בספרי מנין לניסוך המים בחג ר"ע אומר נאמר הביאו עומר בפסח שתתברך לכם את התבואה הביאו ביכורים בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן אף לניסוך המים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ריב"ב אומר נאמר בשני ונסכיהם וכו' נמצינו למדים לניסוך המים מה"ת ר"כ אומר בקודש הסך נסך שכר לד' למה נאמר להביא את המים. והנה דברי הספרי הם מחוסרין הבנה דמתחיל מנין לניסוך המים ואומר דברי ר"ע שאינו אלא טעם על ניסוך המים אבל לא שזה יהי' מקור לניסוך המים בחג ועי' בגמ' דילן ר"ה ט"ז בשם ר"ע הגירסא ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג ולשון זה א"ש דהכונה אמאי צוה הקב"ה שינסכו לפניו בחג וד"ז דמנסכין מים בחג מבואר בריש תענית דר"ע דריש לה מדכתיב ונסכי' בשני נסכין הכתוב מדבר אמנם לשון הספרי צ"ע:

ונראה דפירוש הספרי דר"ע ס"ל דהלימוד הוא מונסכי' א"כ דילמא אין מנסכין מים אלא בששי ומנ"ל דמנסכין בחג מיד מתחילת החג ע"ז אמרינן כיון דניסוך המים בחג הוא כדי שיתברכו גשמי שנה א"כ נראה דהמצוה מתחלת מיד מתחילת החג ואע"ג דלענין הזכרה פליגי ולכ"ע אינו מזכיר אלא ביום ו' אבל ניסוך המים מודה שהוא כל החג והוא מטעם שיתברכו גשמי שנה לכן מנסכין מיד בתחילת החג כנ"ל כונת הספרי:

והנה מלשון הספרי אינו מבואר אם ר"ע ס"ל ניסוך המים מה"ת ואדרבה מדסיים הספרי בדברי ריב"ב נמצינו למדין לניסוך המים מה"ת ובד' ר"ע אינו מסיים כן נראה דר"ע ס"ל דלאו דאורייתא הוא ובאמת הרמב"ן ז"ל בסה"מ שורש א' שהביא גירסת הגמ' דילן בדברי ר"ע מפני מה אמרה תורה ואמר הקב"ה ואעפ"כ פשיטא לי דניסוך המים הוא רק מדרבנן (דל"ל דכונתו על מלכיות זכרונות שופרות כמו שעלה ע"ד המגילת אסתר שם דהרי בזה לא נאמר כלל מפני מה אמרה תורה ואדרבה הא מדקדוק לשון הברייתא ראי' להיפוך ואם אמנם כי בר"ה ל"ב ע"א נמצא בגמ' "רחמנא" אמר אידכר אך הרי ראיות הרמב"ן ז"ל אינה משם אלא מלשון הברייתא ושם לא נזכר מפני מה אמרה תורה על זה ובאמת א"ר מלשון רחמנא שכולל גם דרבנן לכ"ע ואכמ"ל והבן):

אך באמת, דברי הרמב"ן ז"ל תמוהין מאוד לכאו' שהביא ראי' מר"ע דאמר מפני מה אמרה תורה על ניסוך המים אע"פ שהוא רק מדרבנן והרי מבואר להדיא בזבחים ד' ק"ו ע"ב ר"א דס"ל דמנסך מי חג בחוץ חייב בשיטת ר"ע רבו אמרה דס"ל ניסוך המים מה"ת משום דדריש ונסכי' בשתי נסכים הכתוב מדבר ואם אמנם כי בתוס' שם ד"ה אשתמיטתי' כתבו להוכיח מזה דאיכא מ"ד דניסוך המים רק מדרבנן ויבואר לקמן אי"ה אך עכ"פ ראיות הרמב"ן ז"ל תמי' ועי' בח' מהרד"מ להג' מווארשא ז"ל מ"ש בזה ואינן כלום כנראה לכל מעי':

ומה שנלענ"ד בזה בכונת הרמב"ן ז"ל דכונתו כדאמרן דנהי דר"ע ס"ל דניסוך המים הוא מה"ת מדכתיב ונסכי' אך זה רק בששי ולכן ס"ל דאינו מזכיר אלא בו' וה"ט דדוקא בו' דניסוך המים מה"ת לכן חייב להזכיר אבל מקודם לכן נהי דדרשינן מסברא שמתחיל מתחילת החג אבל זה אינו תורה וכמו שנראה מדקדוק לשון הספרי שאינו מסיים בדברי ר"ע שהוא מה"ת וע"כ משום דקאי שיהי' מצות ניסוך המים בתחילת החג וזה אינו מה"ת:

ולפ"ז א"ש ראיות הרמב"ן ז"ל דאע"ג דידוע בש"ס דבתחילת ניסוך החג לכ"ע הוא רק מדבריהם מדס"ל דאינו מזכיר אלא בו' ואעפ"כ אמר הלשון מפני מה אמרה תורה על תחילת החג נראה דדרך חז"ל לחזק דבריהם ג"כ בלשון תורה שוב חפשתי בס' ספרי דבי רב להג' מוהר"ד פרדי ז"ל ומצאתי שבזה כונתי לדעתו ז"ל דר"ע מחולק רק בענין הזכרה אבל ניסוך המים מודה דהוא כל ז' ימי החג עיי"ש באריכות ולפ"ז נלענ"ד פירושי נכון בד' הרמב"ן ז"ל:

והנה לפי"ז יוצא לנו מתוך דברינו שגם הרמב"ן ז"ל מודה דר"ע ס"ל ניסוך המים דאורייתא אלא שאינו דאורייתא בכל ימי החג והנה כל המפרשים חתרו למצא המ"ד דס"ל ניסוך המים דרבנן ועי' בח' מהרד"מ שם שהביא מד' הירושלמי פ' לולב וערבה ה"ו שנראה לכאו' דהוא פלוגתת ר"ע וחכמים עיי"ש:

ולענ"ד נראה שהמ"ד דס"ל דניסוך המים הוא דרבנן הוא בר קפרא בירושלמי דסנהדרין פ"ב שס"ל דהא דכתיב בדוד ויתאו דוד ויאמר מי ישקינו מים מבור בית לחם וגו' ולא אבה דוד לשתות ויסך אותם לד' דבחג הי' וניסוך המים הי' והיתר במות היתה עכ"ל והנה הדבר תמי' מאוד הא קרבן ציבור אינו קרב בבמה אפי' בשעת היתר הבמות:

לכן נראה דבר קפרא ס"ל דניסוך המים אינו אלא דרבנן וכיון שהוא רק דרבנן שפיר י"ל דקרב גם בבמה וא"ש בזה גם מה דקשה הא כל שאינו נידונ"ד א"ק בבמה עפ"מ שכ' הגאון בעל מגילת אסתר בשורש הראשון שדברי חז"ל הם בגדר דבר הנדור ועי' בספרי חמדת ישראל בקונטרס תורה אור אות נ' מש"כ להסביר דבריו:

ומעתה י"ל דהוי בכלל נו"נ וקרב בבמה ובאמת א"נ דניסוך המים דאורייתא יקשה מאוד איך קאמר ולא אבה דוד לשתותם הא הי' קדוש לניסוך המים ולא הי' רשאי לשתותם והמפרשים הרגישו בזה ות' דהי' יותר מכשיעור אך לפ"ז לא נתקדשו מים כלל דאינו מקדש ביתר מכשיעור אך במה ל"צ קידוש כלי כלל דאין כלי שרת בבמה אך זה רק א"נ דניסוך המים דרבנן אבל א"נ דהוא דאורייתא כמו ניסוך היין בודאי שאינו קרב בבמה וצריך כלי שרת כמו כל ק"צ ויש להעיר בזה מה שהקשה בצל"ח על הר"מ ז"ל פ"ו מאיסורי מזבח ה"ו שפסק דמי החג שהוקדש ל"מ השקה אם נטמא משום דכבר נדחו מבואר מדבריו ז"ל דפסול מצד דיחוי והא בפסחים ל"ד ע"ב מבואר דהוא רק משום מעלה דעשו מעלה בקדשים דל"מ השקה לטהרו:

ולהנ"ל י"ל דבאמת קשה למה דקיי"ל טומאה הותרה או דחוי' בציבור וא"כ איך הוי בגדר דיחוי כיון דאם ליכא מים אחר הרי כשר מים זה ג"כ לנסך ע"ג המזבח א"כ ל"ש בי' פסול דחוי ועיי"ש ברש"י ז"ל ד"ה מי החג שפירש דאיירי בשבת שא"י לילך ולמלאות מן השילוח וא"כ אמאי הוי דחוי אמנם אם נימא דניסוך המים הוא רק דרבנן י"ל דקרבן ציבור דרבנן לא נדחה אצלו טומאה:

ומעתה י"ל דהר"מ ז"ל אע"ג דס"ל דניסוך המים הלל"מ מ"מ כיון דס"ל להר"מ ז"ל דהלל"מ דין דרבנן יש לו לענין ספיקות כיון דאינו מפורש בתורה אין לו אותו החומר של תורה וא"כ ה"ה ניסוך המים כיון דהוי רק הלל"מ א"ד לק"צ שמפורשין בתורה שדוחין שבת וטומאה אמנם סוגית הגמ' ס"ל דניסוך המים דאורייתא ממש הוא ודוחה שבת וטומאה א"כ ל"ש בי' לומר פסול דיחוי ולכן אמרינן דמעלה עשו בקדשים:

שבתי וראיתי שבלא"ה י"ל אפי' א"נ דסוגית הש"ס ג"כ ס"ל דניסוך המים אינו אלא הלל"מ או אפי' רק דרבנן מ"מ ל"ש בניסוך המים פסול דחוי לרב דס"ל בפסחים ט"ז דטומאת משקין אפי' לטומאת עצמן הוא רק דרבנן אבל מה"ת אין טומאה למשקין כל עיקר וכיון שהטומאה רק מדרבנן שוב נדחה בק"צ אע"ג דגם הקרבן רק דרבנן ולכן צ"ל משום מעלה בעלמא אמנם הר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל להלכה דמשקין לטומאת עצמן יש להם טומאה מה"ת שפיר פסק דפסולין משום דיחוי:

איברא דלכאו' יש להעיר בזה דא"נ דהר"מ ז"ל ס"ל כיון דאינו אלא הלל"מ אין לו חומר דאורייתא הדר"ל קשית הג' מוהרי"ל ז"ל בת' שבות יעקב ח"ב סי' י"ח על הר"מ ז"ל שפסק בפ"י מה' תמידין ומוספין שאם עירה המים עם היין וניסך לשניהם מכלי אחד יצא ידי שניהם והא יין מזוג פסול לנסכים ומה שת' השב"י שם דאע"ג דמזוג פסול תמיד בניסוך היין מ"מ בחג כיון דגם ניסוך המים מצוה הוא אמרינן מצות א"מ זא"ז אינו מספיק לדברינו דניסוך המים כיון דאינו מצוה דאורייתא ממש שוב קיל מניסוך היין ול"ש לומר בזה מצות א"מ זא"ז כמו דמצוה דאורייתא מבטל למצוה דרבנן וא"כ שוב יפסל משום מזיג וא"כ מוכח לכאו' דהר"מ ז"ל ס"ל דניסוך המים הוא מצוה של תורה ממש כמו ניסוך היין:

אך לקושטא דמילתא, ז"א שד' השב"י ז"ל תמוהין מאוד דא"נ דהר"מ ז"ל ס"ל דמזוג פסיל אפי' א"נ דהוי מצוה דאורייתא ממש מ"מ ל"ש לומר בזה מצות א"מ זא"ז דמה בכך דהיין אינו בטל במים מ"מ מזוג הוא ואינו חי ומה שהוא שינוי בטבע ל"ש בזה להכשיר מצד מצות א"מ זא"ז:

אמנם באמת ברור הדבר בדעת הר"מ ז"ל די"ל דמזוג כשר לנסכים כמו"ש השב"י בעצמו בריש דבריו וכמו שהבין הלח"מ בדעת הר"מ ז"ל ולכן כיון דהר"מ ז"ל פוסק דשיעורן שוה שלשה לוגין לכן הי' מקיים מצות ניסוך היין והמים ביחד ואין להקשות איך ניכר שמקיים מצות ניסוך המים דילמא רק מקיים ניסוך היין ז"א דהרי יותר מכשיעור פסול וא"כ ע"כ שרוצה לקיים מצות ניסוך המים ג"כ ולכן הכהן הצדוקי שלא רצה לקיים מצות ניסוך המים לא הי' לו עצה לערב המים ביין ויהי' במחשבתו רק לשם ניסוך היין דא"כ יפסול מצד דהוא יותר מג' לוגין:

ויש להביא ראי' לפירש הר"מ ז"ל מסדר המשנה דמסדר דברי ר' יהודה דבלוג הי' מנסך כל שמונה אחר הדין דאם עירה בשל יין יצא ולכאו' מקודם הו"ל למתני דברי ר"י דהרי לפי פי' רש"י ז"ל זה לא תלי' כלל בפלוגתת ר"י ורבנן אמנם להר"מ ז"ל א"ש דר"י גם ע"ז פליג כיון דיש רוב יין הרי המים בטל ולר"י דוקא מב"מ לא בטל הא עולין מבטלין זא"ז א"כ יין במים בטל המים ביין ואינו מקיים מצות ניסוך המים הכלל שדברינו קיימין בשיטת הר"מ ז"ל דס"ל דכיון דניסוך המים הוא רק הלל"מ אין לו מעלה כשל תורה ממש וא"ד טומאה אף דהוא ק"צ וא"ל דא"נ דסוגית הגמ' אזלא אליבא דרב דמה"ת אין טומאה למשקין ורק מדרבנן גזרו טומאה על המשקין א"כ במשקי בית מטבחי' לא גזרו טומאה כלל דהיינו המים והדם א"כ למ"ל טומאה כלל בניסוך המים עי' היטב בפסחים ד' טו"ב ע"א ותמצא מבואר כן ז"א דהנה רב מודה דמשקי בית מדבחי' טמאין דרק בית מטבחיא תנן וניסוך המים אע"ג דהוא רק מים מ"מ כיון דמנסכין אותו על המזבח הוי בכלל בית מדבחי' ובפרט לפמ"ש הפנ"י בפסחים שם דטעמו דרב משום חבה"ק א"כ ה"ה בניסוך המים שייך חיבת הקודש ומקבל טומאה מד"ס ויש לפלפל עוד הרבה עפ"ז ואכ"מ ולא באתי בזה אלא להראות שנראה מסוגית הגמ' דניסוך היין אינה תורה ממש מדלא שו"ט כלל שיקריבו באמת בטומאה ובפרט מד' הר"מ ז"ל שפסק דפסול משום דחוי ועי' בירושלמי סופ"ט דתרומות ששם מבואר כלשון הר"מ ז"ל בשם ר' אבוהו אמר ריו"ח ועי"ש היטב לענין תרומה ג"כ כלשון הזה ויש לי בזה אריכות דברים בד' הירושלמי שם שא"ל מובן לכאו' ואכ"מ:

ולסיים בדברי אגדה ארשום בזה מה שיש לומר דרך דרש בהא דמבואר במשנה בסוכה דפעם אחת ניסך אחד ע"ג רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם ובר"מ ז"ל פ"י מתומ"ס כתב בזה"ל ורגמוהו כל העם באתרוגיהם שאמרו אפיקורס הוא עכ"ל נראה קצת דיש שייכות לזה שאפיקורס הוא שרגמו אותו באתרוגיהן דוקא וי"ל דהענין הוא עפמ"ש הרמב"ן ז"ל דמצות אתרוג הוא תיקון עץ הדעת טו"ר ואתרוג הוא פרי העץ שאכל אדה"ר ואע"ג דאין קטיגור נעשה סניגור מ"מ מרצה הואיל דהוא בתערובות שאר המינים והכונה דבזה דנעשה אגודה אחת עם הג' מינים והיינו כללות ישראל שנכללו בג' מינים כמו שאמרו חז"ל עיד"ז נתבטל חטא עץ הדעת אשר שורש החטא הי' שרצו להתחכם נגד הבורא יתברך כמו שאמר להם הנחש והייתם יודעי טוב ורע וגו' ולכן ע"י הביטול האתרוג להג' מינים היינו לכל כללות ישראל מתוקן חטא עץ הדעת ונראה דזה הענין אע"ג דקיי"ל דלולב מצוה לאגדו וכן לר"י דלולב צריך אגוד מ"מ דעת רוב הפוסקים דאין האתרוג נאגד עמהם והדבר צ"ב אמאי אתרוג הוא בפני עצמו:

אמנם הענין הוא כיון דאתרוג הוא פרי עץ הדעת ועיקרו לתקן הדעת שיתבטל לדעת כלל ישראל ודעת הוא דבר שא"א לאגדו בגשמיות שהוא רוחני ול"ש בי' אגד בידים אלא שזה הוא מצותו שאע"פ שמחשבתו של אדם א"א לאסור בזיקים אמנם צריך שיבטל דעתו לדעת התורה ואמונת חכמים ועיד"ז מצורף הוא לכללות ישראל וזה הוא שמרצה ע"י תערובות שאר המינים אע"פ שבעצם הוא בפני עצמו ולכן אותו שניסך ע"ג רגליו רגמוהו כל העם באתרוגיהם שאמרו אפיקורס הוא היינו שאינו מבטל דעתו לדעת חכמים וא"כ האתרוג אינו בתערובות ואינו מרצה מטעם א"ק נעשה סניגור כמו"ש הרמב"ן ז"ל והורו בזה רמז הזה שאתרוג אינו מרצה אלא כשמבטל דעתו לדעת חכמים כנ"ל: