Keli Chemdah on Torah, Shemot
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
במסכת נדרים (דף ז' ע"ב) אמר ר"ח אמר רב השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו וכו' שכל מקום שהזכרת השם מצוי' שם עניות מצויה ועניות כמיתה שנאמר כי מתו כל האנשים וגו' וכתב הר"ן ז"ל בד"ה שנאמר כי מתו וכו' דהכא ע"כ שהענו דליכא למימר שנסתמו דהא כתיב במחלקותו של קרח העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה ול"ל נמי שהיו מצורעין דהא כתיב בקרב כל ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא אמרינן שחזרו למומן במעשה העגל וכו' וע"כ דכוונת הקב"ה במה שאמר למשה רבינו כי מתו כל האנשים היינו שהענו עיי"ש בדבריו. ומקשין העולם לדעת הר"ן ז"ל דס"ל דאותן מצורעים שהיו קודם מתן תורה ונתרפאו בשעת מתן תורה ואח"כ כשחזרו במעשה העגל היו מטמאין משום נגעים. איך יפרנס משנה ערוכה פ"ז דנגעים משנה א' אלו בהרת טהורות שהי' בו קודם למתן תורה וע"כ דכוונת המשנה אע"ג דלא משכחת לה דנתרפאו בשעת מתן תורה וצ"ל דאע"ג דחזרו למומן במעשה העגל מ"מ נשארו טהורין כיון דהי' אותן הנגעים שהי' בו קודם מתן תורה וא"כ אזדא לי' ראיית הר"ן ז"ל שלא היו מצורעים כיון דמבואר במשנה באלו נגעים טהורין:
והנה בפשיטות יפה כתב בזה הגאון בעל נחל אשכול ז"ל בדיני אבילות שנראה שיש פלוגתא בזה בין המדרש ובין המכילתא אי נתרפאו מכל המומים או דוקא מאותן המומין שהי' מזיקין להם בקבלת התורה כגון חרש וסומא או שנתרפאו מכל המומין דדעת המכילתא נראה דלא נתרפאו מכל המומין וא"כ י"ל דגם המשנה דילן ס"ל כן דלא נתרפאו כלל מצרעתם במתן תורה ולכן שפיר אמרינן דטהורין הן משא"כ ראיית הר"ן ז"ל הוא אליבא דהמדרש דנתרפאו מכל המומין וא"כ כשחזרו למומן במעשה העגל הוי נגע חדשה וצריך הסגר והחלט ושפיר הכריח הר"ן ז"ל דלא הי' מצורעין. ובאמת מדברי התוס' שבת (דף פ"ו ע"א) ד"ה מניין לפולטת ש"ז נראה להדיא דלא נתרפאו מצערתם במתן תורה ומוכרח דס"ל כהמכילתא הנ"ל. וכן נראה מדברי הגמ' נדה (דף ד'). אמנם לקושטא דמילתא אינו מספיק לתרץ דברי הר"ן ז"ל. א' כיון דלפי"ז מוכרח דהמשנה ס"ל דלא נתרפאו במתן תורה וא"כ מניין הוכיחו בגמ' דהעני דאין סברא דהש"ס יחלוק על המשנה ויסמוך על דברי המדרש. ב'. גם לפי דברי המדרש דדרש כולך יפה רעיתי ומום אין בך על שעת מתן תורה וס"ל דנתרפאו מכל מומין במתן תורה מ"מ כיון שחזרו למומן במעשה העגל ג"כ הנגעים טהורין לפמ"ש התוס' בכמה דוכתין לפרש דהא דדרשינן מאדם כי יהי' בעור בשרו מן הדיבור ואילך היינו מדיבור מצוה זו דפרשת נגעים וא"כ אף אותן נגעים שהי' להם ממעשה העגל ואילך טהורין כיון דג"כ הי' לפני הדיבור וא"כ נדחה ראיית הר"ן ז"ל:
ובאמת נלענ"ד להוכיח קצת שדעת התורת כהנים כן דהנה בתו"כ תזריע בפ' נגעים איתא בזה"ל מראות נגעים שהי' בעכו"ם ונתגייר בקטן ונולד וכו' לכך נאמר אדם כי יהי'. ב'. כי יהי' מן הדיבור ואילך וכו' ועיי' בפירוש הר"ש משאנץ ז"ל שהקשה דאמאי לא כייל לה התו"כ לעיל עם עכו"ם ונתגייר וקטן ונולד משום שדומה לעכו"ם עד שלא נתגייר דישראל נמי קודם מתן תורה ב"נ נקראו עכ"ל. וזה דוחק לענ"ד כיון דאין זה דבר ברור דהי' להם דין ב"נ קודם מתן תורה א"כ שפיר הו"ל לכלול דין זה לעיל וכמו דבמשנה נכלל דין זה בדינים הנ"ל:
לכן נלענ"ד שדעת התו"כ כהמדרש דישראל נתרפאו מכל מומין במתן תורה ולכן לא כייל דין זה דנגעים קודם מתן תורה דזה לא משכחת לה כנ"ל אמנם מ"ש בפיסקא ב' דכי יהי' מן הדיבור ואילך היינו על אותן מומין שהי' להם אח"כ אם הי' בהם קודם דיבור הפרשה של נגעים הם טהורים אף שהי' בהם הנגעים לאחר מתן תורה ושני ענינים הם וזה פשוט בכוונת התו"כ וא"כ נסתרה ראיית הר"ן ז"ל לגמרי ובאמת כבר כתבו המפרשים די"ל דגם כוונת המשנה דנגעים שהיו קודם ותן תורה טהורין היינו קודם מתן תורת נגעים וזה נקרא קודם מתן תורה דכל מ' שנה היו בכלל מתן תורה ולכאורה יש לתלות הדברים בפלוגתת ר"ש ור"ע בזבחים (דף קט"ז) אי כללות ופרטות נאמרו למשה בסיני או דכללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד ולפי"ז להלכה דקיי"ל כר"ע דכללות ופרטות נאמרו למ"ר בסיני א"כ כל קבלת התורה הי' אז ועיין ברמב"ן ז"ל בספר המצות מצוה קצ"ד בחלק הלאוין ומ"ש במגילת אסתר שם וכ"כ בזה במק"א ואכ"מ. וכיון שנאמר הכל למשה רבינו בסיני עבור ישראל והוא הי' השליח של ישראל לקבל תורה עבורם כמו שאמרו ישראל למשה רבינו שהוא שמע מפי הגבורה כל דברי התורה וא"כ נראה פשוט דזה הוי לאחר הדיבור לגמרי דמיד שנאמרה הפרשה למשה רבינו הוי כאילו נאמרה לישראל ושפיר הוי בכלל אדם כי יהי' בעור בשרו:
ונראה שמטעם זה ס"ל להר"ש ז"ל בפשיטות שלאחר מתן תורה הוי בכלל לאחר הדיבור אמנם כאשר נעיין בזה בעומק העיון יתבאר לנו היטב דברי התוס' דס"ל דלאחר הדיבור היינו אחר דיבור של המצוה לישראל דבאמת בזה מודים התוס' דבשעת מתן תורה הי' קבלת התוה"ק בשלימות עבור ישראל אמנם התוס' ס"ל כיון דלאחר חטא העגל שיבר משה רבינו את הלוחות וכמ"ש המפורשים דביקש לדונם כפנוי' ולא כא"א א"כ ממילא בטל אז כל קבלת התורה שהי' מקודם ובטל השליחות לגמרי ונהי דאח"כ עשו תשובה ונתקבל תשובתם וביוה"כ כשירד משה רבינו מן ההר עם הלוחות האחרונות נשלמה כפרתן של ישראל מ"מ שוב לא היתה קבלת התורה בשלימות עד ששמעו כל מצוה ומצוה מפי משה רבינו ולכן ס"ל להתוס' דלפני הדיבור היינו לפני אמירת הפרשה:
ויש להמתיק הדברים ביותר עפמ"ש המפורשים לפרש הא דאמרו חז"ל דלוחות הראשונות היו מעשה ידיו של הקב"ה ולוחות האחרונות מעשה ידיו של משה כמו שנאמר בתוה"ק פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים דלוחות הראשונות היו לישראל ישר מהקב"ה ונתנם עבור ישראל אמנם לאחר חטא העגל ונתקיימו ישראל בזכות מ"ר היתה כל הקבלת תורה למשה רבינו והוא נתנם לישראל א"כ בוודאי צדקו דברי התוס' דלאחר חטא העגל כל מצוה ומצוה ששמעו ישראל מפי משה הי' אז קבלת התורה באותה מצוה ולכן ס"ל לתוס' דתליא בדיבור הפרשה וכן נראה דעת התו"כ:
ואם כנים הדברים אחות לן שמעתתא טובא עפי"ז לתרץ קושית המפורשים מובא בצל"ח פסחים (דף צ' ע"ב) דלמ"ד נדב ואביהוא מתו בפנים א"כ נטמא אוהל המשכן וכל הכלים ומה שתירצו דבאותו יום נאמר פרשת טמא מת ובאותה שעה עדיין לא נאמר פרשת טומאה תמה המג"א בזית רענן ז"ל דא"כ איך נטמאו מישאל ואלצפן. ומה שכתב הצל"ח לתרץ דנאמרה פרשת טומאת מת בשעה שנשאו אותו מישאל ואלצפן אחרי שכבר הוציאו אותו מן המשכן גם זה דוחק גדול מנשוא. אמנם לפי דברינו י"ל ברווחא דהנה באמת בפשיטות הפירוש הא דאינו מטמא אלא לאחר הדיבור היינו לאחר מתן תורה אך מפני שישראל חטאו אח"כ ונתבטלה הקבלה לכן אמרינן דלאחר הדיבור פירושו אחרי דיבור הפרשה. ומעתה נראה דזה דוקא כל ישראל אבל שבטו של לוי שלא היו בחטא העגל כלל ואדרבה קנאו עוד קנאת ד' צבאות א"כ אצלם בוודאי נשאר כח התוה"ק מקבלה הראשונה ונראה דמשום זה נבחרו שבט לוי להורות חוקי ד' לישראל דהם נשארו המקבלים הגמורים מהשי"ת שלא נתבטל מהם אח"כ וכ"כ במק"א גדולה מזו בשם הג' מוהר"י חגיז ז"ל בהלכות קטנות לתרץ קושית התוס' שבועות (דף י"ד ע"א) ד"ה כולן שתמהו דלוים במה יתכפרו עיי"ש וכתב הגז"ל דלוים א"צ כפרה כלל כיון שלא היו בחטא העגל א"צ כפרת יוה"כ כלל והארכנו בזה שם ואכ"מ:
ומעתה א"ש מאוד קושית המפורשים די"ל דאז בשעה שנשרפו נדב ואביהוא לא נאמר עוד פרשת טומאת מת ולכן המשכן דהי' של ישראל ותכלית בנינו לתקן חטא העגל ולכפר עליהם א"כ אע"ג דנאמרה אח"כ פרשת טומאת מת מ"מ לא נטמא המשכן כיון דאצל ישראל הי' זה טומאה דלפני הדיבור משא"כ מישאל ואלצפן דהיו לוים הם שפיר נטמאו ע"י נדב ואביהוא אע"ג דהפרשה נאמרה אח"כ מ"מ אצלם הוי לאחר הדיבור כיון דקבלת התורה נשארה אצלם בתוקפה וזה נכון מאוד בישוב קו' הנ"ל:
ומעתה אחרי שזכינו לזה נאמר שעפ"י דרכינו יש לתרץ גם דברי הר"ן ז"ל בטו"ט ודעת ונאמר דגם הר"ן ז"ל ס"ל כפירוש התוס' דטומאה דלפני הדיבור אינו מטמא בנגעים היינו קודם שנאמרה הפרשה והוא מטעם הנ"ל כיון דקבלת התורה הראשונה שהיתה ע"י משה רבינו בשליחותן של ישראל נתבטלה אח"כ והי' אח"כ קבלה מחדש ממ"ר בעת שנאמר להם כל מצוה ומצוה. אמנם הוכחת הר"ן ז"ל הוא מקרח לשיטתו שאמר כל העדה כולם קדושים וגו' ומדוע תתנשאו על קהל ד' וברש"י ז"ל כולם שמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהי' לך וגם דתן ואבירם אמרו כן המעט כי העליתנו מארץ מצרים וגו' כי תשתרר עלינו גם השתרר הרי שחלקו על נשיאות של משה רבינו והיו סבורים שזה שהי' במתן תורה שכל ישראל היו בבחינת ממלכת כהנים זה לא נתבטל כלל בחטא העגל ומשה רבינו דשיבר את הלוחות מדעתו עשה וזה מוכרח מטענת קרח דאמר דכל העדה שמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהי' לך וקשה עכ"פ יתר הדברות וכן כל התוה"ק הכל הי' ע"י משה רבינו ועכצ"ל דהם טענו שזה הי' ע"י רצונם כמו שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגו' וכיון שזה הי' ע"י רצונם והוא נעשה שלוחם אין לו לנהוג גדולה משום זה וכיון שכן הרי אמרו שקבלת התורה הקדושה נשארה בתוקפה וא"כ לשיטתם פשיטא דלאחר הדיבור פירושו לאחר מתן תורה וא"כ איך הוי דתן ואבירם במחלקותו של קרח בקרב כל ישראל וע"כ דלא היו מצורעים דאם היו מצורעים הי' להם לשלוח אותם חוץ למחנה כיון דבזה הי' כל יסוד המחלוקת עם מרע"ה ושפיר מוכח דהא דאמרה תוה"ק כי מתו כל האנשים וגו' היינו שהענו ודוק היטב בכל זה כי הוא ענין נכבד לענ"ד בבירור הדברים בהא דלפני הדיבור:
והנה עתה בסדרי הדברים לדפוס בא לידי ספר בית האוצר מידידי הג' מוהר"י ענגיל שיחי' וראיתי בכלל ג' שנו ע ג"כ בענין זה בטומאה דלפני הדיבור לאחר מתן תורה אם הוי בכלל טומאה עיי"ש שהביא בזה מחלוקת הרא"מ והגור ארי' ז"ל ועיי"ש מה שהגאון המחבר שיחי' כתב הסדר הדברים דטומאה כל זמן שלא נודע כלל בעולם אין עלי' שם טומאה כלל ומאריך בזה בדברי חכמה. אך באמת לפי"מ שכתבתי לעיל דמשה רבינו הי' שלוחן של ישראל א"כ י"ל דכשנאמרו המצות למשה רבינו הו"ל כאילו נאמרו לישראל והוי בכלל נודע ג"כ אמנם כיון שאח"כ נתבטל השליחות ומשה רבינו זכה בתוה"ק בזכותו והוא נתנם לישראל שוב י"ל כדברי הגאון שיחי' וא"כ דברינו נכונים מאוד אף לפ"ד המחבר שיחי' בזה ויש אתנו עוד אריכות דברים בזה בדברי הצל"ח פסחים שם ויבואר אי"ה בפרשת בהעלותך:
ודע דלכאורה יש לעיין בדברי הר"ן ז"ל דמייתי ראי' דאין הפירוש דהיו מצורעין מדהיו בקרב כל ישראל במחלקותו של קרח וא"ל משום דנתרפאו במתן תורה הא חזרו למומן במעשה העגל ומנ"ל לר"ן ז"ל דהיו מצורעין עד מתן תורה דילמא עתה היו מצורעין ואח"כ נתרפאו עוד קודם מתן תורה וממילא לא חזרו למומן במעשה העגל. ונראה דכוונת הר"ן ז"ל כיון דדיבורו של השי"ת הוא נצחי וא"כ כיון שאמר הקב"ה כי מתו כל האנשים אי נימא דפירוש מת היינו מצורע ע"כ הפירוש ככל מת שהוא לעולם וא"כ ה"נ א"א לומר שנתרפאו אח"כ מצרעתם ע"י רפואות דא"כ אינה מיתה קיימת וזה לא יתכן לומר בדיבור הקב"ה אמנם מזה שנתרפאו במתן תורה מזה אינו נסתר הדיבור הראשון דבשעת מתן תורה נזדככו כמלאכי השרת ובטל מהם חלק האנושיות לגמרי ולא הי' שייך בהם צרעת כלל ולכן שפיר כתב הר"ן ז"ל דא"א לומר שנתרפאו באופן אחר כ"א ע"י מתן תורה אך לפי"ז שוב חזרו למומן במעשה העגל. וזה נכון בכוונת הר"ן ז"ל:
והנה בעיקר דברי השי"ת למשה רבינו שאמר לו לך שוב מצרימה "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" לכאורה יפלא דלמה הוסיף לו להקב"ה זאת דמנ"מ אם מתו או לא הא ביד הקב"ה להמית אותם כרגע אם ירצו לעשות לו רע ומלבד זה הא מחויב למסור נפשו לקיים מצות הקב"ה וא"כ מה זה שאמר לו הקב"ה כי מתו כל האנשים ולדעת רש"י ז"ל דשבועת משה לפרעה הי' משום זה יש ליישב קצת אמנם לדעת הר"ן ז"ל בנדרים (דף ס"ה) דנראה דהשבועה הי' לתועלת יתרו שיהי' רועה צאנו וא"כ מה זה שהוסיף לו הקב"ה דברים אלו [ועיי' בנימוק"י נדרים דפירש דהי' שני שבועות וכתבנו מזה בחידושי לנדרים ואכ"מ]. ומה שנראה לענ"ד בזה דחשש השי"ת שמשה רבינו לא ירצה ללכת למצרים מפני האנשים המבקשים את נפשו אע"ג דהי' בטוח שלא יוכלו לעשות לו רע וזה לא ירצה משה רבינו שיענשו אנשים אחרים על ידו או שיכשלו על ידו בעבירות לחשוב לקחת את נפשו והי' מסרב לקיים דברי השי"ת שלא יכשלו אחרים על ידו לכן הקדים הקב"ה לאמר לו כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ומעתה שוב אין לך מניעה מללכת למצרים. ועפ"ז מובן גם מה שמצאנו בשמואל כאשר אמר לו השי"ת ללכת למשוח את דוד אמר לו איך אלך ושמע שאול והרגני שלכאורה אינו מובן כלל איך יתכן לדבר דברים כאלו להשי"ת אם הוא מצווה עליו לעשות מעשה ומה בכך שיהרג הכי שמואל לא הי' מוסר נפשו על מצות השי"ת ובגמ' שו"ט מצד שלוחי מצוה אינן ניזוקין ותרצינן דהוי בגדר שכיח היזיקא ותמי' מאוד דלא הקשו כלל על גוף תשובת שמואל איך שייך להשיב כן על מצות השי"ת אמנם נראה דהענין ג"כ כנ"ל דשמואל השיב איך אלך ושמע שאול והרגני ויוסיף שאול לחטוא בחטא דשפיכת דמים ולזאת אין רצוני לקיים מצות השי"ת במקום שחבירו יכשל על ידו בחטא דשפיכת דמים וזה הוא יותר מסירת הנפש ממסירת גופו בעבור מצות השם וכאן מסר נפשו ונשמתו שלא לשמוע להשי"ת בשביל שלא יכשל ישראל אחר על ידו והפקיר את עצמו בשביל זה כדי שלא יבוא חבירו לידי חטא על ידו:
ועל דרך זה שמעתי אומרים בשם כבוד מרן הגאה"ק בעל חידושי הרי"ם זצוק"ל שביאר מאמר חז"ל בהא דתפסי' הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע ושאל אותו מי בראש והשיב לו הקב"ה בן ישי בראש והשיב א"ה לא בעינא. שדברי הגמ' סתומה וחתומה מה היתה כוונת ירבעם ב"נ ומה השיב לו הקב"ה ואמר מרן זצ"ל דהנה מבואר בחז"ל שלא חטא דוד אלא להורות תשובה ליחיד וירבעם בן נבט ג"כ חטא להורות תשובה רק שהוא רצה לחדש יותר דגם לחוטא ומחטיא את הרבים מהני תשובה וא"כ לכאורה אם יעשה תשובה צריך להיות גדול מדוד המלך עליו השלום כיון שהורה דרכי תשובה גם לחוטא ומחטיא את הרבים וזה ששאל מי בראש. אמנם השי"ת השיב לו בן ישי בראש והכוונה דדוקא דוד שהפקיר את עצמו בעבור כלל ישראל להורות תשובה זה הוא דרך לאדם גדול אבל ירבעם שהחטיא את אחרים ג"כ כדי להורות תשובה זה אינו מדרך ישראל להחטיא את אחרים בשביל להורות תשובה ודוקא את עצמו יכול אדם להפקיר אבל לא להפקיר אחרים בשביל להורות תשובה ודפח"ח. ועיי' בשער המשפט הלכות רבית סי' ק"ס ס"ק ח' בענין להכשיל את חבירו ברבית לצורך פיקוח נפש. וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ: