Keli Chemdah on Torah, Re'eh
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(שם ט"ו) רק בכל או"נ תזבח ואכלת בשר וגו' וברש"י ז"ל במה הכתוב מדבר וכו' במה זה מדבר בקדשים שנפל בהם מום שיפדו ויאכלו בכל מקום והוא מספרי ועל פי זה כתב הר"מ ז"ל בס' המצות מצוה פ"ו הוא שצונו לפדות מה שנתחדש בו מן הקדשים ויצא לחולין ויהיה מותר לשחוט אותו ולאכלו וזה אמרו יתעלה רק בכל או"נ תזבח ואכלת וכו':
הנני להעתיק בזה תשובה אחת שכתבתי זה זמן כביר ליד"נ הרה"ג המנוח מוה' יחיאל מיכל ז"ל האב"ד בדאברין מה שיש בה ביאור ענין מצוה זו ונשמטה ממקומה בספר חמדת ישראל. וזה לשון התשובה:
כבוד יד"נ הרב הגדול מעו"מ חו"ב משנתו רב ונקי מגזע היחס והמעלה כש"ת מוהרי"ם שחיה שלו'. כאשר באתי לביתי לשלום עינתי בהפלפול הנפלא שאמר לי כ"ת בשם רבינו הגדול הרב הקדוש מטשעכנאוו זלה"ה שאמר לת' דעת הר"מ ז"ל דפסק דמטיל מום בבכור מותר באכילה מה"ת ואסור רק משום קנס ובמטיל מום בקדשים אסור באכילה מה"ת וכולם תמהו ע"ז דמה נפ"מ בין בכור לשאר קדשים ואמר מרנא זצ"ל דהנה לכאו' יש לעי' בהא דקיי"ל דמטיל מום בקדשים לוקה משום לאו דמום לא יהי' בו הא מצ"ע לפדות קדשים שנפל בהם מום א"כ הוי לאו הנל"ע ואמאי לקי אמנם נראה כיון דקיי"ל א"פ את הקדשים להאכילם לכלבים א"כ כיון דאם מטיל בהם מום אסורים משום ל"ת כ"ת ומעתה ז"ד שאר קדשים אבל בכור דל"ש בי' עשה דפדיון ולא הוי לאו הנל"ע כלל אינו אסור משום ל"ת כ"ת כיון דבכור א"ד לקדשים כיון דבכור אף אם מומו קודם שנולד חל עליו קדושת בכורה הרי המום אינו מבטל קדושת הבכור לכן מסברא דאינו אסור משום ל"ת כ"ת ודוקא בקדשים דאם מומו קדם להקדשו ל"מ לה הקדש כלל א"כ אם הקדישו קידם והטיל בו מום שפיר הוי בגדר תועבה כיון דהמום פוסל את ההקדש משא"כ בבכור אתד"ק של מרנא הקדוש ז"ל וכ"ת השיב לו על גוף פלפולו דא"ז בגדר לאו הנל"ע גם בקדשים כיון דהלאו כולל גם בכור ומעשר ובבכור ומעשר ליכא עשה דפדיון וא"כ הוי לאו הכולל יותר מעשה וגם בקדשים לא הוי בגדר נל"ע והדר"ל קושית הפוסקים על הר"ם ז"ל דאינו הכרח שיהי' אסור משום ל"ת כ"ת את"ד כ"ת, ואני עומד ומתפלא על מרנא הג' זלה"ה והבדל לחיים כ"ת שיח' דפשיטא להו דבכור ומע"ב כיון דל"ש בי' פדיון ליכא העשה הלא בתוה"ק לא נזכר פדיון כלל רק דאמרינן כיון דתורה אמרה בכל או"נ תזבח ואכלת וזה א"א בלי פדיון לזאת המצוה לפדותה אמנם נראה דאין הפדיון גוף המצוה אלא הכשר מצוה דאכילה וכן מבואר בד' החינוך מצוה תע"א בשרשי המצוה שכ' בזה"ל משרשי המצוה שהי' מחסדי השי"ת עלינו להשות אותנו להנות מבהמת הקרבן אחר שנפל בם מום ואע"פ שכבר נפרשו להיות קודש וכח ש"ש חל עליהן צדיק הוא השי"ת וצדקה יעשה עם בריותיו וכו' ועוד הפליא חסדו עמנו וחייבנו בדבר במצ"ע שאילו הניח הדבר ברשותנו לבד אולי עדיין נחוש מדרך החסידות ליגע בהן אבל אחר שיש קיום מצוה בדבר לא ישאר שום חשש בענין וכו' כלומר אכלוהו מבלי פקפוק כלל עכ"ל מבואר מדבריו דהמצוה היא האכילה וכיון שכן מה בכך דבכור ומע"ב דא"צ פדיון ומוכרים לזרים בלא פדיון אמאי לא יהי' האכילה מצוה וא"כ גם בבכור ומעשר הוי נל"ע ודרך פלפול עלה בדעתי לקיים ת' מרנא זצ"ל עפ"י הנ"ל באופן אחר דהנה לכאו' יש לעי' בכל מטיל מום בקדשים אמאי לא יהי' לוקה ב' א' משום מום לא יהי' בו ב' משום ל"ת כן לד' אלקיכם כמו בשורף עצי הקדש דאסור משום ל"ת כן וע' במס' ע"ז י"ג ע"ב ולשוי' גיסטרא אמר אביי קרא ונתצתם את מזבחותם ל"ת כן רבא אמר נראה כמטיל מום בקדשים ועיי"ש ברש"י ותוס' אי מיירי בקדשי בדה"ב או וא"כ בכל מטיל מום אמאי לא יהי' בגדר ל"ת כן ומה שנראה להעיר בזה בדבר חדש עפמ"ש בקונטרס נצוצי אור על אוה"ח פ' בא בקרא והי' לכם למשמרת שכ' בזה"ל פירש צריך שמירה כדין ק"פ כיון שקרא עליו שם פסח עכ"ל וכתבנו בזה"ל. ול"ז להבין כונתו הקדושה הרי הא דקדשים צריכין שמירה הוא רק לאחר שחיטה מחשש טומאה כמבואר בפסחים ל"ד ע"א ואפילו לר"ל דס"ל פסול הגוף הוא רק דאפי' אם יבא אליהו ויטהרנו פסול מצד זה שלא שמרו אבל ז"ב דמחיים גם לר"ל ל"צ שמירה מדלא פסל בי' היסה"ד וא"כ הכא דכל השימור הוא רק עד שעת השחיטה איך אפ"ל דמשום דיש בו תורת קדשים צריך שמירה ומה שנלענ"ד בזה דהנה באמת לכאו' קשה כיון דילפינן מאת משמרת תרומותי דגם קדשים צריכין שימור וא"כ אמאי דוקא לאחר שחיטה צריכין שימור בשלמא לריו"ח דהוא רק משום פסול טומאה שפיר י"ל דמחיים ל"ש נחוש לזה אבל לר"ל דהוא פסול הגוף אמאי לא יהי' צריך שמירה מחיים וא"ל דמחיי' ל"צ שמירה כיון דא"א ליפסל ז"א הא אפשר ליפסל ע"י מום וא"כ נימא ג"כ דאם לא נשמר יהי' נפסל בהיסה"ד ונראה כיון דמתרומה ילפינן לה ובתרומה ל"מ פדיון לחלל ולהפריש אחרת תחתי' וא"כ אם נטמאת התרומה הקדושה שבה אבוד לגמרי לכן לא ילפינן מזה אלא קדשים לאחר שחיטה דאם נפסלה א"א לחלל והקדושה שבה אבוד משא"כ מחיים דל"ש שמירה אלא ממום ואם נפל בה מום מהני פדיון ומקדיש אחרת תחתיו וה"ה כאלו הקדושה הראשונה קיימת ועי' ביומא ס"ג ע"ב כגון שהומם וחללו על אחר ולכן אינו פוסל בו היסה"ד ול"צ שמירה ומעתה י"ל דפסח מצרים דהי' מקחו מבעשור והיה מעכב וא"כ אם יפול בו מום אח"כ לא יהיה שום עצה לחלל קדושתו על פסח אחר כיון דביום י"א שוב א"א הי' להקדיש את הפסח וכיון שכן גם מחיים הי' צריך שימור עכ"ל שם הנצרך לעניננו, ומעתה י"ל דה"ה בלאו דל"ת כן רק אם שוי' גיסטרא שממיתה לגמרי וא"א בפדיון הוי בכלל מאבד קודש ועובר על ל"ת כן משא"כ במטיל מום בקדשים כיון דמהני פדיון לחלל קדושתו על אחר ומצוה לפדותו ועומד לכך וא"כ הקדושה לא יאבד רק יתחלף מבהמה זו על בהמה אחרת אינו עובר על ל"ת כן ולכן המטיל מום בקדשים אינו לוקה, אלא אחת ומעתה ז"ד בכל קדשים דמהני פדיון משא"כ בבכור דל"ש בו פדיון א"כ המטיל בו מום הרי מאבד הקדושה שבו ליקרב ע"ג המזבח מבלי תיקון א"כ מלבד שיש לאו דמטיל מום איכא לאו דל"ת כן ומעתה א"ש דעת הר"מ ז"ל דגבי בכור שפיר פסק דמותר באכילה כיון דבלא"ה לקי שפיר דא"ל דהוי לאוהנל"ע ז"א דאין עשה מנתק לשני לאווין ואדרבה מדאינו לוקה פ' נראה דבאמת מצד מטיל מום הוי לאו הנל"ע ולוקה משום ל"ת כן משא"כ בקדשים דמהני פדיון וליכא לאו דל"ת כן א"כ א"נ דמותר באכילה הוי לאו הנל"ע ולא ילקה לכן מוכרח דאסור באכילה ונתקיימו ד' מרן ז"ל בישוב ד' הר"מ ז"ל אמנם מה דיש להעיר בזה עפ"מ שמוכיח הג' בעל מנ"ח ז"ל מד' התוס' דבשלמים כמו דלית בהו מעילה ה"ה דליכא בהו הלאו דל"ת כן משום דכתיב לד' אלקיכם וכיון דא"ב מעילה משום דאמרינן דאינן בגדר קדשי ד' ה"ה דליכא לאו דל"ת כן מה"ט א"כ בבכור ליכא הלאו דל"ת כן רק הלאו דהטלת מום וא"כ הדר"ל הקשי' אמאי לא יהיה בגדר לאו הנל"ע, שו"ר שלאחר העיון נראין דברי רבינו הגאון זצ"ל דהעשה הוא הפדיון וכוונת התוה"ק הוא מטעם שלא יתאבד הקדושה מהקרבן כאשר נפל בה מום לזאת אמרה תורה דמצו' לפדותה ולהביא הקדושה לבהמה אחרת ובאמת ראשית ד' הרא"ה ז"ל בספר החינוך שכתב בזה"ל שנצטווינו לפדות קדשים שנפל בהם מום ולוקחין בדמיהן בהמה אחרת לקרבן ואחר הפדיון הם יוצאים לחולין וזובחים ואוכלים אותם הבעלים כחולין גמורים עכ"ל נראה שזה הוא המצוה שילקחו בדמיהם בהמה אחרת לקרבן [ואם כי מדבריו שאח"כ בשרשי המצוה נראה להיפוך אין לבנות יסוד ע"ז שהוא רק מטעמי המצוה דרך דרוש] וי"ל יותר דאפי' א"נ דהאכילה הוא מצוה מ"מ בבכור ומע"ב דליכא פדיון לא יתכן לומר דבשביל האכילה יהי' הלאו בגדר נל"ע דהרי רש"י ז"ל פי' בכמה דוכתין דענין לאו הנל"ע דא"ל עליו הוא מפני שהעשה הוא תקונו וענשו של לאו ואיזה עונש יש בזה על הטלת מום במה שמתיר ומצוה אותה אח"כ לאכלו בתורת חולין ולזאת נראין דברי רבינו ז"ל דבכור לא הוי נל"ע אמנם מה שיש לעי' בד' רבינו ז"ל במ"ש דמה"ט אסור באכילה כדי שלא יהי' מהני פדיון משום דא"פ את הקדשים להאכילן לכלבים נראה מדברי רבנו דפשיטא לי' דהא דאמר ר"א דצורם אוזן קדשים אסור משום ל"ת כ"ת היינו אפי' לאחר פדיון כיון דנאסר משום ל"ת כ"ת אין הפדיון מפקיע איסורו אמנם תמי' לי שלא זכר ד' התוס' ב"ק ד' ע"ו ע"א ד"ה שחיטה שא"ר שכ' להדי' דמהני פדיון להתיר באכילה והיינו משום שנעשה חולין ואין איסור בהטלת מום נפקע האיסור דל"ת כל תועבה ג"כ ובאמת נראה קצת כן מלשון הספרי פ' ראה דאיתא בזה"ל רא"א מניין לצורם אוזן של בכור ואכל ממנה עובר בל"ת ת"ל ל"ת כ"ת וצ"ע אמאי נקט ר"א דוקא בכור אמנם להנ"ל א"ש דדוקא בכור דל"צ פדיון שפיר קמ"ל ר"א דבהטיל בו מום בידים אסור משום ל"ת כ"ת משא"כ בשאר קרבנות דאין נתרין באכילה בלא פדיון א"כ אין נפ"מ בזה דקודם פדיון בלא"ה אסורין משום קדשים ולאחר פדיון גם משום ל"ת כ"ת ליכא איברא כיון שד' הגאון ז"ל המה בשיטת הר"מ ז"ל ובשיטתו הד' נכונים דהרי בר"מ ז"ל פח"י מה' פסוהמ"ק נראה מבואר דאין פודין על מום זה נראה דס"ל משום דאסור באכילה על ידי הפדיון על מום זה שוב א"פ כיון דא"פ את הקדשים להאכילן לכלבים אמנם כשיפול בו מום אחר פודין על המום האחר ויש אתנו אריכות בביאור דעת הר"מ ז"ל ואכ"מ [ועי' בס' חמדת ישראל אות ל"ח הארכנו בזה ואין לכפול הדברי' כאן]:
ובעיקר ישוב שיטת הר"מ ז"ל דס"ל לחלק בין בכור לשאר קדשים נראה בפשיטות דהר"מ ז"ל ס"ל כחכמי' דבפסוהמ"ק הכתו' מדבר וס"ל דקדשים שנפל בהם מום כיון דאסורין לגמרי הוי בגדר פסוהמ"ק משא"כ בבכור דנפל בו מום כיון דאכתי הוי מתנ"כ ומותר באכילה ויש שני מיני בכור א' תם וא' בע"מ התם מקריבין האימרין לגבוה והבשר נאכל בתורת קודש ובע"מ ג"כ מתנה לכהן א"כ אם נפל בו מום אח"כ אינו בגדר פסוהמ"ק ולא קאי ע"ז קרא דל"ת כל תועבה ואולי היתה זה כונת הג' זצ"ל מה שהגיד כ"ת בשמו ובשעה שדברנו מזה לא יכולני להסביר הדברים וכעת נלענ"ד שזה הוא הסבר הדברים אך לפי"ז ל"נ כלל הפלפול דהוי לאו הנל"ע מה שיש לעי' בזה כיון דאין העשה כלל דוקא על העובר עבירה וגם משכח"ל העשה בלי לאו כגון בנפל בו מום ממילא או ע"י עכו"ם וכמו שפלפלנו בזה [ועי' בס' חמדת ישראל חלק הלאוין אות ל"א מש"כ בזה] רק בפשיטות דהר"מ ז"ל פסק לגמרי כחכמים דבפסולי המוקדשים הכתוב מדבר ובכור שנפל בו מום כיון דמותר באכילה אינו בגדר פסוהמ"ק דכמו דיש שני תרומות כמו כן יש שני מיני בכור משא"כ בקדשים שנפל בו מום כיון דלא משכח"ל קדשים אם היו בהם מום וכשנפל בהם מום נפסלו לגמרי ה"ה בכל פסוהמ"ק ואשמע בכ"ז חו"ד והנני ידידו הדוש"ת והנה עתה בסדרי הד' לדפוס עלה בדעתי בעיקר קושית מרנא הגאה"ק זצלה"ה דאמאי מטיל מום בקדשים לוקה הא הוי לאו הנל"ע בפדיון לפ"מ דמבואר בר"מ ז"ל פ"א מאיסורי מזבח בזה"ל וכבר ביאר בערכין שזה שנאמר [בפ' בחקתי כ"ז י"א] ואם כל בה"ט אשר לא יקריבו ממנה קרבן לד' שהוא מדבר בבע"מ שנפדו ולכא' צ"ע אמאי לא ילפינן למצ"ע מהתם וכנראה שקרא זה לא בא לומר שהוא מצוה לפדותו וגם צ"ע אמאי לא נתבאר בתוה"ק דיני גיזה וחלב ונראה מזה דבמדבר בין לר"י ובין לר"ע לא הי' מצוה בפדי' דלר"י דבשר תאוה לא אשתרי להו א"כ אף אם נימא דבע"מ מעיקרא הי' מותר לר"י לאכלו בתורת חולין כמו שהערו בזה תוס' חולין ד' טו"ב אבל כה"ג שהיו ראוי לשלמים אע"פ שהומם אסור לאכלו בתורת חולין א"כ לא היתה הפדי' מצוה ואפי' למ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אבל מ"מ מצוה ליכא וכן לר"ע דס"ל דבשר נחירה אשתרי להו י"ל ג"כ דפסוהמ"ק שהוממו לאחר פדיון כיון דעדיין בקדושתי' קאי לענין גיזה ועבודה יש עליו עדיין צורת קדושה דאסור בנחירה ושחיטה ע"כ לא יתכן בו כיון דשחיטה עבודה הוא וא"א אלא בקדשים בעזרה א"כ לא היתה אז מצוה לפדות הקדשים לכן לא באמרה אז בתורת מצוה ומעתה י"ל דהלאו דמטיל מום בקדשים הי' גם בקדשי המדבר ואז לא הי' נל"ע דפדיון שוב גם היום אינו בגדר נל"ע כיון דבשעת מתן תורה שנאמרה האזהרה לא היתה בגדר נל"ע ויש לעי' הרבה בזה כמובן וכתבנו ר"פ לעורר לבב המעיין: