הנה בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ח"י בשלהי דבריו שם וז"ל ועל דבר מי שאין לו רק פחות מכזית מצה נ"ל שאין כאן חיוב כלל דאכילה בכזית משמע וראי' ממה דאיתא בסי' תפ"ד הנשבע שלא לאכול מצה כל השנה אסור לאכול מצה בפסח ולפי"מ דקיימא לן לענין שבועה שלא אוכל בכזית משמע קשה א"כ יאכל פחות מכזית. אלא ודאי פשוט כיון שאינו אוכל כשיעור לאו מצוה היא כלל עכ"ל. ודבריו הקדושים תמוהין מאוד דהרי להלכה קיי"ל גם לענין שבועה ח"ש אסור מן התורה ושפיר גם ח"ש לא מצי לאכול ועיי' במל"מ פ"ד משבועות שכתב שכן דעת הרמב"ם והר"ן ז"ל וכן מבואר בש"ע יו"ד סי' רל"ח ס"א ונסתרה ראיתו. ומצאתי שקדמני בזה בספר חיים שאל להגאון רב חיד"א ז"ל חלק א' סי' ג' עיי"ש. אמנם כבר אמרו חז"ל שמצוה לקיים דברי חכמים. ע"כ נלענ"ד לתקן ראית השבות יעקב על דרך זה דהנה ידועה קושית הרא"ה ז"ל דבנשבע שלא אוכל מצה אמאי אסור לאכול נימא עדל"ת ותי' דהוי עשה ול"ת. ומעתה י"ל עפי"מ שכתב האבני מילואים בתשו' סי' י"ד לחדש דבשבועה דאסור ח"ש אין זה מכח הנדר כלל כיון דלא נדר אלא על כזית רק כיון דאמרי' דבכל איסורין ח"ש אסור מה"ת ממילא רמי' ע"ז איסור ג"כ ועיי"ש שמחדש דהוי כאכלה כולה אע"ג דאיכא עוד פחות מכזית ומעתה בח"ש ליכא חומר עשה ול"ת כיון דאינו מתורת הנדר כלל וא"כ א"נ דבח"ש איכא מצוה הדרא לדוכתא קו' הרא"ה ז"ל דעכ"פ יאכל ח"ש מצד עדל"ת דהיינו האיסור דח"ש דבזה שוב אין לומר דהוי עשה ול"ת דבח"ש ליכא עשה ול"ת כנ"ל כיון דאינו מצד הנדר אלא ודאי דבאכילת ח"ש ליכא מצוה כלל וזהו כוונה נכונה בדברי השבות יעקב ז"ל:

אך באמת בגוף דברי השבות יעקב יש לפקפק מטעם אחר דאע"ג דנימא דמקיים מצוה בפחות מכשיעור היינו אם אין לו יותר אלא מח"ש שפיר י"ל כיון דעכ"פ חזי לאיצטרופי מצוה קעביד גם בח"ש כמו דאסור מה"ת מה"ט משא"כ הכא בנשבע שלא יאכל מצה דכשיעור אסור לו ואם יאכל כשיעור לא יהי' מצוה כלל דהוי מצוה הב"ע א"כ נראה פשוט דכ"ע מודים דח"ש ג"כ לאו מצוה הוא כיון דל"ש חזי לאיצטרופי דכשיעור לא יהי' מצוה כלל והנה לכאורה עלה בדעתי דאף א"נ דבכל המצות אין מקיימין כלל בפחות מכשיעור מ"מ באכילת מצה מקיים המצוה בפחות מכשיעור דכמו דקיי"ל דנשים חייבות באכילת מצה מצד דדרשינן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות כל שישנו בל"ת חמץ ישנו בקום אכול מצה ועיי' בפסחים (דף ל"ה ע"א) לענין דבעי מצה מה' מינים ולענין מצה עשירה ההיקש הנ"ל ולר"ש דס"ל דלפני זמנו ולא כלום ג"כ מצד ההיקש הנ"ל א"כ י"ל דה"ה בח"ש מצה כיון דבחמץ איכא איסור דח"ש דח"ש אסור מה"ת וא"כ גם במצ"ע דמצה מקיים אכילת מצה בפחות מכשיעור ג"כ והוי עכ"פ פלגא דמצוה דגם לענין זה מקשינן מצה לחמץ:

אמנם יש להעיר בזה עפ"ד הר"מ ז"ל פ"א מחמץ ומצה דס"ל דהא דבחמץ אסור ח"ש הוא מצד דכתיב לא יאכל וכמו"ש המפורשים הטעם כיון דאסור בהנאה גם ח"ש אסור עכ"פ מתורת הנאה וא"כ הכא דכתיב לא תאכל עליו חמץ ואין במשמעותו איסור הנאה א"כ מצד לא תאכל ליכא איסור דחצי שיעור ושוב גם המצוה אינו מקיים בפחות מכשיעור כיון דמצד איסור זה דלא תאכל ג"כ ליכא איסור כלל בפחות מכשיעור ובאמת יש להעיר לתרץ עפי"ז דברי הר"מ ז"ל דס"ל דח"ש בחמץ נשמע מדכתיב לא יאכל ותמי' ת"ל מכל חלב כמו כל איסורין דח"ש אסור מה"ת. ועפ"ד י"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דהכא צריך קרא דח"ש אסור דאל"כ הו"א נהי דבכ"מ ח"ש אסור מה"ת אבל באכילת חמץ כיון דאיתקש לאכילת מצה ובמצה פשיטא דפחות מכשיעור ליכא מצוה כלל א"כ ה"ה באכילת חמץ פחות מכשיעור ליכא איסור כלל ולכן כתב הר"מ ז"ל מצד קרא דלא יאכל דאסור ח"ש מצד הנאה עכ"פ ולאו דלא תאכל שפיר איתקש לאכילת מצה דבפחות מכשיעור ליכא איסור מצד הלאו דלא תאכל ולפי"ז יהי' מוכח שדעת הר"מ ז"ל דבפחות מכשיעור במצ"ע ליכא מצוה כלל וכדעת השב"י ז"ל. ויש עוד להעיר בענין זה מדברי הגמ' ר"ה (דף ל"ד ע"ב) דתקיעות וברכות דר"ה מעכבין זא"ז ועיי' בר"ן ז"ל שם ובחי' שכתב דהפירוש דאם יש תוקע שא"י לקרות הט' תקיעות כד"ת אסור לתקוע מקצת מה שיכול עיי"ש. וא"נ דבח"ש עכ"פ מצוה איכא א"כ מה בכך דא"י לצאת כל המצוה מ"מ יתקע כדי לצאת עכ"פ פלגא דמצוה וידחה את השבות דאיסור תקיעה. ומוכרח ג"כ דבפחות ממצותו ליכא מצוה כלל:

ואולי י"ל דהנה זה נראה פשוט דמי שיכול לתקוע תרועה או שברים בוודאי תקיעה ג"כ יכול דזה קול פשוט וע"כ דכוונת הר"ן ז"ל אם אינו יכול לעשות אלא תקיעה גרידא וא"י לעשות תרועה ושברים וא"כ י"ל דלכן אסור לו לתקוע ול"ש בזה דעכ"פ פלגא דמצוה הוא כיון דבאמת עיקר המצוה בתרועה רק דכללא הוא דכל תרועה צריך שיהי' פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' וא"כ ז"ד בדאיכא תרועה אבל בתקיעה בלא תרועה ליכא מצוה כלל ואין זה ענין לח"ש דמצוה וזה נכון בס"ד:

ויד"נ האברך המופלא החריף מו"ה הערשקי נ"י העיר דיש מצוה בפחות מכשיעור מהא דמבואר במכות (דף ט' ע"א) אז יבדיל משה וכו' אע"פ שאין שלש שבעבר הירדן קולטת אמר מצוה שבא לידי אקיימנה אע"פ שהיא רק מקצת המצוה. אלו דבריו. ויפה העיר וכיוון בזה לדברי הג' הספורני בפרשת ואתחנן בקרא דאז יבדיל שכתב בזה"ל אחר שסיים ההקדמה לביאור התורה הבדיל הערים להראות לישראל מה נכבד ענין שמירת המצוה שהקפיד לקיים קצת מצות עשה עכ"ל הזהב. ויש להעיר מדברי הגמ' מנחות (דף מ"ד ע"א) דמקשינן על ר"ח אלא מאן דלית לי' תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעבד וכו' נראה דאם הי' מצוה אחת הי' סברת ר"ח טובה. וקשה ג"כ וכי אם לית לי' אלא חצי מצוה לא יעשה כלום נראה קצת דח"ש ממצוה אינו מצוה. אמנם בלימוד התלמידים אמרתי בזה לפי"ד רש"י ז"ל דקשר של התפילין הלל"מ היינו השם של השי"ן שבבית של ראש והדלי"ת שבקשירה ברצועות של ראש ויו"ד בקשר של יד וא"כ אמאי קתני במשנה דאין מעכבין זא"ז הא לא נשלם הקשר של תפילין בתפילה אחת וצ"ל דהלל"מ אינו שיהי' יחד רק של ש"ר יהי' הקשר ד' ושל יד יהי' יו"ד אבל לא שיהי' השם שלם דוקא. אך זה דוקא לפי האמת דהיא שתי מצות משא"כ אם הוי אמרי' דהיא מצוה אחת א"כ הוי אמרי' כפשוטו דהלל"מ דצריך קשר שיהי' השם שלם א"כ תפילה אחת אינה מצוה כלל מצד דליכא קשר כהלכתו ובזה ל"ש דהוי ח"ש דאם אינו שם שלם ליכא מצוה כלל וזה נכון בעזהשי"ת:

אך עדיין יש לעיי' מהא דמבואר במס' ערכין (דף י' ע"א) דרבנן הכריחו דתקיעה ותרועה שני מצות הן דא"נ דחדא מצוה היא א"כ אמאי אמרה תוה"ק ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תרועו אמר רחמנא עביד פלגא דמצוה עיי"ש מבואר מגמ' דאין סברא דפלגא דמצוה במקום אחד יהי' במקום אחר מצוה שלימה וא"כ נראה דמכ"ש באותה מצוה ממש פלגא לאו כלום הוא ואם אינו מקיים המצוה בשלימות כמו"ש בתורה לאו כלום עביד. אמנם באמת סוגיא זו איתא גם במס' סוכה (דף נ"ג ע"ב) ושם הגירסא בגמ' מי אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד "ופלגא לא עביד". נראה דעיקר הוכחת רבנן דלאו מצוה אחת היא דאם הי' מצוה אחת אין סברא שבמקום אחר נימא דאין לעשות כל המצוה אלא פלגא דוקא והקושי' רק מדכתיב ובהקהיל את הקהל תתקעו "ולא תרועו" שהקפידה תורה שלא לעשות כל המצוה וזה אין סברא לומר. ומוכח מזה דשני מצות הן. ונראה דגם כוונת הגמ' בערכין הוא כן אלא שיש קיצור בלשון אבל הכוונה אחת הוא דעיקר הוכחת הגמ' מכח דהקפידה התוה"ק שלא להריע:

ואם כנים הדברים יש להעיר בזה על דברי כבוד הגאון בעל חלקת יואב שליט"א בחלק או"ח סי' ל"א שכתב דאפי' א"נ דד' מינים מעכבין זא"ז מ"מ מוכרח דשני מצות הן ויוצא בזה אחר זה דא"נ דא"י בזא"ז רק צריך שיטלן כאחת וכולהו חדא מצוה א"כ איך אמרה תורה שבמקדש יהי' מצוה בערבה לחודא ויקשה ג"כ מי אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא תעביד עיי"ש אלא ודאי דכל אחת בפ"ע. ואע"ג דמעכבין זא"ז מ"מ ל"צ שיהי' כאחת דוקא והוא דבר נפלא וראוי לגאון כמותו. אך לפי"ד אין ראי' דהרי מבואר בסוכה (דף מ"ד ע"א) דמקשינן בגמ' מ"ש בלולב דעבדינן זכר למקדש וערבה לא עבדינן זל"מ. ואין לומר דיוצאין בערבה שבלולב האי משום לולב הוא וכ"ת דמגביה לי' והדר מגבי' לי' והא לא עבדינן הכי. נראה מבואר מד' הגמ' דאם היו עבדינן הכי היו יוצאין בערבה שנאגדת בלולב משום ערבה שבמקדש וקשה הא במקדש המצוה רק בערבה א"כ נראה לכאורה דאם מוסיף מין אחר איכא בל תוסיף וא"כ איך שייך בערבה שבלולב זכר לערבה שבמקדש. לכן נראה דאדרבה מזה מוכח דד' מינין אחת הן ולכן הי' פשיטא לגמ' דאע"ג דבמקדש ל"צ אלא ערבה לחודא מ"מ א"א לומר דעם הלולב לא יקיים המצוה דמי אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא ל"ת. לכן מוכרח דנהי דהלל"מ על מצות ערבה שהי' במקדש מ"מ לא היתה הקפידא שיהי' דוקא בלא ד' מינים ולכן יוכל לעשות זכר למקדש ג"כ עם הד' מינים ביחד. ועיי' היטב בזה. ובעיקר דברי הגאון שיחי' יש להעיר עוד מטעם אחר ואכ"מ:

יהי' איך שיהי' אינו מוכח מסוגיות הנ"ל דח"ש דמצוה לאו מצוה הוא. אמנם בעיקר הדבר אפי' א"נ דח"ש מהמצוה הוא ג"כ מצוה ה"ד רק בשיעורין דהלל"מ הן בזה אמרי' די"ל דח"ש ג"כ מצוה הוא כמו אכילת מצה וכיו"ב [ושם י"ל עוד מטעם אחר א"נ דשיעורין רק הלל"מ וא"כ במצות מצה שנצטוו מקודם מ"ת בפסח מצרים הי' המצוה גם בח"ש לכן נהי דאח"כ כשנתנה תורה נתחדשה הלכה דצריך כזית דוקא מ"מ המצוה הראשונה לא נעקרה לגמרי ויש מצוה גם בח"ש אם אין לו שיעור שלם לקיים עכ"פ המצוה דקודם הדיבור וכבר כתב כיו"ב מרן זצוק"ל בחידושי הרי"ם חו"מ ס"א אות ב' לענין דינים בזה"ז עיי"ש ודפח"ח. ואם כי יש לחלק הענינים מ"מ לאחר העיון נראה שיש מקום לומר כן ועדיף עוד מנידון מרן זצוק"ל ודו"ק] אבל במה שכתוב בתורה מפורש דהמצוה רק באופן הזה אז ליכא מצוה בח"ש. ובזה א"ש מה שכתבו התוס' ב"ב (דף נ"ו ע"ב) בסוד"ה ורבנן שכתבו דלא דרשי' דבר ולא חצי דבר אלא היכא דהסברא נותנת למידרש כן. והקשו מהא דקיי"ל בפדיון הבן חמש ולא חצי חמש וכתבו בזה"ל התם נמי מצות פדיונו בה' סלעים ולא מיקיימא מצוה בפחות עכ"ל וצ"ע מה פשיטא להו כ"כ דהסברא נותנת כן דלא מקיים המצוה בפחות אמנם לפי הנ"ל א"ש כיון דשיעור המצוה מפורש בתורה ממילא ידעינן דפחות מזה לאו מצוה הוא וכבר ראיתי להגאון מלבוב שיחי' בספר בית יצחק שהביא מהא דחמש ול"ח חמש לענין ח"ש במצוה אמנם לא ביאר כמו שכתבתי. וכן מוכרח מדברי רמב"ן ז"ל עה"ת בפרשת תשא דפשיטא לי' דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחה"ש הוא בלאו עיי"ש שכתב בזה"ל שאם נאמר דהעשיר לא ירבה שהוא שלילית שבכך די לו לא נוכל לפרש כן בוהדל לא ימעיט עכ"ל מבואר דפשיטא לי' לרבינו ז"ל דל"צ קרא דוהדל לא ימעיט שאם אין לו אין מצוה בפחות דזה ממילא ידעינן כיון דאמרה התורה מחצית השקל ממילא ידעינן דפחות מזה כמאן דליתא וע"כ דקרא לאזהרה אתי. ועיי' בר"מ ז"ל פ"א מהלכות שקלים שהוכיח מהא דוהדל לא ימעיט ממחה"ש שצריך למכור את כסותו ולכאו' צ"ע מהיכן דייק לה ועלה בדעתי דכוונתו כמ"ש הרמב"ן ז"ל דהוא אזהרה ובל"ת מחויב ליתן כל הונו ויהי' א"ש מאוד לשון הר"מ ז"ל:

איברא דלקושטא דמילתא אינו נראה כן דעת הר"מ ז"ל מדלא חשיב לי' לאזהרה ונראה שדעת הר"מ ז"ל ג"כ דלהורות דפחות ממחה"ש אינה מצוה ל"צ קרא וע"כ דקרא אתי להורות דאין דינו ככל מצ"ע דאם אין לו פטור דאונס רחמנא פטרי'. ואע"ג דאונסא כמאן דלא עביד מ"מ מצטרפין המחשבה ואמרינן חישב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו כאלו עשאה. אמנם במחה"ש אינו כן דצריך דוקא לקיים המצוה בפועל שיהי' לו חלק בקרבנות ציבור וממילא חייב למכור את כסותו והארכתי בזה בחידושי על הר"מ ז"ל הלכות שקלים ואכ"מ. עכ"פ נתבאר שדעת התוס' והר"מ והרמב"ן ז"ל דהיכא דמפורש בהדי' שיעור המצוה אז בפחות מזה אין מקיים מצוה כלל ועיי' בתשו' חלקת יואב חיו"ד סי' ט' שכ' כן לענין איסורין ג"כ ויש לפלפל בדבריו ואכ"מ. עכ"פ לענין ח"ש במצוה נראה מבואר כן. וא"כ במנורה דאמרה תוה"ק מערב ועד בוקר ודרשינן דפירוש הקרא דמצותה שתהי' דולקת מערב ועד בוקר א"כ בפחות מזה ליכא מצוה כלל. ולפי"ז ה"ה בנר מערבי לדעת הרמב"ן ז"ל שמצותו שיהי' דולק תמיד אינו מקיים מצוה בהדלקה דלילה בלחוד:

אמנם הענין הא דחזינן במ"ר ע"ה שנצטווה שיהי' הוא המתחיל בכל עבודת המשכן אע"פ שלא הי' כמצותו וכן לענין ערי מקלט שהתחיל מ"ר ע"ה במצוה אע"ג דגם בגדר ח"ש אינו כיון דכ"ז שלא הפרישו אותן שבא"י אינן קולטות וא"כ לכאורה אינה מצוה כלל נלפענ"ד דהטעם הוא כיון דמשה רבינו זכה בתוה"ק שנקראת על שמו והוא מנהיגן של ישראל לדורות עולמים וכוחו של משה לא בטל ולא יבטיל לעולם ועד וכמ"ש המפורשים בהא דאמרי' כמה פעמים בש"ס משה שפיר קאמרת דהכוונה דאם אחד מכוין בתורה להלכה זה הוא מכח ניצוץ של בחינת מ"ר ע"ה שיש בכל חכם מחכמי הדור לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא לכן גם בכל עבודת המקדש וכן בערי מקלט הי' בו כח התחלה של מ"ר ע"ה וע"י ניתן כח לישראל לגמור אח"כ את אשר החל מ"ר ושיהי' להדבר קיום ונקרא הכל על שם משה. ואם אמנם כי מצאנו לחז"ל שאמרו על עצמות יוסף שמ"ר הי' המתחיל במצוה דכיון שלא גמרה אינה נקראת על שמו דהכל הולך אחר הגומר נראה דזה הי' רק במצוה שקודם מתן תורה שלא זכה מ"ר עדיין לכתרה של תורה שפיר אמרינן דמה שלא גמר אינה נקראת על שמו אבל המצות דממתן תורה ואילך ובפרט לאחר חטא העגל שכל קיום ישראל והחזרת התוה"ק לישראל הי' באיכותו של מ"ר וישראל היו תלמידיו בוודאי כל כח של ישראל מתייחס למ"ר ע"ה וכמו שכתבו המפורשים לפרש הא דאמרו חז"ל יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא כי מ"ר השפיע על כל ישראל יראת שמים והכל הי' בכחו ומכ"ש במצוה שיסודה הי' נעשית ע"י מ"ר בעצמו כמו הקמת המשכן ועבודתו והפרשת ערי מקלט הכל מתייחס למ"ר שע"י כחו של מ"ר יש להדבר קיום לעולמי עולמים. וכבר נודע מה שאמרו חז"ל שאם הי' מ"ר בא לא"י לא הי' הבהמ"ק חרב כלל והוא מטעם הנ"ל כיון שהי' היסוד ע"י הקמת המשכן בכחו של מ"ר אך כשנסתלק מ"ר א"כ כח הגשמי שלו נסתלק הי' יכול להיות שפך חמתו על עצים ואבנים אך קדושת המקדש לא בטלה. והבן היטב כי הד"נ מאוד בס"ד:

ובזה נראה לתרץ מה שנתעורר הגאון בתשו' שם יעקב חלק חו"מ סי' י"ג על דברי חז"ל דעצמות יוסף שכיון שמ"ר לא גמרה לא נקראת על שמו מהא דמבואר במדרש דאמר הקב"ה לדוד המלך ע"ה שבהמ"ק יהי' נקראת על שמו אע"ג דנבנית ע"י שלמה כיון דדוד הי' המתחיל עיי"ש מה שהוציא מזה דבר חדש לדינא בענין שדכנות אמנם לדברינו נראה דהתם כיון דאמר הקב"ה לדוד והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממיעיך וגו' נראה דהפי' דשלמה מפני שהוא בנו יגמור אותו ואב מזכה בנו בחכמה וכו' וא"כ הכל בכחו של דוד וכיון דהוא הכל ע"י כח של האב שפיר מתייחס גם בנין שלמה למעשה דוד המלך ע"ה כיון דהגמר של שלמה המלך ע"ה הי' רק בשביל שהי' בנו של דוד המלך ובכח של דוד זכה שלמה לזה השי"ת יזכינו שיבנה המקדש במהרה בימינו אמן: