דל"ח לזנות בעדים כיון דל"ש לכן אמרינן אדרבה גם העדים יודעים דטהורה היא ולכן אין המים עושין הסגולה לטובה:

ומעתה א"ש קושית המהרי"ט דשפיר משכח"ל דשותית וחוזרת ושותית בכה"ג כגון דע"י המים הראשון לא ניכר שינוי לטובה וא"כ מוכח דהיו עדים על הסתירה הראשונה דטהורה היתה. ולפ"ד המל"מ דהיכא דנתקלקל סגולת המים שוב א"ב א"כ ה"נ כיון דהי' צריך לפעול פעולתו לטובה ונתקלקל מפני שהיו עדים שוב אין המים בודקין אותה ושפיר חוזרת ושותית וא"ש מאוד עפ"ד של המל"מ ז"ל בעזה"י:

אמנם באמת גוף דברי הפנ"י אע"פ שהראנו פנים לד"ק מ"מ לענ"ד אין לבנות יסוד בהם וכ"כ בחי' למס' ברכות דאיננו יודע לו ענין כלל דמנ"ל ללמוד זה מזה דהכא גילתה תורה ועד אין בה אבל להיפוך היכא דטהורה היא שלא יעשו פעולתם כיון דאיכא עדים ע"ז צריך לראי' ואין בכחינו לחדש דבר כזה מעצמינו. ונראה לענ"ד שזה תלי' בפלוגתא דתנאי אם כשנתברר שהיא טהורה איכא ג"כ חטא בזה שיחדה את עצמה והביאה עצמה לידי שבועת שוא שלדעת הרבה פוסקים אפי' שבועת אמת אסור לשבע. ועי' בירושלמי פ"ג ה"ה רשב"א אומר אפי' טהורה ששתתה סופה שהיא מתה בתחלואים רעים מפני שהכניסה עצמה לספק זה המרובה עיי"ש. ונראה דכונתו משום היחוד והשבועה ומחיקת השם שגרמה וצריך לומר לדידי' דהא דונקתה ונזרעה זרע היינו שיתברר שהיא טהורה. ולפ"ז י"ל דכמו דהיכא שיש עדים במדה"י שהיא טמאה אין המים בודקין את אשתו והטעם מבואר בר"מ ז"ל פ"ג מסוטה הכ"ג מפני שאין המים בודקין אלא כשאין עדים "המודיעים" זנותה. וביתר ביאור בפי' המשניות כתב להדיא הטעם משום דהעדים יעידו ותתגרש עיי"ש. א"כ ה"ה אם טהורה היא כיון דבאמת ראוי' לעונש אלא שמפני שיתברר לכל שטהורה היא שלא נימא שיש עדים במדה"י שהיא טמאה או שזכות תולה לה אמרה תורה ונקתה ונזרעה זרע. א"כ ז"ד אם ליכא עדים שטהורה היא. אבל אם איכא עדים שטהורה היא שיוכל להתברר ע"י העדים אז אין המים פועל סגולות אלו:

אמנם להלכה נראה דמהר"מ ז"ל שכ' בפ"ג מה"ס ה' כ"ב בזה"ל סוטה ששתתה והיתה טהורה הר"ז מתחזקת ופני' מזהירות ואם הי' בה חולי יסור. ותתעבר ותלד זכר. ואם הי' דרכה לילד בקושי תלד במהרה עכ"ל. הוסיף על לשון הגמ' שתתרפא מכל חולי שיש בה ותתחזק ע"י ההשקאה. נראה דס"ל דאין הלכה כרשב"א ואדרבה זכות הוא לה שהיתה טהורה אע"פ שנסתרה ולא עברה איסור ביחוד ג"כ כיון שנתברר שהיתה טהורה מכל צד. וכן נראה מד' התוס' יבמות (דף ל"ח ע"ב) דה"מ ב"ש אומרים ושבועת אמת לדעת הר"מ ז"ל מצוה היא וגרמא דמחיקת ש"ש לבטלה ג"כ ליכא כיון דנעשה שלום עיד"ז שנמחק השם הרי נעשה התכלית שדוחה מחיקת השם ואינו איסור כלל. ודוקא אם היא טמאה הוי בכלל מחיקת ש"ש לבטלה דאין תכלית השם להיות נמחק שתענש על ידו. משא"כ אם היא טהורה ונעשה שלום ע"י מחיקת השם אינו איסור כלל ולכן ע"י השקאה מתחזקת ומתרפאת מיסורין. ולפ"ז נראה פשוט דבשביל זה שיש עדים במדה"י שהיא טהורה אינו מגרע זכותה עיד"ז וא"כ א"א לת' את ד' הר"מ ז"ל עפ"ד הפנ"י ז"ל:

ומה שיש לקיים תי' המל"מ באופן אחר עפ"מ שנראה פשוט דנהי דהמים בודקין לעתיד ולעבר מ"מ צריך שיהי' קינוי דבעל ואם ליכא קינוי דבעל אין המים בודקין אותה דבקפידא דבעל תלי' רחמנא רק דאם איכא קפידא דבעל אז גם לשעבר המים בודקין אותה. וברור הדבר דאפי' למ"ד דלאחר סתירה ל"מ מחילה היינו רק לענין להתירה לבעלה. אבל להשקותה א"א כיון דליכא קינוי עתה דמחל הבעל לקינויו א"א להשקות אותה דהמים לא יבדקו אותה כיון דליכא עתה קפידא דבעל. וזה נראה כונת התוס' סנהדרין (דף פ"ח ע"א) קינויו מחול שכ' דלאחר שנמחקה המגילה א"י למחול:

ולכאורה תמי' הא להלכה לאחר סתירה ל"מ מחילה. אך כונת התוס' לענין השקאה דאם מוחל קודם שנמחקה המגילה א"י להשקותה. אבל לאחר שנמחקה המגילה אין מניחין אותו למחול שלא ימחוק ש"ש לבטלה ואה"נ דאם עומד בדעתו ומוחל הקינוי אפי' לאחר מחיקה ל"ש השקאה כיון דליכא קפידא דבעל בעת השקאה אין המים בודקין אותה ומעתה משכח"ל דשותית וחוזרת ושותית כגון שלאחר השתי' הראשונה מחל לה הבעל הקינוי שלו ואמר לה שאינו מקפיד על סתירתה עם בני אדם ואחר שראה הבעל שמתנהגת בפריצות ונסתרת עם בני אדם קינא לה עוד הפעם דאז שפיר צריך סתירה והשקאה מחדש ול"מ קינוי גרידא דנימא כיון דעתה איכא קינוי וקפידא דבעל שוב המים יבדוק אותה לעתיד ז"א דיש לחוש דילמא טרם שקינא לה בעלה מחדש ג"כ זינתה והמים לא היו בודקין אותה כיון דאז הי' בלא קינוי וא"כ נתקלקלה פעולת המים ושוב גם עתה המים לא יבדוק אותה כיון דהמים כבר אבד הסגולה שוב אין המים בודקין אותה גם אם תזנה לאחר קינוי וכמ"ש המל"מ ושפיר צריך השקאה מחדש. ובאמת נראה דחיישינן תמיד גם על זנות שקודם קינוי מדמשבעינן אותה על העבר ג"כ. א"כ הכא שפיר י"ל דשותית וחוזרת ושותית כיון דאם זינתה מקודם גם על הזנות דלאחר קו"ס אין המים בודקין אותה כיון דאבד הסגולה ודוק היטב וידעתי כי יש לעי' בזה וכתבתיו רק לקיים ד' המל"מ ז"ל. (ובני יקירי החריף והשנון מוהר"י נתן נ"י כתב לי עתה בעת סדרי הד' לדפוס לת' קושית המרי"ט עפ"מ דמבואר בר"מ ז"ל פ"ד מה' סוטה הי"א וי"ב שפסק דאיבעית הגמ' בענין שתי כוסות ובענין נשפך ונשתייר דאע"ג דלכתחילה לא ישקה אותה מ"מ אם השקה כשר. ועי' בכ"מ שם שכ' דמספיקא לא מחייבינן לה לשתות. ולכאו' תמי' איך נתיר אותה לבעלה מספק כיון דהוא איבעי' דלא איפשטא א"כ אין אנו יודעין אם המים בודקין אותה ואיך היא מותרת לבעלה וע"כ צ"ל כמו ששמעתי ממך בעת למדי אצלך הלכה זו שדעת הר"מ ז"ל כיון דהאשה לא ידעה מכל זה ושתתה את המים זה בעצמו הוכחה שלא זינתה דלא יראה לשתות את המים אחר האיום שעשו לה והיא אינה יודעת שיש בזה ספק לכן כיון דספיקא הוא מצרפינן הוכחה זו ששתתה המים ומגרע הרגל"ד דקו"ס כיון דאיכא עתה רגל"ד להיפוך ושוב נאמנת שלא נטמאה וזה מוכרח בדעת הר"מ ז"ל ומעתה אם על אשה זו יצא עוד הפעם חשד שמתנהגת בפריצות שפיר צריך השקאה מחדש כיון דא"ר מהשקאה הראשונה דדילמא הלכה דאין המים בודקין אותה ושוב אין בודקין אותה לעתיד וא"כ שפיר משכח"ל שותית וחוזרת ושותית א"ד ונכונים הם):

(ז) ועתה אבוא אל מה שכ' כ"ת לת' קושית האחרונים לפ"מ דס"ל לר"א בר"י בזבחים (דף מ"ז ע"א) שהבעלים ג"כ יכולין לפגל בעבודת הכהן וא"כ יקשה איך משכח"ל השקאת סוטה כיון דהמנחה מעכבת ובל"ז לא יועיל השקאה ולא בדקו לה מי' וא"כ הרי תמיד בידה לפגל את המנחה כיון דהיא בעלים של המנחה כמבואר בסוטה (דף י"ט ע"א) במשנה שם וברש"י ד"ה וכהן מניח ידו מתחתי' דבעלים של מנחת סוטה היא האשה עיי"ש. וכ"ת כ' לת' דהנה בזבחים שם מייתי רבא טעמא דר"א בר"י דיליף לה מהא דאמר קרא והקריב המקריב עיי"ש דמזה מוכח דהבעלים הם בכלל המקריב וה"ה דהמה בכלל המקריב לא יחשב. ויש להעיר לכאו' לפמ"ש הג' בעל טורי אבן ז"ל בחי' אבני שוהם מגילה (דף כ"ג) בד"ה עשרה כהנים כתיב בפרשה דנהי דבעלים שחיללו הקדש שוה מנה בשו"פ מחולל ה"ד קודם שבא ליד גזבר דיש להם זכות בגוי' ע"י שאלה שפיר הוי בעלים אבל לאחר שבא ליד גזבר דל"מ שאלה כאחר דמי ואין נפ"מ בין בעלים לאחר. א"כ לכאורה י"ל דנהי דמהקריב המקריב נשמע דהבעלים יכולין לפגל מ"מ לאחר שחיטה דל"מ שאלה שוב י"ל דכאחר דמי וא"י לפגל. אך באמת ז"א דמבואר בתוס' כריתות דבקה"ג מהני שאלה עד לאחר זריקה א"כ א"ש דכל משך זמן ד' עבודות יש בידם לשאול עליו ויהי' שלהם ושפיר יכולין לפגל וז"ב. ומעתה זה דוקא בכל מקום אבל הכא במנחת סוטה נהי דהבעל מקדיש עבורה מ"מ לכשיתשל ויצא לחולין אין לו בה שום זכות והוי של הבעל א"כ אינו בעלים כלל לענין זה דיכולה לפגל כיון דהשתא הוא הקדש ולכשיצא לחולין ג"כ אין לה זכות כלל בהמנחה בכה"ג לא נשמע דמקרי בעלים והם בכלל והקריב המקריב את"ד היקרים:

והנה לכאו' הד' תמוהין דא"כ יקשה איך יכולין לפגל בד' עבודות דא"ל כיון דיתשלו יהי' למפרע שלהם ז"א הא אז יהי' חולין שנב"ע ואסורה בהנאה ולדעת הרבה פוסקים איסה"נ א"ל בעלים וא"כ שוב לא יהי' להם זכות כלל לאחר שאלה ואעפ"כ הוי בעלים ויכולין לפגל וא"כ הדרא הק"ל דס"ל חולין שנב"ע ל"ד ומה"ת מותר בהנאה והוי בעלים על חשנב"ע:

אמנם כן בעיקר ד' כ"ת לא אדע אמאי לא כתב בפשיטות א"נ דזכות הבעלים הוא רק מצד הואיל אב"מ עלה א"כ הכא בסוטה כיון דהבעל מקדיש את המנחה עבורה א"כ נראה ברור אע"ג דהיא הוית בעלים של קרבן לענין תנופה מ"מ לענין שאלה הוי הבעל בעלים כיון דהוא הקדישו וא"כ היא אינה יכולה לפגל. ובאמת נראה מבואר בסוטה (דף י"ט ע"א) ברש"י ז"ל במשנה דהי' נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית שפירש דהבעל עושה כן היינו משום דס"ל דכל ענין ההקדש הן קדושת פה הן קדושת כלי עשה הבעל, שלענין ההקדש הוא הבעלים וממילא רק הוא יכול למתשל עלה ולא היא וא"כ אינה מכלל והקריב המקריב. ובחדושינו למס' סוטה שם כתבנו בטעמא דרש"י ז"ל דס"ל דהבעל נותן את המנחה בכלי שרת ואמאי לא נימא דהאשה דהיא הבעלים של המנחה נותנת את המנחה בכלי שרת משום דאיכא מ"ד דאין כלי שרת מקדשין שלא מדעת והיינו מדעת הנותן וא"כ י"ל דהאשה תתכוין שלא תתקדש המנחה בקדושת כלי שרת וממילא המנחה לא תתקדש ולא יבדקו אותה המים. אך למ"ד דכלי שרת מקדש אפי' שלא מדעת אם הוא בזמנו צ"ל כנ"ל דעיקר המקדש הוא הבעל ולא האשה וי"ל דרש"י לשיטתו דס"ל דהבעל הוא המקדש בכלי שרת גם הבעל לא יכול למתשל במנחת סוטה. דהנה באמת נתקשו הפוסקים בד' התוס' סוטה (דף ו' ע"ב) בסוד"ה כי קדוש שהקשו בהא דמבואר במשנה באלו שמנחותיהן נשרפות אמאי ישרפו ישאל עליהם ויצאו לחולין ותמהו אמאי פשיטא לי' לתוס' דמהני שאלה אחר שכבר נתקדש בכלי נימא דלא אתא דיבור ומבטל מעשה כמש"כ הש"ך הטעם דל"מ שאלה במסירה ליד גזבר:

אמנם נראה דהתוס' ס"ל שזה דוקא אם הבעלים עושין המעשה אז אמרינן דלא אתי דיבור ומבטל מעשה. מה שא"כ מעשה דהכהן לית לן בה ולכן אמרינן אח"כ אתי דיבור ומבטל דיבור וממילא לא נתקדש בכלי כיון דהי' חולין:

ובזה א"ש הא שכ' התוס' בכריתות דדוקא לאחר זריקה ל"מ שאלה נראה מבואר דלאחר קבלה מהני שאלה והיינו כנ"ל משום דבקבלה של הכהן אינו עושה מעשה שנימא בי' שלא אתא דיבור של הבעלים ומבטל מעשה ולכן דוקא לאחר זריקה שכבר נגמרה כל מצות הקרבן ל"ש שאלה. ומעתה י"ל משום דלרש"י ז"ל הי' קשה קושית תוס' אמאי מנחותיהן נשרפות לכן פי' דהבעל נתן המנחה בכלי שרת וכיון שכן שוב ל"מ שאלה. הכלל אם נימא דזה שהבעלים המה בכלל והקריב המקריב משום דאית לי' זכות שאלה י"ל דבמנחת סוטה ל"ש זה כלל מכל הני טעמי דאמרן. אך באמת ד' כ"ת אינן מחוורין בזה והטו"א לא קאמר דמפני זכות דשאלה חשיב בעלים אלא לענין הוספת חומש דרצונו לעשות מהקדש חולין ע"ז אמרינן דתלי' אם הוא בעלים דחולין כיון דאב"מ עלה כדידי' דמי לכן הוי בעלים לענין הוספת חומש כיון דאכתי בידו הוא. אמנם מה שנוגע לענין פיגול דשייך רק בהקדש ובחולין ל"ש ענין פיגול כלל ל"ש לומר דבשביל זה יכול לפגל כיון דהוי בעלים עליו ז"א דאם יתשל עלה ל"ש בו פיגול כלל וצריך שיהי' בעלים בשעת ההקדש שעיד"ז יש בו כח לפגל והטעם דהוי בעלים הוא משום דהוא קרבנו ובא לכפר עליו או להכשירו לאכול בקדשים או לברר אותה אם טהורה היא או טמאה בשביל זה יש להם זכות בהקרבן ונקראים בעלים ולכן בסוטה האשה בכלל בעלים ולראבר"י דבעלים מפגלין גם האשה יכולה לפגל כיון דהקרבן עבורה ועי' בסוטה (דף כ"ג ע"א) דמנחת סוטה דכהנת אינה נאכלת מפני שיש לכהן חלק בה ועיי"ש ברש"י ז"ל כיון דהוא מקריבה משלו. מבואר דזה שמקריבה משלו הוא רק שיש לו ג"כ חלק בה אבל גם היא בכלל בעלים וכמ"ש התוס' שם בשם הירושלמי מנחתה מלמד שהיא קדשה לשמה כך קידשה לשמו ועיי"ש מבואר דשניהם שותפין הם בהמנחה לזאת לכאו' הקושיא עצומה א"נ דפיגול מהני במחשבה ולראבר"י דבעלים מפגלין יכולה לפגל את המנחה וא"כ לא יועיל כלל בהשקאת סוטה:

והנה במק"א כתבתי לת' עפ"ד רש"י זבחים שם בד"ה שמעתי שהבעלים מפגלין שכ' אם קיבל הכהן בשתיקה וחישבו הבעלים עליו שנראה מד' רש"י ז"ל דהא דמהני מחשבת הבעלים לפגל היינו רק משום דכהן עושה בסתמא ונהי דאמרינן דסתמא לשמן מ"מ כשהבעלים של הקרבן מחשבין להיפוך מהני מחשבתם לפסול הקרבן אבל כשהכהן מחשב בהדיא לשמן ל"מ מחשבת הבעלים לפסול וא"כ לק"מ. וכן מבואר בירושלמי שבת פ' המצניע דמדמי לי' לבא אחר והצניעו דמחויב זה במחשבתו של זה ועי' בקרן אורה שם שהביא מד' הירושלמי הנ"ל. (א"ה. הד' אלו כתובים בס' חמדת ישראל ועתה בעת סדרי הדברים לדפוס שלח לי הרה"ג מוהר"ג נ"י ממדינת אונגארין את ספרו ילקוט הגרשוני על ה' טריפות ובסוף הספר יש שם איזה הערות על ספרי וכתב כי קדמני בזה בס' שדי חמד בחלק הת' סי' מ"א ועיינתי שם וראיתי שכ"כ אלא שלא העיר מירושלמי הנ"ל (ועיי"ש עוד תי' בזה מפני שאינה נאמנת שפיגלה ושגה בכוונת הקושיא עיי"ש היטב ותתפלא) ועי' בקונטרס גבורת שמונים מידידי הג' מוהר"י ענגיל שיחי' אות ח"י שג"כ כיון לזה וגם הוא לא העיר מירושלמי הנ"ל):

אמנם התי' היותר מחוור בישוב קושיא זו הוא מ"ש הגאה"ק מסאנז זצ"ל בת' דברי חיים כיון דקיי"ל דכל שפסול בקודש אם עלה לא ירד א"כ אף אם האשה תפגל את המנחה כיון דאנחנו לא נדע מזה ויעלה על המזבח הוי מנחה כשרה ויבדקו אותה המים ובחי' כתבתי להכריח כדבריו הקדושים וז"ל שם. בספרי ולקח הכהן מיד האשה שאם פירסה נדה לא היתה שותה. ראיתי להג' הספרדי בס' ספרי דבי רב ז"ל שכ' שד"ז רק לר"ש לשיטתו דס"ל דמקריב מנחתה ואח"כ משקה וא"כ שפיר קאמר דעתה כשבא להשקותה נודע לו שבעת הי' המנחה בידה פירסה נדה ונטמאה המנחה אינה שותית אבל למ"ד דמשקה אותה ואח"כ מקריב מנחתה ל"ש הא מלתא דאם פירסה נדה לא היתה שותה דמה בכך דהיא טמאה בשעת השקאה כיון דידעינן דהיא נדה עתה שוב לא יתנו המנחה בידה להניף דתנופה אינה מעכבת את"ד:

ולענ"ד יש לעיין בזה כיון דהמצוה הי' שיהיו המים קדושים וגם לינה פוסלת בהם כמבואר בר"מ ז"ל פ"ד הי"ב. א"כ נראה דגם טומאה פוסלת בהם וכיון שכן אם היא טמאה נדה הרי מיד כשבא המשקה לפיה נטמאו וכיון שכן שוב אין המים בודקין אותה ולומר כיון דערב בהמים דבר מר נפסל משתי' והוי בכלל משקה סרוח ואינו מקבל טומאה כלל זה רחוק בעיני כמובן. עכ"פ לפלא על הג' ז"ל שלא העיר בזה כלל:

ומצאתי להגאון בס' פנים יפות ז"ל הביא ד' הספרי הנ"ל וכתב עליו בזה"ל ונראה דמשום זה הטעם הזהירה התוה"ק שלא יצוק עלי' שמן משום דיש לחוש שמא תעלים הטומאה מחמת נדות או שתטמא את עצמה למת במתכוין וכיון שיתן הכהן את מנחתה על כפה תטמא את המנחה וכיון שתפסול את המנחה לא יבדקו המים לכך הוצרך ליקח קמח שלא הוכשר שאינו מקבל טומאה ולא הי' יכול לצוק עליו שמן וחבה"ק אינו אלא דרבנן וי"ל מזה הטעם כתיב והשקה את האשה והיינו המים צריכים להיות קדושים וטהורים א"כ אם היתה שותה בעצמה היתה מטמאה המים בשפתותי' אם היא טמאה וגם תטמא המים במשא כשתשא הכלי ולא יבדקו אותה לכך נתן הכהן הכלי חרס לתוך פי' שאינו מטמא מגבה אלא מתוכה וכאשר באו המים לפי' לא נטמאו דבית הסתרים אינו מטמא אתד"ק. ומבואר מדבריו כמ"ש דהמים נפסלין בטומאה. אמנם מ"ש דמשום זה הי' כלי חרס והשקאה ע"י כהן שיהי' טומאת בית הסתרים אינו מובן הא הלשון נטמא דלענין טומאה הוי כגלוי לד"ה כמבואר קידושין (דף כ"ה ע"א) ומטמא המים:

ואולי י"ל בדעת הג' ז"ל כיון דמבואר במשנה סוטה (דף כ' ע"א) אינה מספקת לשתות עד שפני' מוריקות נראה דמיד שבאו המים לפי' כבר נתקיים מצות השקאה ול"צ דוקא שיבוא לגרונה וא"כ י"ל דשוב אינו פוסל בהם טומאה ודוקא אם נטמאו קודם שבאו לתוך פיה נפסלו וצ"ע בזה. ובעיקר הד' שכ' הג' ז"ל דבזה דלא יצוק על המנחה שמן כבר נזהר שלא תוכל האשה לעשות שום תחבולה לטמא את המנחה כיון דלא הוכשרה לקבל טומאה. פלא בעיני שלא הרגיש כלל שלפ"ד הירושלמי מובא בתוס' סוטה (דף "ט) שם בד"ה וכהן שנראה דס"ל דצריך שהכהן בשעת התנופה יניף תחת ידה ממש מבלי הפסק. וא"כ אם היא טמאה הרי מטמאת את הכהן וכהן טמא שעבד חילל וא"כ מה בכך דהמנחה לא הוכשרה ואפי' לפ"ד התוס' סוכה (דף מ"ז ע"ב) סוד"ה כהן מודים שקשה ליזהר בזה. ולפ"ד הג' ז"ל הרי מוכרח ליזהר תמיד דאל"כ יש חשש הערמה תמיד כנ"ל ולא משכח"ל אלא בשני כהנים שהמניף לא יהי' המקריב דאז לא יהי' חשש אם המנחה לא הוכשרה ותנופה אינה מעכבת אבל לא מצאנו זה בשום מקום דמנחת סוטה תהי' צריכה דוקא להיות בשני כהנים. לכן נלענ"ד דמשום זה דאולי תטמא המנחה או הכהן מבלי דעת אין אנו חוששין כלל כיון דסוף כל סוף אנחנו נקריב את המנחה כדת וכיון דקיי"ל דכל שפסולו בקודש אם עלה לא ירד ומרצה וא"כ הו"ל כאילו קריבה המנחה כהלכתה והמים בודקין אותה וכבר העיר בזה הג' הצדיק בשו"ת דברי חיים ז"ל לת' עפ"ז הקושיא הנודעת דלר"י בר"י שהבעלים מפגלין ואשה הוי בעלים הרי בידה תמיד לפגל את המנחה במחשבה ותי' ג"כ ע"פ הנ"ל:

ואם כי קושיא זו יש לת' בכמה אנפין וכ"כ בזה בת' ואכמ"ל. אמנם לקושית הג' בעל הפלאה ז"ל צריכין אנו לבוא לדבריו ז"ל. אמנם עדיין אינו מתורץ מהחשש דטומאת המי סוטה דבזה ל"ש תי' הנ"ל. אך בזה צ"ל כמ"ש הג' ז"ל וכמש"ל דאחר שבאו לתוך פיה שוב לא נפסלו ע"י טומאה כנ"ל. ויש עוד לעיין בכ"ז לעת הפנאי:

ובעיקר קושית האחרונים הנ"ל אמרתי לת' עפ"מ שנראה להעיר בדבר חדש עפ"מ שראיתי דבר נפלא בס' חורב להג' מוהר"ש הירש מפפד"מ ז"ל בסוף הספר שכ' לת' קושית התוס' על הא דאיבעי' בגמ' נדרים (דף ל"ה) אי כהנים שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן הא אמרינן ביומא בפשיטות דכהנים שלוחי דרחמנא דאא"ל דשלוחי דידן הם מצד מא"מ ותי' הג' ז"ל כיון דבאמת קודם שהוקם המשכן והותרו הבמות הי' עבודה כשרה בזרים נהי דבמשכן אסור עבודה לזרים מ"מ גם זרים הוי בכלל מצי עביד עבודה כיון דבבמה עבודתם כשרה. אך ז"ד בקרבנות יחיד. אבל בקרבנות ציבור כיון דק"צ אין קריבין בבמה א"כ בק"צ אין שייכות לזרים כלל לכן בק"צ שפיר פשיטא לי' לש"ס דשלוחי דרחמנא הם כיון דמא"מ דאנן ל"מ למעבד את"ד:

והנה לכאורה הד' מחוסרין הבנה דמה בכך דקודם שהוקם המשכן היו הבמות מותרין מ"מ כיון דמאז שנאסרו הבמות שוב נאסרו איסור שאין להם היתר עולמית ושוב אין לזרים חלק ונחלה בעבודה ואיך שייך לומר דזרים הוי בגדר עבודה. אמנם יש לקיים הדברים עפ"מ דמבואר בחולין (דף ב' ע"ב) בתוס' דה"מ דליתי' קמן דנשיילי' שהקשו דעזרה רה"ר הוא וספיקו טהור וכתבו בסודה"ק ואי איירי בבמה א"ש עכ"ל. ולכאורה צ"ע דאיך אפשר לפרש המשנה בבמה הא משהוקם המשכן נאסרו הבמות ואטו המשנה אתי לאשמועינן דין מה שהי' נפ"מ קודם שהוקם המשכן. אמנם נראה דכונת התוס' בזה"ז בב"נ שרוצה להקריב קרבן בבמה דישראל יכול לשחוט ולהקריב עבורם בבמה וכמ"ש הקרן אורה זבחים (דף קט"ז) (ועי' בזה בס' כלי חמדה פ' נח אות ב' מש"כ בזה ומד' התוס' כאן נראה כד' הקרן אורה ואכמ"ל. ומבואר מזה דגם זרים הוי היום בגדר עבודה בקרבנות של ב"נ. עכ"פ שוב י"ל דכהנים שלוחי דידן הם. ובני היקר הב' המשכיל והנחמד כמ' חנוך העניך שיחי' הערנו דד' התוס' מוכרחים דמיירי בבמה ומיירי לב"נ דבזה י"ל דוכלן ששחטו דקאי על טמא במוקדשין ה"ה דקאי על חשו"ק דכשר באחרים רואין אותן דא"נ דמיירי בעזרה א"כ שחיטת חשו"ק פסולה במוקדשין אפי' באחרים רואין אותן ויהי' צריך למפלג וכולן ששחטו בתרתי טמא במוקדשין וחשו"ק בחולין דוקא וזה דוחק ויפה העיר):

הכלל שמבואר מתוס' הנ"ל דגם היום שייכים זרים בעבודה בבמה ושוב יש מקום לד' הג' הנ"ל. ומעתה י"ל דלענין זה דס"ל לראבר"י דבעלים המה בכלל והקריב המקריב היינו ג"כ דוקא בזבחים כיון דאנחנו ג"כ יש לנו חלק בעבודה י"ל בה דבעלים המה בכלל והקריב המקריב. משא"כ מנחות למ"ד דאין מנחה בבמה א"כ לענין קרבן מנחה אין שייכות לזרים בקרבנות כלל גם ראבר"י מודה דאין הבעלים מפגלין דאינם בכלל מקריבין כלל. וא"כ י"ל דראבר"י ס"ל דאין מנחה בבמה וא"כ מודה במנחת סוטה דא"י לפגל:

איברא בעיקר ד' הג' מוהר"ש הירש ז"ל בישוב קושית התוס' צ"ע דהרי בנדרים מבואר איבעית הגמ' גם בקרבנות חובה וזה דבר שא"ק בבמה והוי כק"צ. ומלבד זה קשה הדבר כיון דבישראל לא משכח"ל קרבן בבמה שיהיו הבעלים בגדר מקריב בשביל שיכולין להקריב בבמה בשביל ב"נ. וגם עיקר הדברים שנימא דהא דמכריח הגמרא דשלוחי דרחמנא הם הוא רק בק"צ דבזה שייך כ"מ דאנחנו ל"מ עביד כיון דאין ק"צ קרב בבמה. יש לעי' הא בק"צ שהיו הכל משתתפין ע"י השקלים א"כ הו"ל אית לי' שותפות בגוי' וא"כ ל"ש כ"מ דאיהו ל"מ עביד. א"כ לכאורה מק"צ אין הכרח כלל דשלוחי דרחמנא הם וצ"ל דהא דמכריח הגמ' דשלוחי דרחמנא הם היינו מכח קרבנות יחיד דבזה לית לי' לכהן שותפות וע"כ דשלוחי דרחמנא הם ומזה נשמע דה"ה בק"צ הם שלוחי דרחמנא וא"כ מוכח היפוך ד' הג' הנ"ל דזה שיש לנו שייכות בבמה לא הוי בגד מצי עביד. ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ אלא מפני חידוש ד' הג' הנ"ל אמרתי להשתעשע בו קצת ואשמע בכ"ז דעת כת"ה שיחי' (עתה נדפס ס' גבורת שמונים וראה מש"כ אות ו' ז' לת' קושיא הנ"ל עפ"ז דזכות הקרבת קרבנות בבמה הוי בכלל מקריב והנך רואה שבשורש הדברים קדמוהו בזה הג' הנ"ל אמנם העיקר כמ"ש בזה):

(ח) ודע כי בענין זה קשה לי על התוס' שבועות (דל"ב ע"א) בד"ה הכל מודים בעד טומאה שכ' בזה"ל ואין העד יכול לומר בלא עדותו ע"י עדי קו"ס תשתה ותמות ויפטור בעלה מן הכתובה דהרבה פעמים זכות תולה וכו'. וקשה לי כיון דמנחת סוטה צריכה לות משלו א"כ עכ"פ הפסיד לו את המנחה שא"א שיפטור מכתובתה אם לא שישקה אותה וצריך להביא מנחת סוטה א"כ אכתי איכא כפירת ממון:

ולכאורה עלה בדעתי עפמ"ש הר"מ ז"ל בפירוש המשניות דאינו חייב קרבן שבועה אלא כשאינו מגיד לתובע זכותו אבל אם אינו מעיד לנתבע לפטור א"ח ק"ש עיין בפהמ"ש במשנה דשילח ביד עבדו. אך לכאו' תמו' מאוד דא"כ בעדי סוטה איך חייבים ק"ש הא הוי רק לפטור אשתו מכתובתה. ונראה דהר"מ ז"ל ס"ל דהכא ג"כ הוא התובע שהוא תובע אותה שתקבל ממנו ג"פ והיא אינה רוצית לקבל גט אם לא שיתן לה כתובתה והוי מעיד לזכותו. ומעתה זה דוקא לענין הכתובה אבל אם בלא"ה תצא ממנו בלא כתובה ע"י השקאה שוב ל"ש ק"ש אע"ג דיפסיד המנחה מ"מ בשביל זה שהי' פוטר אותו מהמנחה ע"י הגדתו א"ח ק"ש:

אמנם העיקר נראה בזה דאפי' לפ"מ שנראה מפשטא דש"ס דלא כר"מ ז"ל ואין נפ"מ בין תובע לנתבע בזה ועיין בר"מ ז"ל פ"י מהל' שבועות ה"ו. מ"מ בזה כ"ע מודים דל"ש קרבן שבועה אלא היכא דאיכא תובע ונתבע דבזה שייך חיוב הגדת עדות לפוטרו או לחייבו ממון וחייב ק"ש כשנשבע שא"י לו עדות. משא"כ בדבר דליכא תובע ונתבע כגון באכילת חלב אם ע"א יודע ששומן אכל ויכול לפוטרו מחטאת. וכן במנחת סוטה שיודע ע"א שנטמאה ויכול לפטור אותו ממנחה בזה ל"ש ענין קרבן שבועה כלל. ולכן שפיר כתבו התוס' דאם לא יפסיד הכתובה דע"ז איכא תובע האשה נהי דיפסיד המנחה בשביל זה ל"ש קרבן שבועה דל"ש אלא בתובע ונתבע:

והנה המל"מ כתב לת' קושית התוס' עפמ"ש התוס' בסוטה (דף ו') בהא דקיי"ל דיש עדים במדה"י אין המים בודקין את אשתו דיש לספק דה"ה אם יש ע"א במדה"י אין המים בודקין את אשתו דכל מקום שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים וא"כ ל"ק קושית התוס' דשפיר יש במניעת עדותו כפירת ממון דהמים לא יבדוק אותה כיון דאיכא עדים במדה"י שיודעים שזינתה. וי"ל בזה לת' קושית המל"מ בפרשת דרכים על הא דמבואר במשנה דשבועת העדות נוהג באנשים אבל לא בנשים וקשה הא משכח"ל גם בנשים בעד סוטה דגם אשה נאמנת לומר לאחר קו"ס שנטמאה ונשבעה שא"י עדות והודית חייבת ק"ש. ולהנ"ל י"ל כיון דמבואר להדיא בתוס' בטעמא דגם כשאיכא רק ע"א במדה"י אין המים בודקין את אשתו הוא משום דכל מקום שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים. ולכאו' צריך ביאור דלמה הוסיף תוס' דברים אלו ת"ל בלא"ה כיון דנאמן ע"א הרי יש עדים במדה"י. וצ"ל דס"ל לתוס' דאל"ה דהוי כשנים נהי דאם מגיד עדותו נאמן בצירוף הרגל"ד. מ"מ אין זה בגדר יש עדים במדה"י. לכן הוסיפו בתוס' כיון דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים הוי עתה בגדר עדות גמור כמו שני עדים והוי בכלל יש עדים במדה"י וז"ב ומוכרח בדעת התוס':

ומעתה נראה לפמ"ש הלח"מ דהא דאמרינן דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים ה"ד בעד כשר אבל בעדים פסולים כגון אשה ועבד אף במקום דכשרים לעדות מ"מ אינם כשנים. א"כ באיכא אשה במדה"י שיודעת מזנות אשה זו המים בודקין אותה דזה אינו בגדר יש עדים במדה"י. וא"כ מתו' שפיר קושית הפר"ד דליכא למימר דמשכח"ל שבה"ע בנשים בסוטה ז"א דהכא הדר"ל קושית התוס' דלא הפסידתו כלל דתשתה ויבדקוה המים ותמות. וא"ל כיון דהיא יודעת מהזנות לא יבדוק אותה המים. ז"א דאשה אינה בגדר יש עדים במדה"י כיון דאינה כשרים. וז"נ דרך פלפול עפ"ד המל"מ:

אמנם בעיקר ד' המל"מ כבר תמהו עליו בת' נו"ב מה"ת ובאבני מלואים שלא הרגיש כיון דנשבע שא"י עדות הרי שוב אינו נאמן שנטמאה וא"כ ליכא עדים במדה"י וא"ש קושית התוס' דהעד יכול לומר הא לא הפסדתי לך כלום וליכא כפירת ממון בשבועתי כיון דעיד"ז שנשבעתי על שקר שוב ליכא עדים במדה"י ויבדקו אותה המים:

ורגיל הייתי לת' ד' המל"מ ז"ל עפ"מ שכ' מורי הגאון מקוטנא ז"ל בס' ישועות ישראל סי' כ"ח להכריח מדעת הר"מ ז"ל פ"י מהל' שבועות דס"ל דשבה"ע כיון דהוי רק מושבע מפי אחרים היכא דאינו נפסל משום שה"ע אינו נפסל משום שבועת ביטוי ג"כ כיון דלא עבר כלל על שבועת ביטוי כיון דמושבע מפי אחרים ולא אמר אמן. ומעתה י"ל דהוכחת המל"מ הכא בתוקפה דא"נ דע"א במדה"י ג"כ אין המים בודקין את אשתו א"כ שפיר העד הפסיד לו במה שנשבע שא"י עדות דא"ל כיון דעתה שנשבע הרי נפסל לעדות ושוב המים בודקין אותה וא"כ לא הפסיד לו כלל ז"א דא"נ דלא הפסיד לו כלל בזה שלא העיד לו הרי אין בזה תורת שבועת העדות ושוב אינו נפסל כלל ולא עבר על איסור דשבועת עדות ואינו בכלל נשבע לשקר כלל ושוב יכול לחזור ולהגיד ושוב נאמן ושוב המים לא יבדקו אותה ושפיר הפסיד לו וחייב קרבן שבועה ואע"ג דחוזר חלילה דהרי אם תאמר דהפסיד לו וחייב ק"ש הרי פסול לעדות ושוב לא הפסיד לו כיון דהמים יבדקו אותה מ"מ נראה כיון דהשקאת סוטה הוי בגדר דיני נפשות ממש וכיון דספק נפשות להקל נראה דהכא בודאי לא יבדקו אותה המים להיות נידונת כדין סוטה שא"ל עדים במדה"י דאם תהי' נידונת בדין סוטה ותמות הרי יש לה עדים במדה"י כיון דהעד לא נשבע על עדות שיש בו כפירת ממון ואינו בתורת שבה"ע וא"כ בודאי אזלינן לקולא בזה ואין לה עונש סוטה וכיון שכן שפיר הקשה המל"מ דהפסיד לו בודאי דהמים לא יבדקו אותה וחייב ק"ש. ועי' בזה כי הוא נכון לענ"ד:

אמנם לפמש"כ לעיל דבאמת איכא תמיד היזק ממון במניעת עדותו מה שחייב להביא המנחה משלו נהי דמשום זה אינו חייב ק"ש כיון דליכא ע"ז תובע ונתבע מ"מ י"ל כיון דמ"מ בודאי הוי בגדר השבת אבדה להעיד לו שלא יפסיד המנחה להשקות אותה ושוב הוי בכלל נשבע לשקר גם מתורת שבה"ע אע"ג דלענין קרבן שבועה א"ח על זה כיון דאין על זה תובע ונתבע מ"מ י"ל דעבר על שבועה והוי בכלל נשבע לשקר וא"י לחזור ולהגיד:

ולת' ד' המל"מ שקשה עליו לומר ששכח דבר פשוט כזה נראה דס"ל דהא דקיי"ל דהיו עדים במדה"י אין המים בודקין את אשתו היינו אם היו עדים בשעת סתירה שהיא טמאה אע"ג דמתו קודם השקאה מ"מ כיון דבשעת סתירה היו עדים שהיא טמאה אינה בתורת השקאה אע"ג דמתו או נפסלו אח"כ. אך באמת מסברא נראה להיפוך דתלי' עיקר בשעת השקאה אם יכול הדבר להתברר ע"י עדים וכמשכ"ל מד' הר"מ ז"ל בטעמו של דבר וא"כ אין קושיא על התוס' ודוק בכל זה:

(ט) ומ"ש כת"ה לתמוה על המל"מ בפ"ג מה' סוטה ה"ט בהא דפסק הר"מ ז"ל ואח"כ מביא כלי חרס שלא נעשה בו מלאכה מעולם ולא יראה ככלי בלה מאורך הזמן ואם החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר ותמה הכ"מ שא"י למה פסק רבינו לקולא כיון דהוא בעיא דלא איפשטא וכ' המל"מ ולי נראה דרבינו ס"ל סברת התוס' שכ' שם דנתאכמו אין פסולו כ"א מדרבנן והכריחו זה עיי"ש וכיון שכן אזלינן לקולא ככל ספיקא דרבנן ותמה כת"ה הלא לפמש"כ המל"מ עצמו לעיל מני' לת' דברי הר"מ ז"ל באותה הלכה שפסק דצריך כלי חדשה דוקא פי' אע"ג דחכמים פליגי עלי' ותי' המל"מ דהר"מ ז"ל ס"ל כתי' רבא דילפינן מדכתיב בכלי ודרשינן כלי שאמרתי לך כבר. ולפ"ז אע"ג דלענין מים חיים א"ד למצורע ול"צ מים חיים מ"מ כלי צריך שיהי' חדשה ממש כמו כלי מצורע וכיון שכן ממילא נתאכמו ג"כ פסול הכא מה"ת כיון דדרשינן כלי שאמרתי לך כבר וא"כ צריך שיהי' דומיא דכלי מצורע ובמצורע פשוט דנתאכמו פסול מה"ת כיון דבמצורע בעינן מים חיים ונשתנה פסול א"כ ה"ה נתאכמו פסול במצורע ואם כן ממילא גם בסוטה פסול מה"ת נתאכמו ואיך אפשר לומר דהר"מ ז"ל ס"ל כשיטת התוס' בזה וקושית מרן ז"ל עצומה מאוד את"ד כת"ה ויפה תמה בזה:. ואני מוסיף לתמוה שאם זה כונת הר"מ ז"ל א"כ במצורע דבעינן מים חיים יודה הר"מ ז"ל דבנתאכמו וחזרו ונתלבנו פסול ויקשה אמאי לא הביא הר"מ ז"ל דין זה בהל' ט"צ וסתם לן משנתו בפ"י הל"א דבעי כלי חדשה ולא הביא כלל הדינים דנתאכמו פסול וחזרו ונתלבנו כשר. וע"כ דסמך הר"מ ז"ל על מש"כ כאן וס"ל דתרווי' דין אחד להם. ולד' המל"מ הלא במצורע צריך שיהי' פסול מה"ת כיון דהתם בעינן מים חיים וא"כ הוי דרשא גמורה:

איברא די"ל דצדקו ד' המל"מ ולא משום דס"ל כהכרח שכ' התוס' אלא דהר"מ ז"ל בלא"ה ס"ל דהך דרשא דמקשינן כלי למים הוי אסמכתא אף במצורע עיי"ש בפ"י מהל' ט"צ הל"א שכ' דהא דבעי כלי חדשה הוא מדברי קבלה וכתב בכסף משנה בשם מר"י קורקס ז"ל דס"ל דהך דרשא שיהי' דומיא למים הוא רק אסמכתא. א"כ לפ"ז בנתאכמו דלא יצא מכלל חדשה רק שיפסל מצד דא"ד למים א"כ הוי רק פסול דרבנן ולכן בין במצורע ובין בסוטה אינו פסול בחזרו ונתלבנו כיון דהוי ספיקא דרבנן וצדקו ד' המל"מ בטעמו דהר"מ ז"ל:

אמנם לאחר העיון נלפע"ד דרך נכון מאוד וקרוב לאמת בדעת הר"מ ז"ל בשנקדים להבין איבעית הגמ' בנתאכמו וחזרו ונתלבנו אי פסול מצד דיחוי ואיך שייך בזה ענין דיחוי הא דיחוי ל"ש אלא בקדשים ובמצות איבעיא לן אם יש דיחוי אצל מצות. משא"כ הכא דאינו קדשים וגם זה שיתן המי סוטה בכלי זה אינו בגדר מצוה ואיך שייך בזה דיחוי (ואפי' אם נימא דמי סוטה כיון דהם מי כיור שוב צריך שיהי' הכלי כלי שרת ועיין מנחות (פ"ח ע"ב) ובתוס' ד"ה אי לסוטה חולין הוא שנראה מדבריהם די"ל דהכלי שמשקה אותה היתה כ"ר ודו"ק. ואע"ג דהוי של חרס מ"מ כיון דהוא בחוץ לית לן בה. ועיין לקמן פ"ד הי"ב דמי סוטה נפסלין בלינה מ"מ כיון דכל זה דילפינן דצריך שיהי' כלי חדשה ושלא ישתנה הוא רק ממצורע וכיון דבמצורע הי' מים חיים ולא נתקדשו כלל והכל הי' בחוץ. א"כ נראה פשוט דבמצורע לא שייך דיחוי בכלי כלל ואם כן כיון דכשר במצורע הוא הדין דכשר בסוטה דלא שייך לפסול מצד בכלי שאמרתי לך כבר):

אך נראה כיון דהכא אזיל הגמ' אליבא דר' ישמעאל ור"י הרי ס"ל בקידושין (דנ"ז) שם דצפורי מצורע אסורין בהנאה משום דילפינן מכשיר ממכפר וס"ל דמכשיר ומכפר בחוץ ילפינן ממכשיר ומכפר בפנים ולכן צפורי מצורע אסורין מחיים. א"כ י"ל דצפורי מצורע המה כמו קדשים ופוסל בהם דיחוי ושפיר פסול במצורע כלי שנתאכמו וחזרו ונתלבנו וכיון שבמצורע פסול ממילא גם למי סוטה פסול מצד בכלי שאמרתי לך כבר. ומעתה הר"מ ז"ל לשיטתו דפסק דצפור השחוטה רק משעת שחיטה נאסרה ולא ס"ל בזה כר"י דמכשיר הוי כמכפר א"כ אין בצפורי מצורע תורת קדשים כלל ול"ש בי' דיחוי ולכן במצורע ג"כ חזר ונתלבן כשר וממילא ה"ה בסוטה כיון דכל הילפותא מבכלי האמור במצורע א"כ מה שכשר במצורע כשר בסוטה וד' הר"מ ז"ל ברורין:

ובזה א"ש מה דקשה לי על התוס' סוטה (דף טו"ב ע"ב) ד"ה כתבה אגרת שכ' להסתפק מה הדין אם כתב מגילת סוטה בלא שירטוט דפסולה אם מהני שירטוט אח"כ עיי"ש. וקשה אמאי אינה נפסלת משום דיחוי (ולומר דהתם משום דהוי דיחוי מעיקרא זה דוחק בעיני). אמנם להנ"ל א"ש דהכא ל"ש פסול דיחוי כלל דדיחוי ל"ש אלא בקדשים והא דמיבעיא לי' בנתאכמו וחזרו ונתלבנו היינו רק משום דילפינן ממצורע דהוי בכלל קרבנות כיון דילפינן ממכשיר ומכפר וא"כ במגילת סוטה ל"ש בי' דיחוי כלל:

איברא דיש לעיין בזה עמ"ש במק"א לת' קושית התו"ח בהא דקיי"ל דעיר שיש בה מזוזה א"ר עיר הנדחת משום דכתיב ל"ת כן אמאי ל"נ עדל"ת. וכתבנו לתרץ דכמו דקיי"ל דאין עדל"ת שבמקדש ה"ה דאין עשה דוחה ל"ת שבקודש שקודש ומקדש אחת הן וכתבי קודש דינן כקדושת המקדש. וראי' לזה מד' הריטב"א ז"ל בחי' לסוכה (ד' ט') שכ' כן לענין לשמה דסת"מ הוי כמו קדשים לענין לשמה עיי"ש. ומעתה י"ל דה"ה לענין פסול דיחוי דשייך בקדשים ה"ה דשייך בכתבי קודש דהוי כמו קדשים והדרא ק"ל. לכן נראה לענ"ד דממגילת סוטה בלא"ה לק"מ דיפסול מצד דיחוי. דהנה לכאו' יש לעיין באיבעית רבא בנתאכמו וחזרו ונתלבנו דיפסול מצד דיחוי הא בידו הוא וכל היכא דבידו אינו פוסל בי' דיחוי. אך באמת א"ש שכ"כ התוס' דהא דבידו מבטל הדיחוי ה"ד אם הוא מצוה לבטל הדיחוי אבל במקום שאינו מצוה אף שהוא בידו כיון שא"מ ליבטל אינו יוצא מכלל דיחוי. ומעתה א"ש הכא בכלי חרש כיון דאין כלי זה מיוחד דוקא להשקאת הסוטה וא"כ ל"ש בזה מצוה לבטל הדיחוי ושוב גם בידו ל"מ לבטל הדיחוי. משא"כ במגילת סוטה כיון דפסולה בלא שירטוט הרי מצוה להכשירה ע"י שירטוט שלא יהי' כתוב פרשה לבטלה ובפרט כיון דצריך כתיבה לשמה הרי נכתבה לשם סוטה זו ומצוה לתקן שיהי' כשרה ולכן שוב אין פוסל בי' דיחוי כיון דהוי בידו:

ובזה מתו' גם קושית התוס' בסוגין שהקשו אמאי הכא איבעיא לי' לרבא דיפסול בי' דיחוי ובבגדי כהונה קיי"ל דנתגעלו חוזר ומכבסן ולא מפסלו משום דיחוי. ולהנ"ל א"ש דבבגד"כ דאיכא מצוה לתקן שיהיו עוד ראוין לבגד"כ כיון שהם קדושים שלא ילכו לאיבוד שוב אינו פוסל בו דיחוי משום דבידו לתקנם ודוקא הכא אינו מועיל מה שהוא בידו כיון דאין מצוה להשקות אותה בכלי זו דוקא. וז"ב לענ"ד:

(י) ומש"כ לתמוה על הר"מ ז"ל שם הי"ב שכ' בזה"ל ואח"כ מביא עשרון קמח שעורים משל בעל וכו' ונותנו לידי' כדי ליגעה. ותמה כת"ה הא בתוס' שם הקשו הא לאחר שנמחקה המגילה מאיימין עלי' שתשתה וא"כ איך קאמר הכא דנותנו לידה כדי ליגעה. וכתבו לת' דע"כ אית לן למימר דר"א לית לי' איום שתשתה אפי' לאחר מחיקת המגילה. וא"כ תמי' מאוד על הר"מ ז"ל שפסק בפ"ד מה"ס ה"ד דאם אמרה איני שותה אחר שנמחקה המגילה מערערין אותה ומשקין אותה בע"כ ואיך פסק הכא דנותן המנחה לידה כדי ליגעה הא כבר נמחקה המגילה את"ד:

ותמהני עניו בזה שלא ראה ד' התו' יו"ט במקומו שכ' לתמוה על התוס' בזה ומחלק בין היכא שאמרה שאינה שותה דאז מערערין עלי' שתשתה אבל היגיעה היא כדי שתודה ותאמר בפי' טמאה אני. ונראה דכונת רבינו ז"ל כיון דתכלית מחיקת השם הוא לברר אם זינתה או לא א"כ אם אמרה אחר המחיקה איני שותה הספק במקומו עומד אבל אם אומרת טמאה אני נתברר הספק כיון דמדינא נאמנת לומר טמאה אני כיון שיש רגל"ד והוי כמו ע"א דעלמא וכיון שכן אין זה בכלל מחיקת השם לבטלה כיון דסוף כל סוף ע"י מחיקת השם גרם שתודה על האמת ויתברר שטמאה היא ונהי דאינה נבדקת ע"י המים זה לא איכפת לן. וז"ב ומוכרח בדעת התוס' יו"ט:

ובאמת בפירושא דסוגיא הי' מקום לומר דבר חדש עפ"מ שכ' הריטב"א ז"ל בחולין (דף ק"ח) דאם נטל ידיו לאכילה ובירך על נט"י ואח"כ נמלך שלא לאכול לא הוי ברכה לבטלה כיון דהברכה נתקנה על הנטילה והרי נטל ידיו והד' עתיקין בס' האחרונים והארכנו בזה בת' ואכ"מ. ומעתה י"ל דאע"ג דאם אמרה איני שותה מערערין עלי' שתשתה ה"ד אם אומרת א"ש כיון דהמחיקה הי' שתשתה ולא שתתה הוי מחיקת השם לבטלה. משא"כ הכא למ"ד משקה ואח"כ מקריב י"ל דבאמת נותן המנחה לידה כדי ליגעה וחס רחמנא עלה שלא תמות כיון דכבר שתתה הרי נעשית תכלית המחיקה ושוב אינו בגדר לבטלה ואע"ג דנולד אח"כ סיבה שאין המים בודקין אותה מ"מ כיון דהמחיקה הי' לצורך השקאה והרי שתתה נהי דאח"כ נמלך הבעל או האשה שלא להקריב קרבן ורוצית היא לצאת מבעלה בלא כתובה אין מערערין עלי' ואינו בכלל מחיקת ש"ש לבטלה ועיין היטב תראה שזה דומה בדומה ממש לד' הריטב"א ז"ל:

אך לקושטא דמלתא ז"א דהרי אפי' למ"ד דמשקה ואח"כ מקריב היינו רק הקידוש בכלי שרת שזה תחלת ההקרבה. אבל הנתינה לידה בכפיפה מצרית לכו"ע היתה קודם השקאה ולפי סדר המשנה היתה קודם הכתיבה והמחיקה ג"כ. וכבר נתקשו בזה התוס' דא"כ מנ"ל דלמ"ד משקה ואח"כ מקריב הי' הטעם משום כדי ליגעה שתודה דילמא באמת לאחר המחיקה הי' נוטל המנחה מידי'. ותי' דנראה לתנא דהי' מניח בידה עד גמר כל הסדר ודעת הר"מ ז"ל נראה דבאמת הכריח מכח סוגיא זו דהי' נותנה בידה לאחר מחיקת השם דאל"כ מ"ר דחס עלה ומזה שמניח בידה אחר המחיקה א"ר כ"כ. לכן ס"ל לר"מ ז"ל דנותנו אחר המחיקה לידה בכפיפה מצרית כדי ליגעה ומיד עוד קודם שתי' נוטלה מידה בחזרה ומניחה בכלי שרת וע"כ דהוא כדי ליגעה שתודה ולא תמות. ואפי' לפ"ד התוס' דהי' מניח בידה עד אחר ההשקאה. מ"מ כיון דמיד אחר ההשקאה הי' נוטלו מידה ונתנה לתוך כלי שרת א"כ אחר השקאה ל"ש כדי ליגעה וכל ההוכחה מזה שמניח הי' בידה מהמחיקה עד ההשקאה. וא"כ שפיר הקשו התוס' הא מאיימין עלי' שתשתה והכריחו מזה דר"א לית לי' איום שתשתה:

ודרך פלפול י"ל בטעמא דר"א בהקדם לתרץ מה דקשה לכאורה בהא דקיי"ל דנמחקה המגילה מאיימין עלי' שתשתה שלא ימחק ש"ש לבטלה לפ"מ דמבואר בירושלמי מובא לקמן (דף כ') בתוס' ד"ה מגילתה נגנזת דהיתה נגנזת תחת צירו של היכל למה כדי לשחקה א"כ גם אם אמרה איני שותה קודם המחיקה גורמת לשם שימחק כיון דסופו להיות נשחק תחת צירו של היכל. א"כ אמאי אין מאיימין עלי' שתשתה. אמנם י"ל בזה עפ"מ ששמעתי מפ"ק אדומ"ו הגאון מאורן של ישראל האב"ד דק"ק סאכאטשאוו שליט"א שהקשה אמאי בנמחקה המגילה מערערין עלי' שתשתה נימא אדעתא דהכי לא קידשי' לשם והוי שם שנכתב שלא בקדושה ומותר למוחקו כיון דהוי הקדש טעות ול"ש הקדש. ואמר לת' עפ"ד רבני קדמאי המובאים בבה"ג דאם אחד גירש את אשתו ע"מ שלא תנשאי לפלוני והלכה ונשאת לאחר ומת הראשון וגם השני והלכה ונשאת לאותו פלוני דלא אמרינן כיון דעברה על התנאי הרי הגט בטל למפרע וא"כ הנשואין לאחר הי' שלא כדין ובני' ממנו ממזרים כיון דאין עתה להתנאי על מה לחול דעתה מותרת בלא"ה לאותו פלוני מכח שמת בעלה א"כ עתה אין מקום חלות להתנאי שוב אין לו חלות כלל ובני' מהאחר כשרים הם דאמרינן דהגט גט מעלי' הוא. ועיין בת' רעק"א ז"ל סי' קכ"ו קכ"ז מה שהאריכו בזה הגאונים ז"ל והביאו גם דעת התוס' ישנים יומא שכן הוא והד' עתיקין ואכמ"ל. ומעתה ה"ה הכא כיון דכבר נמחקה המגילה ועתה נולד סיבה שהיא אומרת איני שותה ל"ש לומר אדעתא דהכי ל"ק כיון דאין להתנאי על מה לחול כיון דכבר נמחקה המגילה ולזאת הוי הקידוש של השם קידוש מעלי' דאין לבטלו מכח אדעתא דהכי ל"ק ולכן מערערין עלי' שתשתה (וכבוד מרנא הגאה"ק שליט"א הרחיב הדיבור בזה בד' הירושלמי המובא לקמן בתוס' הנ"ל בפלוגתת ב"ש וב"ה ויען שכבר סדרתי הדברים באורך בת' שכתבתי למורי הגאון מקאליש זצללה"ה ומסודר לדפוס בפ' ראה לזאת אכמ"ל יותר) ודפח"ח:

ומעתה ז"ד לאחר שנמחקה המגילה אבל קודם שנמחקה המגילה אין מאיימין עלי' שתשתה אע"ג דסופה שנגנזת תחת צירו של היכל כדי לשחקה ה"ט כיון דאומרת א"ש אמרינן אדעתא דהכי ל"ק דלא קידש את השם אלא אם תשתה וכיון שכן הוי שם שנכתב שלא בקדושה ומותר למחקו וא"ש. ומעתה י"ל דזה דוקא לדידן דס"ל הקדש טעות לא הוי הקדש וא"כ קודם שנמחקה המגילה ל"ש איום אלא לאחר מחיקה. משא"כ הכא דקיימינן לר' אליעזר דס"ל כב"ש דהקדש טעות הוי הקדש א"כ גם קודם שנמחקה המגילה סופו של השם להמחק ואעפ"כ אין מאיימין עלי' שתשתה ה"ה לאחר מחיקה לית לי' איום כלל. והא דהוי ס"ד דגמרא דטעמא דכדי ליגעה. היינו משום מחיקת השם משום דס"ל דנפ"מ בין גרם מחיקה דלזה לא חיישינן ושפיר נותנה בידה כדי ליגעה שתודה ולא ימחק השם בידים וע"ז אמרינן בגמ' דר"א ס"ל משקה ואח"כ מקריב דאי משום מגילה הא אמחקה לה ור"א לא חייש לזה שנמחק כיון דבלא"ה אזיל לאיבוד ע"י שנגנז תחת צירו של היכל ולדידן דקיי"ל דלאחר שנמחקה המגילה מאיימין עלי' שתשתה היינו משום דלדידן קודם מחיקה נתבטל קדושת השם ואינו הולך לאיבוד שם שנכתב בקדושה. וז"נ דרך פלפול:

אמנם לאחר העיון נראה דלר"א דס"ל דהקדש טעות הוי הקדש לא ס"ל באמת הא דנגנזת תחת צירו של היכל כדי לשחקה דאסור לגרום שיהי' נמחק ש"ש לבטלה והברייתא דס"ל כן היינו רק להלכה דס"ל דהקדש טעות לא הוי הקדש. וי"ל אדעתא דהכי ל"ק לכן אמרינן דל"ח למחיקתו ע"י גרמא. משא"כ לר"א בודאי לא היו מניחין אותו להמחק אפי' ע"י גרמא לכתחילה. ויש להעיר בזה בירושלמי פ"ב דסוטה הל"ה דאיתא התם תנא ר"א ב"ש אומר אין כותבין מגילת סוטה על עור בהמה טמאה אמר ר"ש מכיון דאת אמר למחיקה נתנה למה אינו כותב תני ר"א בן ר' שמעון אומר רואה אני את ד' ר"א בן שמוע מד' אבא שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בה"ט. וקשה לכאורה לפ"מ דמבואר לקמן בפרק ג' הל"ג דהיתה נגנזת תחת צירו של היכל כדי לשוחקה א"כ סופה להמחק. ועוד קשה כיון דאמרינן אדעתא דהכי ל"ק וא"כ הוי שם שנכתב שלא בקדושה ומה בכך דיהי' כתוב על עור בהמה טמאה. וצריך לומר דקושיא חדא מתורצת בחברתה דר"א ב"ר שמעון ס"ל דל"ש לומר אדעתא דהכי ל"ק בקדושת השם כיון דסתמא לשמו וא"ד לשאר קדשים דשייך בהו אדעתא דהכי ל"ק כיון דצריך קדושה דוקא. משא"כ כתיבת שמות הקדושים סתמן לשמן עומדין ואע"ג דצריכין קידוש ג"כ מ"מ ל"ש בהו אדעתא דהכי ולכן באמת צריכין גניזה שיתקיימו ואינן נגנזין תחת צירו של היכל:

ואם כנים הדברים י"ל בזה דעת הר"מ ז"ל שכ' סתמא בפ"ד מהל' סוטה הל"ד אמרה א"ש קודם שתמחק המגילה הרי מגילתה נגנזת. ותמה מרן ז"ל בכ"מ שלמה השמיט רבינו הא דנגנזת תחת צירו של היכל. ולהנ"ל א"ש דהר"מ ז"ל לשיטתו דפסק בפשיטות בפ"ג מהל' סוטה הל"ח דבעי דוקא שיכתוב על עור טהור וע"כ דס"ל כר"א ב"ר שמעון משום דחיישינן דילמא יהי' גנוז על עור בה"ט וא"כ ע"כ דס"ל דנשאר עליו קדושת השם ושוב באמת אינו נגנז תחת צירו של היכל וז"נ לכאורה:

אמנם כאשר נדקדק היטב בלשון הר"מ ז"ל פ"ג מהל' סוטה הל"ח שכ' בזה"ל ואח"כ מביא מגילה של עור טהור כמו ס"ת וכו'. ולכאורה הלשון "כמו ס"ת" מיותר לגמרי. ונראה שכונת הר"מ ז"ל למה דמבואר בירושלמי שם אחר פלוגתת ר"א בן שמוע ור"ש בזה"ל הכא כתיב ספר והכא כתיב ספר (היינו בגט) הכא את אמר כל דבר שהוא בתלוש (היינו בגט) והכא אמרת הכין (היינו דבעי עור של בה"ט דוקא) א"ל שניא הוא הכא דכתיב בספר (דמשמע בספר הידוע שכותבין עליו ס"ת. פ"מ) מבואר דמסקנת הירושלמי דלכן צריך במגילת סוטה דוקא שיהי' נכתב על עור בה"ט משום דילפינן מס"ת ולפ"ז נוכל שפיר לומר דלמחיקה נתנה רק דאעפ"כ גזה"כ שיהי' נכתב רק על עור בה"ט כמו ס"ת. וזהו שמדקדק הר"מ ז"ל בלשונו הזהב ולוקח עור טהור כמו ס"ת ומרן ז"ל בכ"מ לא הרגיש בזה והביא רק פלוגתת ר"א בן שמוע ור"ש ונראה מדבריו דטעמו דר"מ ז"ל משום דפסק כסברת ר"א ב"ר שמוע דשמא תאמר א"ש ונמצא השם גנוז על עור בה"ט ולשיטתו ל"ק קושיתו הנ"ל על הר"מ ז"ל:

אמנם לענ"ד ברור הדבר בשיטת הר"מ ז"ל כדאמרן ונ"מ טובא לדינא באם כתב מגילת סוטה על עור בהמה טמאה דלדעת הכ"מ בשיטת הר"מ ז"ל כשרה המגילה כיון דעבר וכתב שוב ל"ש לפסול מצד שמא תאמר איני שותה כיון דכבר כתוב ואין עצה לזה ובעצם ליכא פסול בכתיבת מגילת סוטה על עור בה"ט וכ"כ המנ"ח בפשיטות בדעת הר"מ ז"ל. אמנם לפמש"כ דטעמו דהר"מ ז"ל מגזה"כ דצריך שיהי' דומה לס"ת א"כ גם בדיעבד פסולה. ויש להכריח שדעת הר"מ ז"ל כדברינו דהנה לעיל מני' בירושלמי הל"ד איתא לוי בר סוסי בעי קומי רבי מגילת סוטה מה שתטמאו את הידים אמר לי' הר"ז שאלה אמר ר"י אינה שאלה כלום גזרו על הספרים שיטמאו את הידים לא מפני קדושתן וזו למחיקה ניתנה לא צורכה דלא הואיל ונתנה למחיקה. ופירש הפ"מ דמה"ט קמיבעי' לי' הואיל ונתנה למחיקה ואפ"ה אפשר דאית בי' משום קדושה אלא גזה"כ הוא על המחיקה ואי לא הוי נתנה למחיקה לא הוי מספק"ל דודאי יש בה משום קדושה עכ"ל. מבואר מד' הירושלמי דמספק"ל דהואיל ונתנה למחיקה אם מטמאה את הידים ועיין בר"מ ז"ל פ"ט מהל' אבות הטומאות הי"א שפסק להדיא דמגילת סוטה הואיל ונתנה למחיקה אינה מטמאה את הידים. הרי מבואר להדיא דהר"מ ז"ל ס"ל כסברת ר"ש דמגל"ס הוי בכלל נתנה למחיקה וא"כ איך כתב לענין עור בה"ט בפשיטות כר"א בן שמוע וע"כ כדאמרן דסמיך על מסקנת הירושלמי דיליף לה מן בספר וצריך שיהי' דומה לס"ת. ואין לומר בפשיטות דטעמו דהר"מ ז"ל משום דטומאת ידים הוי רק דרבנן פסק להקל. משא"כ הא דצריך שיהי' מן המותר בפיך דהוי דאורייתא לכן פסק לחומרא. ז"א דהרי מבואר בירושלמי דסברא להחמיר יותר בטומאת ידים מכתיבת מגילה על עור בה"ט דהרי בהא דטומאת ידים מבואר בירושלמי דהספק משום דלמחיקה נתנה מבואר דאע"ג דלמחיקה נתנה יש סברא דגזרו בזה על טומאת ידים. אמנם לענין עור בהמה טמאה מבואר בירושלמי דלולא החשש שמא תאמר א"ש ונמצא השם גנוז על עור בה"ט הי' פשיטא לי' לר"א בר"ש כאביי דהואיל דלמחיקה נתנה א"צ שיהי' נכתב על עור בה"ט. וטעמא דמילתא נלענ"ד עפ"מ דמבואר בשבת ד' קט"ז דכל קדושת הגליון הוא מחמת קדושת הכתב אזיל לי' כתב אזיל לי' קדושה ואפי' לפ"ד הפוסקים דבאזיל הכתב ג"כ לא נפקע כל הקדושה מהגליון ועי' בזה בנו"ב תנינא ח' יו"ד ס' ק"ע. מ"מ פשיטא דכל קדושת העור הוא רק מצד הכתב. רק דהנו"ב ז"ל ס"ל דקדושתה לא פקעה. ומעתה נראה דטעמא דירושלמי במג"ס כיון דכל תכלית הכתב זה להמחק מעל העור א"כ ממילא אין העור נתקדש כלל כיון דכל קדושת העור הוא רק מצד הכתב ז"ד בכתב שסופו להתקיים אבל לא היכא שתכליתו להיות נמחק מעל העור ולכן אין העור בכלל למען תהי' תורת ד' בפיך שנדרש דהעור צריך להיות מן המותר בפיך. ולכן פשיטא לי' לירושלמי דאם יתקיים התכלית וימחוק כשר על עור בהמה טמאה ג"כ משא"כ לענין טומאת ידים שפיר קמבעי' לי' כיון דזה שגזרו בכתבי קודש שיטמאו את הידים היינו מכח קדושת האותיות עצמן א"כ שפיר י"ל נהי דעומדין למחוק מ"מ כל זמן שכתובין גזרו עליהם טומאת ידים (ולפי מה שכתבו בכונת הירושלמי נראה דהירושלמי מבעי' לי' רק על העור כיון דאינו עצם קדושה יש לסתור מה שראיתי להאחרונים שנסתפקו לדעת הר"ן ז"ל שנראה מדעתו ז"ל דבכל המצות צריך שיהי' מן המותר בפיך מה הדין בנר חנוכה אם צריך שיהי' דוקא מן המותר בפיך וכתבו לפשוט מהירושלמי הנ"ל דפשיטא לי' כיון דלמחיקה נתנה ל"צ שיהי' מו המותר בפיך וה"ה בנ"ח כיון דתכליתו להתבער מן העולם וזה מצותו א"צ שיהי' מן המותר בפיך אמנם לפמש"כ בביאור ד' הירושלמי אין ענין כלל זל"ז ובגוף המצוה שפיר י"ל דצריך שיהי' תמיד מן המותר בפיך אע"ג דהולכת לאיבוד וז"ב לענ"ד). והר"ם ז"ל דפסק להחמיר לענין עור בהמה טמאה הוא מטעם שכ' כמו ס"ת וכונתו למסקנת הירושלמי וכדאמרן:

שוב בא לידי ס' עין יצחק מהג' ז"ל מקאוונא וראיתי בח' או"ח ס"ה מאות כ"ז עד אות ל"ב שהאריך ג"כ בענין זה והרגיש ג"כ בקידוש השם דסוטה דנימא אדעתא דהכי לא אקדשה או שיקדש השם על תנאי. אך לא הרגיש בד' מרן הגאה"ק שליט"א לת' דבנמחקה המגילה ל"ש זה והאריך ג"כ בהא דר"א ב"ש דאין כותבין על עור בהמה טמאה וג"כ לא הרגיש במסקנת הירושלמי הנ"ל ולענ"ד הנכון כמוש"כ בזה ועי' עוד בפ' ראה שמה מובאין ד' מרנא הגאון שליט"א בשלימות ומה שפלפלתי בדבריו ואכמ"ל יותר:

(יא) ומ"ש כת"ה שי' לתמוה על הג' בעל אבני מלואים ז"ל סי' י"א ס"א שכ' לדחות ראיית התוס' יבמות ד' צ"ה ע"א בד"ה בסוטה לבעל דאם הבעל אמר איני משקה שוב אנ"י לחזור ולהשקותה מדתני במשנה דסוטה ד' כ"ג בהדי הנך דמנחותיהן נשרפות אם אמר איני משקה וע"כ דא"י לחזור בו ולהשקותה דאל"כ אמאי נשרפת מיד נמתין עם שריפתה דילמא יחזור בו. וכתב הגאון ז"ל דאפי' א"נ דיכול לחזור ולהשקותה מ"מ מנחה זו נפסלת מצד דיחוי כיון דבשעה שאמר איני משקה נדחית מלהקריבה ושוב אינה חוזרת ונראה אפי' אם רוצה להשקותה אח"כ ואין לומר כיון שבידו לחזור וכל שבידו אינו דיחוי ז"א דבידו אינו מבטל הדיחוי אלא כשהוא בידו אצל הבעלים של הקרבן דאז אמרינן דהקרבן לא נדחה מלהקריב כיון דבידם של הבעלים לבטל הדיחוי. משא"כ הכא במנחת סוטה כיון דהבעלים של הקרבן הוא האשה וכיון שהבעל אמר איני משקה ונדחה הקרבן ואין בידה לבטל להדיחוי לכופו להשקותה ושוב המנחה פסולה ונדחה הוכחת התוס' א"ד הגאון ז"ל. וע"ז תמה כ"ת דזה נגד הסברא לומר דהבעלים של הקרבן הוא האשה ויהי' תלי' בדידה אם בידה לבטל הדיחוי אדרבה הסברא נותנת להיפוך כיון דהבעל מביא הקרבן משלו א"כ י"ל דלענין זה הוא הבעלים וכיון דבידו להכשיר הקרבן ע"י שיחזור בו וישקה אותה אינו נדחה הקרבן את"ד כת"ה ויפה כתב בזה. ואני מוסיף שיש להוכיח לכאו' שכן דעת התוס' דהנה האחרונים תמהו על התוס' הנ"ל דאיך פשיט דהבעל א"י לחזור בו מדקתני במשנה בהדי הנך דמנחותיהן נשרפות כשהבעל אמר איני משקה ומה יענו לד' הגמ' סוטה (ד' כ' ע"א) דאיבעי' להו בגמ' באמרה איני שותה אי מצית לחזור בה ונשאר בתיקו ואמאי לא פשיט הגמ' מדקתני במשנה דאם אמרה איני שותה מנחתה נשרפת וע"כ דלא מצי לחזור בה כמ"ש התוס' מכח זה להוכיח דהבעל לא מצי לחזור בו והיא קושיא גדולה. אמנם לד' כת"ה י"ל בטו"ט דהתוס' הוכיחו שפיר מזה דמנחתה נשרפת דבעל א"י לחזור בו דא"ל דעכ"פ המנחה נפסלת משום דיחוי כיון דבידו לבטל הדיחוי והוא הבעלים של המנחה ל"ח דיחוי וא"כ מדנשרפת ע"כ דא"י לחזור ולהשקותה אבל אם היא אומרת איני שותה שפיר י"ל דיכול לחזור ולומר שותה אני והא דהמנחה נשרפת משום דיחוי ואע"ג דבידה לחזור ל"מ כיון דהמנחה של בעל ואצל בעל אינו בידו להשקותה בע"כ ושפיר מבעי' להגמ' אם יכולה לחזור ומוכח לכאו' מד' התוס' כד' כת"ה שי' אך לקושטא דמלתא ז"א וכבר תמהו האחרונים על ד' האבני מלואים בזה במה שחידש דבעינן שיהי' בידו אצל הבעלים דוקא וממקומו מוכרע להיפוך מהא דקיבל הכשר ונתן לפסול דאמרינן דלא הוי דיחוי משום בידו אע"ג דאצל הבעלים אינו בידו דמקבלה ואילך מצות כהונה ובלא זה כתבתי במק"א להעיר דכמו שכ' התוס' סוכה (ד' ל"ב) דהיכא דפסול מחמת שאינו שלו ל"ח דיחוי ה"ה היכא דהוא בידו אצל אחר נהי דבדידי' אינו בידו מ"מ אינו נפסל מצד הדיחוי כיון דהוי כל הדיחוי מצד שאינו שלו ועיקר תלי' אם הוא בידו אצל המדחה מיקרי בידו ואינו נפסל הקרבן ולא תלי' בבעלים כלל ולכן בסוטה אע"ג שכתבנו לעיל דשניהם המה בעלים מ"מ לא נפ"מ בזה שעיקר תלי' אם אצל המדחה הוא בידו לתקן ל"ח דיחוי ואינו נפסל הקרבן:

ולת' ד' התוס' שהוכיחו דהבעל א"י לחזור בו מזה דהמנחה נשרפת יקשה עליהם מאיבעית הגמ' אם האשה יכולה לחזור בה נראה פשוט עפ"י הנ"ל דלכאו' קשה מה בכך דיכול לחזור בו הא המנחה נפסלת משום דיחוי. אך ז"א דהא הוי בידו. אך הנה התוס' כתבו דהא דאמרינן דבידו מבטל הדיחוי היינו רק כשמצוה לבטל הדיחוי אבל כשאינו מצוה לבטל הדיחוי ל"ח בידו לבטל פסול דיחוי:

ומעתה א"ש כיון דהחינוך בפ' נשא כתב דמצוה על הבעל להשקות את אשתו והמונע מזה מבטל עשה א"כ בעל שאמר איני משקה א"נ דיכול לחזור בו אין המנחה נשרפת מצד דיחוי כיון דביד המדחה לחזור בו ומצוה עליו להשקותה וכל שבידו אינו דיחוי ושפיר הוכיחו התוס' דא"י לחזור בו. משא"כ בדידה שפיר איבעי' לן בגמ' אם יכולה לחזור וא"ל דא"כ אמאי המנחה נשרפת זה אינו דנפסלה מצד דיחוי אע"ג דבידה לבטל הדיחוי מ"מ כיון דז"ב דעלי' אינו מצוה שתשתה המים המאררים וכ"כ במק"א דלא מצאנו בחייבי מיתות שיהי' עליהם המצוה שימציאו עצמם לב"ד לקיים בהם מיתת ב"ד וא"כ כיון דבדידה ליכא מצוה ממילא אין בידה שלה מועיל לבטל הדיחוי וא"כ אע"ג דיכולה לחזור מנחתה נשרפת וז"נ מאוד בישוב ד' התוס'. איברא שבאמת לענ"ד צ"ע מאוד ד' התוס' דהרי בדקדוק לשון המשנה מבואר בזה"ל והאומרת איני שותה ושבעל "אינו רוצה" להשקותה וכו' בזה מנחותיהן נשרפות ולכאו' צ"ע אמאי לא נקטה המשנה בתרוי' בחד לשנא היינו אומרת איני שותה "ושבעלה אמר איני משקה". והי' נראה להוכיח מזה דבאשה כיון דבדידה כשאמרה איני שותה נפסלה המנחה משום דיחוי לכן נשרפת תמיד אם אמרה איני שותה משא"כ בבעל אין המנחה נשרפת אלא כשעומד בדעתו ואינו רוצה להשקותה הא אם אמר איני משקה וחוזר בו אין המנחה נשרפת כיון דבידו לא נפסל מצד דיחוי ויהי' מוכרח מלשון המשנה דהבעל יכול לחזור בו היפוך ד' התוס' ועי' ברמ' ז"ל פ"ב מה' סוטה הי"ד שכ' בזה"ל או שאמרה איני שותה "או שבעלה לא רצה להשקותה" נראה לכאו' דאע"ג דעתה רוצה כיון דלא רצה שוב מנחותי' נשרפת והוא שינוי מלשון המשנה:

ולכאו' עלה בדעתי להעיר בדבר מאוד בדעת הרמ' ז"ל דהנה לכאו' יש להעיר בגוף ד' האבני מלואים דל"ש כלל ענין דיחוי הכא כיון דקיי"ל משקה ואח"כ מקריב א"כ קודם השקאה ל"ש חובת מנחה כלל ומבואר במשנה דעד לאחר השקאה היתה המנחה בתוך כפיפה מצרית ואח"כ נתקדשה בכלי שרת ונהי דהכא בהא דמבואר במשנה דמנחותיהן נשרפות כשאינן רוצין לשתות ע"כ איירי דכבר נתקדשה המנחה בכלי שרת דאל"כ א"צ שריפה אך מ"מ כיון דמצות הקרבה וכן קידוש כלי הוא לכתחילה אחר ההשקאה נהי דקידש בכלי שרת מקודם השקאה והכלי שרת מקדש כיון דאין מחוסר זמן לבו ביום מ"מ י"ל דל"ש בי' פסול דיחוי ולכן צריך דוקא שהבעל לא ירצה להשקותה גם עתה אבל אם חזר בו הבעל אין המנחה נשרפת ול"ש בי' פסול דיחוי כיון דלא היתה עוד חובת ההקרבה והקידוש כלל הוי כמו נקטם ראשו מערב יו"ט וכבר העירו בזה המחברים ע"ד האבני מלואים. ומעתה י"ל דהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דאע"ג דהלכה דמשקה ואח"כ מקריב מ"מ הקידוש בכלי שרת צריך שיהי' קודם השקאה כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ג מה"ס הי"ג וכמושכ"ל באריכות וא"כ שפיר שני מלשון המשנה דאפי' אם עתה רוצה להשקותה כיון דלא רצה הרי נדחה המנחה מלהקריב כיון דנתקדשה בכלי שרת כדינה וכחובתה אך זה רק לפלפולא אבל לקושטא דמילתא מלבד שאין מבואר בסדר המשנה דהקידוש בכלי שרת הי' אח"כ ואם שהתוס' כתבו כן אבל במשנה אינו מבואר ואדרבה סדר לשון המשנה דריש הי' נוטל נראה כדעת הר"מ ז"ל דלכ"ע קודם השקאה הי' מניחה בכ"ש ואם אמנם כי המל"מ רפ"ג מה' סוטה כתב בסדר המשנה להיפוך ועיי"ש שמכריח זה אך ברור הדבר שהר"מ ז"ל בודאי ס"ל דלא כדבריו שלא הי' חולק על סדר הפרשה וסדר המשנה וי"ל דגם ממשנה זו דקתני סתמא ושאומרת א"ש ושבעלה א"ר להשקותה מנחותיהן נשרפות הוכיח דלכ"ע הקידוש בכ"ש קודם ההשקאה אמנם מלבד זאת א"א לומר בדעת הרמ' ז"ל דס"ל דבעלה אמר איני משקה אע"ג שאח"כ רוצה להשקותה נפסלה מצד דיחוי כיון דבידו לחזור ל"מ לדעת החינוך דס"ל דהמצוה על הבעל להשקותה בודאי כן הוא אך אפי לפמ"ש המנ"ח בדיני סוטה להכריח שדעת הר"מ ז"ל שאינו מצ"ע על הבעל להשקותה מ"מ מודה שדעת הר"מ ז"ל דמצות חכמים הוא כיון שכ' להדיא בפ"ב מה"ס הח"י דמצות חכמים הוא לקנאות לאשתו נראה דכונתו על כל האמור בפרשה וא"כ אא"ל דנפסלת מצד דחוי כיון דבידו לבטל הדיחוי ובכלל א"א להוכיח מדקדוקים כאלה להורות דינים חדשים אך כתבנו מה שיש להעיר בזה להלהיב לבב התלמידים:

ובאמת ראיתי להג' ז"ל בס' ערל"נ שהבין מדעת התוס' ביבמות דראיתם מזה שהמנחה נשרפת דא"נ דיכול לחזור לא יהי' נשרפת לגמרי בשום פנים אפי' אם עומד עתה בדבריו שלא להשקותה דדילמא יחזור בו ועיי"ש שנתקשה על התוס' הא לאחר תמיד של בה"ע שוב אין לו עצה להקריב אח המנחה משום עשה דעלי' השלם ותהי' נפסלת בלינה ואפי' למ"ד מעלה ומלינה בראש המזבח הא משכח"ל כשהי' חצות לילה ולא העלן עדיין דשוב אסור להעלות עיי"ש. ואני תמה עליו כיון דאין משקין את הסוטה אלא ביום דוקא א"כ ראיות התוס' שפיר כיון דכבר עבר היום ועדיין עומד בחזרתו ואינו רוצה להשקותה יניח את המנחה בראש המזבח אולי למחר יתרצה להשקותה ואמאי נשרפת. אמנם לפ"ז ראיית התוס' רק למ"ד דאמרינן מעלה ומלינה בראשה ש"מ. משא"כ לר"ח דס"ל בפסחים (דף נט) דלא אמרינן מעלה ומלינה א"כ א"ר מזה דנשרפת דא"י לחזור בו. וי"ל דלפ"ז שפיר אבעי' בגמ' אם היא יכולה לחזור דכונת הגמ' למ"ד דלא אמרינן מעלה ומלינה וא"כ א"ש דנשרפת כיון דליכא עצה להלין א"כ לאחר הקרבת תמיד של בה"ע נשרפת. ולפ"ז י"ל דהר"מ ז"ל דפסק בפ"ג מה"ס בפשיטות דא"י לחזור כשאמרה איני שותה אינו מכח ספק אלא מדקיי"ל דמעלה ומלינה א"כ יש ראי' מהמשנה דנשרפת דא"י לחזור כשאמרה א"ש. ובגוף ד' האבני מלואים אם שייך בזה פסול דיחוי ואם בידו תלי' בבעלים כתבנו במק"א באריכות ואכ"מ ורק לאהבת כת"ה שיחי' כתבנו בזה ראשי פרקים:

(י"ב) ויען כי כתבתי לדייק בלשון הר"מ ז"ל בפ"ד מה' סוטה הי"ד אמרתי להעיר את כת"ה מה שאני נבוך לכאו' בד' הר"מ ז"ל בהלכה הנ"ל בסודה"ק שכ' בזה"ל ואם איחר אחד מאלו (היינו אומרת טמאה אני או איני שותה או שלא רצה הבעל להשקותה או שמת הוא או שמתה היא) אחר שקרב הקומץ אין השיריים נאכלין. ועי' בכסף משנה מה שכ' מקור ד' רבינו ז"ל מירושלמי והוא תמו' כמו שתמה הג' פני משה ז"ל בירושלמי שם פ"ג ה"ו דמש"ס בבלי וירושלמי ותוספתא מבואר להדיא דבמת הוא או במתה היא לאחר הקטרת הקומץ השיריים מותרין באכילה ודוקא בבאו עדים שהיא טמאה כיון דקיי"ל דיש עדים במדה"י אין המים בודקין אותה א"כ אגלמ"ל דהכל הי' לבטלה לכן ב"כ וב"כ מנחתה אסורה. משא"כ כשמת הוא או שמתה היא שנולד עתה סיבה שא"י לקיימה אין המנחה נפסלת והוא באמת תימה גדולה והפ"מ רוצה להגי' מכח זה בר"מ ז"ל וקשה להגי' בספרים:

ולענ"ד תמי' דאם נימא שד' הרמ' ז"ל כפשטן דבמתה היא לאחר הקטרת הקומץ אין השיירים נאכלין א"כ כפ"מ שפסק הר"מ ז"ל דמשקה ואח"כ מקריב דכך מצותה א"כ אם זינתה מיד כשמקטיר הכהן את הקומץ הרי נתקיים בה הקללה ומתה מיד כמבואר במשנה דעד שלא הוציאוה לגמרי היתה מתה א"כ לא משכח"ל כלל דהכהנים יאכלו את השיורי מנחה וזה דבר תימה לומר דהשיריים לא היו נאכלין אלא כשלא בדקו אותה המים אבל כשבדקו אותה המים השיריים אינן נאכלין (ואפי' למ"ד מקריב ואח"כ משקה ג"כ קשה כנ"ל כיון דזה ודאי דקודם השקאה אין לכהנים לאכול שיורי מנחה דדילמא יחזור אחד מהם מהשקאה וא"כ המנחה נפסלת דאגלמ"ל דהוא ללא צורך כלל דהקרבת המנחה בלא השקאה א"מ וא"מ וא"כ צריך להמתין עם אכילת המנחה עד אחר השקאה ואז אם זינתה מיד מתה ואין עת לאכול המנחה. ויש לעי' בזה די"ל דלמ"ד מקריב ואח"כ משקה וכך מצותה אין נפ"מ במה שנולד סיבה אח"כ בהשקאה והר"מ ז"ל לטעמי' דס"ל להלכה משקה ואח"כ מקריב לכן אף כשאירע שהקריב מקודם מ"מ אם חוזר מהשקאה שפיר אמרינן דאגלמ"ל דהמנחה היתה ללא צורך ודוק היטב בזה כי יש פנים לכאן ולכאן וסומך אני על חכם כמוי"ב שיבין הד' לאשורן):

ולכאו' עלה בדעתי דהנה באמת ד' הר"מ ז"ל צריך מובן דאמאי כשמת הוא או מתה היא אחר הקטרת הקומץ לא יהי' שיריים נאכלין כיון דהכל הי' כדין ומה בכך דנולד אח"כ סיבה שמת הוא או היא. לכן נלענ"ד די"ל כיון שדעת הר"מ ז"ל דמשקה ואח"כ מקריב א"כ המנחה באה לאחר השקאה ואם ליתא להשקאה ליתא להמנחה והנה הא דהתירה התוה"ק למחוק השם ולהשקות האשה הוא רק משום דגדול השלום או לברר הדבר א"כ בכה"ג שנולד סיבה שלא נתקיים כונת התוה"ק אמרינן דאגלמ"ל דאשה זו לא היתה ראוי' להשקאה והוי השקאה כמאן דליתא. וכיון שכן ממילא גם המנחה נפסלת דהמנחה בלא השקאה אינה כלום. ולכן במת הוא או במתה היא אפי' לאחר הקטרת הקומץ המנחה נפסלת. ודוגמא לזה מצאנו בתוס' חגיגה ד' גבי ח"ע וחב"ח שכ' דאם מת העבד אמרינן דלא הי' ראוי לשחרור ואע"ג דהוא סיבה שנולדה אח"כ מ"מ כיון דמכח דחוי' אתינן עלה אמרינן בזה אגלמ"ל וה"ה הכא אמרינן אגלמ"ל דאשה זו לא היתה ראוי' לשתות ולכן אע"פ שקרב הקומץ אין המנחה נאכלת, א"כ ז"ד כשמתה מיתה אחרת שאינה מכח השקאה. אבל כשהמים עשו פעולתן שצבתה בטנה ונפלה ירכה ומכח זה מתה וא"כ המים והמנחה עשו פעולתן שלתכליתן נמחקו המים ונקרבה המנחה פשיטא דהשיריים נאכלין. והר"מ ז"ל לא קאמר אלא כשמתה במיתה אחרת ולא צבתה בטנה דנראה דאע"ג דנתברר שטהורה היא מ"מ לא בא לידי תכלית הנרצה לעשות שלום בין איש לאשתו וכן כשמת הוא ג"כ המנחה נפסלת דאגל"מ דאשה זו לא היתה בעלת שתי'. משא"כ כשמתה ע"י המים והמנחה. בזה גם הר"מ ז"ל מודה דהמנחה נאכלת ומיושב קושיתי הנ"ל. אך א"כ הי' לו להר"מ ז"ל לפרש דבריו ולא לסתום דאם מתה אין השיריים נאכלין לכן לולא דמסתפינא מרבותי הייתי אומר שהר"מ ז"ל קאי על מ"ש בריש ההלכה דאם הקריב ואח"כ השקה כשרה המנחה וע"ז אמר אח"כ כל הדינים דאם הקריב קודם השקאה ואירע אחד מאלו היינו שאמרה א"ש או שאינו רוצה להשקותה או שמת הוא או שמתה היא וקאי הכל באופן אחד דהיינו בלא השקה עדיין אותה ושפיר כתב הר"מ ז"ל דאין השיריים נאכלין דלא גרע מאומרת איני שותה אמנם היכי דהשקה ואח"כ הקריב ואח"כ מתה היא או מת הוא בזה מודה הר"מ ז"ל כיון דקרבה המנחה כדין השיריים נאכלין:

אך יש לעי' בזה מתרי טעמי. א' דא"כ אמאי לא הביא הר"מ ז"ל ד"ז להלכה. ב' ואפי' א"נ דזה ממילא ש"מ כיון דנקט דין זה דוקא בהדי הנך דאומרת א"ש ושבעלה לא רצה להשקותה נראה דדוקא קודם השקאה דינה הכי אבל לאחר השקאה השיריים נאכלין מ"מ ישקה בבאו עדים שנטמאה שבזה באמת דעת הירושלמי דאפי לאחר השקאה ונקטר הקומץ מ"מ שיריים אינן נאכלין וא"כ הי' לו להר"מ ז"ל להעתיק דין זה. ואפי' א"נ דהר"מ ז"ל ס"ל כרש"י ז"ל בזה דס"ל דגם בבאו עדים שהיא טמאה אם באו לאחר הקטרת קומץ שירי' נאכלין עכ"פ כיון דהוא חידוש דין נגד הירושלמי הו"ל לר"מ ז"ל לכתבו בפירוש. ע"כ אני נבוך מאוד בדעת הר"מ ז"ל בדין זה ואשמע בכ"ז דעת כת"ה שיחי:

(א"ה. עתה בעת סדרי הדברים לדפוס ראיתי לכבוד ידידי הגאון מוהר"י ענגיל שיחי' בס' גבורות שמנים אות נ"ז הביא ד' הר"מ ז"ל הנ"ל וס"ל בפשיטות בדעתו דהר"מ ז"ל דס"ל דהוי כחטאת שמתו בעלי' והר"מ ז"ל לשיטתו דפסק בפ"ד מפסוהמ"ק ה"ג כר"א בר"ש דחל על הבע"מ השחוטה שם חטאת שנתכפרו בעלי' אע"ג דבשעת שחיטה עדיין לא נזרק דם התמימה וא"כ מכ"ש בחטאת שמתו בעלי' עצמה אם מתו הבעלים אחר זריקה אסור הבשר באכילה דחל על הבשר איסור חטאת שמתו בעלי' ושפיר פסק הר"מ ז"ל דאם מת הוא או מתה היא הבשר אסור באכילה כיון דשניהם בעלים הם בהקרבן והוי חטאת שמתו בעלי' דאפי' מתו לאחר זריקה והקטרת אימרין אסור הבשר לכהנים ואם אמנם כי גם שם הכ"מ והלח"מ רוצים להגי' בדעת הר"מ ז"ל דפוסק כרבנן וגם הכא הפ"מ רוצה להגי'. אך הרי עינינו הרואות שד' הר"מ ז"ל כאן ושם מתפרשין בלא הגהה ובחדא שיטתא קיימו את"ד היקרים ולענ"ד תמהני מאוד על חכם כמוי"ב שיאמר כן דא"כ הדבר ק"ל דל"מ כלל שיהי' שיריים נאכלין אם המים בודקין אותה וזה לא מצאנו בשום מקום. לכן נלענ"ד ברור דלתני' לד' האלו דאפי' לר"א בר"ש דס"ל דבחטאת שנתכפרו בעלי' כיון דהחטאת השני אסור בהנאה חל איסור הנאה אפי' על הבשר לאחר שנשחט ה"ד בחטאת שנתכפרו בעלי' באחרת דשפיר אמרינן דחטאת זה אסור בהנאה מצד דהוי חטאת שנתכפרו בעלי' אבל בחטאת שמתו בעלי' דהטעם דלמיתה אזלה כיון דאין כפרה למתים ול"ש להקריב החטאת לשמם. א"כ ז"ד כשמתו קודם זריקה והקטרה אבל כשמתו הבעלים אחר זריקה והקטרת אימרין דנשלמה כל הכפרה לבעלים בעוד שהיו קיימים נראה ברור דהחטאת מותר לכהנים ול"ש לומר דחל על הבשר שם חטאת שמתו בעלי' כיון דהבעלים היו חיים בשעת הכפרה ה"ה כחטאת מעלי' ואינו דומה כלל לחטאת שנתכפרו בעלי' דשפיר אמרינן דאימתי דנתכפרו בעלים באחרת אם אתני' עוד לחטאת זה חל ע"ז שם חטאת שנתכפרו בעלי' ולכן במנחת סוטה אע"ג דהיא בכלל חטאת ואם מתו הבעלים הוי בכלל חטאת שמתו בעלי' מ"מ אם מתו אחר הקטרת הקומץ דנשלם כל העבודה של הקרבן השיריים מותרין באכילה. הכלל שזה ברור בעיני שאפי' אם נימא דהר"מ ס"ל גם במת הוא או במתה היא לאחר השקאה והקטרת הקומץ אין השיריים נאכלין ה"ד שלא מחמת ההשקאה אבל במתה מחמת השקאה פשיטא דהשיריים נאכלין ואין בזה ענין כלל לחטאת שמת בעלי' ודוק היטב בכ"ז):

(י"ג) ואחר אחרון אני בא במה שהעיר כ"ת לדעת המרי"ק דס"ל דאומר מותר אסורה לבעלה והמים בודקין אותה משום דמעלה בו מעל א"כ מה מייתי הגמ' ראי' בסוטה ד' י"ד מהא דנותן על ידה כדי ליגעה דאם כך חסה התורה על עוברי רצונו ק"ו לעו"ר וקשה דילמא משום כך חסין עלי' משום חזקת צדקת ואמרינן דזינה באומר מותר משא"כ אם ידענן שמזידה באמת לא חס רחמנא עלה. ולענ"ד לק"מ דהנה באמת יש לעי' אמאי באומרת מותר המים בודקין אותה ומה בכך דמעלה מעל בבעלה מ"מ כיון דהיתה סבורה דמותרת לזנות אמאי ח"מ:

אך ביאור הענין נראה דהנה מבואר בר"מ ז"ל בה' מלכים דב"נ נהרג באומר מותר משום שהי' לו ללמוד ולא למד והטעם כ"כ במק"א כיון דז' מצות ב"נ המה עצות שכליות שהשכל מחייב אותם ואסורים מכח סברא ולכן חייב גם באומר מותר כיון דהי' לו להתבונן בעצמו שדברים אלו אינם בישראל אינו נהרג על איסור מסברא ולכן בישראל אינו נהרג אלא בהתראה שיתיר עצמו למיתה. אמנם בסוטה הכא דהי' קינוי דבעל שמרדה בבעלה אע"ג דאומרת מותר ואינה נהרגת בב"ד מ"מ צותה התוה"ק להשקות אותה ואם אין לה שום זכות המים בודקין אותה וה"ה איסור מכח סברא שאומר מותר מזיד גמור אמנם מפני שהי' בלא התראה ולא התירה עצמה למיתה חס רחמנא עלה שתודה ולא תמות והרי בידה שלא למות אם תאמר איני שותה וכיון שרוצה לשתות דוקא ואינה משגחת על האיום הרי מפקירה את עצמה למיתה מרצונה. ומעתה שפיר ילפינן ק"ו מזה לעושי רצונו כיון דאפי' באומרת מותר הוי בכלל מזידה באיסור זה דהוא איסור מכח סברא והשכל מחייב עליו וב"נ נהרג עליו ואעפ"כ חסה רחמנא לאיים עלי' שתודה שלא תמות ועי' בסוטה (ד' ז' ע"א) במשנה ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות וברש"י ז"ל וביותר ביאור במאירי שמאיימין עלי' בחומר הענין שמכניסה עצמה לידי סכנה בזה ששותית הרי שכ"כ התורה חסה על עוברי רצונו וז"פ וברור:

ומה שהעיר עוד כ"ת לד' המהרי"ק ז"ל מירושלמי דסוטה (פ"ב ה"ו) דאיתא שם דלכן בהיא סימא אינה שותית משום דאתי' כר"י דסומא פטור מן המצות ותמה כ"ת דלד' המרי"ק ז"ל דאפי' באומרת מותר אסורה לבעלה משום דמעלה מעל בבעלה א"כ הסברא נותנת דאפי' היא סומא ופטורה מן המצות מ"מ שייכה בגדר השקאה כיון דעכ"פ מעלה מעל בבעלה. אלא שיש קצת ראי' לד' מהרי"ק ז"ל ממה שצריך אשה למעט קטנה דאינה שותית כמבואר בר"מ ז"ל (פ"ב מסוטה ה"ב). אך לפ"ז תתחזק הקושי' על הירושלמי בהיא כיון דליכא מיעוטא דאינה שותית א"כ מה בכך דפטורה מן המצות הא לא עדיפא מקטנה את"ד כת"ה:

ולענ"ד ז"א דהנה באמת בסוטה וקטנה מלבד דאינן בני מצות ואיסורין מלבד זה אף באותן מצות ששייכין גם בקטנותן מ"מ אינם בני עונשין בעודם בקטנותם דמתרויהו נתמעט מאסורין ומעונשין ואפי' לענין קרבן דשפחה חרופה שדעת הר"מ ז"ל דקטן בן ט' חייב בקרבן כמבואר בדבריו (פ"ג מה' איסורי ביאה ה' טו"ב) מ"מ כתב (בפ"ט משגגות) שאינו מביא הקרבן קודם שיגדל ויהי' בר דעת ומכ"ש עונשין בודאי ל"ש בקטן קודם שיגדל (ועי' היטב בר"מ ז"ל פי"א מנדרים ה"ד ובכ"מ שם וכונתו כדברינו דאפי' למ"ד דלוקה אינו לוקה אלא כשיגדל ונסתלקה שם תמיהת המל"מ וכ"כ בזה במק"א ואכ"מ) וכן בסומא מבואר בב"ק (ד' פ"ז) דכמו שר"י פוטרו מכל מצות האמורות בתורה ה"ה דפטור מכל עונשין האמורין בתורה דל"ש בי' שום עונש כלל. וא"כ ד' הירושלמי ברורין דאף לד' כ"ת דצריך קרא למעט קטנה דאינה שותה אין הכונה בעודה בקטנותה דזה לא ס"ד כיון דאינה בת עונשין א"כ ל"ש בעונש דהשקאת סוטה ג"כ, אך נוכל לומר שבא למעט אם קינא ונסתרה בקטנותה לא אמרינן שתמתין עד שתגדל ויבדקו אותה המים אלא שתצא מיד. וכיון שכן בסומא שפיר צדקו ד' הירושלמי היכי דהיא סימא ל"ש בה השקאה כיון דהוא מדיני עונשין הרי לא שייכה בהם:

ובאמת נראה דעונש דהשקאה הוא בגדר עונש מיתה בידי אדם דהתוה"ק אמרה דאם נשקה אותה במים המאררים תמות והמים יש לו הסגולה א"כ הכהן המשקה אותה הוא הממית ואין זה בגדר מיתה ביד"ש ולכן כל שהוא גדולה מי"ג שנה שוב המים בודקין אותה ואינה ככל מיתה ביד"ש שאין מענישין בב"ד של מעלה בפחות מבת כ' וחמירו משאר דיני נפשות כיון דממיתין אותה בלא עדים ובלא התראה ולכן צריך ב"ד של ע"א ועי' בישועות ישראל למורי הגאון ז"ל ס' ל' אות ב' שכ' דמה"ט ל"מ עדות מיוחדת בסוטה להשקותה כיון דהשקאה הוי כד"נ אע"ג דנאסרה על בעלה בעדות מיוחדת. ונראה מדבריו ז"ל דה"ה הגדה כאחת בעי כמו בד"נ ועי' במאירי ריש סוטה שכתב דדעת הירושלמי דאע"ג דל"מ עדות מיוחד להשקותה מ"מ הגדה כאחת ל"צ ונראה שטעמו של המאירי ז"ל כיון דסוף כל סוף אין המיתה בידים ממש ואינו ברור שתמות דהרבה פעמים זכות תולה לה הוי כמו ענין דהכנסה לכיפה דרוצח דמהני עדות מיוחדת ול"צ הגדה כאחת. יהי' איך שיהי' ברור הדבר דהוי עונש נפשות ולר"י דסומא אינו בכלל עונשין ה"ה דאינו בכלל השקאת סוטה ולק"מ על המרי"ק מירושלמי הנ"ל:

ובעיקר ד' מהרי"ק כתבנו בחי' ליבמות (דף צ"ה ע"א) בגמ' וזה הדין לשוגג, למזיד מנין וכו'. הנה מד' הגמרא מבואר דא"ל הקרא דאותה ה"א דבמזיד אוסר את אשתו בשכיבת אחותה. א"כ קשה לפמש"כ המרי"ק בת' דאשה שזינתה באומר מותר אסורה לבעל מצד דמתכוונת למעול מעל בבעלה א"כ אכתי קשה דילמא במזיד אסורה מצד ק"ו וקרא דאותה מלמדינו באומר מותר דאיירי בי' בפרשת סוטה דבכה"ג אשתו אסורה אמנם אינה נאסרת בשכיבת אחותה אבל במזיד גמור אה"נ דאסורה:

ולכאורה י"ל דז"א כיון דכ"ז דצריך קרא דאותה למעט שכיבת אחותה הוא מכח ק"ו כמפורש בסוגיא ועי' בתוס' וזה ל"ש באומר מותר דאסורה מצד מתכוונת למעול מעל בבעלה וזה שייך באשה דאסורה לכל העולם ע"י האישות וזה הוא ענין של האישות דאוסרה אכ"ע כהקדש וא"כ שפיר הוי הזנות בגדר מעילה. משא"כ האיש דמותר לישא כמה נשים אין שייך בזה איסור דלמעול מעל וא"כ שוב הוי כשוגג גמור ובלא קרא ידעינן דבכה"ג אין שכיבת אחותה אוסרתה על בעלה:

אך לפ"ז יקשה לכאורה על כל הק"ו מאשת איש הא י"ל דבאשת איש טעמא אחרינא איכא כיון דמעלה מעל בבעלה לכן אסורה לבעלה וזה הוא האיסור שבמזיד ג"כ וא"כ ל"ש לאסור מטעם זה את אשתו בשכיבת אחותה ואם נימא כדעת איזה חכמים שאם זינתה מרצון הבועל גם המרי"ק מודה דמותרת כיון דהי' מרצון הבעל אין זה בגדר מעילה בבעל אמנם במזיד הרי תמיד אסורה א"כ ע"כ דאיסור זה שאסורה לבעלה במזידה אינו מכח מעילה אלא ע"כ גזה"כ הוא דזנות במזיד אוסרתה על בעלה א"כ שפיר איתא לק"ו. אמנם לפמ"ש במק"א שאין נראה כן מסתימת לשון המרי"ק ז"ל ובכל גווני אסורה לבעלה (ועי' לעיל אות ב' מ"ש בזה) הדרא ק"ל:

ולא אכחד כי לכאורה עלה בדעתי להעיר בדבר חדש דאף לפ"ד המרי"ק דאשה נאסרה לבעלה באומר מותר היינו רק בנשואה כמו שמפורש בתוה"ק אשה כי תשטה תחת אישה ומעלה בו מעל דאם היא תחת אישה וכבר נשואה לו אז הוי הזנות בגדר מעילה אבל בארוסה איסור זנות הוא רק מגזה"כ והיכא דזינתה באומר מותר לא נאסרה ולפ"ז בסוגיא דהוחלפו דמיירי דבשעת כניסתן לחופה הוחלפו א"כ לא נאסרו באומר מותר כלל כיון דלא היתה חופה ועדיין ארוסות המה אינו נאסרין באומר מותר. ואולי י"ל בזה דעת הר"מ ז"ל ג"כ שפסק דקטנה שזינתה נאסרת על בעלה דהיינו ג"כ רק בנשואה כיון דחזינן דגם באומר מותר נאסרת ה"ה קטנה נאסרת על בעלה דאע"ג דא"ב דעת מ"מ לא עדיף מאומר מותר. משא"כ בארוסה מודה הר"מ ז"ל דקטנה אינה נאסרת על בעלה ול"ק מה שמקשין על הר"מ ז"ל מסוגיא דהוחלפו דמבואר בגמ' דבקטנות מותרות לבעליהן משום דהי' הזנות קודם החופה א"כ אין האיסור אלא במזיד גמור ולא באומר מותר וזה ל"ש בקטנה. ובזה א"ש הגמרא כאן דהק"ו הוא דנאסרה על בעלה וצריך קרא דאותה ויש לפקפק בזה כמובן ורשמתי להערה בעלמא:

ודרך דרוש אמרתי לפרש ד' הגמ' ריש סוטה כי פתח ר"ל בפרשת סוטה אמר אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו דהכונה דהנה האחרונים הקשו לדעת הר"מ ז"ל דבא ביאה אסורה הוי בגדר אינו מנוקה מעון א"כ כיון דאין מזווגין אלא לפי מעשיו א"כ ע"כ גם הוא עבר על ביאה אסורה וא"כ אינו מנוקה מעון. אך לד' המרי"ק ז"ל דאומר מותר ג"כ המים בודקין אותה משום דמעלה בו מעל א"כ י"ל דבאמת גם הוא אינו מנוקה מחטא בשוגג אבל מנוקה מעון הוא דעון היינו מזיד וכבר נסתפקו האחרונים בזה דבשוגג הוי מנוקה מעון לד' הר"מ ז"ל וא"ש הכונה כי פתח ר"ל בסוטה דכתיב אשה וגו' ומעלה בו מעל דנשמע מזה דאפי' באומרת מותר המים בודקין את אשתו ושפיר אמר אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו:

אך יש לסתור זה עפמ"ש לעיל דבזנות דא"א דהוא איסור מסברא כיון דב"נ נהרג באומר מותר ה"ה בישראל אע"ג דגזה"כ דאינו נהרג ע"ז עד שידע האיסור תורה אינו בכלל מנוקה מעון וא"כ הדרא ק"ל. אך י"ל דלכן דוקא כי פתח ר"ל בסוטה אמר הכי דר"ל לשיטתו ביומא (דף פ"ו) דבתשובה מאהבה זדונות נעשין כזכיות וא"כ נראה דבתשובה מאהבה הוי בגדר מנוקה מעון וא"כ משכח"ל דחטא ועשה תשובה מאהבה אמנם בדידה ל"מ תשובה להתירה לבעלה והארכנו בזה בהרבה ענינים ואכ"מ כי כבר הארכנו יותר מדאי לכן פה תהי' שביתת קולמסי והי' זה שלום וברכה כאו"נ היקרה: