בספרי מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וגו' לעשות יין מצוה כיין רשות שהרי בדין הואיל ואונן אסור בשתיית יין ונזיר אסור בשתיית יין אם למדתי לאונן שלא עשה בו יין מצוה כיין רשות אף נזיר לא נעשה בו יין מצוה כיין רשות וכו' עי' במפרשי הספרי שנדחקו על הפי' יין מצוה גבי אונן ובספרי דבי רב להגאון מוהר"ד פארדי ז"ל הביא בשם הראב"ד ז"ל דהפי' יין של שבת דקתני דבשבת אוכל בשר ושותה יין עיי"ש:

ולענ"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר שהפירוש על קידושא ואבדלתא שבזה מותר לאונן לשתות יין והנה בקה"י בודאי אונן חייב אך זה אינו מספיק דהטעם הוא כיון דבשבת ליכא אנינות א"כ ל"ש לעשות מזה דמיון לנזיר ועיין בספרי דבי רב שם שנדחק לומר דהספרי סובר דהטעם דמותר לו שתיית יין בשבת הוא משום דהואיל דהותר לקה"י ה"ה דהותר לכל השבת עיי"ש ואין לזה טעם כלל. אמנם לענ"ד נראה דקאי על הבדלה וס"ל דאונן מחויב להבדיל ומותר להבדיל על היין ואע"ג דאונן פטור מן המצות ומה"ט פשיטא לי' להרא"ש ז"ל דאונן פטור מהבדלה ג"כ ועיי"ש שנסתפק אם יכול להבדיל אח"כ. אמנם לענ"ד ד' הרא"ש ז"ל צ"ע די"ל דכמו דקיי"ל בנשים דחייבין בקה"י משום דדרשינן כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וזה כולל גם הבדלה לדעת הרבה פוסקים דהוא בכלל זכור דקרא לזכור בכניסתו וביציאתו וכמו שכ' הר"מ ז"ל בסה"מ א"כ ה"ה אונן נהי דפטור מכל מצות שבתורה אמנם בקה"י והבדלה חייב מה"ט דאתני' בשמירה אתני' בזכירה דכמו דאהני הך דרשא לחייב נשים אע"ג דפטורין ממצ"ע שהז"ג ה"ה דמהני לחייב אונן ואמרינן כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וממילא גם הבדלה בכלל:

ולפ"ז הי' מקום לחלק בין אם מת לו מת בשבת דאז שפיר שייך הסברא כיון דאינו פטור אלא מעשה אבל בל"ת חייב א"כ מוזהר הוא בשמור וממילא חייב בזכור ג"כ והוא כולל חיוב הבדלה על היין. אמנם אם מת לו מת במוצ"ש ל"ש לחייב אותו בהבדלה מה"ט ושוב באמת י"ל דגם אחר הקבורה פטור מצד דכבר נדחה ובאמת נראה לדון מה"ט בכל מקום בעוסק במצוה דפטור מהמצוה דברור הדבר דאינו פטור אלא מעשה אבל לא בל"ת שבקו"ע היכא דעשה תליא בהל"ת אמרינן כל שישנו ולכן לא מצאנו לעוסק במצוה שיפטור ממצה בליל ראשונה של פסח והטעם כנ"ל כיון דכל שישנו בל"ת חמץ ישנו בקום אכול מצה וכיון דבזה ל"ש לומר דאינו בבל תאכל חמץ כיון דהוא ל"ת בקו"ע ופשיטא דאסור באכילת חמץ (ונראה פשוט דמה"ט איתא בלאו דבל יראה כיון דאיתקש זל"ז ולזאת אפי' א"נ דעוסק במצוה פטור מל"ת בשוא"ת מ"מ מלאו דב"י אינו פטור כיון דמצווה על לאו דאכילת חמץ וצדקו השגת החומת ירושלים על הפמ"ג ז"ל במ"ש דאונן פטור מלאו דבל יראה מלבד מה שיש להעיר לפ"ד המהרש"ל דאינו פטור כלל ממצוה עוברת וכיון דמצווה בלאו דבל יראה ה"ה דמצווה בעשה דתשביתו כיון דבאה לנתק הלאו וכיון דמחויב בלאו חייב בעשה וברור הדבר דעוסק במצוה אינו פטור ממצוה דוהשיב את הגזילה והוא מה"ט דעשה שבאה לנתק את הלאו כיון דמצווה על הלאו מצווה על העשה ג"כ אפי' א"נ דקונה את הגזילה לגמרי רק דיש עליו חיוב מצוה דוהשיב ובמק"א הארכנו בזה ואכ"מ) וממילא מחויב באכילת מצה ג"כ דכל שישנו בל"ת חמץ ישנו בקום אכול מצה:

ונראה שזה כוונת רבינו המבי"ט ז"ל בקרית ספר (פ"ו מהל' חמץ ומצה) שכ' בזה"ל אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם יצה יד"ח שהרי אכל אבל הי' נכפא ואכל וחזר ונתרפא חייב לאכול שאותה אכילה היתה בזמן שהי' פטור מכל המצות דאונס רחמנא פטרי' כדכתיב ולנערה ל"ת דבר עכ"ל:

ולכאורה הדברים מרפסין איגרא במה שהוסיף דאונס פטור מכל המצות. אמנם לדברינו נראה דכוונתו לת' קושית הטו"א על הר"מ ז"ל שפסק דקטן שהגדיל בין שני פסחים אם עשאו עליו בראשון פטור משני מהא דכפאו ואכל מצה דמבואר בסוגיא דכפאו שד כיון שבשעת האכילה הי' שוטה אינו נפטר מחיובו ולכשיתפקח באותה לילה חייב לאכול מצה מחדש ולכן כתב המבי"ט ז"ל להזהיר את זה דלכן במצה אינו יוצא במה שאוכל בעת שטותו כיון דאז הי' פטור מכל המצות ולא הי' בל"ת חמץ א"כ ממילא אינו באכול מצה א"כ המצוה אינה מצוה כלל בעת שטותו וכמו שאין יוצאין במצה שאינה מחמשת המינים מה"ט כיון דאינו בא לידי חימוץ א"י בו ידי מצה ה"ה מי שאינו בגדר דל"ת חמץ אין אכילת מצה מצוה כלל ולכן אינו פוטרו לכשיתפקח משא"כ קטן שהגדיל בין שני פסחים אע"ג דפטור מראשון מ"מ כיון שהוא רק מחמת קטנותו שפיר אם עשאו עליו בראשון פטור משני. ובזה יש ליישב מה שיש לדקדק בסוכה (דמ"ב) דאיתא התם ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלולב להתעטף חייב בציצית לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין כו' יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח וקשה דנקט זמן חינוך דפסח דל"ש אלא בזה"ב ולמה לא נקט חינוך במצות מצה דשייך גם בזה"ז (ודוח"ל דמצה פשיטא משום דא"צ כוונה זה דוחק). ולהנ"ל א"ש דדוקא במצות שאין הקטן נפטר בהם אלא מחמת קטנותו בזה שייך חינוך אבל במצות אכילת מצה כיון דתלי' בלאו דחמץ ובל"ת ל"ש חינוך א"כ אינו בגדר הל"ת כלל ממילא ל"ש בו חינוך גם במצ"ע דמצה דאינו בגדר מצוה כלל אצל קטן כיון דל"ש כלל בהלאו דחמץ:

איברא דלכאורה ממקומו מוכרע להיפוך דהרי מבואר דקטן היודע להתעטף חייב בציצית והנה בריש ערכין הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים ומקשינן פשיטא ותי' כהנים אצטריך לי' הואיל דכתיב ל"ת שעטנז גדילים תעשה לך וכו' קמ"ל נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן בעודה מי אשתרי עיי"ש וא"כ קטנים דאינם בל"ת שעטנז כלל אמאי חייבין בחינוך דציצית:

ולכאורה עלה בדעתי דרך פלפול דאדרבה מסוגיא זו ראי' לדברינו בשנקדים לת' קושית התוס' שהקשו דאמאי לא קתני אביו לוקח לו טלית ומה שתי' דמסתמא אית לי' טלית צ"ע דדילמא יש לו טלית משי בא"ח בציצית לכן נראה דהנה במצות ציצית יש שני ענינים אחד דאסור ללבוש בגד בן ד' כנפות בלא ציצית ב' דחייב לקנות לו טלית בן ד' כנפות לקיים מצות ציצית. ומעתה י"ל דהא דאמרינן בגמ' דציצית תלי' בכלאים דמי שאינו מוזהר בל"ת שעטנז אינו מוזהר בציצית היינו דאינו מוזהר לקנות לו טלית להתחייב בציצית אבל זה שאסור לו ללבוש בגד ד' כנפות בלא ציצית זה לא תלי' כלל באיסור כלאים ומעתה א"ש דבדקדוק נקט הגמ' קטן היודע להתעטף חייב בציצית והיינו רק כשיש לו בגד ד' כנפות אסור ללבשו בלא ציצית אבל אם אין לו טלית אין אביו חייב לקנות לו טלית כיון דזה תלי' בכלאים וכיון דקטן אינו בגדר דכלאים אינו במצות ציצית וא"כ נסתעי' דברינו:

איברא דזה רק לפלפולא אבל לקושטא דמלתא ז"א דמלבד דקושית התוס' בלא"ה יש ליישב די"ל דדוקא תפילין דהם מצוה מוכרחת חייב אביו לקנות לו ולחנכו משא"כ ציצית אם אין לו טלית אין אביו מחויב לחנכו לקנות לו טלית כיון דאינה מצוה מכרחת ל"ש בי' חינוך. ואפי' א"נ דלא ניחא לי' לתוס' סברא זו דהרי מבואר בנזיר (דף כ"ח) דר"ל ס"ל דהא דאב מדיר את בנו קטן בנזיר הוא ג"כ מצד חינוך ושרינן בזה חולין בעזרה ולכהנים לאכול מליקה אע"ג דאסור מדרבנן הרי מבואר דאפי' במצוה שאינה מוכרחת שייך חינוך ויש להכריח כן גם לר"א דס"ל דמי שאל"ק פטור מראי' א"כ נראה הא דמבואר בריש חגיגה דמחנכין לקטן בראי' אע"ג דסתם קטן אל"ק ובאין לו קרקע כיון דאינו שייך במצוה אף בגדלותו ל"ש חינוך ע"כ דהחיוב על האב להקנות לו קרקע כדי שיתחייב בראי' הרי מבואר דמצות חינוך שייך אף במצוה דלא רמי' עלי' וכן צ"ל לדעת התוס' דפסח דמי לראי' הא דקתני הכא דיכול לאכול כזית שוחטין עליו את הפסח היינו דחייב האב להקנות לו קרקע כדי שיתחייב בפסח. מ"מ י"ל דלכן לא קתני אביו לוקח לו טלית דדוקא תפילין דמצותן כל היום אין אביו יכול לחנך את בנו בתפילין כיון דמצוה שהוא ילך בתפילין כל היום אבל בטלית הא אביו יכול לחנך את בנו בטליתו אחר שיקיים הוא מצות ציצית ולכן אם אין לקטן טלית אין אביו צריך לקנות לו טלית דיכול להלביש אותו טלית שלו לחנכו במצות ציצית:

איברא דיפה העיר בזה כבוד בני החריף מוהר"י נתן שיחי' דד' התוס' צודקין מאד כיון דקיי"ל דטלית שאולה פטורה מן הציצית א"כ כשרוצה לחנך את הקטן במצות ציצית הרי צריך להקנות לו את הטלית וכיון דקיי"ל דקטן מקני קני אקנויי לא מקני הרי אם רוצה אביו לחנכו במצות ציצית מוכרח לקנות לו טלית בפני עצמו דאם יקנה לו טליתו הרי א"א יהי' לו לצאת בו הוא אח"כ. הן אמת שבילדותי אמרתי לת' קושית העולם דאיך יוצאין בלולב של אשתקד שיצאו בו הקטנים ביום ראשון של יו"ט. ואמרתי עפמ"ש הג' בעל אבן העוזר ז"ל בריש פסחים לחקור דקטן יכול להפקיר. א"כ לכאורה קשה דינא דר"ז דלא לקני אינש לולבא ביו"ט מצד דקטן לא יוכל להקנות וקשה הא יכול להפקיר והוא יזכה מהפקר. אך י"ל הא לכאור' קשה אפי' יכול להקנות בחזרה הא א"ק קנין ביו"ט והאיסור על הקונה. אך י"ל כיון דקיי"ל דבדעת אחרת מקנה א"צ כונה לקנות ועל קנין בלא כונה לא גזרו במקום מצוה ומעתה אין עצה בהפקר כיון דיהיה צריך כונה לקנות וא"ק קנין ביו"ט. ומעתה ז"ד ביו"ט עצמו כ"ז שלא יצא בו אבל אח"כ יכול להפקיר והוא יחזור ויזכה בו וכבר נדפס דבר זה בשמי. ומעתה ה"ה הכא יכול להקנות להקטן את טליתו ויקיים מצות ציצית ואח"כ יפקירו ויחזור ויזכה בו הוא אך לקושטא דמלתא ז"א דהרי מבואר בב"מ (דף כ"ב) גבי הני תמרי דזיקי דהפקר קטן לא מהני כלום וא"כ שפיר הקשו התוס' דהו"ל למתני דאביו לוקח לו טלית:

אמנם מלבד זאת מפשטא דסוגיא דערכין נראה מבואר דמי שאינו בלאו דל"ת שעטנז אינו בגדר מצות ציצית כלל ולדעת הר"ש מדרויש ז"ל דס"ל דבאמת אין איסור כלל ללכת בבגד בלא ציצית רק דמצוה להטיל בו ציצית מוכרח כנ"ל. אך לפ"ז הדרא ק"ל אמאי חייב לחנך את הקטן בציצית כיון דליתי' בלאו דשעטנז:

אמנם י"ל עפמ"ש במק"א לת' קושית האחרונים על שיטת הרשב"א ז"ל דס"ל דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן בידים מהא דמבואר בביצה (דף י"ד ע"ב) דמקשינן בגמ' כלאים למאי חזי וכ"ת חזי להציע תחתיו וכו' אבל אמרו חכמים והקשו האחרונים לדעת הרשב"א ז"ל הא חזי להציע לקטנים. וכתבנו לת' לפ"מ דמבואר בר"מ ז"ל דמלביש לחבירו כלאים אם הלובש שוגג המלביש לוקה וכן בטומאת כהנים פסק דהמטמא את הכהן אם הכהן שוגג המטמא לוקה אמנם במטמא את הנזיר פסק דאפי' אם הנזיר שוגג אין המטמא לוקה משום שנאמר וטימא ראש נזרו מדעתו ולכאורה הדברים מרפסין איגרא דמה הבדל בין נזיר לטומאת כהנים ואמאי לא ילפינן ט"כ מנזיר וכבר נתקשה בזה הלח"מ. גם תיבת מדעתו שהוסיף הר"מ ז"ל בנזיר אין לו ביאור לכאורה כיון דאנחנו על המטמא דיינינן אם המטמא לוקה א"כ מה בכך דלא הי' מדעת הנטמא. וכתבנו להכריח שדעת הר"מ ז"ל דבכלאים וטומאת כהנים האיסור בשוגג כמו במזיד וא"צ דעת כלל שהוא לבוש כלאים ונהי דבשוגג לא לקי ה"ט משום דקיי"ל להלכה דאין מלקות בלא התראה אבל עצם העבירה א"צ דעת כלל ולכן כיון דמבואר בספרי הובא ברש"י ז"ל פ' מטות דהמכשיל את חבירו שוגג הוא נכנס לגמרי תחתיו ולזאת בכלאים ובטומאת כהנים האיסור על המכשיל איסור גמור וכיון דהתרו בו לוקה הוא משא"כ בנזיר כיון דגלי קרא דאין איסור על הנזיר כשנטמא כ"א מדעתו א"כ המכשילו בשוגג אינו מכשיל אותו אלא באיסור שוגג ולכן ליכא. עליו עונש מלקות דאין המכשיל חמור מהנכשל (ועי' לקמן בפ' מטות בתשובה שהארכנו בבירור הד' ואכמ"ל יותר):

ומעתה כיון דבכלאים האיסור א"צ דעת כלל ולכן אפי' בקטנים שייך איסור כלאים ונכללין בהאיסור ולזאת גם בכלאים דרבנן אסור לקטנים. ומעתה א"ש הא דחייב לחנך את הקטן בציצית דל"ש לומר כל שאינו בל"ת שעטנז ליתא בגדילים דקטן נכלל באיסור שעטנז דשאני מכל איסורין שבתורה כיון דשוגג הוי כמזיד ועי' לקמן תראה כל מה שיש לפקפק בזה לא נכחד ממני בעזה"י וישבתי הד' על נכון ואכמ"ל יותר:

עתה בעת סדרי הדברים לדפוס בא לידי ספר העתים הנדפס מחדש מכת"י לרבינו הגדול מוהר"י אלברגלוני ז"ל וראיתי בה' שבת שכ' להדיא דאונן מחויב בהבדלה ופירש כן ד' הספרי דקאי על קדושא ואבדלתא ועיי"ש בהגהות שתמה עליו ולפמ"ש יש מקום גדול לדבריו ותלי"ת כי כוונתי לאחד מיוחד מרבותינו הקדמונים זיע"א: