כ"ח ב' צו את בנ"י וגו' תשמרו להקריב לי במועדו בספרי תשמרו שיהי' כהנים ולוים וישראל עומדים עליהם. תשמרו נאמרה כאן שמירה ונאמרה להלן שמירה מה שמירה האמורה להלן מבקרו ד' ימים קודם שחיטתו אף שמירה האמורה כאן מבקרו ד' ימים קודם שחיטתו עכ"ל הספרי. אעתיק בזה מ"ש זמן רב לתלמודי ב"ג הרב החו"ב זי"ר מוהרי"ם הכהן נ"י שו"ב מומחה דק' ווארשא ויש בו כמה הערות נכונות בעזה"י:

(א) למלאות רצונך לקחתי לי פנאי לעי' בהקונטרס שמסרת לידי ובקשת ממני לעי' בו והנה ראשית דבריך לתמוה על בעל העיטור המובא בטור יו"ד סי' רס"ה שכ' בזה"ל מנהג שאבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו כדאמרינן לגבי קרבן אפשר שיהי' קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו עכ"ל ותמהת ע"ז דכפה"נ מדברי בעהע"ט הבין שזה שאמרינן במשנה בתענית כ"ו ע"א אפשר שיהי' קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג הטעם שצריך להיות ע"ג הוא משום שליחות שיודיע שהוא שלוחו ולכן מייתי מזה ראי' למילה דהמצוה על האב והמוהל שליחותא דאב קעביד צריך שיהי' האב עומד ע"ג וכן הבין בכונת הבעהע"ט בתבואת שור סי' כ"ח אות י"ד וקשה איך אפ"ל כן הא קיי"ל דכהנים שלוחי דרחמנא הם מצד מא"מ דאיהו ל"מ עביד ושליח מצי משוי והא דצריך בקרבן שיהי' עומד ע"ג היינו מדילפינן מתמיד דכתיב בי' תשמרו כמו"ש רש"י סוטה (ד' ח' ע"א) בד"ה אקורבני' וז"ל ומצוה על האדם שיעמוד וישמור על קרבנו ונפק"ל בספרי מתשמרו להקריב לי במועדו ולפ"ז ז"ד בקרבנות דגלי קרא דתשמרו אבל מנ"ל ללמוד מזה למילה דצריך שיהי' עומד ע"ג ויפה הקשית בזה:

ומה שנלענ"ד בזה בשנדקדק למה בתענית לא נזכר כלל דרשת הספרי מתשמרו רק דהמשנה פסק ותנא סתמא וכי אפשר שיהי' קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג ורש"י ז"ל לא פירש כלום בזה וראיתי שגם אתה הרגשת בזה וכתבת לת' דבאמת בקרבנות שצריכין דעת בעלים ידעינן מסברא דצריכין שיהי' הבעלים עומדים ע"ג כדי שיודיעו לכהנים שדעתן שהכהנים יהי' שלוחי דרחמנא להקריב קרבנות וכמו"ש הר"ן נדרים (ד' ל"ה ע"ב) ורק במחוס"כ שא"צ דעת נקט רש"י ז"ל קרא דתשמרו שמצוה להיות עומד ומשמר בשעה שהכהן מקריב הקרבן ותמהני עליך הלא קרא דתשמרו בתמיד כתיב וזה מקרבנות שצריך דעת ולרצון הציבור דוקא ולמה לי קרא וגוף הסברא ג"כ אינו מחוור דדוקא אם צריך שליחות י"ל דצריך שיהי' עומד ע"ג להודיע שעושה בשליחותו משא"כ במצוה שא"צ שליחות אע"ג דצריך שיהי' מדעתו מהכ"ת שיהי' צריך עומד ע"ג:

אמנם מה שנלענ"ד בזה דהנה לכאו' קשה למה לי קרא דתשמרו בתמיד שצריך שיהי' הבעלים עומדים ע"ג לפמ"ש הרשב"א והריטב"א ז"ל בקידושין כ"ג דאפי' למה דאמרינן דכהנים שלוחי דרחמנא הם ה"ד בעבודות שצריכין כהונה ופסולות בזר משא"כ בשחיטה דכשירה בזר לכ"ע כהנים שלוחי דידן הם ושחיטת הכהנים את הקרבנות הוא בשליחות הבעלים וא"כ ממילא ידעינן דהבעלים צריכין להיות ע"ג הכהנים ולעשות להם שלוחים שישחטו הקרבנות עבורם ולמ"ל קרא דתשמרו:

לכן נראה דבאמת מה"ט פשיטא למתניתין דא"א שקרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג והיינו מטעם השחיטה דצריך בבעלים וצריך שיהי' נשחט בשליחתם ממילא ידעינן דצריך שיהי' עומד ע"ג כמוש"כ הבעהע"ט והא דאמרה תוה"ק תשמרו בתמיד היינו בתמיד שבמדבר כיון דסתם ספרי אליבא דר"ע דס"ל דבמדבר אשתרי בשר נחירה וכ"כ האחרונים דלפי"ד שחיטה הוי עבודה כיון דלא הי' נוהגת אלא בקדשים והיתה צריכה כהונה א"כ גם בשחיטה לא הי' שייך שליחות ולכן צריך קרא דתשמרו שגזה"כ דבקרבן צריך להיות הבעלים עומדים ע"ג ולכן במשנה דקאי לדורות באמת ל"צ בתמיד קרא דתשמרו דזה מסברא כיון דצריך שליחות בשחיטה ממילא צריך שיהי' הבעלים עומדים ע"ג ושפיר יליף מני' הבעל העיטור דה"ה למילה כיון דהמצוה על האב והמוהל שליחותא דאב קעביד צריך שיהי' האב עומד ע"ג והא דצריך רש"י ז"ל לפרש בסוטה (ד' ח' ע"א) מקרא דתשמרו א"ש מאוד בשנדקדק בלשון רש"י ז"ל שכ' בזה"ל כשמקריבים את קרבן "קיניהם" לטהרם באכילת קדשים והך "קיניהם" לכאו' מיותר ועוד דהרי ביולדת עשירה מביאה כבש לעולה:

לכן נראה דכונת רש"י ז"ל דבאמת כשמביאין קרבן בהמה ידעינן מסברא דצריך שתעמוד ע"ג מצד שליחות דשחיטה כנ"ל ורש"י ז"ל אזיל לשיטתו דס"ל להלכה דכל הקדשים צריכין בעלים בשחיטה אמנם זה יספיק על הקרבן בהמה אבל בקיניהן דהוא עופות וצריך מליקה שפסול בזר וצריכה כהונה א"כ למה צריך שיעמדו שמה לכן כ' רש"י ז"ל דמצוה הוא בכל הקרבנות וילפינן מקרא דתשמרו הנאמר בתמיד וזה נכון מאוד בישוב ד' רש"י ז"ל ונסתייע מזה דעת הבהע"ט דהיכא דצריך שליחות ידעינן מסברא דצריך שיהי' עומד ע"ג ואם כנים הדברים י"ל מה דתמי' טובא אמאי ילפינן מתשמרו דתמיד לכל הקרבנות דצריכין הבעלים להיות עומדין ע"ג הכהן מ"ר מתמיד לכל הקרבנות והרי מתשמרו ילפינן דתמיד צריך ביקור ד' ימים קודם שחיטה ואינו אלא בתמיד אבל כל הקרבנות א"צ ביקור וא"כ מה הבדל בין זה לזה וכבר עמד בזה הגבורת ארי בתענית שם והעלה מכח זה דרק בתמיד הוא מדאורייתא אמנם בכל הקרבנות הוא רק מדרבנן אך מלשון רש"י סוטה הנ"ל נראה מבואר להיפוך דבכל הקרבנות הוא מצוה דאורייתא שיהי' הבעלים עומדים ע"ג הכהן בשעה שמקריב. ובדוחק י"ל דבאמת מסתמא אמרינן דתשמרו קאי אכל הקרבנות אמנם זה דילפינן ביקור מפסח כיון דא"א לומר דקאי על כל הקרבנות כיון דבעופות אין בע"מ פוסל ול"ש ביקור כלל לכן אמרינן דקאי רק על תמיד ולא ילפינן מזה לשום קרבן אחר משא"כ מה דצריך בכל הקרבנות ילפינן מתמיד לכל הקרבנות וא"ש בזה מה שהקשה בג"א שם על הא דילפינן מתשמרו לאסור מוקצה לעכו"ם להקרבה בכל הקרבנות ולענין ביקור לא ילפינן מתמיד ולהנ"ל א"ש דרק ביקור כיון דלא שייך בכל הקרבנות אמרינן דלא קאי אלא על תמיד משא"כ מה דשייך בכל הקרבנות כגון לענין עומד ע"ג דבעלים ולענין מוקצה ילפינן מני' לכל הקרבנות אך לקושטא דמילתא ז"א דעכ"פ נילף גם לענין ביקור לכל ק"צ שיהי' צריכין ביקור כמו תמיד ויהי' מצי למילף לכל ק"צ דל"מ בהו עופות:

אמנם לדברינו י"ל דרק לענין זה שיהי, הבעלים עומדים ע"ג ילפינן מתמיד כיון דלדורות דשחיטה כשירה בזר א"צ לגופו דבלא"ה ידעינן מסברא דצריך שיהי' עומד ע"ג מצד שליחות בשחיטה לכן אמרינן אם אינו ענין לגופו ילפינן מזה קרבנות דל"ש בהו מצות בעלים כלל כגון עופות אמנם מה דצריך לגופו לא ילפינן מני' לשאר קרבנות לכן ביקור אינו אלא בתמיד ולא בשאר ק"צ והא דאמרינן בתמורה (ד' כ"ט ע"א) מניין למוקצה מה"ת מדכתיב תשמרו להקריב לי נראה לענ"ד דאין הפירוש דילפינן מזה איסור מוקצה לכל הקרבנות רק דל"נ דאיסור מוקצה להקרבה הוא מצד טומאת ע"ז כיון דאתקצי לע"ז הוי בגדר טומאה וטומאת עכו"ם הוא משום דאתקש למת:

ומעתה י"ל כיון דקיי"ל דט"מ הותרה בציבור א"כ י"ל נהי דילפינן מן הצאן להוציא את המוקצה מ"מ בק"צ כשא"א בקרבן אחר אולי כשר מוקצה לעכו"ם לכן ילפינן מתמיד דמוקצה אסור בק"צ ג"כ אבל בקרבן יחיד ל"צ ללימוד זה וא"ש קושית התוס' שם דלא אמר ותנא מייתי לה מהכא וזה הפירוש מניין למוקצה מה"ת היינו שהוא בגדר איסור תורה ולא משום גדר טומאה וע"ז מייתי מדאמרה תורה כלל דפסול לתמיד אע"פ שהוא ק"צ ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ:

ב) שבתי וראיתי בס' גבורת שמונים אשר זה מקרוב כשהייתי בבענדין כבדני בו ידידי הגהמ"ח שליט"א שג"כ שב על מדוכה זו בספרו אות ס"ג ותמה דאיך ילפינן מתשמרו האמור גבי תמיד שבכל ק"צ שיהי' עומד ע"ג הקרבן בשעת הקרבה ומ"ש זה מביקור שאינו אלא בתמיד וכנראה לא ראה דברי הגאון בעל גבורת ארי ז"ל בזה:

אמנם הרהמ"ח שיחי' יצא לדון בדבר החדש עפ"מ שמצא בס' יראים ס' ת"ו במצות לא תשחט על חמץ דם זבחי שהביא פלוגתא דר"י ור"ל בענין על בסמוך וכתב בזה"ל ויש על דהוי שלא בסמוך לד"ה כגון וכפר הכהן על הנפש דבכל היכא דמוכח ענינא דקרא לא פליגי עכ"ל וכתב ע"ז דלולא דברי הרא"מ ז"ל י"ל דגם קרא זה מתפרש באמת על בסמוך ומכאן הוא דילפינן מצות עמידת הבעלים על הקרבן דמפרשינן וכפר הכהן על הנפש על בסמוך ולכן צריך שיעמוד המתכפר בסמיכות לכהן המכפר עליו בהקרבה ועיי"ש שהאריך בענין זה:

והנה באמת אין כדאי להעלות הדברים על הספר ולהשיב עליו לעשות דרשות מעצמינו שלא מדעת חז"ל בעלי התלמוד אמנם הנני בזה לבאר דברי היראים ז"ל שח"ו לומר עליו שלא הרגיש בדבר פשוט כזה די"ל דהפירוש שהבעלים יעמדו בשעת הקרבה ואיך כתב היראים דמוכח ענין הקרא דאין הפירוש על בסמוך:

אמנם נראה דאזיל לשיטתו וז"ל הזהב בעמוד זמנים סי' קי"ג בדיני מלאכת יו"ט ומלאכת מצוה שהוא הנאת נשמה מותרת כדתנן בפ"ק דביצה ב"ש אומרים אין מוציאין את הקטן ואת הלולב וכו' וב"ה מתירין פירוש קטן למולו ולולב לנענע בו וס"ת לקרות בו ואסיקנא דטעמא דב"ה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הנאת הגוף אך שיהי' הנאה וצורך הנשמה ופירוש "מתוך" מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד היתר הנאת הגוף אתה למד היתר הנאת נשמה וטעמא דאך אשר "יאכל לכל נפש כתיב" פירוש יהנה לכל נפש והנשמה בלא הגוף נקראת נפש כדכתיב שובי נפשי למנוחיכי וכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים עכ"ל ומעתה ברור הדבר שזה כונתו כאן במש"כ דמוכח ענין הקרא דאין הכונה על בסמוך דכתיב וכפר הכהן על הנפש היינו על הנשמה ול"ש בזה על בסמוך שהנשמה שבאדם היא הדעת שבאדם ואפי' אם החוטא יעמוד כאן אם דעתו ומחשבתו לא יהי' שיתכפר לו א"ז בגדר על בסמוך ולכן ס"ל להיראים דהכא לכ"ע לא אמרינן על בסמוך ועיקר הפירוש שהחוטא ישוב מחטאו ועיד"ז מכפר עליו ואז אפי' כשהוא רחוק אלף פרסאות ממקום המקדש אם דעתו ומחשבתו שיתכפר בהקרבן הזה הוי לענין הנפש על בסמוך וזה כונת היראים דהכא מוכח קרא דאין הפירוש דהחוטא יהי' בסמוך בשעת הקרבת הכהן כיון דקאי רק על קרבת הנפש ופירש וכפר הכהן על הנפש היינו שישוב החוטא מחטאו ועיד"ז הוא על בסמוך וכן מבואר ביראים ס' שמ"ג שהביא הקרא הנ"ל ופירש כן דלמדנו מוכפר שבשעה שיביא קרבנו יתודה ויתחנן שימחול לו ירו:

ובאמת בלא זה אפי' א"נ דאנן בדידן לדעת רוה"פ דס"ל הפירוש מתוך שהותרה לצורך כפשטא ולא ס"ל דפירוש נפש היינו נשמה וא"כ שפיר י"ל דהפירוש על בסמוך דהחוטא בעצמו צריך שיהי' סמוך לכהן בעת שמקריב הקרבן מ"מ אין ללמוד ממה שנאמר גבי חטאת שעיקרו על החטא וצריך כפרה וזדונו כרת לקרבנות של מחו"כ שעיקרן להתיר בקדשים לזאת כמו"ש לדחות דברי רש"י ז"ל דאין ראי' מתמידין לקרבנות יחיד כן א"ר מקרבנות שבאין לכפרה שצריכין דעת לקרבן יולדת ע"כ אין לבנות בהם:

(ג) ובאמת בישוב דברי הבעל העיטור שנראה דס"ל דגם בקרבנות הטעם דצריך לעמוד ע"ג הוא מצד שליחות וכ"נ מד' רש"י ז"ל שבתענית לא הביא כלל הך קרא דתשמרו עלה בדעתי בפשיטות דהנה לכאו' יש לעי' בעיקר דברי ר"כ דפשיטא לי' דכהנים שלוחי דרחמנא דל"ל שלוחי דידן משום מא"מ דאנן ל"מ למעבד ושליח מצי משוי לפמ"ש בדרו"ח לרעק"א ז"ל בכתובות ד' י"א דאע"ג דא"ש לנכרי ולקטן מכל מקום כשנעשה שליח עבור גדול ג"כ אמרינן מתוך שנעשה שליח לישראל ה"ה דנעשה שליח לנכרי ולקטן ג"כ וא"כ בקרבנות צבור דהכל שותפין בהקרבנות וא"כ נעשה הכהן שליח לצורך כהנים ג"כ וא"כ ל"ש מא"מ כלל ושפיר י"ל דהם שלוחי דידן דכמו דנעשין שלוחן של כהנים ה"ה דנעשין שלוחין של ישראל אע"ג דלא מצי עביד וא"ל דר"כ אמר רק בקרבנות יחיד אבל לא בקרבנות צבור ז"א דהרי ביומא ד' י"ט ע"ב משבש הגמ' הגירסא במשנה דאתה שלוחינו מכח דברי ר"כ אע"ג דכל קרבנות יוה"כ המה רק קרבנות צבור:

אך באמת לק"מ דקרבנות יוה"כ אינן כשירות אלא בכה"ג וא"כ אינו נעשה שליח גם לכהנים דבכולם שייך כ"מ דאיהו ל"מ עביד ולכן א"א לומר אתה שלוחינו ולכן מוכרחים אנו לומר דהפירוש שעל דעתינו וע"ד ב"ד ומעתה נאמר דז"ד בקרבנות יוה"כ שאינן כשירות אלא בכה"ג אבל בכל ק"צ שפיר י"ל דהם שלוחי דידן כיון דהם שלוחי הכהנים ואע"ג דאנן ל"מ עביד:

ומעתה א"ש הכל דלכן במעמדות בתענית אמרינן סתמא במשנה דא"א שיהי' קרבן של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג והיינו דבק"צ דכל השנה באמת ל"צ קרא דתשמרו רק הוא מכח סברא כיון דהוא בשליחות דידן ובאמת בתמיד עצמו ל"צ קרא דתשמרו אלא בתמידי יוה"כ דג"כ אינן כשירות אלא בכה"ג וקרא דתשמרו לא אתי אלא לקרבנות יחיד שהכהנים הס שלוחי דרחמנא דא"א להיות שלוחי דידן מכח מא"מ ולכן רש"י ז"ל בקרבן יולדת הביא קרא דתשמרו:

וי"ל עוד לפ"מ דמבואר בגמ' דאפי' א"נ דשליחות ל"מ באית לי' שותפות בגוי' עדיף ומהני עבורו ג"כ וזה כמו מיגו דזכי לנפשי' וא"כ בק"צ ל"מ להלכה דגם כהנים חייבים לשקול לצורך ק"צ הוי א"ל שותפות בגוי' אך אפי' למ"ד דא"צ לשקול מ"מ כיון דיש להם חלק בק"צ וכפרתם ג"כ תלוי בהק"צ כמו של כל ישראל אלא דפטרה רחמנא אותם לשקול מכספם הו"ל ג"כ כא"ל שותפות בגוי' ולכן ל"ש בזה כל מילתא דאיהו ל"מ עביד:

ועי' בפנים יפות להג' בעל הפלאה ז"ל סוף פ' אמור שהסביר בזה ענין דכל שיצא מוציא וכתבנו מזה במק"א ואכמ"ל וא"כ לכאו' יפלא מה מקשינן ביומא על המשנה דאתה שלוחינו הא באמת בק"צ הוא שליח שלנו ג"כ וצ"ל דקושית הגמ' הוא הא זה מוכח דבקרבנות שאין הכהן שותף בהן אינו שליחא דידן רק שליחא דרחמנא מכח מא"מ וא"כ נהי דבק"צ דגם הוא יש לו שם בעלים יכול להיות שליח דידן ג"כ אבל ברור הדבר דבשביל מעלה זו שיש לו ג"כ שם בעלים לא נוכל לומר דאם קלקל ולא עשה שליחותינו יהי' המעשה בטל מצד שינוי בשליחות וזה מוכרח בפי' הגמ' דאל"כ בלא"ה קשה לפמש"כ התוס' קידושין כ"ג דמר"כ אינו מוכח אלא דאינו שליחא דידן בלחוד אבל לפי האמת דהם שלוחי דרחמנא י"ל דהוי שליחא דידן ג"כ וכיון דנעשים שלוחים למקום יכולים להיות גם שלוחינו אע"ג דאנן ל"מ עביד עיי"ש וא"כ מה מקשה הגמ' על הא דאתה שלוחינו וע"כ דקושית הגמ' היא כנ"ל כיון דהוא שליחו של מקום ג"כ אין הוא תלוי כלל בשליחותינו שנימא שאם לא עשה כמו שאנחנו רוצים יהי' השליחות בטל:

ומעתה כ"ז דוקא לענין ביטול השליחות אם לא יעשה כדעתינו שפיר אמרינן כיון דגם הוא שותף או דהוא שליחא דרחמנא אינו תלוי בדעתינו אמנם לענין זה שיהי' צריכין הבעלים לעמוד ע"ג שפיר י"ל כיון דהוא שליחא דידן ג"כ לכן צריך שיהי' הבעלים עומדים ע"ג להודיע שהוא שלוחם ג"כ ול"צ קרא דתשמרו ולכן דוקא בקרבן יולדת דהוא קרבן יחיד שאין הכהן שותף בהקרבן וכן הוא קרבן אשה מוכרח רש"י להביא קרא דתשמרו לפמש"כ במק"א דאיבעיית הגמ' הני כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן לכאו' צ"ע דמהכ"ת נימא דשלוחי דידן הם כיון דאין אנחנו בגדר זה כלל להקריב קרבנות א"כ מהכ"ת נימא דהם שלוחינו:

אמנם נראה דהענין הוא כיון דבאמת בשעת מתן תורה הי' כל ישראל ממלכת כהנים וכן הי' ראוי להיות לולא חטא העגל שנטלה הכהונה מהם במקדש אמנם בבמה נשארת עליהם קדושת כהונה ולכן שפיר א"ל דכל מילתא דאיהו ל"מ עביד שליח ל"מ משוי הו"ל למימר דהם שלוחינו ולכן אע"ג דמוכרח מכח האי כללא דהם שלוחי דרחמנא מ"מ גם שלוחי דידן הם ולפי"ז באשה דלא היתה בכלל ממלכת כהנים ופסולה בבמה כמושכ"ל בארוכה פשיטא דכהנים הם רק שלוחי דרחמנא ואינם בגדר שלוח' כלל לכן צריך קרא דתשמרו דאפי' במקום דל"ש שליחות צריך להיות עומד ע"ג הקרבן:

אך כ"ז רק לפלפולא אמנם לקושטא דמילתא נלענ"ד בהסוגי' דיומא דפשיטא להש"ס דגם בק"צ הוי כהנים רק שלוחי דרחמנא מצד כ"מ דאיהו ל"מ עביד שליח נמי ל"מ משוי וכן הספרי דצריך קרא דתשמרו שהבעלים יעמדו ע"ג בשעת הקרבת התמידין ע"כ דס"ל דלא נוכל לומר דכהנים הם שלוחי דידן בשו"א אע"ג דהם שותפים והם שלוחי דרחמנא ושלוחי הכהנים ג"כ דכ"ז צריך שיועיל שיהי' שלוחים דכל ישראל ג"כ אע"ג דאנן ל"מ עביד מ"מ שייך בזה כ"מ דאיהו לא מצי עביד:

וביאור הענין דיש שני מיני מילתא דאיהו ל"מ עביד א) מה שא"י לעשות בעצם כגון בנזיר. י"ב ע"ב דא"א עתה לעשות שליח יען שהדבר אין לו עוד עתה חלות וא"א לעשותה וכן הא דב"ק קי"ד אם הי' כהן חולה או זקן להסוברים דגם זה בגדר איהו ל"מ עביד וכן בעובדא דתה"ד שעושות שליח בשעה שהוא קמח להפריש חלה מהעיסה בכל אלו שפיר י"ל דאם א"ל שותפות או דנעשה שליח גם לאחר חל השלוחות גם לזה כיון דבעידן עשיית השליחות אם ניחס המעשה להמשלח הוי מעשה מעלי' רק דאמרינן דלא הי' יכול לעשות שליח ע"ז אמרינן דבכה"ג חל השליחות משא"כ אם ניחס פעולת השליח להמשלח יהי' המעשה נפסל דהמשלח אינו בגדר אותה מעשה ואם הוא יעשה אותה יפסל ומטעם זה אינו בגדר מצי עביד בזה ל"מ מה שהוא שליח של אחר או מה דא"ל שותפות בגוי' דסוף כל סוף לא נוכל לומר דהוא שלוחו ג"כ דא"נ שש"א כמותו והמשלח עשה זאת הרי העבודה פסולה דזר שעשה עבודה ה"ה פסולה ולכן פשיטא להספרי ולש"ס דידן ביומא דכהנים רק שלוחי דרחמנא הם ואינם שלוחי דידן כלל מצד כל מילתא דאיהו ל"מ עביד וכשיעשה אותה יפסל א"כ ל"ש בזה לומר דמעשה השליח מתיחס להמשלח:

ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה הג' מוהרש"ק ז"ל בס' קנאת סופרים סי' ל"ג במכתבו לכבוד מורי הגאון מקאליש ז"ל הא כהנים המה שלוחים בשכר וא"כ מה בכך דאנו ל"מ עבד ועיי"ש שמתוך זה רוצה לומר שדוקא בק"צ דאין להם שכר כלל דהיינו בעולת צבור הוי שלוחי דרחמנא משא"כ בקרבנות יחיד דאפי' בעולות עכ"פ העור לכהנים שפיר המה שלוחי דידן מכח דבשליח בשכר ל"ש כל מילתא דאיהו ל"מ עביד ובמחכת"ה טעה בדבר משנה דהרי מבואר בזבחים ק"ג ע"א דאף בק"צ העור לכהנים וכן במותרות דאזלי לנדבת צבור פליגי שם וג"כ מסקינן דהעורות לכהנים וכ"פ הר"מ ז"ל בפ"ה מה' מעה"ק ואין בזה שום ספק:

אמנם לדברינו א"ש דמה בכך דהם שלוחים בשכר מ"מ כיון דאם אנחנו נעשה העבודה הרי היא פסולה ל"ש לומר דהוי שלוחי דידן אך כ"ז א"נ דשש"א כמותו היינו דהמעשה מתיחס להמשלח כאילו המשלח עשאו משא"כ לשיטת הסוברים דשש"א כמותו היינו דהשליח נעשה כבעלים כמו"ש הריב"ש ז"ל להסביר הסברא דמ"ד א"ש נעשה עד דהו"ל כגופו ועי' בא"מ אהע"ז סי' ל"ה ס"ק א' בשם הריב"ש בת' בזה (והי' בהעלם. עין מכבוד יד"נ הגאון בס' לקח טוב כלל א' עיי"ש אות א') וא"כ א"א לומר דזה הפירוש דכ"מ דאיהו ל"מ עביד לא מצי משוי שליח דא"כ יפסל המעשה זה אינו דהשליח הוא כהן והוא יכול לעבוד עבודה וע"כ הפירוש דמצד דל"מ עביד אין בכחו לעשות שליח ע"ז הדבר ור' כהנא הוא תלמידו דרב וס"ל ג"כ דא"ש נעשה עד וא"כ שפיר י"ל דאם הוא שלוחא דרחמנא יכול להיות גם שלוחא דידן כמו"ש התוס' קידושין הנ"ל הכלל שענין זה תלוי בגדר ענין השליחות מה הוא:

ועפ"ז דעת לנבון נקל לת' דעת בעל העיטור דס"ל דלהלכה ל"צ תשמרו גבי תמיד רק משום דהוא מסברא אמנם דעת הספרי נראה כדאמרן דס"ל דענין שליחות דהמעשה מתיחסת להמשלח ולכן היכא דפסולה בהמשלח לא מצי משוי שליח בשום אופן ולזאת ליכא למימר דכהנים שלוחי דידן וזה ג"כ שיטת סתמא דגמ' ביומא י"ט דאמרינן דהגירסא על דעתינו וע"ד ב"ד ויש עוד להרחיב הדיבור בזה ולבאר הרבה ענינים עפ"ז וכבר כתבנו בהרבה מקומות בענינים אילו ולא באנו בזה אלא לברר שורשן של דברים בענין שליחות הכהנים מפני שעוררתני לזה והי' זה שלום וברכה כאו"נ ונפש ידידך דודך הדו"ש:

ודע שבענין זה יש לי עיון ברש"י תמורה (ד' ל"ב) שפירש בהא דאמר עולא דהמקדיש עולה לבדה"ב א"ב אלא עיכוב גזברין בלבד דהיינו שהגזברין חייבין לעמוד בשעת הקרבה דא"א שיהי' קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג ועי' בתוס' שם אם כי מפרשים באופן אחר אבל נראה דבדין זה מודים דהגזברים הוו בעלים לענין זה שצריכין לעמוד ע"ג הקרבן:

ואני תמה על עצמי איך אפ"ל כן כיון דאמרת דקרב עולה וברור הדבר דהוא עבור הבעלים הראשונים שהקדישו דהרי קיי"ל דמוכר עולתו לא עשה ולא כלום וא"כ איך שייכות לומר דההקדש הוי בעלים שהגזבר דהוא בעלים של הקדש יהי' צריך לעמוד בשעת הקרבה והנה במקדיש להתכפר בו אחר נראה מסברא דהמתכפר הוי לענין זה הבעלים שצריך לעמוד בשעת הקרבתו כיון דהוא לכפרתו א"כ ה"ה הכא במקדיש עולה לבדה"ב כיון דנשאר עולה וקרב על שם בעלים הראשונים מה ענין הגזבר לזה:

ומדי עיוני בענין זה אמרתי לרשום לך מה שנלענ"ד בפי' הספרי בפרשת תמיד ואמרת להם אזהרה לב"ד וצ"ע הכונה ועי' בזי"ר שמפרש דקאי על מצות כפיי' וז"ד ולולא דמסתפינא הייתי אומר עפימ"ש הראב"ד ז"ל באס"ז כתובות בפ' שני דייני גזירות דלכן דייני גזירות היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה כיון דהי' לצורך עבודה והכונה כיון דקרבנות תמיד הי' כל ישראל כלולין בהם והי' צריכין להיות כשרים שאל"כ יהי' התמיד זבח רשעים ולכן הי' נחוץ לב"ד להשגיח על ישראל ולגזור עליהם גזירות שילכו בדרך הישר כדי שיהי' הקרבן תמיד עולה לרצון:

וזה נראה כונת הספרי ואמרת להם אזהרה לב"ד היינו אזהרה לב"ד שידונו בצדק שזה נוסף עתה מפני מצות התמיד ובאמת למ"ד כל מ' שנה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד רק שבט לוי הקריבו דישראל לא הי' להם חלק בקרבנות צבור עי' חגיגה ו' ובטו"א מה שכ' בטעמא דמילתא ומה שכ' הג' ר"ב פרענקיל ז"ל בקו"א שם מילקוט:

א"כ נראה דלכן עתה כשמתו כל אנשי המדבר וצוה הקב"ה מצות התמיד לכל ישראל מחדש כמו שהוא עיקר המצוה שיהי' לכל ישראל חלק ולא כמו שהי' עד כה ולכן צריך אזהרה לב"ד לראות שידונו כל ישראל שלא יהי' עול ביניהם שעיד"ז התמידין מכפרין וי"ל דזה הפירוש עולת תמיד העשוי' בהר סיני דהמצוה הוא שיהי' כל ישראל כלולין בה והיינו ע"י שיהי' כולם כאיש אחד בלב אחד כמו שהי' בסיני כמאמרם ז"ל על ויחן ישראל:

ועי' בתוס' חולין (ד' י"א) ד"ה אבל שהקשו דאמאי לא ילפינן מכל קרבנות דדחי שבת דדילמא טרפה הוא וכתבו לת' בזה"ל ונ"ל דא"י להוכיח משום דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דלדחי שבת מצות קרבן כמו שבפק"נ אמרינן בסופ"ק דכתובות דלא הלכו בו אח"ר עכ"ל ולכאו' צ"ע הדמיון לפק"נ:

ולהנ"ל י"ל דהתוס' לשיטתם דמותר לחלל שבת להציל חבירו מאיסור אפי' בחילול שבת דאורייתא ועי' בשע"ת או"ח סי' ס"ו סי"ד ועיי"ש בטו"ז מה שהעיר בסי' שכ"ח דהרשב"א ז"ל פליג עכ"פ דעת התוס' כן הוא כיון דגדול המחטיא את חבירו יותר מהורגו גם זה בכלל פק"נ וא"כ י"ל דה"ה דק"צ דוחין שבת כיון דהם לצורך כלל ישראל לכפר עליהם כמאמרם ז"ל דתמיד של שחר מכפר על עבירת הלילה ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירת היום וכיון שכן הו"א דדומה לפק"נ דדוחה שבת אף בספק ודוק: