במס' ב"מ (דף מ"ד ע"א) במשנה נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ודור הפלגה הוא עתיד לפרע ממי שאינו עומד בדיבורו ועיי"ש (דף מ"ח ע"א) דברים ואיכא בהדי' מעות קאי באבל דברים וליכא בהדי' מעות לא קאי באבל אלא הוא מחוסר אמנה וכן קיי"ל בשו"ע חו"מ סי' ר"ד. וצריך להבין ענין זה אמאי הקללה דוקא בדור המבול ובדור הפלגה וגם ההבדל בין דברים ומעות ובין דברים לחודא דהוי רק מחוסר אמנה ונראה לבאר ענין זה עפמ"ש הרמב"ן ז"ל לבאר ענין חטא דור המבול ודור הפלגה דדור המבול הי' חטאם בהשחתת הארץ אמנם דור הפלגה קצצו בנטיעות ולכן בכל ענין המבול כתיב אלקים ובכל ענין הפלגה הזכיר שם המיוחד והנם עונשים בשמו הגדול וכן במדת סדום עכ"ל והנה רבינו הרמב"ן ז"ל כתב רמזי חכמה בחכמת האמת שאין לנו ידיעה בהם. אמנם אנחנו נבאר הדברים עפ"י פשוטן דהנה בתחילת ברוא השי"ת עולמו ברא את האדם מורכב מחומר ונפש והנה החומר והנפש הם כחות מתנגדים זה לזה דהחומר שבאדם היותו מן האדמה מתאוה לכל החומריות והגשמיות אמנם הנפש בהיותה חלק אלוקי ממעל תתאוה רק לטוב ולשאוף למרומים ממקום אשר שם נחצבה ויש גם שהנפש שהיא בעצם חלק אלוקית תתאוה לחקור במופלא ממנה ותרצה להתבונן במה שלא הרשתה ועיד"ז יכולה לבוא לידי קיצוץ בנטיעות ולכן מיד כשברא השי"ת את האדם מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ועיד"ז ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא צוה לו הקב"ה שבע מצות שהם שמירה לגוף ונפש והיינו עכו"ם וברכת השם שזה מצד הנפש שתתאוה לחקור במהות המציאות ותוכל לבא לידי כפירה ולידי ברכת השם חלילה ושאר הה' מצות המה מצד שמירת הגוף גזל ואמה"ח ודינין וגילוי עריות ושפכ"ד והנה דור המבול חטאם מצד הגוף כגון גזל ועריות ושפכ"ד אמנם דור הפלגה מפורש בתוה"ק ויאמר ד' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות וגו' הבה נרדה ונבלה שם שפתם וגו' נראה מבואר דרצו לחטוא בכח הנפש דהוא רוח ממללא דהיינו כח הדיבור דהוא כח אלוקי ורצו בכח אחדותם בדיבור בכח האלוקי שיש בהם לקצץ בנטיעות ח"ו והנה באמת צריך להבין כיון דכח הדיבור הוא רוחני וחלק אלוקי א"כ למה צריך בקנין מעשה גופני מעות או משיכה ולא יהי' מהני דיבור גרידא לקנין. ונראה משום דהאדם הקונה הוא בעל גוף ולבעל גוף צריך קנין גופני לכן צריך מעשה קנין ומטעם זה בהקדש קיי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דגבוה הוא רוחני אמירה לבד הוא קנין וקונה הגבוה בדיבור ול"צ מעשה קנין:

ובאמת נראה עפ"ז לפרש דברי הרמב"ן ז"ל בפ' ואתחנן שכ' לפרש הא דכ' התוה"ק לא תענה ברעך עד שוא דשוא היינו דבר בטל והוסיפה התוה"ק עתה לאסור להעיד על חבירו אפי' אם לא יתחייב לו בב"ד כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קני מידו עכ"ל ולכאו' צריך להבין א"כ אמאי לא הזהיר הקב"ה על זה בדברות הראשונות אמנם הענין הוא דבדברות הראשונות נזדככו ישראל כמלאכי מעלה כמו שאמר הכתוב אכן אמרתי אלקים אתם והיו במדריגה עליונה מאד וא"כ גם דיבור הי' אצלם קנין ולא הי' שוא כלל אלא שקר דאפי' ע"י דיבור בעלמא הי' מתחייב ולא הי' צריך קנין כלל כיון שהי' כמלאה"ש הדיבור אצלם כקנין יחשב כמו אמל"ג כנ"ל אמנם לאחר החטא שנפלו ממדריגתם ונעשין בחינת בני אדם כמו שאמר הכתוב אכן כאדם תמותון היו צריכין קנינים גופניים ולזאת משכח שוא. ועפי"ז יאיר לנו אור בביאור ד' חז"ל דברים בלא מעות הוי מחוסר אמנה דאם הי' נשאר באמונה שלמה כמו שהי' ישראל במתן תורה גם דברים הוי קנין וזה שחוזר ואינו רוצה לקיים דבריו הר"ז מחוסר אמנה אמנם דברים ואיכא מעות שהי' שני הקנינים קנין הדיבור וקנין הגופני וג"כ אינו רוצה לקיים א"כ חוטא בכח הדיבור שהוא כח הנפש ובקנין מעות שהוא קנין גופני קאי באבל היינו מי שפרע מדור המבול שחטאו בכח הגוף ומדור הפלגה שחטאו בכח הנפש הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו והנה בברייתא מוסיפו ומי שפרע מאנשי סדום ועמורה וממצרים בים וכן הלשון נוסח הקללה בשו"ע סי' הנ"ל ולכאו' הי' נלענ"ד שהברייתא מוסיפה עוד שתי דוגמאות לחטאים אלו והיינו כי אנשי סדום שחטאו בגזל ועריות היו ג"כ חוטאים בכח הגוף ומצרים על הים שהי' ע"י שר שלהם זה הוה חטא מכח הנפש ולכן כתבה הברייתא בדיקדוק הלשון וממצרים בים דוקא אמנם ברמב"ן ז"ל שהעתקתי לשונו למעלה כ' על חטא סדום שהי' אותו חטא של דור הפלגה אמנם באמת כונת הרמב"ן ז"ל עפמ"ש בפ' וירא י"ט פסוק ה' בזה"ל ודע כי משפט סדום הי' למעלת א"י כי הוא מכלל נחלת ד' ואינה סובלת אנשי תועבות וכו' כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה אבל למעלת הארץ הזאת הי' הכל כי שם היכל ד' עכ"ל וזה כונת רבינו ז"ל כאן שאנשי סדום מפני שהיו בא"י והיא ארץ אשר עיני ד' אלקיך בה תמיד ואינו מחזקת עוברי עבירה לכן גם חטאים הגופניים הם כמו חטאי' בכח הנפש כי שם הכל נתקדש קדושת השי"ת והוי הכל פגם בכח שם המיוחד ודו"ק היטב בכ"ז כי קצרנו וע"ע בענין זה במה שכתבנו בפ' וזאת הברכה ותמצא נחת: