Keli Chemdah on Torah, Re'eh
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(ט"ז ד') ולא יראה לך שאור בכל גבלך ז"ל הרמב"ן ז"ל ובארו במצות השאור שלא יראה בכל גבולך כי מתחילה אמר לא ימצא בבתיכם עכ"ל ולכאו' תמו' מאד הא מבואר להדי' בפ' בא ולא יראה לך שאור בכל גבולך עי"ש, ומה שנלענ"ד בדעת הרמב"ן ז"ל דהנה רש"י ז"ל בפסחים ד"ה ע"ב ד"ה לפי שנאמר לא יראה לך כתב בזה"ל אבל אתה רואה בגבולין של אחרים כגון עכו"ם עכ"ל מבואר מזה דרש"י ז"ל ס"ל דהא דממעט דאתה רואה בגבולין של אחרים היינו רק בגבול עכו"ם אבל בגבול ישראל חבירו אף אם החמץ ג"כ של חבירו אסור לראותו וזה תימה רבה דלפי"ז ישראל מוזהר בב"י גם על חמץ של חבירו אף אם הוא גם ברשות חבירו וזה חידש גדול אמנם עתה אני רואה שכן באמת דעת רש"י ז"ל ועי' בס' בית יהודא מצוה י"א בשם הבית מאיר שגם לדבריו ז"ל נראה שדעת רש"י ז"ל כן הוא והענין נראה משום דישראל נתערבו כל אחד עבור חבירו א"כ הו"ל כולם כאחד ולזאת מוטל על כל אחד מישראל שלא ימצא חמץ בבית חבירו ועפי"ז מובן היטב מה דמתחילה כשאמר הקב"ה למ"ר ע"ה בפ' החודש הזה לכם אמר רק שאור לא ימצא בבתיכם ולא הזכיר גבולך כי קודם שנכנסו ישראל בברית וערבות באמת אין עובר כ"א כל אחד על שלו אמנם בפ' והי' כי יביאך שאמר מרע"ה לישראל שפיר אמר להם ולא יראה לך שאור בכל גבולך כי אחר שנכנסו לארץ ונעשו ערבים זל"ז שפיר עובר גם על של ישראל חבירו, והנה המר"ל ז"ל כתב דעיקר ערבות הוא בא"י שארץ ישראל מיוחדת רק לישראל לכן עושית את כל ישראל כאיש אחד לכן לא נתערבו עד שעברו את הירדן ועי' באבני נזר יו"ד סי' קכ"ו שביאר דבריו ז"ל, ומעתה מובנים היטב ד' הרמב"ן ז"ל וכוונתו שמרע"ה מבאר שמה שנאמר בפ' והיה כי יביאך שלאחר כניסתן לא"י והי' כל ישראל מוזהר בב"י אף בשל ישראל חבירו לא תימא דז"ד כשבאו לא"י ממש אבל בעבר הירדן עדיין אינו מוזהרין אלא כל אחד בשלו כמו שאמר הקב"ה מתחילה שלא ימצא בבתיכם לכן אמר מרע"ה שגם עתה כשעברו את הירדן שוב יש איסור בכל גבולך ומדוקדק לשון הזהב של הרמב"ן ז"ל שמתחילה אמר בבתיכם ונהי שאח"כ אמר בכל גבולך היינו אחר שיבואו לא"י ולכן הוסיף עתה ביאור שזה התחיל עוד בעבר הירדן הן אמת כי מד' הרמב"ן ז"ל בח' לפסחים נראה דאינו סובר כרש"י ז"ל דיהי' עובר אף בשל ישראל חבירו כשהוא ברשות ישראל האחר אמנם דבריו בכאן נראין כדאמרן:
והנה ממוצא דבריו אתה למד שמ"ש הג' בעל מנ"ח ז"ל במצוה קמ"ג בענין שריפת נותר שהמצוה על כל ישראל ויליף מהא דאמרי' בב"ק דצ"ט ע"ב גבי שריפת חמץ דהכל מצווין עליו לבערו ולפ"ד לפ"ד רש"י ז"ל חמץ שאני דאזהרה רחמנא בפירוש על של ישראל חבירו אך י"ל כיון דחזינן דאזהרה לא היתה כ"א לאחר שבאו לא"י מצד ערבות א"כ י"ל דהה"ד בשריפת נותר כיון דמצוה על הבעלים לשרפו הה"ד דמוטל על כל ישראל מצד ערבות וראיתי במזרחי שכ' בד' רש"י ז"ל בקרא שם תזבח את הפסח בערב וגו' במועד צאתך ממצרים שכ' רש"י ז"ל בזה"ל הרי שלשה זמנים חלוקים כו' ומועד צאתך ממצרים אתה שורף כלומ' נעשה נותר ויצא לבית השריפה וכתב ע"ז המזרחי ז"ל בזה"ל ומפני שאין השריפה חובה עליו כמו הזביחה והאכילה חזר ופירש שמה שאמר שריפה כלומר נעשה נותר ויצא לבית השריפה לא שחובה עליו לשרפו שכן במנין המצות של הפסח לא מני אלא הזביחה והאכילה ושלא ישאירו ממנו עד בוקר אבל לא על השריפה עכ"ל והיא תימה רבה דהרי מבואר בתוה"ק בפסח מצרים והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו והר"מ ז"ל פ"ו מק"פ ופח"י מפסוהמ"ק יליף מכאן לכל הקדשים דהמותיר מבשרם אינו לוקה דהוי לאו הנל"ע דבאש תשרופו ואם אמנם כי י"ל בדעת המזרחי ז"ל דס"ל דכמו שכ' רש"י ז"ל דלא ילפינן לענין הלאו דלא תותירו פסח דורות מפסח מצרים וצריך לאו על פסח דורות וכיון דבלאו זה ל"נ לעשה דלא ילפינן מפסח מצרים שיהי' עשה לשרפו אך מבואר בש"ס בכמה דוכתין דטעמא דר"י דס"ל דאינו לוקה על נותר משום דהוי נל"ע אך י"ל דסתם ספרי אליבא דר"ע ואיהו ס"ל דלא מן השם הוא זה אלא משום דהוי לאו שאב"מ וי"ל דהוא באמת מה"ט כיון דעשה ל"כ אלא בפסח מצרים לא ילפינן מיני' פסח דורות והא דלא לקי משום דהוו לשאב"מ ובזה י"ל בפשיטות ד' הר"מ ז"ל שכ' הטעם דלא לקי בנותר מבשר קדשים ופסח משום לאו הנל"ע ותמה במל"מ למה לא כתב הר"מ ז"ל דגם לדורות הוי נל"ע ויש עליו חיוב שריפה לתקן הלאו שלא ישאר איסור עליו שלא נימא אין למדין דורות מפסח מצרים ועי' ביראים שכ' דפשיטא דלמדין דורות מפסח מצרים והא דכ' רחמנא הכא עוד הפעם הלאו דנותר בשר הפסח היינו לעבור עליו בשני לאוין ולכן כתב הר"מ ז"ל דהוי לאו הנל"ע שלא נימא דאינו מנתק לשני לאוין והטעם כיון דאינו סמוכין כמ"ש התוס' וא"ד ללאו דתמורה:
מיהו י"ל ד' המזרחי דבנותר דשלמים בפ' קדושים כתב בתוה"ק והנותר באש ישרף לא כתב עשה על הבעלים רק דמצותו בשריפה וא"כ י"ל דהה"ד פסח דורות דינו כשלמים ואינו עשה על הבעלים דוקא, איברא די"ל דלכן בשלמים לא כתיב בלשון מצות עשה על הבעלים דנראה דמצ"ע דשריפת נותר מוטלת במי שמוזהר על הלאו דלא תותירו א"כ בפסח דא"נ אלא למנויו ואם הבעלים אינם רוצים לאכול את הפסח אין עצה שאחרים יאכלו ובע"כ יבא לידי נותר א"כ אינו נכלל באזהרה כ"א הבעלים לכן אמרה תורה העשה דשריפתה על הבעלים משא"כ בשלמים דנאכלין לכ"א א"כ נראה פשוט דאם אין הבעלים רוצים לאכול את השלמים ויניחו אותם שיבואו לידי נותר מותר לישראל לאכלם שלא יבואו לידי נותר א"כ נראה שכולל גם הוא בהלאו כיון דיש לו עצה כנ"ל ולכן גם העשה מוטלת על כל ישראל ולא על הבעלים דוקא הן אמת שראיתי בחי' המאירי סוכה הנדמ"ח בדי"א בהא דאמרי' בגמ' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל ש"ש על הסוכה שכ' דשלמים אינן מותרין באכילה אלא לבעלים וכן מבואר בח' המאירי פסחים דנ"ט בהא דמקשינן בגמ' במחו"כ דשאר ימות השנה שדוחה עשה דהשלמה דמה אולמא האי עשה מהאי עשה כתב המאירי דז"ד ביום הראשון להקרבת שלמים אבל ביום שני כיון דאי לא אכל היום יבואו לידי נותר דוחה עשה דהשלמה וע"כ דאסורין באכילה לאדם אחר דאל"כ הא איכא עצה להאכילם לישראל אחר ולא יבואו לידי נותר אבל באמת הד' תמוהין כמו שתמה בזה כבוד ידי"נ הרה"ג המגי' בריש סוכה, ואם אמנם עיקר ראייתו מהא דמבואר במשנה דנאכלין לכל אדם אין ראוי דהרי מבואר ברש"י ז"ל ורע"ב דהך נאכלין לכל אדם היינו לזרים וקמ"ל דל"צ כהונה אבל אה"נ דצריך בכלים דוקא אך לדינא בודאי הדין אמת דמותר לכל ישראל ול"צ בעלים דוקא ולזה העירני חתני הרב מפיענטשנאו שיחי' דהרי מבואר בספרי ומובא לעיל ברש"י ז"ל בקרא והלוי אשר בשעריך אם אין לך לתת לו מחלקו כגון מעש"ר תן לו מ"ע א"ל מ"ע הזמינהו על שלמים עכ"ל הרי מבואר דמותר אפי' לאחרים שאינם בעלים דאל"כ איך מותר להזמין הלוי על שלמים וכן מבואר עוד בספרי בפ' מע"ש עי"ש וי"ל דל"ק על המאירי ז"ל דבספרי הגירסא תן לו שלמים וי"ל דהפשוט הוא שיתן לו שלמים מחיים דאם אמרי' קק"ל מ"ב יכול ליתן אותם מחיים לחבירו והוי הוא הבעלים ושפיר יכול הוא לאוכלם אמנם מרש"י ז"ל מבואר דהפי' דיכול להאכילו משלמים לאחר שחיטה וזריקה וא"כ מבואר דמותר אפי' לאחרים איברא די"ל קצת כיון דמזמין אותו על שלחנו הו"ל כאילו הי' מאנשי ביתו ובפרט דחז"ל אמרו ויהי' עניים ב"ב והכא אמרה התוה"ק בכמה מצות ואזהרה שלא לעזוב את הלוי ולהאכיל אותו הו"ל מב"ב והו"ל ואכלת אתה וביתך ויש להעמיד זה בכוונת רש"י ז"ל דמשנה מלשון הספרי דבא להורות זה דרק להזמינו על שלחנו מותר מטעם הנ"ל אמנם יותר נראה בכוונת רש"י ז"ל בפשטות דשלמים נאכלין לכל והא דמשנה רש"י ז"ל מלשון הספרי היינו משום דהי' קשה לו דלאחר זריקת הדם ה"ה של גבוה ול"ש בזה נתינה אפי' למ"ד קק"ל מ"ב לכן פי' רש"י ז"ל דאין הכונה בגדר נתינה דאינו שלו כנ"ל רק להזמינו על שלחנו וכן מבואר בתוס' מנחות דס"א ע"ב בד"ה בישראל אבל לא כאחרים שהביאו דברי התו"כ שאין לדמות תנופה בקרבן עכו"ם לסמיכה כיון דתנופה אינו בבעלים אלא בכהנים וכתבו בתוס' בזה"ל וכיון שיש חנופה שלא בבעלים יש לנו לחלק ולהוציאו קרבן עכו"ם לגמרי מדין תנופה שאין חו"ש שלהם חלוק משאר הבשר שהכל לכהנים כו' וק"ק כו' ועוד דתני דכל שלמי הערלים לכהנים משום דערל אסור בקדשים מ"מ אי בעי יהיב לי' לישראל דשאר בשר לישראל בר מחו"ש דאסור הרי מבואר מד' התוס' דבשר שלמים מותר לכל ישראל ול"ד לבעלים שו"ר להג' בעל קרן אורה ז"ל הובא בשם בעל קרבן אהרן שס"ל באמת שאסור לישראל לבד אם יהיב לי' הנכרי ע"מ שיתכפר בו ישראל והוא ז"ל תמה עליו מנ"ל זה עי"ש וכנ' מד' הג' בעל קרן אורה הי' ס"ל בדעת הק"א דס"ל לחלק בין קרבן ישראל דמותר לכל ובין קרבן עכו"ם דמותר דוקא לכהנים אמנם לענ"ד נראה ברור דהק"א אזיל בשיטת המאירי דס"ל דשלמים אינו מותרין לישראל כ"א לבעלים ולכן בב"נ דבעלי' אסורין בשלמים הכל לכהנים למ"ד דעכו"ם מקריבין שלמים וישראל אסור בהו וזה מוכרח בדעת הק"א למי שמעי' בדבריו ז"ל אך באמת הדבר תמוה ונגד רש"י ותוס' כנ"ל ובאמת בתו"כ פ' צו פ"ט פ' ז' בקרא דכל טהור יאכל בשר איתא בזה"ל כל טהור יאכל בשר מה ת"ל לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך וגו' והבשר תאכל יכול לא יאכל אלא בעליו ק"ו לפסח לכן נאמר כל טהור יאכל בשר ומובא ברש"י ז"ל הרי מבואר לכאו' דשלמי' נאכלין לכל אך ראיתי בר"ש ז"ל בפירושו שכ' בזה"ל יכול לא יאכלו אלא בעליו דכתיב והבשר תאכלו ולא שאר טהורים אם מזמינ' עכ"ל נראה מזה דס"ל כמ"ש דדוקא במזמינו על שלחנו מותר דהוי בכלל אתה וביתך אבל בל"ז אסור באמת לאוכלם ובאמת יש שם פלא בר"ש ז"ל שרוצה לחדש דבר חדש מאוד דפסח מותר שלא למניו אלא דא"י בו אם הוא שלא למניו וכ"כ במק"א בזה באריכות עכ"פ מבואר בתו"כ אף לפי פירש הר"ש ז"ל דבהזמנה. על שלחנו מותר לכל אדם לאכול שלמים ולכאו' עלה בדעתי לה"ר לדעת המאירי ז"ל והק"א מ"ד הר"ח ז"ל בש"ס ווילנא בפסחים דס"ב ע"ב על הא דאמרי' בגמ' החלוקי' בין שלא לשמו ובין שלא לאוכליו לשמו ישנו בציבור כביחיד אוכליו ושלא לאוכליו אינו בציבור כביחיד ופרש"י ז"ל מחשבת אכילה ל"ש בק"צ דל"ש אלא בפסח ובתו' ד"ה לשמו תימה לר"י מה אמר דאינו בציבור הא גם ביחיד אינו אלא בפסח גרידא אמנם בח' הר"ח ז"ל כתב בזה"ל לאוכליו ושלא לאוכליו למ"ל בציבור דליכא בציבור זבחי שלמים אלא שני כבשי עצרת כו' לכהן הם ולא לציבור עכ"ל הר"ח ז"ל ולכאו' אינו מובן לדבריו אמאי נקט דוקא שלמים דנראה מוכרח מדה"ק דבשלמי יחיד משכח"ל שלא לאוכליו והרי קושית התוס' עצומה דא"נ אלא בפסח לבד ועלה בדעתי דכוונת הר"ח ז"ל דענין שלא לאוכליו ל"ש אלא אם הבעלים הם האוכלים והוא שוחט שלא לשם בעלים דבכל מקום דבעלים הם האוכלים המצוה עליהם לאכול את הקדשים ושייך בזה שלא לאוכליו משא"כ בחטאת ואשמות דהמצוה רק על הכהנים והם בגדר בעלים ל"ש כלל הך דשלא לאוכליו לכן קאמר דאם הי' כשלמי ציבור נאכלין לציבור הי' שייך בזה שלא לאוכליו אבל כיון דנאכלין לא משכח"ל כלל שלא לאוכליו משא"כ בשלמי יחיד משכח"ל שלא לאוכליו אם שחטו לשם ישראל אחר ולא לשם בעלים וא"כ מבואר מזה דהר"ח ז"ל ס"ל דאסור לישראל אחר לבד מהבעלים ואע"ג דברור הדבר דאפי' א"נ דבשלמים אסור באכילה לבד מהבעלים מ"מ אינו פוסל שלא לאוכליו דפסול שלא לאוכליו ל"ש אלא בפסח דעיקר ולאכילה וזה כוונת רש"י ותוס' שכ' דהפסול אינו נוהג אלא בפסח אמנם הר"ח ז"ל דפי' הגמ' דכוונת הגמ' דלא משכח"ל שלא לאוכל כלל בציבור כיון דלא משכח"ל אלא בשלמים דנאכלין לבעלים וזה לא משכח"ל בציבור דא"ל ק"צ שיהי' נאכל לבעלים דאפי' שלמי ציבור, א"נ אלא לכהנים וז"ב ומוכרח בכוונת הר"ח ז"ל עכ"פ נתבאר דבשלמי יחיד משכח"ל שלא לאוכליו וא"כ נראה לכאו' דס"ל כשיטת המאירי הנ"ל אך לקושטא דמילתא א"ר כלל די"ל דכוונתו דבשלמי יחיד משכח"ל שלא לאוכליו לערלים ולטמאים ממש כמו בפסח משא"כ בשלמי ציבור לא משכח"ל כלל הך דשלא לאכליו כנלע"ד בכוונת הר"ח ז"ל לחומר הנושא שו"ר דלכאו' יש ראי' לשיטת המאירי מהא דמבואר בפסחים דפ"ט ע"א דמקשינן בגמ' וניתו כל חמשה חד כהן דלא עביד פסח כו' דממנ"פ איכא חד דלא עביד פסח וקא נפקי בי' אלא משום דממעט באכילת שלמים דאילו פסח ליום ולילה ואילו שלמים לשני ימים ולילה אחד ומדלא קאמר הגמ' דממעט כיון דשלמים נאכל לכל אדם משא"כ פסח א"נ אלא לבעלים כמבואר במתני' פ"ג דמע"ש מ"ד דזה הוי בגדר ממעט באכילה אם ממעט באכילת אנשים נראה לכאו' דבשלמים ג"כ א"נ אלא לבעלים ולכן בשביל זה ל"ה ממעט אלא משום דממעט זמן איברא דיש לעי' הרי ממתני' דמע"ש הנ"ל דאמר להם ר"ש לחכמים אם הוקל בזבחי שלמים שהוא מביאן לידי פיגול ונותר וטמא לא נקל בתרומה והשיבו לו חכמים מה אם הוקל בזבחי שלמים שהם מותרים לזרים נקל בתרומת שהיא אסורה לזרים מוכרח דשלמים מותרין לכל ישראל דא"נ דאינו מותרין אלא לבעלים א"כ תרומה יש להם אוכלים יותר משלמים וא"כ ק"ו דר"ש פריכא הוא דמה בכך דמותר לזרים כיון דאינו מותר אלא לבעלים משא"כ תרומה מותר לכל הכהנים שבעולם ולכאו' הוא סתירה מבוארת לשיטת המאירי והק"א אמנם לאחר העיון נראה דאין סתירה מכאן ונקדים מה דק' טובא לכאו' דהרי מבואר במתני' דמע"ש הנ"ל דר"ש הק' לחכמים דמה אם הוקל בזבחי שלמים שבא לידי נותר מכ"ש תרומה וע"ז השיבו חכמים דתרומה אסור לזרים מבואר ממתני' הנ"ל דחכמים ס"ל דזה דממעט אנשים הוי יותר ממעט באכילה ממיעט זמן ולכן נהי דמותר לקנות ממעות מע"ש שלמים דא"נ אלא לשני ימים ולילה אחד מ"מ אסור לקנות מהם תרומה וא"כ אמאי בפסחים לא אמרי' בגמ' ממעט באכילה משום דפסח א"נ אלא למניו משא"כ שלמים נאכל לכל אדם ונקט מיעט דזמן והוא קושי' גדולה לכן נראה דבאמת מיעוט דזמן הוא מיעט יותר ממה שממעט אנשים והא דאמרי' במשנה דמע"ש דס"ל לחכמים דא"ר משלמים לתרומה כיון דתרומה אסורה לזרים הכוונה כיון דסתם מביאי מע"ש המה זרים ולא כהנים דא"ל שדות וכרמים והנה ברמב"ן ז"ל בס' המצית בהשמטות לח' העשין שלא זכר הר"מ ז"ל מבואר מדה"ק דמצות אכילת מע"ש הוא רק לבעלים אבל אחרים נהי דמותרין ג"כ לאכול אבל מצוה ליכא ומעתה שפיר אמרי' חכמים דמזה דנקל בזבחי שלמים א"ר לתרומה דבשלמים כיון דמותר לזרים אין מפקיע אותו ממצות אכילתו משא"כ תרומה דאסור לזרים הרי מבטל את הבעלים ממצות אכילת מע"ש, ומעתה ז"ד מע"ש ותרומה משא"כ בשלמים ופסח דב"כ וב"כ יאכלו אותם הבעלים נהי דבפסח ממעט אנשים אחרים ז"א בגדר ממעט באכילה ולכן נקט מועט דזמן ולפי"ז שפיר י"ל גם שלמים אינו מותרין אלא לבעלים ומ"מ תרומה אסור לקנות בכסף מעשר כיון דמבטל מצות אכילת מע"ש ול"ק ממתני' דמע"ש על המאירי וכן א"ר מסוגי' דפסחים לשיטת המאירי ודו"ק היטב ובכל זה הארכנו בזה להראות פנים לכל צד לפי מיעוט ידיעתי אמנם האמת יורה דרכו שמסתימת הש"ס והראשונים נראה מבואר דשלמים מותרין לכל אדם ואין חילוק בין בעלים לאחרים אלא לענין מצוה דעל הבעלים מצוה באכילת קדשים וא"כ דברינו שכתבנו בדקדוקי המקראות בין נותר דפסח לנותר דשלמים הם נכונים ואין מזה ראיה לשיטת המזרחי:
ודע שנלע"ד דלאו דוקא במותיר הבשר י"ל דכל ישראל נכללו באזהרת הלאו רק אפי' בנותר אומרין דאין ביד ישראל להקטירם דהוא עבודה שפסולה בזר וכן מצאתי להחינוך בלאו דלא ילין חלב חגי שכ' כן דאזהרה זו רק בכהנים מ"מ לפמ"ש התוס' דאע"ג דקיי"ל דכהנים הם שליחא דרחמנא מ"מ שלוחא דידן ג"כ הם וכיון שכן כל העבודו' שעושין הכהנים ה"ה בשליחות שלנו ג"כ א"כ הו"ל כאילו אנחנו בעצמנו מקטירין את האימורין על המזבח: