Keli Chemdah on Torah, Re'eh
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(י"ד כ"א) לא תאכלו כל נבילה לגר וגו' כי עם קדוש וגו':
(א) כתב החינוך במצוה תע"ב מדיני המצוה מה שאמרו רז"ל שנבלה הראוי לגר קרוי נבילה דיש חיוב באכילתה אבל נבילה שא"ר לגר כלומר נבילה מוסרחת אין חיוב באכילתה ומפני זה האריך הכתוב לומר לגר תתננה ללמד זה דאל"כ א"צ ללמדינו למי נתן מה שיש לנו ואין לומר שבא להתירה בהנאה שכבר כ' במק"א וחלב נבילה וגו' יעשה לכל מלאכה עכ"ל ועי' במנ"ח מה שהעיר עליו מסוגית הש"ס אמנם לענ"ד תמי' מאוד במ"ש דאין לומר שבא להתירה בהנאה דזה נשמע מדכתיב יעשה לכל מלאכה אמאי לא אמר בפשוטו דזה נשמע מדכתיב ומכור לנכרי דמזה נשמע דמותר בהנאה וא"ה למ"ל הקרא דנתינה לגר ונראה מבואר מד"ק דרק מנתינה לגר נשמע היתר הנאה אבל ממכירה לנכרי א"ר דנבילה מותר בהנאה וצ"ב למה וראה זה פלא בלשון הזהר של ראינו הר"מ ז"ל בפ"ח מה' מאכלות אסורות הט"ו שכ' בזה"ל כל מקום שנאמר בתורה ל"ת נ"ח וכו' א' איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה עכ"ל נראה ג"כ דהיתר הנאה דנבילה נלמוד מנתינה לגר דוקא וצ"ב למה לא נשמע ממכירה לנכרי ומה שנלענ"ד בזה עפמ"ש בס' חמדת ישראל לת' קושית הג' בעל כסא דהרסנא ז"ל שהעיר שעבדים יהי' מותרין בנבלה דהרי בנבלה כתיב כי עם קדוש אתה וגו' ומבואר בגיטין ד' המקדיש עבדו יצא לחירות מ"ט גופו לא קדיש לדמי לא קאמר דלהוי עם קדוש קאמר מבואר מזה דעבד אינו בגדר עם קדוש א"כ הכא בנבילה דמבואר בתוה"ק כי עם קדוש אתה צריך להיות העבד מותר בה והיא הערה גדולה וכתבנו לת' דהרי בתוה"ק מבואר ל"ת כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי כי עם קדוש אתה וגו' ומעתה נראה עפמ"ש הרא"ה ז"ל בס' החינוך דנהי דנבילה מוסרחת מותר לישראל ואינו אסור משום נבילה מ"מ אסור משום בל תשקצו ומעתה י"ל דזה כונת התוה"ק דלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה היינו שיהי' ראוי לאכילה דיהי' נתינה חשובה ומזה ילפינן דנבילה הראוי' לגר קרוי נבילה או מכור לנכרי היינו בכל אופן [ולכן לא נאמר בה ואכלה] ושלא תקשה אם אינה ראוי' לאכילה הרי מותר לישראל ג"כ ולמה צריך שימכרנה לנכרי ע"ז סיים הקרא כי עם קדוש אתה וגו' ואין לך לאכול נבילה מוסרחת משום בל תשקצו וזה פירוש נאות מאוד במקרא שאין כי עם קדוש אתה טעם לאיסור נבילה אלא טעם שאין להשהותה עד שתסריח ולאכול אותה בעצמו, ומעתה מדוקדקין מאוד ד' רבינו הר"מ והרא"ה ז"ל שכ' דהיתר הנאה בנבילה אתי' רק מנתינה לגר דנאמר בה ואכלת וע"כ דמיירי בנבילה הראוי' לגר דאסורה באכילה ואעפ"כ החזרה התורה"ק נתינה לגר מוכרח דמותר בהנאה משא"כ ממכירה לנכרי דלא נאמר בו ואכלה א"ר דמותרת בהנאה די"ל דמכירה לנכרי אינו מותר אלא בנבילה מוסרחת דנפיק מכלל נבילה ומותרת באכילה וממילא דמותרת בהנאה ג"כ וכמו"ש המל"מ באוכל שנפסד לר"א דס"ל דלא יאכל משמע גם איסה"נ מ"מ הנאה מקושרת אל אכיל' מהיכא שנפסד מתורת אוכל דאינו אסור ה"ה דמותר בהנאה. שבתי וראיתי למורי ורבי הגאון הקדוש מאורן של ישראל זצוק"ל בס' אבני נזר ח' או"ת ס' תפ"ט שכ' בזה"ל כתב המג"א בסי' תרמ"ט אתרוג של ערלת חו"ל יכול לצאת בו שהרי יכול להאכילו לחבירו שא"י שהוא של ערלה והוא מד' ריא"ז עיי"ש, והוא פלא בעיני והמעי' בריא"ז יר' שד' אלו אינם להלכה והדבר ברור שאינו יוצא בה כיון שלדידי' אסור בהנאה והוא מותר רק ליתן לחבירו במתנה שאין הוא נהנה בה כלום א"כ אינו ממונו כלל ולא דמי לתרומה שלקחה ישראל מכהן שהוא של ישראל והישראל יכול למכרה משא"כ ערלה שהוא אסור בהנאה לדידי' מה מועיל מה שיכול להאכילה לאחר וכל איסה"נ יכול להאכילה לגר תושב ואעפ"כ לא חשיב שלו ובגמ' ר"פ כל שעה יליף דתרומה מותר בהנאה לזר מדכתיב תרומתכם שלכם תהי' עיי"ש הרי דאי יהי' אסור בהנאה לזרים ל"ח שלהם אע"פ שיכולים ליתנם לכהנים עכ"ל והנה לפמש"כ לעיל מבורר מד' הר"מ והרא"ה ז"ל להיפוך והראי' מתרומה י"ל דשאני תרומ' דהוא מצוה דרמי' עליו בע"כ ליתנה לכהן ומצוה ללה"נ לכן בשביל זה ל"ח שלו משא"כ נתינה לגר תושב בנבילה לא מבעי' לדעת הר"מ ז"ל דלא מנאה בכלל המצות ונראה מבואר מדבריו בה' עכו"מ פ"י עיי"ש דאינה מצוה אלא בגדר רשות דמשום דמצוין אנו להחיותו מותר ליתן לו נבילה ואינו בגדר לא תחנם כמו בנכרי א"כ אע"פ דכשנותנו לגר מקיים מצות צדקה בזה מ"מ שפיר הוי בגדר הנאה ואסור באיסה"נ אך אפי' לר"י אליבא דריה"ג ביומא ד' ל"ו דס"ל דנבילה הוי לאו הנל"ע דנתינה לגר מ"מ כיון דאינה מצוה מוכרחת ויכול למכרה לנכרי ג"כ אם ירצה ג"כ הוי בגדר הנאה אם נותנה לגר תושב ואדרבה כיון דמצוין אנו להחיותו ובזה שנותנין לו נבילה נפטר מליתן דבר אחר הרי חשיב הנתינה הנאה כמו פרוטה דר"י דחשיב בגדר הנאה אם יפטור ממנה משא"כ בתרומה לכהן דהמצוה מיוחדת על התרומה ליתנה לכהן שפיר י"ל דמצוה ללה"נ ול"ח הנאה ונפלאות בעיני על מורי הגאון זצללה"ה שכ' בפשיטות דכל איסה"נ יכול להאכיל לגר תושב מבלי ראי' ואינו יודע מקורן של דברים דבפשיטות נראה להיפוך וכמו שנראה מד' הר"מ והרא"ה ז"ל הן אחת שגם הדבר שכתבנו דעיקר הראי' דנבילה מותר בהנאה מנתינה לגר לכאו' יש לעי' בה מסגי' דחזקי' דפליגי בדריה"ג אי ס"ל כר"א דכל מקום שנאמר ל"ת אסור בהנאה וקשה הרי לימוד ר"א הוא או מנבילה או מטריפה מדפרט בהו הכתוב היתר הנאה וקשה לריה"ג דס"ל דהוי לאו הנל"ע א"כ הרי צריך לגופו וא"כ מנ"ל דכל איסורין שבתורה אסורין בהנאה ועי' בתוס' יומא שם דלריה"ג דנבילה הוי לאו הנל"ע ה"ה טריפה הוי לאו הנל"ע משום קרא דלכלב תשליכון אותו וא"כ א"ר מזה דכל מקום שנאמר בתורה איסור אכילה גם הנאה בכלל וע"כ צ"ל דלריה"ג היתר הנאה נלמד מזה שנאמר בנבילה מכירה לנכרי ומזה שפיר נשמע דכל אסורין שבתורה אסורין בהנאה ויש לפלפל הרבה בזה והארכתי בזה בת' לח"א ואכמ"ל יותר:
(ב) הר"מ ז"ל בפ"ד מה' שחיטה ה' טו"ב כתב בזה"ל כשהי' ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר העכו"ם ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמ' איש איש וגו' ואל פאה"מ לא הביאו וגו' אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר הי' נוחר ובהל' י"ח כ' ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תאסור הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה וישחטו בכל מקום לעול' חוץ לעזרה וכו' וזו היא המצוה הנוהגת לדורו' לשחוט ואח"כ יאכל עכ"ל הר"מ ז"ל והנה מלשון הר"מ ז"ל נראה מבואר דבמדבר הי' דין ישראל ודין עכו"ם שוין באיסור נבילה וא"כ צע"ג למה צריך נחירה הלא נראה פשוט דבעכו"ם גם מתה מאלי' מותרת ול"צ נחירה דוקא וא"כ הו"ל לר"מ ז"ל לומר בפשיטות דכ"ז שהי' ישראל במדבר הי' מותרין בנבילה ואין לומר דהר"מ ז"ל ס"ל כתוס' חולין דב"נ צריך ג"כ נחירת סמנים ז"א מתרי טעמי א' שכ"כ בספרי חמדת ישראל דאפילו לפי"ד התוס' היינו דווקא מקודם מתן תורה אבל לאחר מתן תורה כיון דנאמרה ול"נ הרי רק לישראל נאמר א"כ במדבר דלא הוזהרו על נבילה רק מקרא דכל רמש אשר הוא חי' למעט מתה מאלי' א"כ רק ישראל מוזהרין בה ולא עכו"ם ומר"מ ז"ל מבואר דדין אחד להם ב' אי אפשר לומר דהר"מ ז"ל ס"ל דב"נ לאחר מ"ת צריך נחירת סמנים דא"נ כן מנ"ל דלנכרי במיתה תלי' מילתא דהרי דכמו בשחיטת שני הסמנים עדיין היא מפרכס' ה"ה נחירת שני הסמנים וא"כ כמו דבישראל השחיטה כהלכתה הוא המתיר כן בבן נח הנחירה הוא המתיר וא"כ אמאי יהי' מפרכסת אסור לב"נ וכן אבר ובשר הפורשין ממנה כ"ז שהיא מפרכסת אסור לעולם כמו"ש הר"מ ז"ל בפ"ט מה' מלכים וא"נ דב"נ צריך נחירת סמנים אמאי לא נימא דנחירתן זו שחיטתן איברא דזה בודאי א"א לומר דבמדבר הי' מותר לישראל לאכול כל נבילות אף במתה מאלי' דהרי מבואר בתוה"ק פ' ויקרא י"א שהוזהרו על טומאת נבילות וא"כ ע"כ דהי' אסורים בנבילה דטומאת נבילות תלי' באיסור נבילה דמשום הכי הוי נבילה איסור חמור מפני שמטמא כמבואר בזבחים ד' ס"ט ועי' בתוס' יבמות ל"ג ע"ב ד"ה אמר ר"ל והרי למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אעפ"כ נבילת עוף טהור מטמא בבית הבליעה וטומאה זו בודאי תלי' באיסור אכילה דאם אינו אסור משום נבילה ליכא טומאה וע"כ משום דעכ"פ נחירה צריך לכ"ע כמו"ש התוס' חולין ד' כ' ע"א ד"ה לא אמרן עיי"ש וא"כ נראה דה"ה בבהמה אפי' במדבר שהי' מותר להם בשר נחירה עכ"פ נחירה בסמני' הי' צריך דאל"כ לא משכח"ל נבילה כלל במדבר וזה מפורש בתוה"ק להיפוך אך לפ"ז ו' הר"מ ז"ל תמוהין מאוד שמשום ישראל וב"נ בעודם במדבר לענין אכילת נבילות ואיך יפרנס המקראות הנאמרים בתו"כ לענין נבילה ומה שנלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל דפליג על התוספות דסבירא ליה דסתם נחירה הוא בסמנים ולכן צריך בבני נח קודם מתן תורה נחירת סמנים וכן בנע"ט למ"ד א"ש לעוף מה"ת אמנם הר"מ ז"ל דסבירא ליה דדוקא מתה מאליה היה אסור לבני נח קודם מתן תורה מקרא דכל רמש כמבואר בפסיקתא הנ"ל אבל אם הי' ממיתה בכל אופן שהוא הרי הוא מותרת ונחירה לאו דוקא סמנים רק להמיתה בכל אופן שיוכל והכי דייקא לישנא דגמ' חולין ד' ל"ג נכרים דבנחירה סגי להו ובמיתה תלי' מילתא דהיינו שא"צ שחיטה כהלכה וסגי בנחירה ואינו מותרין קודם שתמות הבהמה כיון דליכא בזה שום מתיר רק שאמרה תורה שאסור לאכול אמה"ח ממילא בכל אופן שממיתה ה"ה מותרת אמנם מתה מאלי' אסורה לישראל מדין תורה מצד הלימוד דמכל רמש אשר הוא חי ולב"נ מצד קבלה על עצמן כמבואר בחולין ר"פ גה"נ דהוא מהשלשים מצות ואין מקיימין אלא שלשה שאין אוכלין בשר שמתה מאלי' ואע"ג דלאחר שנתנה תורה נפסקה האזהרה מהם מ"מ הם מקיימין אותה ומעתה אתין ד' הר"מ ז"ל כפשטן דבמדבר ישראל וב"נ דין אחד להם שמותר להם נבילות ע"י נחירה ולא הוזכר סמנים שבאמת א"צ לדידי' נחירה בסמנים כלל הן בב"נ והן בישראל רק דמתה מאלי' אסורה להם ולפ"ז מ"ש הר"מ ז"ל שוחטין או נוחרין רבותא קמ"ל דכמו דבב"נ בשחיטה אינו מתיר מפרכסת ומה שפרשו מהם אסורין להם כמו"ש הר"מ ז"ל פ"ט מה' מלכים ה"ה בישראל השוחט ג"כ אינו מתיר איסור מפרכסת וב"מ אסורין להם דכללא הוא דבמדבר הי' לישראל ולב"נ דין אחד דלא נצטוו על הזביחה ובמית' הי' תלי' ונבילה האמורה בתורה במדבר שהי' אסור באכילה והי' מטמא הי' במתה מאלי' דוקא אבל כשהמיתה בידים מותרת לישראל ומטהר מיד"נ ועפ"ז יובן מה שלא נאמר בתורה מקודם האיסור דנבילה ונתינה לגר ומכירה לנכרי כיון דנבילה דבמדבר הי' מתה מאלי' ובזה היו מוזהרין גם ב"נ מקודם מתן תורה לא רצתה התורה להתיר בפירוש עתה לב"נ כיון שקבלו ע"ע האיסור הנ"ל לזאת רק במשנה תורה כשנצטוו ישראל על הזביחה בחולין ונאסר להם כל בשר נבילה לבד בשר שחיטה כהלכה שפיר אמרה תורה מצות נתינה לגר ומכירה לנכרי וכ"נ דעת הר"א אב"ד ז"ל בשאלתו לר"י בן פלאי' ז"ל המובא באבודרה"ם בדיני ברכת המצות שכ' שמבקש מפתח לידע על איזה מצות מברכין ועל איזה אין מברכין כי אם נאמר אין מברכין על מצ"ע שיש בה אזהרה וכו' והרי שחיטה שאדם מוזהר שלא לאכול נבילה ומברך על' או דלמא דנחירה בעלמא הי' מציל מן הנבילה "מאחר שלא מתה מעצמה" והשחיטה היתה מצוה בפני עצמה באותה שעה שהיתה בשר נחירה מותרת ואעפ"י שעכשיו יש בנחירה משום נבילה כיון שהוקבעה אותה ברכה הוקבעה אותה עכ"ל והנה לכאו' אין דה"ק מובנים כלל דמה בכך דל"צ להתיר האיסור דנבילה את השחיטה דסגי בנחירה בעלמא מ"מ עתה דשחטה הרי השחיטה התירה את האיסור נבילה אמנם נראה שס"ל כדאמרן שגם עתה ששחטה אינה מותרת ע"י השחיטה עד שתמות כיון דל"צ מעשה המתיר כלל אלא שלא תמית מאלי' כאשר מדקדק בדבריו ז"ל דזה הוא ענין הנחירה ולכן גם עתה אין השחיטה מתיר כלל איסור נבילה רק שעשה מצוה שקיים מצ"ע ולכן במדבר הי' ברכה ע"ז אם רצה לקיים מצות שחיטה אף בחולין וס"ל בזה כרש"י ז"ל דהי' יכול לשחוט אף חולין ולא הי' צריך לזבוח שלמים דוקא ולא כדעת הר"מ ז"ל בזה] ולכן גם עתה נשארת הברכה על השחיטה אע"פ שעתה השחיטה מתיר את האיסור נבילה אך באמת עיקר ד' הר"א אב"ד ז"ל לא זכיתי לי בין כיון דאין השחיטה מתיר כלל איזה מצוה יש בשחיטה הלא מהתוה"ק נראה מבואר דמצות שחיטה הוא כשירצה לאכול בשר אמרה תורה דמצוה שיהי' ע"י שחיטה וא"כ היכא דאין השחיטה מתיר כלל מה מצוה יש בשחיטה ואיך הי' שייך ברכה ע"ז במדבר בשעה שבשר נחירה היה מותר ולא היתה השחיטה פועלת כלל להתיר איסור אמה"ח וראיתי בתמים דעים להראב"ד ז"ל ס' קע"ט כתב בשם בעל העיטור בזה"ל והרי שחיטה שיש בה אזהרה לא תאכלו כ"נ ומברכין עליה וא"ת בנחירה בעלמא סגי להוציאו מידי אמה"ח והשחיטה מצוה בפני עצמה הוא "בקדשים" באותה שעה שהיתה בשר נחירה מותרת ואע"פ שיש עכשיו בנחירה משום נבילה מ"מ כבר הוקבעה אותה ברכה זה הטעם אינו כי בשעה שהיתה בשר נחירה מותרת לא היו מברכין על השחיטה אלא בקדשים אבל לא מחולין שהרי היתה בשר נחירה מותר עכ"ל נראה שהי' לפניו ד' הר"א אב"ד ז"ל דלכן מברכין על השחיטה משום דבמדבר דהיתה בשר נחירה מותרת א"כ הא דבקדשי הי' צריך שחיטה לא הי' להתיר איסור נבילה דהרי לענין איסור נבילה סגי נחירה הא דצריך שחיטה בקדשים היינו משום מצוה בפני עצמה דקדשים צריך שחיטה וא"כ בקדשים הי' מברכין על השחיטה לכן גם עתה כשנצטוו בשחיטה גם בחולין ג"כ מברכין עלי' אע"פ דעתה הוא מתיר כיון דכבר הוקבעה ברכה על מצית שחיטה בקדשי' וע"ז השיב כיון דגם אז לא היו מברכין אלא בקדשים אין ללמוד חולין מהם אך לקושטא דמילתא גם זה צע"ג דנראה ברור דבקדשי דהי' צריך שחיטה השחיטה הי' מתיר איסור נבילה דאל"כ הב"מ אסורין כיון דלענין איסור אמה"ח במיתה תלי' מילתא גם הדם הי' אסור משום דם מן החי ועי' בתוס' זבחים שנתעוררו על דם היוצא בתחילת שחיטה משום דם מן החי אך זה רק לרחב"ג אבל לחכמים ליכא בדם כלל איסור חיות ועי' ברש"י סנהדרין נ"ט ע"א וד' המרש"ל ז"ל בחכמת שלמה פסחים ד' כ"ב ע"ב מ"ש בד' רש"י ז"ל ד"ה מה אבר תמוהין ועי' בגליון שם מ"ש לישב קצת ואכמ"ל] ודא בדותא הוא דא"כ האיך קריבין ע"ג המזבח הכלל כי הד' צ"ע ואכמ"ל כי לא באתי בזה אלא לבאר שיטת הר"מ ז"ל בענין זהב (ג) בספרי לא תאכלו כל נבילה אין לי אלא נבילה טרפה מנין ת"ל נבילה כל נבילה עכ"ל וכ' בספרי דבי רב דכל בא לרבות לאיסור אכילה שאר מיני טריפות שסופן למות אפי' אם אינן מחמת דרוסה ואע"ג דאמרינן דשאר טריפות המה רק הלל"מ היינו דהלל"מ מגלה מה הן הפרטים שסופן למות וממילא אסורין מהרבוי' דכל אתד"ק אך לכאו' צריך עיון דאיך אפ"ל דטריפה הוא בכלל נבילה הא שחיטתו מטהרתו מידי נבילה וא"כ איך אפשר לרבות בכל דנבילה טריפה אמנם י"ל עפ"מ שהקשיתי במק"א לר"ש דס"ל כל העומד א"כ מסוכנת אמאי תהי' מותרת באכילה נימא כל העומד למות כמתה דמי' והוי נבילה ואין שחיטה מועלת בה הן אמת דלענין טומאה כ"כ התב"ש דל"ש לומר כל העומד דהתוה"ק גילתה בהדי' דאינו מטמא מקודם שתמות וילפינן לה מקרא ולכן גם נקיבת הושט דהוי נבילה מחיים מ"מ אינו מטמא מחיים משא"כ לענין איסור קשה כנ"ל נימא כל העומד אך ז"א כיון דמסוכנת אם תשחט תהי' מותרת באכילה א"כ הרי עומדת לשחוט וממילא מותרת כיון דאינה עומדת למות ומעתה ז"ד מסוכנת אבל טריפה שסופה למות ואין השחיטה מתרת אותה באכילה א"כ נראה דאינה עומדת לשחיטה כלל דבשביל זה שלא תטמא טומאת נבילות אינה עומדת לשחוט כיון דסוף כל סוף אסורה באכילה וא"כ שפיר י"ל דהוא בגדר נבילה וא"ש הספרי דהוא ר"ש ולשיטתו אזיל דס"ל כל העומד שפיר מרבה מכל דנבילה דגם טריפה הוי בגדר נבילה ומתורץ בזה מה שהקשה הג' בספרי דבי רב על הר"מ ז"ל שנראה דלא ס"ל כהספרי הנ"ל ולהנ"ל א"ש דלדידן דלא קיי"ל כל העומד לא מרבינן מכל נבילה טריפה אך זה רק לפלפולא אמנם בעיקר הדבר תמהני על הג' בעל ספרי דבי רב ז"ל שלא הרגיש שגם הר"מ ז"ל ס"ל דטריפה היא בכלל נבילה דהרי מבואר בר"מ ז"ל פ"ד מה' מאכלות אסורות דאע"ג דכל איסורין שבתורה אין מצטרפין זע"ז נבילה וטריפה מצטרפין זע"ז וא"כ ע"כ דס"ל להר"מ ז"ל דנבילה וטריפה איסור אחד הוא וברור לדעתי שמקורן של ד' הר"מ ז"ל מספרי הנ"ל ויש להסביר הדברים עפמ"ש הג' חת"ס ז"ל בת' חיו"ד ס' דנהי דלא קיי"ל כר"ש בהא דכל העומד ה"ד היכא דמחוסר מעשה אבל מידי דבא ממילא יסופו להיות כן גם לדידן אמרינן כל העומד ובת' שכתבתי להרב מטורעק נ"י בענין פצ"ד תקנתי דבריו ודחיתי את דברי ידידי הגאון בעל חלקת יואב שיחי' שהאריך לדחות דבריו [וכעת מצאתי לכבוד מרנא הגאון הקדוש זצלה"ה בס' אבני נזר יו"ד סי' שכ' ג"כ כד' הח"ס הנ"ל וג"כ העיר בזה לענין טריפה עיי"ש] וא"כ בטריפה כשאנו דנין לענין איסור אכילה שפיר אמרינן דאין השחיטה מתירו לענין אכילה והוה לענין אכילה כנחירה וראיתי להאחרונים שהערו בזה סברת הש"ס דב"פ ב' ט' שנמצא במעי אם טריפה אינו מותר בשחיטת אמו אשר אינו מובן לכאו' ועי' מ"ש בזה לעיל בפ' אמור אות עיי"ש היטב אמנם להנ"ל מובן היטב כיון דהאם טריפה אין השחיטה מתיר את האם אלא הוי כנחירה וממילא גם הולד אינו מותר בשחיטה ויפה הביא הג' בעל צפנת פענח שי' בד' הר"מ ז"ל כאן ד' רש"י פסחים ד' כ"ה ע"א ד"ה מנבילה שנראה מדה"ק דשחיטת טריפה אין השחיטה מועלת כלל לענין אכילה דאל"כ איכא נ"מ בין נבילה לטריפה והבן, ונראה שזה דעת המרדכי דס"ל דחובל אביו טריפה א"ח מיתה משום דטריפה א"ח דלכאו' אינו מובן ונראה דס"ל דהוא מטעם כל העומד כיון דהוי ממילא וכיון דהוי כמת ומכה לאחר מיתה פטור ויש להעיר בזה מחולין ד' ע"ה ע"א נולדו בדגים מיני טריפה מה תבעי' למ"ד טריפה חי' וכו' תבעי' למ"ד טריפה א"ח וכו' דגים אין במינם שחיטה והנה רש"י ז"ל פי' דאבעית הגמ' אליבא דר"ע דס"ל משעה שא"י לחיות אבל לב"ה דס"ל עד שימות פשיטא דטריפה אינו מטמא טו"א אמנם הר"מ ז"ל פ"ב מטומאת אוכלין ה"ו מפרש דאבעית הגמ' גם אליבא דב"ה והיינו משום דלמ"ד טריפה א"ח בבהמה הוי כמתה אמנם בדגים יש לעי' כיון דאין במינו שחיטה ל"ח כמתה אך לכאו' צריך מובן דמה בכך דאין במינו שחיטה הא אדרבה היכי דיש במינן שחוטה ומהני שחיטה לטהר מיד"נ עכ"פ לענין טומאה לכ"ע א"כ י"ל דאינו עומד למות רק לשחיטה משא"כ היכא דליכא שחיטה א"כ עומד למות בבירור וא"כ כיון דאמרינן כל העומד אמאי לא יהי' כמתה וראיתי בפי' רבינו גרשון מאור הגולה ז"ל שנדפס בש"ס ווילנא שכ' בזה"ל א"ד אפי' למ"ד טריפה א"ח כלומר ה"מ בהמה שנולדה בה סמני טריפות לאו חשוב בגדר חי' דאינה ראוי' לשחיטה וכיון דא"ר לשחיטה חשובה מתה אבל דגים אינן חשובין מתין עד שימותו עכ"ל ומה שנראה להסביר דה"ק דלכאו' אא"ל דטריפה הוי כמתה משום דעומד למות דא"כ גם כשירה יהי' כמתה כיון דסוף כל סוף עומדת למות אך ז"א שכבר אמרו חז"ל סוף אדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה א"כ אם אינה טריפה סופה לשחיטה ולא למיתה אבל כיון שנעשית טריפה ובשחיטה אינה מתירה באכילה אם אמרינן דהוי כמתה משא"כ בדגים כיון דטריפה אינה מגרע כלל את הדגים שיהי' אסורין באכילה א"כ ל"ש לומר בדגים כיון דסופן למיתה הוי כמתה דא"כ גם כ"ז שלא נטרפה י"ל כן כיון דסוף כל סוף תמית לכן ל"ש לומר כל העומד אלא בבהמה כנלענ"ד ביאור הסוגיא ומעתה באדם ג"כ ל"ש לומר בטריפה כל העומד ויהי' חשוב כמת כיון דזה שנעשה טריפה אינו נפ"מ כלל א"כ א"נ בטריפה כל העומד נימא בכל אדם כל העומד וא"כ נסתרו דברינו בביאור ד' המרדכי ז"ל איברא דלקושטא דמילתא י"ל דאדם שאני כיון דהורג את הטריפה פטור א"כ חזינן דעל ידי זה שנטרף נשתנה לגמרי שההורגו פטור לכן אמרינן כל העומד ויש להסביר יותר דשום אדם כ"ז שהוא בבריאות השלימות כמות שהוא אינו סופו למות דאם ימות יתהוה איזה שינוי בגופו וצ"ע בכ"ז עכ"פ נתבאר מד' הר"מ ז"ל בה' טומאת אוכלין הנ"ל ג"כ דלמ"ד טריפה א"ח הוי בבהמה כמתה וזה כפי שיטתו דכל טריפה הוי בגדר נבילה כנ"ל ודע דמסגיא זו אני מתקשה על שיטת רבינו סעדי' גאון ז"ל דס"ל דהא דאמרינן בש"ס דדגים באסיפה סגי להו דעכ"פ אסיפה בעי מהמים כשהם חיים וכשמתים במים אסורין באכילה ואסיפה הוי במקום שחיטה וא"כ אמאי מבעי' בגמ' לענין טומאת אוכלין אמאי לא מבעי' לגמ' אם נולדו סימני טריפה בדגים בעודם במים אם ניתרין ע"י אספיתן דאם הוי כמתה אינן ניתרין באסיפתן מהמים ומלבד זה יקשה הא גם בדגים יש במינם שחיטה דהיינו אסיפה וזה במקום שחיטה וכמבואר בירושלמי דצד דגים חייב משום קוצר כיון דמבדילן מחיותן ומה"ט ס"ל לב"ש דמטמאין מיד טו"א ואם נטרפו א"נ דכמתה דמי' ואינן נתרין באסיפתן מהמים א"כ שוב צריך להיות דינם כבהמה ויש לעי' בזה ואכמ"ל:
(ד) ולא אמנע מלהעלות על הכתב מה שנראה להעיר בדבר חדש מאוד דהנה קשה לי טובא בסגית הש"ס דיומא ר"פ יוה"כ ושבועות סוגיא דכולל דמבואר דלר"ל ח"ש מותר מה"ת בנבילות וטריפות ואני תמה על עצמי איך אפ"ל כן הא מבואר בתוה"ק בטריפה לכלב תשליכון אותו ובנבילה נתינה לגר ומכירה לנכרי נראה מבואר להדיא דלדידי' אסור ולמ"ל היתר אכילה ואיך נוכל לומר דמותר לישראל פחות פחות מכדי א"פ ובפרט לפמ"ש הפרמ"ג דאכילת רשות אינו דוקא כזית וכולל כ"ש א"כ בנבילה דכתיב בתוה"ק לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נראה דישראל אינו בכלל ואכלה וא"כ ממילא ממעט גם ח"ש וביותר קשה לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' ראה דאיסור אכילת טריפה אינו משום תועבה אלא משום ארס שאכל האוכל מבהמה זו להסתכן בזה עיי"ש וא"כ איך נוכל לומר דאינו אסור אלא כזית וגם הפ"מ עצמו העיר דנבלה יהי' אסור ח"ש משום עשה דשאינו זבוח דהוא אף בכ"ש כיון דכתיב וזבחת ואכלת דהוא אכילת רשות אך האחרונים תמהו עליו מסגי' הנ"ל דמבואר דלר"ל ח"ש מותר מה"ת בנבילה אמנם הרי המקראות עצמן צווחין שנבילה וטריפה אסור לגמרי לישראל לכן לולא דמסתפינא הייתי אומר דיש שני מיני נבילות וטריפות נבילה האמורה בתירה הוא שנתנבלה ולא נשחטה כלל נבילה זו מלבד הלאו דנבילה הוא גם בכלל העשה דשאינו זבוח אמנם הלל"מ דבא להוסיף ה' הלכות שחיטה נהי דהלל"מ בא לפרש הקרא דוזבחת כאשר צויתיך ואם אינו שוחט כן אינו כאשר צויתיך בע"פ אמנם בכלל וזבחת הוא כיון דשחט בסכין במקום שחיטה ועי' ברש"י חולין ד' כ"ז מ"א ועי' ברש"י חולין ד' כ"ז ע"א דדרסה הוי מפורש בהדי' שאינו בגדר שחיטה אבל שאר הלכות שחיטה דהוי רק הלל"מ נהי דאינם בכלל אשר צויתיך אבל בגדר אינו זבוח דקרא אינם ואע"ג דלפי האמת ה"ה בכלל נבילה גמורה כיון דבאה הלל"מ בע"פ לזבוח דוקא בה' הלכות שחיטה וא"ל השחיטה אינו מתיר וא"כ ממילא א"י מידי אבמה"ח עד שתמות וא"כ ממילא הוי נבילה גמורה אבל עכ"פ בעשה דאינו זבוח אינו כיון דהוי רק הלל"מ אינו בגדר עשה מפורשת וה"ה טריפה כ"כ הר"מ ז"ל שטריפה האמורה בתורה שהיא ע"י דריסה אמנם שאר הטריפות הם הלל"מ שכל שאינו חי' טריפה הוא ואינו בכלל טריפות דקרא ומעתה אומר אני שנבילה וטריפה המפורשים בתוה"ק כ"ע מודים דאסורין לישראל אף בכ"ש וא"ל עצה אלא או למכור לנכרי או ליתן לכלב והטעם בזה דנבילה אסור בכ"ש מצד עשה דשאינו זבוח וטריפה אסור בכ"ש משום דיש בו סכנה ל"ש לומר דאינו אסור אלא בכזית אמנם שאר נבילות וטריפות דהם הלל"מ דהם בכלל נבילות וטריפות דבזה ליכא בנבילה עשה דשא"ז ובטריפה ליכא סכנה ובזה פליגי ריו"ח ור"ל אי ח"ש אסור מה"ת ותלי' בפלוגתתם בחלב אי דרשינן כל חלב לאסור ח"ש ומעתה מה מאוד יונעם לפרש לשיטתו הקרא דחלב נבילה וטריפה יעשה לכל מלאכה הינו דאינו מטמא משום נבילה אבל איסור נבילה וטריפה חל על איסור חלב ונפ"מ מזה דאכול לא תאכלוהו אפי' ע"י פחות מכשיעור כיון דנו"ט חל על איסור חלב ממילא אסור אפי' בכ"ש ויודע אני מה שיש לגמגם בזה במש"כ לחלק בין נבילה דהוא המפורשת ובין נבילה דהו מהלל"מ אמנם לענ"ד נכון הוא לאחר העיון: