אעתיק בזה מ"ש זה זמן רב ע"ד יד"נ האברך המופלג חו"ב מו"ה נפתלי צבי הירשקר נ"י כעת בק"ק זדונסקאוואלי יצ"ו. וז"ל שם ראיתי מ"ש לתרץ קושית הגאון בעל פרשת דרכים ז"ל בדרך האתרים דרוש ד' שהקשה על מה דמבואר במד"ר שמות בפסוק ויאמר בילדכן את העבריות דלמה צוה להרוג אותם ע"י המילדות כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהם. והקשה הגז"ל הא מבואר במדרש בראשית דבב"נ יש שלד"ע ודייק לה מקרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך דהיינו אפי' ע"י אדם אחר ג"כ חייב מיתה. וע"ז כתבת לתרץ דלכן צוה פרעה להרוג אותם בעודם עוברין כמו"ש המהרש"א ז"ל וא"כ ממ"נ יהי' פטור דאם נדייק מלשון "באדם" על שליח א"כ אין לנו לימוד על עוברין וי"ל דב"נ אינו מוזהר על עוברין א"כ לא הוי שפכ"ד כלל ואי דנפקא לן משופך דם האדם באדם על עוברין א"כ אינו ראי' על שליח דתרתי לא משתמעי מיני' וא"כ שוב פטור מצד דא"ש לדבר עבירה והבאת ראי' ע"ז מדברי הר"מ ז"ל דפסק דב"נ מוזהר על העוברין כמבואר בדבריו בפ"ט הל' ד' מהל' מלכים אמנם דין זה דב"נ נהרג אף כשהרג ע"י שליח לא הביא הר"מ ז"ל וע"כ דהר"מ ז"ל ס"ל כיון דילפינן מהאי קרא עוברין שוב אין ללמוד מזה דיש שלד"ע וא"כ מתורץ לנכון קושית הפרשת דרכים ז"ל. אלו ת"ד. והם נאמרים בהשכל ודעת:

אמנם לקושטא דמילתא לא תקנת כלל דהרי מבואר בר"מ ז"ל פ"ב מהלכות רוצח ה"ג דההורג ע"י שליח חייב בד"ש. ונפק"ל מקרא הנאמר לנח ובניו מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. זה השוכר אחרים להרוג את חבירו. ויען שנאמר בו לשון דרשה הרי דינו מסור לשמים וא"כ עכ"פ בדיני שמים יש חיוב על המשלח בשפכ"ד וא"כ אכתי קשה על לשון המדרש שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהם הא בדיני שמים עכ"פ יש שליח לד"ע וא"כ יתבע הקב"ה גם ממנו. איברא דיש לקיים דבריך ונאמר דאע"ג דהר"מ ז"ל ס"ל דב"נ מוזהר על העוברין ונהרג עליהן מ"מ אין זה שפכ"ד גמור וראי' דהרי ישראל אינו מוזהר על זה רק דב"נ מוזהר גם על עוברין אע"ג דאכתי לאו נפש הוא מ"מ כיון שעי"ד הריגתו גורם לאבד נפש חייב מיתה:

אך י"ל דבזה שוב אין לנו לימוד דע"י שליח ג"כ חייב מיתה ביד"ש די"ל דדוקא בהורג עצמו חייב מיתה אע"ג דלאו שפכ"ד הוא מדישראל אינו מוזהר על זה דב"נ גלי רחמנא דח"מ משא"כ לחייבו מיתה ע"י שליח ביד"ש זה לא נאמר בתורה לנח ובניו אלא בשפכ"ד ממש ולא בעוברין. ויש להמתיק הדברים ביותר דבאמת ע"י שליח ג"כ הוי רק גורם וגלי קרא דבשפכ"ד יש על הגורם חיוב מיתה ביד"ש וא"כ י"ל דזה דוקא בגורם להרוג נפש ממש אבל עיבור דאינו בכלל נפש רק שגורם שלא יבוא לכלל נפש הוי בכלל גורם דגורם ולכן בעוברין ע"י שליח ליכא עונש כלל על המשלח ומתורץ קושית הפר"ד:

ובאמת כשנעיין היטב בפר"ד נראה ג"כ שלמד לחלק בין עוברין ובין שפכ"ד גמור דהרי הוא ז"ל כתב שם בזה"ל וסבור הייתי לומר דהא דאמרינן דבב"נ חייב המשלח היינו דוקא בשפכ"ד אבל בשאר עבירות א"ש לדבר עבירה דומיא דישראל ודוקא בשפכ"ד דגלי קרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך אמרינן דיש שליח לדבר עבירה ומצינו כיוצא בו בפ"ב דקידושין דתניא האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחו חייב שנאמר ואותו הרגת בחרב בני עמון ואמרינן מ"ט דשמאי ומשני ואיב"א שאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת בחרב בני עמון. הרי דלשמאי הזקן שחילק בישראל בין שפכ"ד לשאר עבירות דבשפכ"ד יש שליח לד"ע וא"כ אפשר דבב"נ נמי יש חילוק וכו' עכ"ל. והנה יפלא מאוד על רבינו ז"ל שלא כתב כלל שבזה לא יתיישב הקושי' על המדרש הנ"ל דהתם גם שפכ"ד הי' ואעפי"כ ס"ל להמדרש דפרעה הי' חושב שהוא לא יענש כיון שהורג ע"י המילדות. ודוחק לומר דהמל"מ אינו בא כלל לתרץ קושי' זו כי אם הקושי' ממסית דא"כ נשארת תמי' זו בלא ישוב עיי"ש היטב. וע"כ דכוונת המל"מ ז"ל ג"כ דא"נ דדוקא בשפכ"ד יש שלד"ע בב"נ א"כ בעוברין דלאו שפכ"ד גמור הוא י"ל דאינו בכלל שפכ"ד לענין זה א"כ ה"ה לדידן דילפינן מהא דנאמר בשפכ"ד אנכי אדרוש מעמו דיש חיוב בד"ש בהורג ע"י שליח י"ל דזה רק בהורג נפש ממש אבל לא בעוברין. וז"ב ופשוט לענ"ד:

והנה עפ"ד המל"מ הנ"ל נתעוררתי לפרש דברי הגמ' קידושין שם ואציע אותם לפניך בזה. דהנה זה לשון הגמ' שם והא דתני האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש וכו' שמאי הזקן אומר בשם חגי הנביא שולחיו חייב שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון מ"ט דשמאי הזקן קסבר שני כתובים הבאין כאחד מלמדין וכו' ואיב"א לעולם דריש ומאי חייב חייב בדיני שמים מכלל דת"ק סבר אפי' בדיני שמים פטור בתמי' אלא דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו עכ"ל הגמ'. והנה צריך בירור א' מה מקשה הגמ' מ"ט דשמאי הזקן הא יליף לי' מקרא דאותו הרגת וגו'. ב' דמה מקשינן בגמ' כ"כ מכלל דלת"ק אף בדיני שמים נמי פטור. ומנ"ל דחייב בד"ש עד שמקשה כ"כ בפשיטות על הת"ק. ועיי' בפנ"י מ"ש בזה:

אמנם לפענ"ד נראה עפמ"ש במק"א בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דמלך הורג עפ"י ע"א ושלא בהתראה ודינו בסייף דהענין הוא דמלך יש לו לדון את ישראל בדיני ב"נ דהוא הנהגה בטבעיות וכמו שנאמר בקרא ככל הגוים אשר סביבותינו [ויען כי כבר נדפס בספרי לא אכפול הדברים ועיין בספרי במצות ל"ת אות ע"ב ותמצא נחת] ומעתה כיון דאמרינן התקוששו וקשו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים א"כ הוא בעצמו צריך להיות ג"כ נידון בדיני ב"נ וצריך להיות נקי וצדיק אף בדיני ב"נ וכיון שכן לפי המבואר במדרש הנ"ל דבב"נ אמרינן יש שליח לד"ע ויליף לי' מקרא א"כ מלך ג"כ הורג אף מי שהרג ע"י שליח א"כ בדיני מלך ההורג ע"י שליח חשוב רוצח ולכן שפיר אמר לו ואותו הרגת בחרב בני עמון אמנם בדיני ישראל שפיר אמרינן אין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור:

ומעתה א"ש מאוד הסוגיא דמקשינן מ"ט דשמאי הזקן דאיך נשמע מאותו הרגת דגם בדיני ישראל יש שלד"ע וע"ז תרצינן דשמאי ס"ל דשני כתובים הבאין כאחד מלמדין וס"ל דלקושטא דמילתא מה שאמר לו ואותו הרגת בחרב בני עמון אינו מצד דינא דמלכותא רק שגם עפ"י ד"ת כן הוא וע"ז אמרינן ואבע"א דמה חייב היינו בד"ש. היינו דשמאי הזקן ס"ל באמת דאינו ראי' מאותו הרגת לדיני ישראל די"ל דמפאת היותו מלך אמר לו כן אך עכ"פ נשמע מזה דבדיני ב"נ חייב המשלח מיתה כאילו הרג בעצמו וא"כ בישראל עכ"פ חייב מיתה ביד"ש וכמו"ש הכסף משנה בפ"ב מהלכות רוצח הי"א בשם המכילתא עיי"ש דמבואר כן להדיא דישראל לא יצאו מכלל ב"נ להקל אלא מחיוב מיתת ב"ד אבל נשארו בחיוב מיתה ביד"ש וע"ז מקשינן בגמ' מכלל דת"ק סבר אפי' בדיני שמים נמי פטור בתמי' וקושית הגמ' הוא דאפי' א"נ דלא כהמדרש הנ"ל דדריש מקרא דשופך דם האדם באדם על שליח ונאמר דדרש זה קאי על עוברין כדעת הר"מ ז"ל. אך עכ"פ איכא חיוב ביד"ש מקרא דמיד איש אחיו כמו"ש הר"מ ז"ל פ"ב מרוצח הנ"ל וא"כ אא"ל דליכא חיוב בד"ש בהורג ע"י שליח. וע"ז תרצינן דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו והכוונה דשמאי הזקן ס"ל כדברי המדרש דיליף לי' מקרא דשופך דם האדם באדם הורג ע"י שליח וא"כ הו"ל רוצח ממש ונהי דבישראל אינו חייב מיתת ב"ד אבל בדיני שמים הוי לי' רוצח ממש. אמנם רבנן ס"ל דקרא זה נדרש על עוברין בב"נ וא"כ נהי דילפינן מקרא דאדרוש מעמו דיש חיוב בדיני שמים אבל אינו מבואר דהוי חיוב מיתה בידי שמים רק דיש עונש בדיני שמים ובאמת בר"מ ז"ל מבואר דיש חיוב מיתה ביד"ש רק דס"ל דקאי על שוכר דוקא אמנם בשליח י"ל דאין חייב מיתה ביד"ש אמנם עונש איכא בד"ש גם ע"י שליח. ועי' היטב בפנ"י בסוגיין ותראה שלא ראה דברי הר"מ ז"ל הנ"ל ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ. כי רציתי רק להעירך שנראה מסוגיא זו ששמאי ורבנן פליגי בשני דרשות הנ"ל אי יש חיוב גמור בב"נ ע"י שליח או רק חיוב בידי שמים והבן: