Keli Chemdah on Torah, Re'eh
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(י"ג-י"ג) כי תשמע באחת עריך וגו' הנה בפרשה זו מצות עהנ"ד וכתבתי הרבה במקומות מפוזרין בחדושינו ועי' בספרי חמדת ישראל מצות עהנ"ד ואעתיק בזה לתועלת התלמידים מחדושינו למס' סנהדרין השייך למצוה זו ואחלק לאותיות וזה יצא ראשונה. (א) בסנהדרין ד' מ"ז ע"א אמר עולא אמר ריו"ח אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וכו' עיי"ש הטיב כל הסוגי' ראיתי בס' זכותא דאברהם ממרנא הגה"ק מטשעכנאוו זצלה"ה שכ' לחדש דדינא דריו"ח הוא דוקא בחטאת אבל בעולה ושלמים אינו נפסל משום דיחוי כיון דמבואר בר"מ ז"ל פ"ו מפסוהמו"ק דאם נתערב עולת ראובן בעולת שמעון יקנה אחד חלקו לחבירו וצ"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דאע"ג דקיי"ל דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום היינו רק במכירה אבל להקנות במתנה יכול לחבירו שיקריבו לצורך עצמו וא"כ אע"ג שהוא המיר דתו מ"מ הרי הקרבן עצמו אינו נדחה דיכול להקנותו לחבירו וכיון שכן אינו בגדר דיחוי כמו"ש תוס' בלולב דל"ש נדחה מחמת שמחוסר הקנאה אך ז"ד בעו"ש אבל בחטאת דל"ש הקנאה דאפי' בעד עצמו אינו מביא מחלב של היום על חלב של אמש א"כ בשעה שהמיר הי' הקרבן נדחה לגמרי ושפיר אמר ריו"ח דאע"ג דחזר בו נפסל הקרבן מתורת דחוי אתד"ק והנה נראה ברור שנשאר באמצע הכתיבה ולא העלה כל הד' על הספר דהרי הסתירה לזה מבוארת מהסוג' במקומה דאמר ר"י אף אנן נמי תנינא הי' בה [בעיר הנדחת] קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדה"ב יפדו והוינן בה אמאי ימותו כיון דאקטיל הו"ל כפרה ולסקי לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו עיי"ש כל הסוגי' והנה הא דהי' בה קדשים קדשי מזבח דמקשינן בגמ' דיהי' קריבין משום דלאחר שנתכפרו ע"י מותתן שוב אין זבח רשעים ע"כ דקאי על עולות ושלמים דליכא למימר דקושית הגמ' על חטאות דהרי חטאת שמתו בעלי' למיתה אזלה וא"כ ע"כ דקושית הגמ' דאיך קתני סתמא דקדשי מזבח ימותו משמע דגם בעו"ש דינא הכי ואמאי הא כיון דאקטיל הו"ל כפרה ומוכח מזה דאמרינן הואיל ונדחו ידחו וא"כ מבואר להדי' דגם בעו"ש אמרינן הואיל ונדחו ידחו, לזאת אבוא אחריו למלאות דה"ק ונאמר דכוונת הגאון דהנה לכאו' קשה טובא אמאי בעולה יכול להקנות לחבירו כיון דממון גבוה הוא והרי אפי' בשלמים דממון בעלים הוא ג"כ ל"מ המכירה לפי"ד הר"מ ז"ל ואם כי בשלמים הי' מקום לומר לפי"ד הקצוה"ח בדעת הר"מ ז"ל דמשו"ה פסק דמוכר שלמיו לא עשה כלום משום דאסור לשנות א"כ הי' מקום לומר דז"ד היכי דחזי לדידי' משא"כ היכי דנתערב דלא חזו להקריב לדידי' משום סמיכה אך זה יספיק בנתערב אמנם בהמיר דתו דפשע בעצמו דהמיר אמאי יכול להקנות לחביריו ומלבד לא יספיק טעם זה כ"א בשלמים אבל בעולה ממון גבוה הוא וא"ש איך יכול להקנות לחבירו לכן נראה דטעמא דהר"מ ז"ל מצד הואיל אב"מ ויש להסביר הדברים ביותר דבהמיר כיון דמצדו לא חזי להקרבה א"כ א"נ דא"י להקנותו ופסל לגמרי ונפקו מרשות גבוה שוב מהני הזכות דהואיל אב"מ עכ"פ להקנותו לאחר שיהי' קרב לגבוה ומעתה ז"ד במפריש קרבן והמיר דתו שפיר י"ל כנ"ל משא"כ בעיר הנדחת גם בעו"ש נפסלו מצד דיחוי דא"ל הא הי' יכולין להקנותו לאחר ז"א כיון דממון גבוה הם א"י להקנותו לאחר ואי משום הואיל אב"מ יהי' עליו שם בעלים ז"א הא אי מתשיל עלה יהי' בגדר שלל של עיר הנדחת ויהי' דינו בשריפה ושוב פקע שם בעלים מני' דאיסה"נ אינו בעלים עליהם, וא"כ הכא ל"ש שיהי' עליהם זכות בעלים מכח הואיל אב"מ ולכן קודם שמתו לא הי' הקרבן ראוי כלל ושוב אף כשמתו פסול הקרבן מצד דחוי וזה נכון לדעת הגז"ל ובאמת בסגנון זה יש להסביר הדבר ביותר אפי' א"נ דמצד זכות דהואיל אב"מ א"י להקנותו לאחר כיון דבעצם הוי מ"ג מ"מ י"ל החלוק בין חטאת לעו"ש דנראה לחדש דדחוי לא מקרי אלא אם אין באפשרות שהקרבן הזה יקרב עתה לגבוה משא"כ אם יש מציאות שיהי' קרב עתה בהיותו מומר ג"כ לגבוה אינו בגדר דיחוי ומעתה י"ל דבעולה ושלמים אע"ג דהמיר דתו כיון דיכול למתשל על הקרבן ויצא לחולין ואח"כ ימכור אותו לאחר והוא יקדיש אותו לעולה או לשלמים א"כ אותו קרבן יכול עוד ליקרב ע"ג מזבח לשם אותו קרבן שהוא עתה ע"י אחר אף בהיותו הוא מומר לכן א"ז בגדר דחוי משא"כ בחטאת בכה"ג שהמיר דתו נראה לחדש דל"מ שאלה לפי"מ דמבוא' במס' ב"ק ד' ק"י ע"ב דמקשינן בגמ' על חמש חטאות המתות נימא אדעתא דהכי ל"ק ותרצינן דהלכתא גמירי לה עיי"ש ומעתה נראה דבחטאת שהמירו הבעלים את דתם דהחסרון הקרבה הוא מצד שאין בעלים הראוין להקריב את הקרבן ל"ש לומר אדעתא דהכי ל"ק דבכה"ג דליתא בעלים שיקריבו את הקרבן הילכתא גמירי לה דלא אמרינן אדעתא דהכי וממילא ל"מ שאלה וגזה"כ דלמיתה אזלה וא"כ נהי דחזר אח"כ ואיכא בעלים שוב פסול מצד דיחוי כיון דמקודם לא היה ראוי בשום פנים להקריב דהי' דינו כחטאת שא"ל בעלים דמנ"מ אם מתו או נתכפרו בעלי' דא"צ או דא"ל כפרה או המיר דתו דאינו בגדר כפרה ויש להסביר הד' ביותר ביאור דלפ"מ דקיי"ל בחטא' דבעי שב מידיעתו ואם אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ואינו מכפר לו ה"ה אפי' אם בשעה שהפריש הקרבן הוי שב מידיעתו אם המיר אח"כ והרי עתה א"ש מידועתו ואינו בעל קרבן חטאת הוי כמו חטאת שמ"ב ודוקא בעו"ש ליכא פסול כ"א מצד זבח רשעים תועבה משא"כ בחטאת צריך שבשעת הקרבת הקרבן יהי' בגדר שב מידיעתו דאל"ה אינו מביא קרבן על שגגתו ואינו מתכפר לו וא"כ הוי בכלל חמש חטאות המתות ול"מ שאלה דה"ג לה דלמיתה אזלא א"כ נהי דהדר אח"כ שפיר פסול משום דיחוי ומעתה כיון דכ"ז דבעו"ש אין פסול דחוי משום דראו להיות גם עתה קרב ע"ג המזבח לשם אותו קרבן ע"י שאלה ומכירה לאחר א"כ ז"נ רק בהמיר משא"כ בעיר הנדחת דלאחר שאלה נעשה שללה ופסול לקרבן וא"כ למ"ל דיהיה קרב ע"ג המזבח בשום אופן שבעולם שוב פסול משום דיחוי ונתקיימו דברי הגאון ז"ל:
(ב) וכשאני לעצמי נלענ"ד עפ"י דברינו הנ"ל לחלק בין חטאת לעולה ושלמים בפשיטות דהרי מבואר בסוגי' דלכן צריך ריו"ח להשמיענו בהמיר דתו ובנשחטה דאי ה"א נשחטה לחודא ה"א דדוקא נשחטה דאינו בידו לבטל הדיחוי אבל המיר דתו דבידו לחזור לא יהיה דיחוי קמ"ל דגם בהמיר דתו הוי דיחוי אך לכאו' צ"ע באמת כיין דקיי"ל בכ"מ דבידו לאו כמחו"מ דמי לענין דיחוי היכי דהוא מצוה והכא אין לך מצוה גדולה מזו לעשות תשובה וא"כ אמאי יהיה פסול משום דיחוי אמנם נראה דבחטאת כיון דהשתא כשהמיר דתו אינו בר כפרה כל כיון דאינו שב מידיעתו ול"ש בי' קרבן חטאת כלל לא מהני הא דבידו כיון דכמות שהוא עתה ה"ה פסול בעצם וכשיעשה תשובה הוי כמו פנים חדשות אך ז"ד לענין חטאת אבל בעו"ש דכל הפסול מצד זבח רשעים דאין מקבלין ממנו קרבן ע"ז שפיר אמרינן כיון דבידו לשוב אינו פסול משום דיחוי ודוקא בחטאת דמלבד הפסול דזבח רשעים אינו עתה בגדר בר כפרה ואין לו שייכות לקרבן לזה אינו מועיל בידו משא"כ בעולה ושלמים ומעתה י"ל עפ"מ דמוכרח מראיית ר"י דהביא ראי' דאמרינן דיחוי מדתנן הי' בה קדשי מזבח ימותו והא כיון דאקטיל הו"ל כפרה ולכאו' אמאי לא מקשה הא כל המומתן מתוודין וא"כ עשו תשובה קודם מותם ולא הוי זבח רשעים ועי' ברמ"ה ז"ל שנתעורר בזה וכתב דל"מ תשובתן אלא שיש להם חלק לעוה"ב לעת"ל כשיחי' המתים וכיון דאינו בידו שוב גם בעו"ש פסול משום דחוי ויש לומר עוד עפמ"ש בספרי חמדת ישראל במצות עיר הנדחת ביאור ענין עהנ"ד דמבואר במשנה דאם היו יחידים נדונין בסקילה ולהיפך ממונן פלט היו מרובין נדונין בסייף לפיכך ממונן אבד שתמה הגר"א ז"ל על הלשון לפיכך שנראה שתלי' זב"ז וכתב דענין מיתת עהנ"ד דאחר שראו ב"ד שהודחו רובן והתרו בהן שיחזרו בתשובה ולא רצו ונשארו בטומאותם ניטל מהם דין ישראל לגמרי וה"ה לגמרי כב"נ ונדונין בדיני ב"נ ובב"נ מיתתו בסייף וממונו אבד אתד"ק והנה בב"נ קיי"ל דלא קרב שלמים רק עולות דב"נ אין לו שייכות כלל לקרבנות שלמים ומעתה י"ל דקדשי מזבח ימותו היינו שלמים ושפיר פוסל משום דיחוי דהכא בעהנ"ד כיון דהוחלטו להיותם כב"נ ובב"נ לא קרב שלמים וא"כ אפי' א"נ דתשובה מהני ובידו לשוב מ"מ כ"ז שלא שב בתשובה הרי אין לו שייכות לשלמים מצד דהוא ב"נ וא"כ הוי כמו בהמיר דתו לענין חטאת דל"מ בידו משום דיש בעצם פסול לחטאת ה"ה בעיהנ"ד לענין שלמים ל"מ הא דבידו שלא יהי' בגדר דיחוי ועי' היטב בזה, אך באמת אם נחזיק בד' הגר"א ז"ל דדין עהנ"ד כדיני ב"נ דנפקע מהם קדושת ישראל ונדונין בדיני ב"נ י"ל בפשיטות דל"מ בהו תשובה דבב"נ ל"מ תשובה ולכן שפיר מוכרח ר"י לומר רק דמיתה מכפרת שלא יהי' בגדר זבח רשעים אבל תשובה ל"מ ולפי"ז אינו בידו כלל ושפיר הוי דיחוי כמו שכ"ל:
(ג) אמנם בעיקר דברי הגר"א ז"ל הנה בספרי שם כתבתי שא"י מקורן של דברים דב"נ שחייב מיתת ב"ד ממונן אבד ובפשיטות נראה להיפוך דממונו ליורשים אמנם בדרך פלפול עלה בדעתי בכוונתו דבאמת מודה הגר"א ז"ל דממונו ליורשים אמנם הכא בעהנ"ד כיון דאמרה תורה דנפקעה מהם קדושת ישראל וה"ה ב"נ אמנם הבנים שלהם והקרובים שלא הודחו עמהם הרי הם נשארו בקדושת ישראל וא"כ ממילא נפקע מהם הקורבה וה"ה כמת ואין לו יורשים שממונו הפקר וה"נ אותם שמתו ה"ה ב"נ וכל היורשים שלהם ה"ה ישראל וא"כ אין כאן יורשים כלל ושפיר הוי הממון הפקר אך זה רק לפלפולא וקשה להעמיס זאת בכונת הגר"א ז"ל אמנם ראה זה מצאתי מקורן של דברים בתרגום יונתן פ' משפטים בקרא דזובח לאלהים יחרם וגו' שכ' בזה"ל כל מאן דזבח לטעוות עממיא יתקטל בסייפא ונכסי' תגמרין בגין כן לא תהון פלחין אלהן לשמא דד' בלחודיהו עכ"ל ונראה דמפרש לה כהאבן עזרא ז"ל דקאי על בני נח כמו"ש הרמב"ן בשמו דלישראל כבר הזהיר בעשרת הדברות וקאי קרא זה על ב"נ ומבואר בתרגום יונתן דב"נ העובד ע"ז מיתתו בסייף וממונו אבד וברור הדבר דוה כונת הגר"א ז"ל ויש להעיר בזה בהוריות ד' ח' ע"א ורבי הא דריב"ל מה עביד לי' מפיק לי' לכדתני' לפי שמצאנו שחלק הכתוב בין רבים ליחידים רבים בסייף וממונן אבד יחידים בסקילה וממונן פלט וכו' נחלוק בקרבנותיהן ת"ל תורה אחת יהי' וגו' מתקיף לה ר"ח מהגרוני' טעמא דלא חלק הכתוב הא חלק ה"א נחלוק מאי נייתי וכו' א"נ צריך וא"ל תקנה וברש"י ז"ל וא"ל תקנה לעיר הנדחת בשוגג דא"א לחלוק קמ"ל תורה אחת דמייתי כל חד שעירה כיחיד וצ"ב דאמאי נימא דאין תקנה לעיר הנדחת בשוגג כיון דמיתתן בסייף וממונן אבד במזיד אמנם לד' הגר"א ז"ל יתכנו הדברים כיון דבמזיד נד נין בדיני ב"נ ובב"נ הרי ל"נ שגגתו לכפרה ונהי דא"ל חומרא זו להיות נהרגין בשוגג כמזיד דהרי בשוגג א"ד כב"נ עכ"פ ה"א דל"נ שגגתן לכפרה ומסתעי' בזה שיטת הגר"א ז"ל אמנם כ"כ בס' חמדת ישראל מה שיש לעי' לדעת הגר"א ז"ל א"כ לדעת הפוסקים דב"נ אינו מצווה על שיתוף ע"ז לא יתחייבו אנשי עיר הנדחת אם הדיח אותם לעבוד ע"ז בשיתוף ולא מצאנו זה בשום מקום וחטא העגל יוכיח שעבדו ע"ז בשיתוף, ואף על פי כן נתחייבו בסייף מצד דין עיר הנדחת הרי מבואר דגם בשיתוף עכו"ם נעשית עיר הנדחת וראה זה מצאתי דבר פלא בס' זבח השלמים להגאון מוהר"מ גלאנתי ז"ל פי' מטות אות קי"ב שכ' לפרש ד' המכילתא ומובא ברש"י ז"ל כה אמר ד' וגו' חרבו על ירכו והיכן נאמר לו זובח לאלהים יוחרם וכתב בזה"ל א"נ מ"ש והיכן נאמר לו ר"ל שכיון שחז"ל אמרו באמרם אלה אלהיך ישראל ששתפו ש"ש וד"א להכי קאמר שעל השיתוף מנ"ל שיהי' חייב מיתה ואנן קיי"ל "שאין חיוב מיתה על השיתוף" להכי קאמר דמפסיק זה למד מאומרו זובח לאלהים ונודע ששם זה הוא שם מושאל לשם השיתוף כי חול וקודש מעורבין בו באומר יחרם ולא אומר יסקל דהיינו משום סיפא דקרא בלתי לד' לבדו דוקא ולא בשיתוף ואז אם יעשה בשיתוף אין דינו בסקילה רק יחרם ניתן הדבר ביד ב"ד או יחרם ממונו או אם נראה לב"ד צורך שעה יחרם ממש בהרג אך לא בסקילה כדי שלא יטעו שעל השיתוף חייבין כעובד ע"ז ממש ורמז הפסוק הזה שעל השיתוף חייב כפי ראות ב"ד ומשה ראה שראוי לסייף עכ"ל והד' מבהילים את עין הרואה וח"ו לומר כן דעל שותף ע"ז ליכא חיוב מיתה בבירור וללמוד זכות על הגאון הזה שהי' בימיו ראש גאוני הדור בירושלים עה"ק תובב"א אולי כוונתו כיון דמבואר בגמ' דחטא העגל הי' בשיתוף עכו"ם וא"כ כיון דהי' להם טענת מודעה הרי דינם כב"נ ובב"נ קיי"ל דאין חייבין מיתה על השיתוף לכן קאמר דמרע"ה למד זאת מדקאמר הקב"ה זובח לאלהים יחרם וזה קאי על ב"נ כמו"ש האבן עזרא נראה מזה דגם ב"נ מוזהר בו השיתוף אלא שאינו ח"מ בבירור ולזאת אף בישראל לא נתחייבו סקילה בחטא העגל דא"כ יבואו לידי טעות דב"נ ג"כ ח"מ על שיתוף והוי כע"ז ממש ובאמת אינו כן דב"נ אינו חייב מיתה בהחלט בש"ע לכן דן אותם מרע"ה בסייף (ומצוה גדולה לתקן הדברים בהספר הנ"ל להרים מכשול ותמהני על נכדו הג' מוהר"מ חגיז ז"ל שהעיר שם לפר' פי' אחר והניח דברי זקינו הג' ז"ל ולא העיר עליו] אמנם אע"פ שהראנו פנים לד' הגר"א ז"ל מ"מ פשטות הסוגי' דמקשינן כיון דאקטיל הו"ל כפר' וכן כל השו"ט דגמ' למת מתיך רשעו לנהרג מתוך רשעו נראה מבואר דיש להם דין ישראל לגמרי דבב"נ בוודאי ל"ש לומר דהרוגי ב"ד יש ללהם כפרה ואינן בכלל נתנו את נבלת עבדיך והבן היטב בהסוגי' תראה מבואר דפשיטא להש"ס דאין נפ"מ בין מיתת עיר הנדחת לשאר מיתת ב"ד ויש מקים לדחוק ולת' ד' הגר"א ז"ל י"ל דכתב לקושטא דמילתא דמיתה גרידא אינו מכפר וצריך מיתה וקבור' א"כ כ"ז שלא נתכפר לו דינו כב"נ וממילא במת ממונו אבד כיון דעדיין לא נתכפר לו במיתה גרידא אכתי יש עליו חומר ב"נ דממונו אבד ובאמת לאחר הקבורה דנתכפר לו חזר דינו כישראל אך זה דוחק ופשטות הסוגי' אינו כן:
(ד) ובעיקר הקושי' מהא דכל המומתין מתוודין ואם כן עשו תשובה ואמאי הוי זבח רשעים כ"כ בספרי כל"ח לעיל בפ' נשא אות א' שהגאון בעל עטרת זקנים ז"ל הוכיח מכאן דאפילו שב בתשובה כ"ז שלא נתכפר לו הוי בגדר זבח רשעים וא"י מגדר רשע עד שיתכפר לו החטא ובאמ' במקום שמתחייב מיתת ב"ד י"ל דבלא"ה כיון דחזינן דהב"ד אין משגיחין על תשובתו ואמרינן דהתשובה אינה תשובה אמיתית דא"נ דהוי תשובה מעלי' א"כ שוב אינו מחויב מיתת ב"ד דהרי עיקר מצוה דמיתת ב"ד הוא מכח המצ"ע דובערת הרע מקרבך וזה הוא שמחייב את הב"ד להרוג את החוטאים אם כן ע"כ דתוה"ק אמרה דהב"ד לא ישגיחו על תשובת' ואמרינן דאינה תשובה אמיתית דאל"כ הרי אינו רע וליכא מצ"ע דוביערת הרע וכיון שכן גם לענין הקרבנות שלהם אכתי הם בכלל זבח רשעים כ"ז שלא מתו דכמו דאמרת על הבעלים דע"כ הם רשעים עוד דאל"כ אין על הב"ד מצוה להמיתם ה"ה על הקרבנות שלהם ולכן מוכרח ר"י להקשות רק מכח כיון דאקטיל הו"ל כפרה ולפי"ז ז"ד במי שנתחייב מיתה בב"ד הא בלא"ה שפיר י"ל דאע"ג דעבר על חיי"כ ומיתת ב"ד אם לא התרו בו היכא דעשה תשובה יצא מגדר רשע וה"ה דקרבנות שלו אינן בכלל זבח רשעים ובזה א"ש בפשיטות מה דקשה בהא דמקדש אשה ע"מ שאני צדיק ונמצא רשע גמור דמקודשת משום שמא הרהר תשובה בלבבו דהיכא דליכא עליו ח"מ ב"ד בפועל שפיר אמרינן דע"י תשובה יצא מגדר רע ובאמת נראה בהא דמקדש אשה ע"מ שאני צדיק אם יצא ליהרג בב"ד של ישראל וקידש אשה ע"מ שאני צדיק אינה מקודשת כיון דאמרינן דהוא רשע למות אינו בגדר צדיק וידעתי כי י"ל דגם בכה"ג מקודשת מצד שמא הרהר תשובה בלבבו אמנם הב"ד לא משגיחין בזה ואוקמינן אותו בחזקת רשע אך יותר נלענ"ד כמו"ש בפנים] אמנם שמעתי אומרים בשם מרנא הגאון הקדוש מקאצק זצלה"ה שאמר ג"כ שהדין ברור כמו"ש הג' בעל עטרת זקנים ז"ל דכ"ז דלא נתכפר לו החטא אינו יוצא מגדר רשע והא דמקדש ע"מ שאני צדיק שאני כיון דאמרינן בגמ' דשלשה מוחלין להם כל עוונותיהם וחדא מני' חתן א"כ במקדש ע"מ שאני צדיק שפיר אמר' דמקדשת שמא הרהר תשובה בלבו וא"ל הא לא נתכפר ז"א דא"נ דמקודשת הרי מוחלין לו כל עונותיו וכיון שהרהר תשובה ונתכפר לו ג"כ ה"ה באמת צדיק גמור ובאין כאחת כיון דאם הקידושין מהני נתכפר לו עונותיו ג"כ והוא דבר חכמה אם כי יש לגמגם בהם הרבה כמובן עכ"פ נראה שגם דעתו ז"ל שתשובה לבדה ל"מ להוציאו מכלל רשע בד' חלוקי כפרה עד שיכפר לו ואם כנים הדברים ארווח לן עפ"ז להבין דברי הגאון הקדוש בעל אור החיים ז"ל בפ' בהעלותך ט' א' בשנה השנית שדקדק למה קתני קודם זכרון השנה ואח"כ זכרון החודש וכתב בזה"ל ונראה כי כוונת הכתוב הוא לצד שאמרה תורה כל ב"נ לא יאכל בו ותניא במכילתא כל ב"נ אחד ישראל מומר וא' עכו"ם במשמע ולצד שמצאנו שישראל עשו העגל כו' ואמרו ז"ל כל המודה בע"ז ככופר בכה"ת כולה ויאמר עליו ב"נ מעתה יש מקום לדון בישראל שא"י לעשות הפסח והגם שנתרצה ד' למשה בתפלותיו ובמשפטיו אשר עשה בישראל על כל זה עודם לא נתבשרו שנתכפר עון העגל ויש ספק בדבר, לזה בא הקב"ה ונתן רשות ואמר להם ויעשו בנ"י את הפסח וכו' עיי"ש היטב ולכאו' תמי' מאוד דה"ק הא משרע"ה שיבר את הלוחות מטעם ק"ו דב"נ בפסח והקב"ה הסכים על ידו א"כ כשנתן הקב"ה את הלוחות אחרונות למרע"ה לתתן לישראל ע"כ דאינן בגדר ב"נ ואין כאן ספק כלל אמנם להנזכר לעיל באו ד' האוה"ח ז"ל בדקדוק גדול דזה בודאי אין ספק דאין איסור עליהם באכילת הפסח מקרא דכל ב"נ לא יאכל בו כיון שנותן להם לוחות אחרונות כנ"ל אמנם מקום הספק דילמא עדיין לא נתכפר להם לגמרי חטא העגל וא"כ לא יצאו עוד מגדר רשעים והוי בכלל זבח רשעים וא"כ א"י לעשות הפסח מצד זבח רשעים דגם עובר על עשה גרידא פסול להקריב קרבן מצד זבח רשעים וזה אין לו שייכות לאיסור אכילת הפסח דפשיטא דיכול לאכול את הפסח אם לא מצד שלא למנויו וממילא ראוין הם גם לקבלת התורה אמנם לעשות הפסח אינם ראוים כ"ז שלא נתכפר להם לגמרי כמבואר בסנהדרין הנ"ל ויש עוד להאריך בזה וכתבנו ר"פ לעורר לבב המעי' ותן לחכם וגו':
(ה) בפ"א דסנהדרין מ"ה אין דנין את השבט וכו' אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד וכו' ואין עושין עהנ"ד אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד ואין עושין עהנ"ד בספר ולא שלשה אבל עושין אחת או שתים ועי' בפי' המשניות להר"מ ז"ל שכ' בזה"ל וטעם עיר הנדחת ושבט שהודח אחד לפי שאין נהרגין בכל שער אלא יחידים עכ"ל לכאו' צע"ג שלפי טעם רבינו ז"ל א"כ בעיר שהודחו רובה לעבוד ע"ז אפי' אם אין דנין בה דין עהנ"ד כגון בספר או שהודחו מאלי' וכיו"ב שאר התנאים צריכין שיהיה שתהיה נדונה בדין עהנ"ד מ"מ יהיה צריך ב"ד של ע"א דהרי בשבט ג"כ נדונים כיחידים ואעפ"כ כיון דמרובים המה נדונין בב"ד של ע"א א"כ ה"ה בעיר ועי' ברע"ב ז"ל שמפרש מדכתיב והוצאת את האיש או את האשה ההיא איש ואשה אתה מוציא אל שעריך לב"ד שבעירך וא"א מוציא את כל העיר אל שעריך וא"כ נראה ג"כ דמטעם זה אין נפ"מ אם נידונין בדין עהנ"ד או לא ונראה שזה היה דעת התוס' יו"ט ולכן הי' קשי' לי' על הרע"ב ז"נ דלמה צריך מיעוט על שבט וכתב דנ"מ אם יש בעיר שני שבטים ונסתלקה בזה קושית רעק"א ז"ל דהרי שבט אין ענינו לעיר דהרי נדונין בסקילה וממונן פלט אמנם להנ"ל א"ש דהרי לד' הר"מ ז"ל דשני הדינים המה מטעם אחד א"כ באמת מסברא גם בעהנ"ד אפי היכא דנידונין כיחידים מ"מ בהודחו רובה של עיר יהי' צריך בית דין של ע"א אך באמת לקושטא דמילתא אינו כן ומוכח מסוגית הש"ס ומר"מ ז"ל דדוקא אם דנין דין עיר הנדחת דהיינו מיתת סייף וממונם אבד אז צריך ב"ד של ע"א הא בלא"ה סגי בב"ד של כ"ג וכ"מ מדקדוק לשון הר"מ ז"ל פ"ד מה' עכו"ם דאחר שכתב בהלכה ב' פרטי התנאי' שצריכה להיות נידון בדין עהנ"ד כתב בהלכה ג' וז"ל עיר הנדחת צריך ב"ד של ע"א אבל באופן שלא נעשית עהנ"ד כגון בספר או שהודחו מאלי' או ע"י נשים וקטנים אינו צריך להביאם לפני ב"ד הגדול כלל וצ"ע הטעם מ"ש שבט אמנם לאחר העיון הד"נ מאוד ונראה ברור דהר"מ ז"ל הזהיר בזה במ"ש הטעם דרק יחידים נהרגין בב"ד של כ"ג אמנם המרובים א"נ אלא בב"ר הגדול והכונה דהנה באמת צ"ע אמאי אם הודחו מאה אנשים בעיר הוי בגדר מרובים ומנ"ל דבעי' ב"ד הגדול בשלמא שבט הוי באמת קהל בפני עצמו אבל בעהנ"ד מהכ"ת שיהי' תלי' הרוב בעיר אם הוא עיר גדולה צריך שיהי' רוב העיר ההוא ואין סברא שתהי' העיר גבול להנדונין שיהי' בכלל מרובין או יחידים לכן נראה דזה תלי' אם נדונין בדין עהנ"ד דאז מוכרחין אנו לומר דדינן כמרובין העובדין ע"ז דמיתתן בסייף וממונן אבד לכן ממילא צריך ב"ד של ע"א משא"כ אם אין נדונין בדין עהנ"ד אין עליהם שם מרובין כלל כיון דבעצם אינן בגדר רוב מישראל ואינן שבט לזאת ענין המיעוט והמרובה נגדר רק אם נדונים בדין עהנ"ד וז"ב ואמת לענ"ד ועפי"ז נראה לת' קשי' גדולה על הטו"ז ז"ל דכתב לחדש דהא דאמרינן בתפלה מלוך על כל העולם כולו. כפול הכל. להורות דכולו ממש ולא רובו ככולו דמה יענה להא דאמרינן בסנהדרין קי"ב והאמר רב"ח ב"י אמר ר"א והוצאת את האיש ההוא וג' איש ואשה אתה מוציא לשעריך וא"א מוציא את "כל" העיר "כולה" לשעריך והרי בהודחו רובה של עיר נעשית עיר הנדחת וצריך ב"ד של ע"א והוא תמי' גדולה אמנם לדברינו א"ש דחז"ל באו לברר לנו הסברא דמפני מה צריך ב"ד של ע"א היינו מפני שנדונין בדין עהנ"ד ומה חומרא דממונן אבד [דלענין מיתה הוא קולא] וכיון דנכסי צדיקים שבתוכה ג"כ אבודין הרי באמת נדונין העיר כולה ממש לענין השלל והחרמות העיר לכן צריך ב"ד של ע"א ולפ"ז נלע"ד ברור דבעיירות שאינן עושין עהנ"ד כגון בספר ל"צ ב"ד של ע"א כלל ונדונין כיחידין וממונן פלט וראיתי להתוס' חדשים על המשנה דאין עושין עהנ"ד בספר שרוצה ללמוד מד' פה"מ לר"מ ומרע"ב ז"ל דדוקא לענין החרמת העיר א"נ בדיני עיר הנדחת ועפ"ז כתב שיש נפ"מ בין ר"ש לרבנן וגם במנ"ח האריך בזה למצוא חילוקים בין ר"ש לרבנן ולענ"ד ברור הדבר דכ"ז אינו דסוף כל סוף אף לר"ש דדריש טעמא דקרא אינה נידונה בדין עהנ"ד ולא יחקרו בזה ב"ד של ע"א כלל ואין מתערבין בזה ונשאר הגמ"ד של כל יחיד שחייב סקילה וממונן פלט וא"כ ממילא אין נפ"מ כלל לדינא בין ר"ש לרבנן והפירוש בר"מ ז"ל דנהרגין יושבי' היינו אותן שעבדו ע"ז בסקילה דלא נימא מצד תקנת א"י לא נידון אותם כלל וז"ב ופשוט וכמו שנראה מד' ז"ל בהלכה ועיר הנדחת לחצאין לא עבדינן ועי' היטב בכ"ז כי קצרנו וסמכנו על המעי':
(ו) בסנהדרין ד' קי"ב ע"א בעי ר"ח בהמת עיר הנדחת מה דתיהני בה שחיטה לטהרה מיד"נ לפי חרב אמר רחמנא ל"ש משחט שחטה ל"ש קטלה מיקטל א"ד כיון דשחטה מהני לה שחיטה מאי תיקו ועי' ברש"י ורמ"ה ז"ל דמפרשי דז"ב דאסור בהנאה והשאלה הוא רק כיון ששחט דרך שחיטה מהני לטהר מיד"נ דלפי חרב היינו שלא כדרך שחיטה וצ"ע הסבר הדבר ולכאו' עלה בדעתי דשאלת הגמ' דזה בודאי אם נתקיים בהריגה זו מיתת עיר הנדחת בודאי דל"מ ליטהר מיד"נ אמנם כיון דשחיטה באמת אינה מתה הבהמה ומפרכסת ה"ה כחי' א"כ באמת לא נתקיים בזה מצות עיר הנדחת אך א"נ דשחיטה מטהר מיד"נ שוב מפרכסת ה"ה כמתה כמו"ש התוס' בשם רבינו שמעון דהיכא דמהני שחיטה מפרכסת ה"ה כמתה ושוב מתקיים לפי חרב ומעתה השאלה איך נדון אם נימא כיון דא"נ דהוי שחיטה מעלי' ומטהר מיד"נ ה"ה כמתה ושוב נתקיים לפי חרב ושוב איני מטהר מיד"נ או דילמא דסוף כל סוף דרך שחיטה אינו בגדר לפי חרב שאמרה תורה דהיינו בפשיטות להמיתה בעצם ולא שהמיתה יהי עפ"י ד"ת וכיון דלא הוי לפי חרב מטהר מיד"נ וזה הסבר נכון בפי' הגמ' והר"מ ז"ל כתב בזה"ל בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסק' שנשחט' וע' בכ"מ מ"ש בזה וכל האחרוני' פשיטא להו דהר"מ ז"ל השמיט אבעי' דר"ח וכתבו טעמים זה בכה וזב"כ כמו שנכתב לקמן אמנם לענ"ד נראה ברור דכוונת הר"מ ז"ל לאבעי' דר"ח וס"ל להלכה דמטהר מיד"נ כמו שור הנסקל שנשחט דמטהר מיד"נ כמו"ש הר"מ ז"ל לענין אוא"ב דחייב עליו משום אוא"ב אמנם הר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל בשור הנסקל כשיטת הר"ת ז"ל דלא נאסר מחיים רק דמיתתו אוסרתו וה"ה בהמת עיר הנדחת לא נאסר מחיים א"כ ה"א דבהמת עיר הנדחת שנשחטה תהי' מותרת בהנאה דבשור הנסקל מרבינן מקרא דלא יאכל את בשרו דאם נשחט לאחר שנגמ"ד אסור בהנאה אמנם בעיר הנדחת כיון דאמרת דשחיטה מטהר מיד"נ א"כ אינו לפי חרב דקרא וא"כ לכאו' צריך להיות מותר בהנאה לכן כתב הר"מ ז"ל דאינו כן אלא דשחטו לאחר שנגמ"ד אע"ג דמטהר מיד"נ ה"ה כשור הנסקל שנשחט ואסור בהנאה והטעם אע"ג דלא נתקיים בו לפי חרב מ"מ ה"ה בכלל שללה ונאסר בהנאה ועי' לעיל בפ' מצורע מה שהארכתי בזה. אמנם ראיתי להמבי"ט ז"ל בקרית ספר שכ' בזה"ל בהמה של עיהנ"ד שנשחטה אסורה בהנאה דלפי חרב קרינן בי' עכ"ל נראה מבואר מדבריו דצריך שיהי' לפי חרב כדי לאסרה בהנאה וזה תימה רבה הא בהנאה פשיטא דאסורה בלא"ה מקרא דכל שללה ואיבעית הגמ' רק לענין אם מטהר מיד"נ ונראה מזה דהמבי"ט ז"ל ס"ל דבע"ח אינו בגדר שללה וכל האיסור דבע"ח הוא המיתה וזה הוא שאוסר אותו בהנאה ואיבעית ר"ח אם מטהר מיד"נ ה"ה לענין איסה"נ דא"נ דמטהר מיד"נ ואינו לפי חרב ממילא הוא מותר בהנאה ג"כ ובאמת כ"כ למעלה בזה דיש סברא לומר דבע"ח אינו אסור אלא משום לפי חרב ולא מטעם שללה ועי' במנ"ח שמצדד בזה שאינו ברור שבבע"ח איכא חיוב שריפה ג"כ לאחר שחיטה והביא דברי רש"י ז"ל שנראה דאיכא חיוב שריפה ג"כ וכבר הארכנו לעיל בזה ואכמ"ל יותר] ונראה קצת כן מפשטות לשון הרמ"ה ז"ל בחידושיו שבאיבעית דר"ח כתב בזה"ל ובעי' דר"ח פשיטא הוא דבעי' ר"ח בהמת עיר הנדחת שנשחטה לאחר גמ"ד אי מהני לטהרה מיד"נ דבהנאה אסור דכל לאחר גמ"ד אסורי הנאה "נינהו" אלא מידי נבילה מיהת תיפוק וכו' ובשחיטה לאחר גמ"ד קמבעי' ליה דאי מקמי גמ"ד בשרה מותר כדקיי"ל גבי שוה"נ עכ"ל והנה לכאו' צ"ע כונת הרמ"ה ז"ל במ"ש דשחטה קודם גמר דין בשרה מותר מה קמ"ל בזה ומהכ"ת שיהי' אסור ולהורות דאפי' נגמ"ד אח"כ אינו נבילה ג"כ פשיטא כיון דכבר נשחטה ונטהרה מיד"נ מהכ"ת שיהיה אסור אח"כ משום נבילה ע"כ דכונתו דאפי' נגמ"ד אח"כ שהעיר הוא עיר הנדחת מ"מ בשרה מותר וקשה מה דמיון זה לשור הנסקל דהתם ל"ש גמ"ד על השור כיון דליתא לשור אבל הכא ה"ה בכלל שללה וא"כ מה בכך דהוא בשר היתר ה"ה כשאר שלל לכן נראה בכונת הרמ"ה ז"ל בשנקדים להבין מ"ש לעיל מני' דאיבעית ר"ח אינו לענין איסה"נ דכיון שנגמ"ד ה"ה אסורי הנאה ואמאי ל"כ בפשיטות יותר דאפי' א"נ דאין הגמ"ד אוסרו רק המיתה אוסרו והכא לא היה מיתה מ"מ הרי נאסר משום שללה נראה מזה דהרמ"ה ז"ל ס"ל דב"ח אינו נכלל בגדר שללה לזאת אם לא הי' נאסר מהגמ"ד ואילך משעה שנגמ"ד למיתה והוה אמרינן דהמיתה אוסרתה לא הי' נאסר בהנאה ע"י שחיטה ג"כ א"נ דמטהר מיד"נ וכמו"ש המבי"ט ז"ל לכן מוכרח לומר דגמ"ד אוסר בהנאה ושוב אין נפ"מ אם מת ע"י חרב או ע"י שחיטה ומעתה בשחטו קודם שנגמ"ד שפיר י"ל דמותר בהנאה גם לאחר שנגמ"ד דמה שהוא בגדר בע"ח אע"פ דעתה כבר מת אינו נופל תחת סוג שללה וצ"ע הרבה בזה ובאמת בביאור ד' הרמ"ה י"ל דכוונתו באמת להורות דבשחטו קודם גמ"ד של עיהנ"ד כיון דבשרה מותר נהי דנאסר אח"כ בהנאה משום שלל של עיר הנדחת עכ"פ איסור נבילה ליכא בי' וא"ל דמה קמ"ל דמהכ"ת שיהי' עליו אח"כ איסור נבילה ז"א די"ל עפמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ב מה' מאכלות אסורות הי"ז לפרש הא דדרני דבשרא אסורי היינו אם התליע לאחר שחיטה ולכאו' אינו מובן הרי מבואר בגמ' הטעם כיון דל"מ להו שחיטה באיסורי' קיימו וכיון שכבר נשחטה הבהמה והר"ז כחתיכת פת ובנמצא תולעים בפת אטו צריכין שחיטה ומה בין זה לתולעים שבכוורי וע"כ שדעת הר"מ ז"ל דשחיטה הנעשה בבשר תמיד רכוב על הבשר והוא מתיר את הבשר וכאשר נסתלק שם שחיטה ממנו חוזר לאיסורו ועי' באבני נזר, או"ח סי' תפ"ג שכ' לפרש בזה הענין דשחיטה בטילה בנבילה כיון דשם שחיט' נפקע מני' ה"ה נבילה וא"כ שפיר יש לדון דאם שחט בהמת עיר הנדחת קודם גמ"ד ואח"כ נגמ"ד של העיר לעשות עהנ"ד אז הבשר הזה נעשה נבילה כיון דעתה ל"מ שחיטה לבהמת עיר הנדחת וידועין ד' רש"י ז"ל דהיכא דאינו חל עתה אמרינן אע"ג דחלה כבר פקעה עתה וכיון דצ"ל דגם עתה שם שחיטה עלה הרי פקעה מעלי' שם שחיטה ושוב חל עלי' איסור נבילה וקמ"ל הרמ"ה ז"ל דלא אמרינן כן רק כיון דכבר הותר באכילה נהי דנאסר אח"כ בהנאה משום שלל של עיהנ"ד אבל נבילה פשיטא שלא חלה עליו ועי' היטב בכ"ז כי הדברים צ"ב ועוד לא נתבארו בס' רבותינו ז"ל:
(ז) וראיתי להג' בעל מנ"ח ז"ל שכ' דלכן השמיט הר"מ ז"ל אבעית דר"ח משום דידוע דכל דבר של עיהנ"ד מידי דבעי שיעור אין יוצאין משל עהנ"ד כגון לולב ושופר וכיו"ב ואף לענין טומאה אמרי' ביבמ' ק"ג היכא דבעינן שיעו' עומד לישר' כמכ"ש ובתוס' שם אפי' אם א"צ שריפה רק קבורה אמרינן כמ"ש ואפי' בדבר שא"צ שיעור לר"ש דס"ל כל העומ' לר"ש הוי כשרו' ועי' במנ' ק"ב דלר"ש נותר ופרה האיך מטמאין הא כשרוף דמי א"כ אף דהרג את הבהמה מ"מ האיך מטמא' הא נבילה מטמ' בכזי' דוקא ונרא' פשוט דלאח' שהורגין נפ"ח שורפין ג"כ ככל שללה או עכ"פ בקבורה ככל איסה"נ ושייך כמכ"ש א"כ אינו מטמא כלל נבילת עהנ"ד ע"כ השמיט הר"מ ז"ל אבעי' זו דהוא דלא כהילכ' דאפי' נהרגה אינו מטמא מכ"ש בנשחטה וסובר הר"מ ז"ל דאפשר ר"ח דאבעי' לי' אינו סובר כר"ש וגם סובר דדוקא גבי מצוה כמכ"ש וכו' ובעזה"י הוא הערה נכונה עכ"ל העתקתי רוב דבריו בלשונו ממש מפני שיפלא מאוד בעיני שלא זכר כלל דא"כ שור הנסקל דמבו' במשנ' דהוא מהנקברין איך מטמא משום נבילה הא כמ"ש וא"ל דאה"נ דאינו מטמא משו' נבילה א"כ מה נחלקו ר"ש ורבנן לענין אוא"ב וכסה"ד בשוחט את הנסקלין ותלי' בשחיטה שא"ר וא"נ דגם במתה אינו מטמא משום נבילה כיון דהמה מהנקברין א"כ לכ"ע לאו שם שחיטה עלה כלל כיון דבאכילה אסורין וטומאת נבילות ל"ש בהו כלל והר"ם ז"ל פסק לענין אוא"ב דשחיטה שא"ר ש"ש ובשור הנסקל חייב משום אוא"ב עיי"ש וע"כ דמטהר מיד"נ ומנ"מ בין שור הנסקל לעהנ"ד. ובאמת בעיקר ד' הגאון ז"ל דאתי עלה משני טעמים או משום דהלכה כר"ש דעומד לשרוף כשרוף דמו אף במידי דא"צ שיעור או משום דכתותי מיכתת שיעורא בדבר דצריך שיעור ובזה לכ"ע הוי כשרוף לענ"ד יש לעי' ומקודם נבאר שלר"ש אין זה כללא לומר כל העומד לשרוף כש"ד דהנה לכאו' צע"ג בקושית הגמ' מנחות ק"ב דמקשינן בפשיטות כ"כ על ר"ש מדקאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לשרוף נמי כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאי טומאת אוכלין עפרא בעלמא נינהו וקשה הרי לעיל אמר ר' אשי בעצמו אמריתא לשמעתא קמי' דר"נ וכו' דאי בעי פריק אמרי' אי בעי הוה זריק לא אמרינן ועי' ברש"י ז"ל משום דבמחו"מ י"ל דמודה ר"ש דלא אמרינן כל העומד ודוקא הואיל וא"ב פריק דמחוסר רק דיבור וא"כ אף לפי מה דאסיקנא דאף הואיל ואי בעי זריק אמרינן מ"מ י"ל דז"ד הואיל א"ב זריק דאין כאן מחוסר מעשה ושינוי בגופו של דבר אמרינן כל העומד משא"כ שנימא הואיל ועומד לישרף מה שיהי' שינוי בגוף הדבר והרי כמות שהוא אינו שרוף והוא דבר שלם מנ"ל דלר"ש לא יטמא טו"א ויהי' בגדר עפרא בעלמא לכן נראה ברור דקושית הגמ' לר"ש לשיטתו דס"ל דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו מטמא טו"א וכ"ז דנותר מטמא טו"א אע"ג דלן לפני זריקה היינו משום דהי' לו שעה"כ הואיל אי בעי זרק א"כ כ"ז דאתה אומר דמטמא טו"א היינו משום כל העומד אע"ג דלא נתקיים הך כל העומד וכיון שכן שפיר קשה מה חזית דאזלת בתר כל העומד שהי' מקודם לכן לטמאותו מה שבאמת לא הי' ראוי מעולם זיל בתר השתא שעומד לישרף ולהעשות עפרא ואינו בגדר אוכל ולא יטמא טו"א ומעתה נראה ברור דז"ד בפרה ונותר דבעצם א"ר לטמא טו"א משום דלא הי' מעולם בגדר אוכל אלא משום כל העומד שפיר מקשינן נימא כל העומד לישרף משא"כ בשור הנסקל לענין טומאת נבילות דהשתא ראוי לטמאות טומאת נבילות רק דנימא משום כל העומד ליקבר לא יטמא דעפרא הוא זה לא אמרינן לר"ש כיון דמחוסר מעשה בגופו ולהשתנות לגמרי, וכמות שהוא ראוי לטמאות טומאת נבילות הר"ז מטמא ויש לה"ר דר"ש לא ס"ל כל העומד היכא דצריך להתהוות שינוי בגוף הדבר ממה דר"ש ס"ל בשעיר המשתלח ופרים הנשרפין דאין מטמאין בגדים עד שידחה לצוק ועד שיצית האור ברובן והוא היפך משיטתו דס"ל כל העומד בכל מקום א"ו דבזה לא ס"ל לר"ש כל העומד ויש להאריך בזה הרבה וכתבנו במק"א, אמנם מה דאתי עלה הג' ז"ל מטעם כתותי מכתת שיעורא וטומאת נבילות צריך שיעור בזה לכאו' צדקו דבריו ומוכרח אחת משני אלה או דבנקברין לא אמרינן כמכ"ש או דבטומאת נבילות כיון דגם פרורין מצטרפין לכזית להיות מטמאים טומאת נבילות ול"צ גוף אחד דוקא כנראה במשנה דהעור ורוטב ל"ש כתותי מכ"ש וזה מוכרח משור הנסקל דמטמא משום נבילה יהי' איך שיהיה דברי הג' ז"ל בישוב ד' הר"מ ז"ל אין להם מקום והעיקר כמו שכ"ל דהר"מ ז"ל ס"ל באמת דמטהר מיד"נ וראה זה פלא שמצאתי בס' חדושי הש"ס להג' מוהר"י ברלין ז"ל הביא בשם הגרעק"א ז"ל שתמה ג"כ על השמטת הר"מ ז"ל דין זה ועיי"ש שחתר למצא הדין בשור הנסקל ששחטו אם מטהר מיד"נ וכן דעת הר"מ ז"ל בזה ושכח כרגע המשניות דכיסה"ד ואוא"ב ודעת הר"מ ז"ל בזה אמנם בעיקר דעת הר"מ ז"ל מסיק ג"כ כמו"ש דהר"מ ז"ל להלכה ס"ל דמטהר מיד"נ כמו שור הנסקל ששחטו: