Keli Chemdah on Torah, Nitzavim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(שם י"ג י"ד) ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר וגו' ואת אשר איננו וגו':
א) במדרש לקח טוב (פסיקתא דר' טובי') איתא בזה"ל כי את אשר ישנו פה עמנו אלו המתים, עומד היום לפני ד' אלקינו אלו החיים, ואת אשר איננו אלו הדורות העתידים לבוא עכ"ל ובביאור הרא"מ, אשר ישנו פה אלו המתים שנדרש לשון ישן כי שינה אחד מס' במיתה עכ"ל והנה חפשתי מקור לדרשה זו ולא מצאתי אותה בשום מקום ולכאו' היא פלא למה צריך כריתת ברית עם המתים שכבר מתו, ומה שנלענ"ד בזה שדבר גדול דיבר רבינו ז"ל ונקדים בזה ד' הריטב"א במס' נדה ד' ס"א ע"ב בהא דאמרינן בגמ' זאת אומרת מצות בטלות לעת"ל כתב בזה"ל יש מפרשים משום דאמרינן בכתובות מתים שעתיד הקב"ה להחיות בלבושיהן הם עומדין וקשי' לי דמתים שהחי' יחזקאל יוכיחו דאמרינן בפ' חלק אבא מהם, ואלו תפילין שהניח לי אבא מהם היו, ונ"ל לעת"ל משעה שמת קאמר ולומר שאין החי מצוה על המת כדרך שאמרו בקטנים לא תאכלם קרי בי' לא תאכילם וכו' וטעמא משום דכתיב במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי מן המצות משעת מיתתו עכ"ל ולכא' ד' הריטב"א ז"ל תמוהין מאוד דמ"ר ממתים שהחי' יחזקאל על זה שלא יפטרו ישראל ממצות לעת"ל ובפרט לפימ"ש המפרשים דענין זה דמצות בטילות לעת"ל הוא משום דיתבטל היצה"ר ולא יהי' צריכין התורה והמצות לתבלין וא"כ מה ענין זה למתים שהחי' יחזקאל או אליהו ואלישע בזמן שאיכא יצה"ר ומצות לא נתבטלו מכל ישראל מהכ"ת דיתבטל אצלם אמנם בירורן של דברים נראה דהריטב"א ז"ל סובר דזאת התורה והמצות הוא נצחיות ולא תשתנה אף קוץ אחד מהתורה והמצוה לעתיד אמנם מה שי"ל הטעם דמצות בטלות לעת"ל הוא משום כיון דבאמת השבועה לא הי' אלא על אבות ואפי' א"נ דבמ"ת הי' השבועה על כל הדורות מפאת שכל הנשמות שעתידין לבוא ואף נשמת הגרים הי' שם כמבואר בש"ס שבת קמ"ו ושבועות ל"ט מ"מ כיון שבאמת הי' טענת מודעה על קבלת התורה רק שקיימו וקבלו בימי אחשורוש ואז לא הי' כל הנשמות שיקבלו את התורה מחדש וע"כ מטעם קבלת אבות היתה שחל על הבנים לדורות עולם כמו"ש המפורשים ומעתה י"ל דלאחר שמתו ונעשה חפשים מן המצית אף כשיעזור הקב"ה ונזכה לתחה"מ מ"מ זה הוא חיות חדש ושוב ליכא חיוב המצוה על שום אחד מישראל כיון דבמיתתן הרי בטלו מהם ונפקעו מהתורה והמצוה ועתה כשחי' מחדש צריך קבלה חדשה ומכח זה י"ל דמצות בטלות לעת"ל לכן כתב הריטב"א שפיר דז"א ומתים שהחי' יחזקאל יוכיח שהי' חייבין במצות ומוכח מזה דהיחוס מהאבות לא פקע במיתת הבנים וכן מהאבות לא נפקע המצות לגמרי רק כ"ז שהם מתים אבל כשחוזרין לחיות לא פקע הקורבה והכל כמקדם כולם חייבין במצות מכח שבועתן הראשונה שחלה עליהם ועל בניהם לדורות עולם וזה ברור ואמת כד' הריטב"א ז"ל ומעתה נראה דזה כונת רבינו טובי' שדרש את אחר ישנו פה שגם את המתים מבני ישראל השביע לקבל עליהם את הברית אף כשיקומו לעת"ל בתחה"מ יהי' עליהם חיוב התורה והמצוה מכח קבלת עצמם וכמו שהשביע משה רבינו ע"ה את הדורות העתידין לבוא השביע הדורות שכבר היו שלעת"ל כשיקומו בתחה"מ יהי' מקיימין התורה והמצות [ולכאו' עלה בדעתי שי"ל דכונתו על הנשמות שעתידין לבוא עוד הפעם בגלגול אך ז"א דזה הרי נכלל בדורות העתידין לבוא דבזה נכללו הן הנשמות חדשות והן הנשמות שכבר היו בעולם הזה לכן נראה עיקר כדאמרן ודו"ק] ובאמת כבר כ' בעיקר ד"ז בס' כלי חמדה בסוף פ' בראשית ע"ד הג' רא"ד ז"ל תאומים שרוצה לומר דבתחה"מ נפסק הקורבה וכעת אני רואה שהריטב"א למד כן בדעת היש מפרשים ודו"ק היטב:
ב) ובעיקר ד"ז דקבלת אבות לבנים כתבתי זה כביר בת' לכבוד ידידי הרב משפערוב נ"י איזהו הערות ואעתיק אותם כאן, הג' בעל רביד הזהב ז"ל בפ' בשלח בקרא השבט השביע וברש"י ז"ל והוא מהמכילתא השביע אותם שישביעו לבניהם כ' בזה"ל מכאן נראה דמסייע להו להגאונים דאין חיוב לקיים נדר ושבועה של אביו וכ"כ תשובות הרא"ש כלל ה' ס"ד ונראה דקרא מסייע להו ריש פרשת מטות כל היוצא מפיו יעשה ולא מפי אביו עכ"ל והנה דבריו תמוהין דמכאן א"ר כלל כיון דמפורש ברש"י ז"ל דהשביע לאחיו וא"כ ע"כ דלא היתה עליהם חלות השבועה כלל דהרי הגלות התחיל לאחר מיתת כל השבטים וא"כ ע"כ דהשבועה היתה רק שישביעום לבניהם ובכה"ג ל"ש לומר דקבלת אבות יהי' מהני להבנים כיון דעל האבות לא הי' שייך קבלה זו כלל ובאמת המהר"ל ז"ל בגור ארי' כ' בפשיטות מדלא מצאנו אלא שישביע לבניהם אמנם בניהם לבניהם שוב לא היו צריכין להשביע ע"כ דבבניהם שוב חלה הקבלה וחל עליהם השבועה ממילא חל גם על הדורות שאחריהם והדורות הבאים הם בכלל השבועה ועיין במהר"ל ז"ל בסוד"ק שכ' בזה"ל א"נ דכאשר השביע יוסף את אחיו אין אחיו כלל ישראל שנאמר שהשבועה חלה על כלל ישראל דהרי י"א שבטים אינו כלל ישראל אבל כאשר הם השביעו את בניהם הי' הם כלל ישראל וחל השבועה על הכלל ואף דורות הבאים הם בכלל השבועה עכ"ל והנה רבינו הגדול המהר"ל ז"ל חידש לנו בזה דבר גדול דהנה באמת אע"ג דכ' הרא"ש בת' שא"א להשביע הנולדים מ"מ בנדר ושבועה שהוא משום מצוה חל גם על הבנים כמבואר בפסחים ר"פ מקום שנהגו בהא דבני ביישן דאמר להם ריו"ח כבר קבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך וא"כ הכא דהי' השבועה והקבלה לצורך מצוה להעלות העצמות יוסף ממצרים נראה דחלה גם על דורות הבאים ועיין בילקוט בשם הפסיקתא עמד לו על נילוס הנהר וכו' וי"א נטל חרס וכתב עליו שם המפורש והשליך ליאור מיד צף ועלה ארונו של יוסף ולכאו' תמי' לפי"ז דמה נסתפק דוד המלך ע"ה בסוכה נ"ג ע"ב כשרצה התהום למשטף עלמא והרי קו"ח מזה שעשה משה כן מפני ארונו של יוסף אע"ג דאם לא הי' עצה היו פטורין משום אונס ואפי' א"נ דמרע"ה ידע שהי' לצורך כל ישראל כמבואר במדרש הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף מ"מ אכתי שייך קו"ח וי"ל דעיקר ספיקו של דוד המלך ע"ה הי' משום דמעשיו גרמו לו והוי עשה ע"י פשיעה ונסתפק אם בכה"ג שרי להציל ע"י מחיקת השם וע"ז השיב לו אחיתופל הראי' מסוטה אע"ג דבא ג"כ ע"י מעשי' שעשתה שלא כדת שהסתירה עצמה לאחר קינוי בעלה מ"מ אמרה תורה שימחק השם לעשות שלום בין איש לאשתו ויש עוד להאריך בזה ואכ"מ, יהי' איך שיהי' נראה דהשבועה הי' לצורך מצוה וא"כ חלה ממילא על הבנים אך יפה כ' הג' בעל חו"י ז"ל בת' סי' קכ"ו דנהי דהשבועה חלה על הבנים היינו משום קרא דאל תטוש תורת אמך וזה רק אחר קבלת התורה שנצטווינו כלנו בכל המצות וגם בלאו דלא תטוש אבל קודם קבלת התורה ל"ש זה אמנם בזה שחלה קבלת התורה על דורות הבאים ג"כ ועיי"ש בחו"י ז"ל שכ' הטעם משום שכל הנשמות היו שם אבל לא משום קבלת הרבים אך זה נגד דברי הרמב"ן ז"ל בסוף ת' המיוחסת שכ' בזה"ל ונראה שאף בנדרים כן בכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגילה וכן בצומות עכ"ל וכבר הרגיש החו"י בעצמו ז"ל דליכא למימר דכ"ז שהיתה הקבלת התורה חל גם על כל הדורות היינו מצד שהיו שם כל נשמות ישראל דהרי אמרינן מכאן מודעה רבה לאורייתא ועיקר קיום התוה"ק מכח קבלת התורה בימי אחשורוש ושם שוב לא היו נשמות כל ישראל ונראה דמשום זה הוכיח המהר"ל ז"ל דעיקר תליא בקבלת כלל ישראל וזה הי' ענין קבלת התורה שחל עלינו עד עולם משום שקבלו עליהם כלל ישראל וכן אף למ"ד מודעה רבה לאורייתא אף על תורה שבכתב מ"מ מהני הקבלה בימי אחשורוש לדורות עולם כיון דהי' ג"כ על כלל ישראל ורובן של ישראל היו אז בגולה תחת ממשלת פרס [ובאמת לדעת המדרש תנחומא דהמודעה הי' רק על תורה שבע"פ אבל תורה שבכתב קבלו ברצון שפיר יש מקום לד' החו"י דגם קבלת הכלל ישראל ל"מ לבניהם וקבלת ה"ס שאני כיון דהיו שם כל נשמות ישראל ולכן באמת באיסור דרבנן ל"ה מושבע ועומד אע"ג דקבלוהו ברצון בימי אחשורוש רק דמחויבין לקיים משום אל תטוש כנ"ל ועיין בספרי כל"ח פ' מטות אות א' מ"ש בזה אמנם דברי הרמב"ן והמהר"ל ז"ל מוכרחין לפי גמ' דילן ודו"ק היטב] ולכן ה"ה בהשבועה שהשביעו השבטים לבניהם כיון דהיו אז כלל ישראל חלה השבועה גם על דורות הבאים אע"ג דהיו קודם קבלת התורה אמנם מה דיש לעיין בד' המהר"ל ז"ל די"ל בהא דאמרינן דשבועת האבות חל על הבנים ג"כ היינו אם משכח"ל השבועה לאבות ולבנים משא"כ הכא דממ"נ אם האבות יצאו ממצרים וחלה עליהם השבועה שיקחו אתם את יוסף ושוב לא יהי' מה לחול על הבנים ואם האבות לא יצאו ממצרים א"כ לא יהי' עליהם חלות השבועה כלל רק על הבנים ובכה"ג י"ל דל"ש לומר דשבועת האבות חל על הדורות הבאים אחריהם אך י"ל דהכא נראה דהשבועה הי' שיעלו את עצמותיו ממצרים ויקברו בא"י א"כ אפי' אם האבות יעלו אותו ממצרים אם ימיתו הם באמצע הדרך ולא יזכו לעלות לא"י עדיין מוטל החיוב השבועה על הבנים להעלות עצמותיו לא"י א"כ שפיר יש חלות להשבועה לאבות ולבנים ואע"ג דאם האבות לא יצאו ממצרים לא יהי' עליהם השבועה כלל אלא על הבנים מ"מ י"ל דחל גם על הדורות הבאים וראי' לזה ממצות התלויות בארץ דלפי האמת דלא זכו דור המדבר לעלות לא"י א"כ השבועה בהר סיני לקיים מצות התלויות בארץ לא היתה חלה עליהם כלל ואעפ"כ חלה על הדורות הבאים אחריהם והוי בגדר מושבע ועומד מה"ס אם כי יש לחלק דהכא שאני דנשבעו על כלליות התורה מ"מ המעיין יראה שיש מקום לדברי המהר"ל ז"ל ומה שיש לעי' עוד במקור הדבר דפשיטא לי' למהר"ל ז"ל דגם קודם קבלת התורה הי' חל השבועה מכלל ישראל מאבות לבנים א"נ דקודם מ"ת הי' להם דין ב"נ וכ"כ במקו"א דבב"נ אין הנפשות אחת א"כ א"ר מזה משעת קבלת התורה דנכנסו לברית תחת כנפי השכינה ושפיר חלה השבועה מאבות לדורות עולם משא"כ קודם מ"ת ונראה דהמהר"ל ס"ל דמאברהם אבינו ואילך הי' להם דין ישראל והי' מהני קבלתם לדורותיהם אחריהם וכ"נ דעת הר"מ ז"ל פ"ט ממלכים ה"א כמו"ש בספרי חמדת ישראל בדיני ב"נ אות ד' הארכתי בזה להראות שהג' בעל רביד הזהב ז"ל לא יצא יד"ח העיון דמלבד דאפי' א"נ דמוכח מכאן דלא חלה שבועת האבות לבנים א"ר מקודם מ"ת מלבד זה מבואר מד' המהר"ל ז"ל להיפך דגם כאן היתה השבועה חלה על הדורות שאחריהם:
ג) ועתה נבוא לברר הדבר לדינא הנה יש בזה שלשה חילוקי, גזירת הקהל, קבלה בדבר מצוה וקבלת מנהג בדבר שא"ב גדר מצוה, והנה בגזירת הקהל הדבר ברור לדינא ומוסכם מכל הפוסקים דהקהל יכול לבטל אח"כ גזירות הקודמים ול"צ התרה כלל וקבלתם בדבר שא"ב סרך מצוה וגדר מצוה אינו חל על הבנים כלל וא"צ הבנים לקיים קבלת אבותיהם אמנם קבלת האבות בדבר שהוא גדר מצוה זה הוא העובדא דבני ביישן המבואר בש"ס דילן ובירושלמי ר"פ מקום שנהגו והנה בגמ' דילן מבואר דריו"ח אמר להו כבר קבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך וגו' אמנם בירושלמי מקשה ע"ז ואין אדם נשאל על נדרו תמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו ומקשה בירושלמי כ"ש יהי' מותרות [לשאול על נדרן שהרי הם לא נדרו והא ודאי דחמור הנדר מה שנדר עצמו ממה שאסרו אחרים עליו, קרבן העדה] אמר ר"ח לא מן הדא אלא מן הדא רבי תלמידי' דר"י הוה דר"י אסר לפרש בים הגדול עכ"ל הירושלמי והנה לפי פירוש הק"ע בירוש' דס"ל דהקושי' הי' דעכ"פ מהני התרת הבנים אבל זה מודה דצריכין התרה א"כ י"ל דא"ר מגמ' דילן דלא ס"ל כירושלמי די"ל דלכן ריו"ח לא אמר להם להתיר נדרם כיון דלא שאלו על זה והם רצו להתיר להם בלא התרה והשיב להם ריו"ח דזה א"א מכח קבלת אבותיהם אבל י"ל דמודה ריו"ח דמהני התרה ועיין בפי' הר"ח ז"ל לפסחים שכ' בזה"ל ופירש בירושלמי כי לפרש בים שאלוהו ואסר להם משום דסבר דאסר לפרש בים הגדול אבל זה אפי' אם נדר ושאל ומתירין לו "ולא אסר אלא דסבר אסור לפרש בים" עכ"ל ולכאו' סודה"ק כפולין המה וצ"ב כונת דה"ק ונראה שדעתו הקדושה כיון דריו"ח ס"ל בגיטין פ"ג ע"ב דאין החכם מתיר כלום אלא בחרטה ועיקר היא החרטה וא"כ הכא כיון דבא אליו שא"א להם זאת הו"ל להתיר להם כיון דנתחרטו על הקבלה ולכן קאמר ולא אסור אלא דסבר אסור לפרש בים הגדול הא בלא"ה אע"ג שהם לא אמרו שרצונם לישאל על הנדר מ"מ הי' מתיר להם כיון דהיו מתחרטין ע"ז ולא רצו להחזיק במנהג והנה עכ"פ מבואר מד' הר"ח ז"ל דירושלמי ס"ל דמהני התרה ומדכתב ופירש בירושלמי ולא קאמר ובירושלמי פי' נראה דס"ל דאין כאן מחלוקת וכיון דסתם ירושלמי הוא ריו"ח נראה דריו"ח מפרש דבריו כן דמהני התרה רק משום דסבר אסור לפרש בים הגדול לכן אסר להם, וראיתי להגאון בעל חת"ס זצ"ל שחתר בכל עז להוכיח מש"ס דילן דל"מ התרה על נדר אבות וה"ר לזה מד' רש"י מכות ד' כ"ב ע"א דקאמר הש"ס מידי דאיתא בשאלה ל"ק ופריך והרי נזיר ומשני בנזירות שמשון ופי' רש"י ז"ל שיש מפרשים נזיר מן הבטן וקשי' לן האי נמי בשאלה איתא שאביו הי' יכול לשאול עליו ואפי' מת אביו בשאלה מיהא הוה ההיא שעתא עכ"ל ומוכח מזה דבן א"י למיתשל ע"ז שהזירו אביו ובאמת כבר העיר בזה במל"מ בפ"ב מה' נזירות הי"ג. ועי' מ"ש בזה בס' כל"ח פ' מטות אות ב' אוק"ד. אמנם לבר מן דין נראה לענ"ד דא"ר מנזירות דהנה זה בודאי דאף א"נ דהבן יכול לשאל על נדר אביו מ"מ הדבר ברור דה"ד בנדר הניתר ע"י חרטה אבל בנדר הצריך פתח דוקא דהוא רק מטעם דמשוי לנדר טעות הא בלא"ה ל"מ התרה א"כ פשיטא דל"ש דהבן ישאל על נזירות אביו כיון דהוא לא נדר ל"ש דהוא יבטל הנדר מצד דהי' טעות בנדרו ומעתה כיון דמבואר בנזיר ד' ט' בב"ש דס"ל דא"ש בהקדש ה"ה דס"ל דאין שאלה בנזירות וע"כ דגם בנזירות דינו כהקדש ואמרינן בי' אמל"ג וממילא דצריך דוקא פתח להתיר הנזירות דבלא"ה אמרינן דלא אתיא דיבור ומבטל מעשה וא"כ ל"ש דהבן ישאל על נזירות אביו כיון דחרטה ל"מ רק פתח דמשוי לנדרו טעות וזה ל"ש אלא במי שנדר אבל בנדר דמהני חרטה שפיר י"ל כיון דהבן אינו רוצה בהנדר יכול החכם להתיר לו ועיין בספרי כל"ח שם שכתבתי דאף חרטה ל"ש אלא במי שנדר וז"א בחרטה דהשתא בודאי שייך שאינו רוצה בנדר זה שהדירו אביו אמנם לעשות מנדר טעות זה בודאי א"א אלא למי שנדר ולכן בנזירות אם דינו כהקדש ול"מ שאלה אלא מצד דהוי הקדש טעות ל"ש שהבן ישאל על נזירות אביו ודו"ק] ויש להעיר בדבר חדש דלדעת הירושלמי דבן יכול להתיר על נדרי אביו אם הוא חכם שיכול להתיר נדרים יכול הוא בעצמו להתיר נדר זה שהדירו אביו ואף בנדרי עצמו יש לעיין לדעת רש"י ז"ל בנדרים דף פ"א ע"ב שס"ל דהא דאמרינן בגמ' לא יחל דברו מכאן לחכם שאינו מתיר נדרי עצמו דהוא אזהרה לחכם שלא יתיר נדרי עצמו י"ל דבדיעבד, אע"מ דל"ש בזה לומר אעל"מ כיון דהלאו כולל שלא יעבור על נדרו במעשה שלא יאכל דבר האסור עליו וכ"כ רעק"א ז"ל דבכה"ג ל"ש אעל"מ כמו במלאכת שבת אך באמת דעת רש"י ז"ל בזה צ"ע ומלשון הר"מ ז"ל פ"ג משבועות ה"ג נראה דהוא רק שלילה ולא אזהרה ונראה דתליא בהלימודים דהתרת נדרים דא"נ דכל התרת נדרים נשמע מלא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו כמו דס"ל לשמואל בחגיגה ד"י א"כ ממילא חכם לעצמו א"י להתיר וא"ז בגדר אזהרה כיון דאין להיתר חלות כלל ולכן הר"מ ז"ל לשיטתו שכ' שם כשמואל ס"ל דאינה אזהרה אלא שלילה משא"כ לאידך תנאי דילפי ממק"א היתר נדרים וסתם משנה דחגיגה שם שפיר י"ל כדעת רש"י ז"ל דהוא רק אזהרה לחכם שלא יתיר נדרי עצמו ועיין בנזיר ד' כ' ע"ב הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני א"י להפר ובתוס' שם ד"ה הריני שכ' דסד"א בגמ' דטעמא משום דאינו רשאי לגרום דבר להיות נדרו מבוטל משום שנאמר לא יחל דברו עכ"ל נראה מבואר דס"ל דהוא בגדר איסור דאין סברא לומר דבכה"ג לא יהי' מהני הפרתו לנדר אשתו ועיין בתוס' נזיר ד' כ"א ע"ב ד"ה אלא ש"מ שדחי פירוש זה כיון דרשאי להפיר לאשתו וצ"ע מה ק"ל כיון דסוף כל סוף עי"ז שמפיר לאשתו גורם הפרת נדרו ג"כ אסור מצד בל יחל ולומר דס"ל לתוס' דאין סברא לאסור גורם שיהי' בכלל בל יחל קשה בעיני כיון דהביטול לנדרו הוא בב"א ממש עם הפרת הנדר של אשתו גרע מגורם ואפי' במלאכת שבת שדרשינן מדכתיב ל"ת דגרמא שרי מ"מ היכי שהגרם הוא בב"א עם מעשיו אסור מה"ת כמו"ש הפוסקים להסביר הטעם דזורה ורוח מסיעתו ואכמ"ל בזה לכן נראה דהתוס' ס"ל דאפי' א"נ דאסור מ"מ אין סברא דלא יהי' מהני הפרה לנדר אשתו בשביל זה וכיון דבמשנה מבואר דא"י להפר א"כ נראה דלא מהני הפרה א"כ ע"כ דלאו משום איסורא דבל יחל נגעה בה וזה מוכרח בדעת התוס', יהי' איך שיהי' בין א"נ בהא דאין חכם מתיר נדרי עצמו הוא אזהרה בין א"נ דהוא שלילה מ"מ בנדרי אביו אפי' א"נ דחל וצריך התרה אם הוא חכם יכול להתיר לעצמו, אמנם לקושטא דמילתא יש לעיין בזה דהנה לכאו' צ"ע כיון דזה ברור דהבנים אינם בגדר לא יחל ובכל היוצא מפיו יעשה כמו"ש הג' רביד הזהב ז"ל אלא דיש בזה איסור מד"ק שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך שהוא אזהרה כוללת לכל המנהגים והמוסר של האבות שקבלו עליהם ועל בניהם א"כ איך שייך בזה התרה כיון דבעצם אינו נדר שהם לא קבלו עליהם כלל ובאמת מה"ט דעת המרשד"ם דהבנים א"י להתיר ולדעת הירושלמי דמהני התרה וכ"נ שהסכים לזה רבינו הגדול הר"ח ז"ל אשר כל דבריו ד"ק צריך לומר דהיכי דקבלו האבות על עצמם אזהרות וסייגים חייבין הבנים ג"כ לקבל ע"ע מצד אזהרת אל תטוש ואם אינו רוצים לקבל ע"ע עוברים משום אל תטוש אבל בעצם אינו חל עליהם קבלת האבות וכיון שמכח אל תטוש הפירוש רק דהם חייבין לקבל ע"ע שוב מהני התרה כמו דהי' מהני אצל האבות וכיון שכן גם חכם א"י להתיר לעצמו ויש עוד לעיין בזה ואכ"מ:
ג) והנה בספרי כל"ח פ' מטות חקרתי בענין שאלה בתרומה והקדש אם הוא רק למי שהפריש או שהקדיש או תני' בבעלים של התרומה והקדש עיי"ש מה שהארכנו בזה וכעת נ"ל להעיר מד' התוס' ב"ק ד' ע"ו שהקשו דבש"ח יהי' מהני פדיון דא"ל מום גדול משחיטה והוי ש"ר וכבר תמהתי ע"ז דאיך מהני פדיון להתיר האיסור דל"ת כל תועבה דש"ח ופיגול דאית בי' לכ"ע איסור דל"ת כ"ת ומש"כ בספרי לת' כיון דנפדה וה"ה יוצא לחולין גם תועבה ליכא זה קשה לומר כיון דאע"ג דנפדה ה"ה פסולי המוקדשין דאסורין בגיזה ועבודה והרי יש עליהם עדיין קדושה וא"כ קשה לומר דלא יהי' בגדר איסור דל"ת כ"ת וד' התוס' תמוהין מאוד לכאו' לכן נראה דכונת התוס' דהנה באמת לכאו' י"ל דהוי שחיטה ראוי' מצד הואיל אב"מ דהרי זה הדבר הנאמר בש"ח להורות דמהני שאלה וא"כ הוי שחיטה ראוי' אך י"ל דז"א כיון דהגנב ל"מ למיתשל עלי' א"כ א"א לחייב אותו ד' וה' כיון דהוא שוחט שחיטה שא"ר ולא משכח"ל לדידי' שיהי' שחיטה ראוי' אך ע"ז הקשו התוס' שפיר הא איכא עצה שהגנב יפדה מן ההקדש כיון דשחיטה א"ל מום גדול מזה ומפרכסת ה"ה כחי הרי מהני פדיון וא"כ יהי' של הגנב וכיון דגם לאחר פדיון יש עלי' קדושה דגיזה שלה אסור והחלב אסור הרי עדיין יש בה כח ההקדש וא"כ פשיט נראה דמהני שאלה גם לאחר פדיון וכיון שכן הרי הגנב מצי מיתשל על ההקדש לאחר פדי' וכיון שנשאל יוצא לחולין לגמרי וכיון שהוא חולין שוב אינו בגדר תועבה כלל דבחולין ל"ש הענין דש"ח ופיגול ולכן גם התועבה נפקע ולפי"ז מוכח מד' התוס' דשאלה לא תלי' במי שהפריש אלא מי שהוא הבעלים של החפץ ולכן אם יפדה הגנב מן ההקדש יהי' הגנב מצי למיתשל עלה ויהי' מותר באכילה ושפיר הוי שחיטה ראוי' ואין להשיב ע"ז דהרי מבואר שם בסוגי' תהי בה ר"א לר"ל שחיטה מתרת והלא פדיי' מתרת ותרצינן אשתמיטתי' הא דר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי וא"כ ז"ד א"נ דמותר ע"י פדיי' גרידא אבל א"נ דצריך שאלה ג"כ א"כ שוב הוי שחיטה שא"ר כיון דאינו עומד לכך ז"א דהתוס' בקושייתם ע"כ דהוה ס"ל דל"צ כל העומד דאל"כ גם מפדיון ל"ק כיון דהוא א"ר לפדיון אלא ע"י השחיטה ורק כ"ז שמפרכסת ומקודם לא הי' עומד לפדות כלל א"כ נראה פשוט דל"ש לומר עומד לפדות כפדוי דמי וע"כ דהשתא בקושייתם הי' ס"ל להתוס' דל"צ עומד לפדות א"כ שוב י"ל כדברינו דאפי' היכי דצריך גם שאלה הוי שחיטה ראוי'. אמנם יש לעיין בזה מטעם אחר דדוח"ל דכוונת התוס' דרק אם יש ביד הגנב שיהי' שחיטה ראוי' אז הוי בגדר שחיטה ראוי' וכונת התוס' דהגנב יפדה אותה מן ההקדש דלכאו' י"ל כיון דל"מ שחיטה ראוי' אלא אם הגנב ישלם עבור הגניבה שוב אין עליו תורת גנב ושוב אינו חייב בד' וה' ועכצ"ל דכונת התוס' כיון דע"י שחיטה הוי מום ועומד לפדות מכל אדם הוי שחיטה ראוי' ולא תליא בגנב כלל וא"כ א"ר דהגנב יכול למיתשל די"ל כיון דהבעלים יכולין למיתשל הוי ג"כ שחיטה ראוי' ויש הרבה לבנות ולסתור בסוגי' שם וגם בעיקר הדבר אי בפסוהמ"ק לאחר פדיון מהני שאלה כ"כ בספרי חמדת ישראל שלא מצאתי הדבר מבואר בשום מקום ואכמ"ל יותר וכתבתי רק להשתעשע את כ"ת שי':