(שם ל"ז-ל"ח) וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע וגו' טהור הוא. וכי יתן מים על זרע וגו' טמא הוא לכם. וכתב הרמב"ן ז"ל טהור הוא למדך שלא הוכשר ונתקן להיות אוכל לקבל טומאה עד שיבוא עליו מים לשון רש"י ז"ל וכו' וטעם ההכשר בעבור כי לכלוך השרץ והמטמאים ידבק במאכלים בלחות ולא כן ביבשים ועשתה התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרין במים ונגבו שלא ניתן דברינו לשיעורין עכ"ל לכאורה צ"ע הא בתחילת דה"ק כתב בעצמו לשון רש"י ז"ל בטעם ההכשר וא"כ למה צריך לדברים אלה שכתב כאן. וז"ב דהרמב"ן ז"ל לא בא לחלוק על טעם רש"י ז"ל כיון דקיי"ל דהכשר צריך שיהי' לרצון דדרשינן וכי יתן דומי' דוכי יתן דניחא לי' וא"כ מוכרח הטעם משום דמחשיבו לאוכל אמנם לטעם הרמב"ן ז"ל אינו מובן כלל ענין דצריך בהכשר לרצון ל"מ לדעת הר"מ ז"ל דצריך רצון הבעלים דוקא בודאי אינו מובן לטעם הרמב"ן ז"ל אך אפי' א"נ דתלי' רק ברצון העושה מ"מ מוכרח מזה דזהו ענין שמכשירו לאכול ועוד קשה לדעת הרמב"ן ז"ל דמה יענה למ"ד חיבת הקודש דאורייתא ומכשיר חבה"ק בלא מים וא"כ מוכרח דענין הכשר כשמו שמכשירו לאכול שיקבל טומאה. לכן נלענ"ד בכוונת הרמב"ן ז"ל דבזה בודאי מודה דענין ההכשר הוא להכשירו להיות אוכל רק דקשי' לי' להיפך כיון דתלי' במחשבת הבעלים וא"כ אמאי לא יהי' מוכשר במחשבה גרידא ולמה צריך הכשר מים דוקא וע"ז אמר שטעם שצריך מים היינו משום שעיקר הטומאה ידבק במאכלים רק כשהם לחים ולכן בחולין צריך הכשר ע"י מים דוקא והא דמטמא גם כשהוא נגוב היא הרחקה מה"ת אמנם עיקר שצריך הכשר לקבלת טומאה הוא שיכשירו להיות אוכל וז"ב ומוכרח בדעת הרמב"ן ז"ל. אמנם כן בעיקר דין הכשר בדעת הר"מ ז"ל שצריך שיהי' לרצון הבעלים דוקא הארכתי בתשו' שכתבתי לח"א זה שבעה עשר שנה בכמה הערות וכונות בענינים אלו ויען כי יש בה לענ"ד תועלת לתלמידים אעתיק אותה בזה כפ"מ שיצאה אז מתח"י ואם כי בתוך הזמן נדפסו ספרן של צדיקים מגאוני דורינו וראיתי איזהו הערות בספריהם מ"מ משנה לא זזה ממקומה ואין בהמ"ד בלי חידוש כמו שראה המעי' וז"ל שם:

לח"א מכתבך קבלתי וכו' והנה תו"ד לתרץ את ד' הר"מ ז"ל שפסק בפ"ד מהל' במ"ק ה"ח דאין הציץ מרצה אלא בעודהו על מצחו וכו' אע"ג דפסק טומאה דחוי' בציבור וא"כ קשה קושית ר"ש לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח וע"ז כתבת לת' לפ"מ שכ' הקצוה"ח בסי' ת"ו לחדש דלדעת הר"מ ז"ל בה' טומאת אוכלין דסובר דהכשר בעי דוקא שיהי' לרצון בעלים לא משכחת הכשר כלל בקדשי קדשים כיון דאין להם בעלים אלא בקק"ל ואליבא דריה"ג או ע"י חיבת הקודש למ"ד חבה"ק דאורייתא עיי"ש וא"כ לכאורה קשה מה הקשה ר"ש לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח כיון דביוה"כ הי' הכל קדשי קדשים א"כ לא משכח"ל טומאה כלל מה"ת. אך י"ל דר"ש ור"י ס"ל חבה"ק דאורייתא וא"כ שפיר משכח"ל טומאה וראי' לזה דהא מבואר בזבחים (דף ק"א ע"ב) דר"י ור"ש דאמרי תרוייהו דשעיר של ר"ח אשר נשרף בשמיני למלואים הי' מפני הטומאה ואיככה נטמא וע"כ דס"ל חבה"ק דאורייתא ושפיר מוכרח הי' לתרץ דשאני כה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בציבור אבל לפ"מ דפסק הר"מ ז"ל בפ"י מהל' טו"א דחבה"ק ל"ד א"כ ל"מ טומאה דאורייתא ביוה"כ כלל וטומאה דרבנן גם הר"מ ז"ל מודה דהותרה א"ד וד' חכמה הם. אמנם בגוף ד' הקצוה"ח הארכתי הרבה בחידושי לכן אעתיק לך את האמור אתי בזה ותמצא תשובה על דבריך:

בקצוה"ח סי' ת"ו כ' לפרש ד' הגמ' פסחים (דף כ' ע"א) והבשר טמא האי בשר דאיתכשר במאי וכו' ואלא דאיתכשר בחבה"ק אימור דמהני לי' חבה"ק לאיפסלי גופי' וכו' אמר ר"י אמר שמואל כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי'. והתמי' נגלה לעין כל דמ"ש זבחי שלמים דנקט וכתב רש"י ז"ל לפרש משום דהעור והבשר לבעלים מעבירים אותה בנהר קודם שחיטה שתהי' נוחה להפשיט. אמנם הוא ז"ל כתב דמזה ראי' כד' הר"מ ז"ל בפ' י"ב מטו"א דהכשר ל"מ כ"א ברצון הבעלים וא"כ ל"מ הכשר אלא בקק"ל ואליבא דריה"ג דקיי"ל כוותי' דס"ל קק"ל ממון בעלים הוא ושפיר משכח"ל הכשר וא"כ בדקדוק נקטה הגמ' זבחי שלמים להורות זה דרק קק"ל משכח"ל הכשר כדעת הר"מ ז"ל אלו תו"ד:

והנה לכאורה יש לתמוה מאוד על הג' ז"ל שלא שת לבו לעיין ברמב"ם פ"י מה' טו"א ה' י"ז שכ' וז"ל פרת קדשים שהעבירה בנהר וכו' שנראה בעליל שבא לשנות לשון הגמרא שלא כדרכו תמיד כדי לשלול שלא נימא דזבחי שלמים דוקא הן וזה סתירה גלוי' לד' הקצוה"ח שבא לאתויי מד' הגמרא ראי' להרמב"ם ז"ל והרי הכ"מ ז"ל גילה דעתו בהדי' להיפוך דזבחי שלמים ל"ד. והנה לכאורה עלי בדעתי לקיים ד' הקצוה"ח בפירושו בגמ' ואעפי"כ ד' הר"מ ז"ל נכונים דהנה לכאורה י"ל לפ"מ שפסק הר"מ ז"ל בפ"ב שם הי"ג דמשקין טמאין שנפלו על האוכל ל"צ הכשר בעלים כיון דהכשר וטומאה באין כאחת והוא ממשנה ערוכה דריש מכשירין א"כ בלא"ה משכח"ל הכשר אפי' בקדשי קדשים ע"י משקין טמאין אך הנה התוס' בד"ה ובשעת שחיטה כתבו דלכן נקיט שמואל העבירה בנהר משום דסובר דתלושין אינן מכשירין כיון דדריש יטמא לטומאת עצמן עיי"ש וא"כ שפיר מוכרח שמואל לומר זבחי שלמים דוקא דליכא למימר קד"ק דאיך הוכשרו דל"ל ע"י משקין טמאין כיון דע"כ צריך שיוכשרו במחוברין ומחוברין ל"מ טמאין כמבואר בתורה אך מעיין בור ומקוה מים טהורין דמחוברין אינן מקבלים טומאה ומעתה י"ל דז"ד שמואל לשיטתו דסובר דתלושין אינן מכשירין משא"כ הר"מ ז"ל דפסק דתלושין מכשירין וא"כ משכחת הכשר ע"י משקין טמאין כנ"ל דל"ב רצון בעלים ושפיר כתב פרת קדשים סתמא [ואע"ג דהר"מ ז"ל נקט והעבירה בנהר וזה הוא כנראה מחוברין וא"כ לא משכחת שיהי' טמא אינו מוכרח די"ל דהי' נהר ע"י שאיבה ששפכו לשם מים הרבה עד שנעשה נהר וזה דינו כתלושין וצ"ע בזה וחובה עלינו למשכוני נפשין אדרב בעל קצוה"ח ז"ל]:

ועפי"ז י"ל דגם רש"י ז"ל מודה להר"מ ז"ל דהכשר ל"מ כ"א ברצון הבעלים אך רש"י לשיטתו דחולק עם התוס' וכ' להדיא בד"ה ועדיין משקה טופח עלי' דגם תלושין יכולין להכשיר לשמואל וא"כ לא מצי למימר דלהכי נקיט זבחי שלמים משום דל"מ בל"ה דהא משכחת ע"י משקין טמאין ומוכרח רש"י לומר דאורחא דמילתא נקט ודו"ק בכ"ז כי נכון הוא בס"ד. שבתי וראיתי דז"א דהנה זה נלפענ"ד ברור דאע"ג דהר"מ ז"ל מודה דהכשר ע"י משקין טמאין ל"ב רצון הבעלים כיון דהכשר וטומאה באין כאחת מ"מ א"נ ט"מ לטו"א דרבנן אינו מכשיר אלא מדרבנן כיון דמה"ת לא נטמא כלל וא"כ ל"ש לומר דהכשר וטומאה ב"כ וא"כ מה"ת לא הוכשר עוד וא"כ אינו מקבל טומאה מה"ת וא"כ כיון דשמואל סובר לעיל (דף ט"ו ע"א) דט"מ לט"א ל"ד א"כ ל"מ הכשר ע"י משקין טמאין כיון דהכא איירי הגמ' לענין טומאה דאורייתא וא"כ ל"ל דזה טעמא דרש"י ז"ל שפירש דאורחא דמילתא נקיט וע"כ דרש"י פליג על הרמב"ם וס"ל דל"ב רצון הבעלים בהכשר ובזה יש לעי' ג"כ מ"ש בדעת הר"מ ז"ל דלהכי נקט פרת קדשים כיון דמשכח"ל הכשר ע"י משקין טמאין הא הר"מ ז"ל ג"כ קאי התם לענין טומאה מה"ת כמו שסיים שם באותה הלכה בד"א להתטמא מה"ת אבל מד"ס חבה"ק מהני ע"ש וכיון דכוונת הר"מ ז"ל שיהי' טמא מה"ת שוב לא משכח"ל ע"י משקין טמאין כיון דהר"מ ז"ל פוסק ט"מ לט"א ל"ד כמבואר בדבריו בפ"ז מה' אה"ט ה"א וא"כ הדר"ל קושיתנו על הר"מ ז"ל דאיך משכחת הכשר בקד"ק לדידי' דבעי רצון הבעלים בהכשר לפ"ד הקצוה"ח הנ"ל:

אך יש לקיים הד' עפ"מ שכ' הצל"ח בחי' לסוגי' דר"ח סגה"כ או"ק ס"ט דאע"ג שהר"מ ז"ל סובר דמשקין לט"א אינו מה"ת זהו דוקא בחולין אבל בקדשים מטמאין משקין טמאין מה"ת כיון דהמשקין לטומאת עצמן דאורייתא שוב קרי' בי' והבשר אשר יגע בכל טמא כמו דמקשי' בגמרא שם (דף ט"ז ע"א) לשמואל דס"ל דאף לקדשים מטמאין רק מדרבנן וא"כ שפיר י"ל כד' הקצוה"ח הנ"ל ושמואל לשיטתו דט"מ לט"א אף לקדשים ל"ד מוכרח לומר זבחי שלמים דוקא כנ"ל אבל הר"מ ז"ל להלכה דמשקין טמאין מטמאין קדשים מה"ת שפיר משכח"ל הכשר ע"י משקין טמאין כנ"ל. אך בגוף חידוש דינו של הצל"ח בדעת הר"מ ז"ל דט"מ לטמא קדשים מה"ת אע"ג שהכריח כן מד' הר"מ ז"ל שסותר א"ע בה' אבות הטומאה שבפ"י ה"ט כתב דשלישי ורביעי ל"מ אלא מדבריהם ובפי"א ה"ג שם כתב בהדי' דשלישי ורביעי בקודש הוא מה"ת ומזה הוציא הג' ז"ל שכן דעת הר"מ ז"ל עיי"ש בד' היקרים בכ"ז לענ"ד לא נוכל להחליט שכן דעת הר"מ ז"ל:

והנה לכאורה יש להביא ראי' לד' הג' ז"ל בכוונת הר"מ ז"ל וממקומו הוא מוכרע ממ"ש הר"מ ז"ל פי"ט מה' פסוהמ"ק ה"ו שכ' בזה"ל ומימיהם ש"כ לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא באה"ט שהרי הוא ראשון לטומאה עם הבשר שנטמא בולד הטומאה שהרי הוא שלישי אע"פ שמוסיפין טומאה על טומאתו וכו' ולא עוד אלא אפילו שמן שנפסל בטבול יום שהוא שלישי מותר להדליקו בנר של מתכות שנגע בה טמא מת וכו' אע"פ שזה השמן נעשה ראשון כשנגע בנר וכו' א"כ מבואר מד"ק דס"ל ג"כ דדינא דר"ע יותר רבותא מד' ר"ח סגה"כ וקשה מאוד כיון דס"ל אין אוכל מטמ"א מה"ת א"כ הבשר הזה שנטמא בשני אם הי' אוכל הבשר אינו טמא אלא מדרבנן ואם הי' משקין ג"כ אינו טמא אלא מדרבנן כיון דהר"מ ז"ל ס"ל דטומאת משקין לט"א ל"ד וא"כ קמ"ל ר"ח דמותר לעשות אפי' מטומאה שלישי דרבנן שני דרבנן ור"ע קמ"ל שמותר לעשות מפסול דאורייתא טמא דאורייתא ומה זה הוסיף ר"ע אדרבה ר"ח מוסיף הוא וכן הקשה הירושלמי בסוגי' דר"ח סגה"כ מובא בתוס' פסחים (דף י"ד ע"ב) בד"ה התם פסול וטמא עיי"ש וא"ל דהר"מ ז"ל ס"ל כתי' הירושלמי דר"ע איירי בבה"פ דרבנן וס"ל דאפי' פסול דרבנן מותר לעשות טמא דהרי לפי"ז הי' צריך לפסוק עכ"פ כר"מ במשנה שם דמותר לשרוף הטהורה עם הטמאה בפסח דאפי' א"נ דסובר הר"מ ז"ל דמר"ח לא נשמע לאיסור דרבנן דאיסור מטומאה לא ילפינן עכ"פ מר"ע נשמע להדיא דאסור הוי עכ"פ כמו פסול והרי הר"מ ז"ל פסק להדי' בה' חו"מ שאסור לשרוף התרומה טהורה עם הטמאה בפסח וע"כ צ"ל כד' הצל"ח דהר"מ ז"ל סובר דמשקין מטמאין קדשים מה"ת א"כ שפיר משכח"ל בד' ר"ח שלישי דאורייתא ע"י משקין וא"ש הכל:

ולכאורה צ"ע על הגאון בעל צל"ח ז"ל שלא הביא ראי' זו שהיא לכאורה ראי' נצחת. ונראה שטעמו של הגז"ל דמזה אין ראי' דשפיר י"ל דמשקין לעולם אין מטמאין אלא מדרבנן והא דנראה מד' הר"מ ז"ל כאן דר"ח מיירי בשלישי דאורייתא היינו ע"י עו"ל ואע"ג דמד' הר"מ ז"ל הנ"ל מבואר דחבה"ק אינו אלא דרבנן כמו שזכרנו לעיל מ"מ הוא ז"ל אזיל לשיטתו בצל"ח שם דנראה דעת הר"מ ז"ל דאם נטמא העו"ל בשעה שנתנם בכ"ש דקדושתן וטומאתן באין כאחת טמאין מה"ת ועושין גם ראשון ושני וא"כ שפיר משכח"ל שלישי דאורייתא ע"י עו"ל לכן לא כ' ראי' זו כנ"ל ברור בכוונת הצל"ח אך לענ"ד זה אינו מספיק ואכתי יש להכריח מד' הר"מ ז"ל דט"מ לטמא קדשים מה"ת דאל"כ יקשה לן סיום דבריו שם שכ' ולא עוד אלא ששורפין שמן של תרומה שנפסל בטבו"י בנר שנטמא בטמא מת אע"ג דהשמן נעשה ראשון וא"נ דט"מ לטמא קדשים ל"ד א"כ יקשה קושית רבא שם בגמרא (דף י"ד ע"ב) מה הוסיף דאי לאיפסולי גופי' הא פסול וקאי ואי לאטמוי' אחרים מאי אירי' דנקט באה"ט אפי' בראשון ושני משקין נמי תחילה הוי וקושי' זו יקשה על הר"מ ז"ל ג"כ א"ל שנימא דס"ל ט"מ לטמא קדשים מה"ת א"כ שפיר קמ"ל רבותא [דמעתה יהי' מה"ת מטמא קדשים (והא דדייק רבא מר"ח דס"ל ט"מ לט"א דאורייתא דילמא רק קדשים עי' מ"ש בזה בצל"ח וגם אני העני הארכתי בזה בקונטרס שכתבתי בסוגי' דר"ח סה"כ ואכ"מ] ודו"ק היטב בכ"ז:

אמנם בכ"ז לא אכחד שיש מקומות בר"מ ז"ל המורין להיפוך שס"ל דאפי' לקדשים טומאת משקין רק מדבריהם. מקום האחד. ממ"ש הר"מ ז"ל פי"ח מה' פסוהמ"ק הי"ב וז"ל אסור לטמא קדשים וכו' והאוכל מקדשים שנטמאו בין באה"ט בין בולה"ט של תורה אבל אם נטמאו בטומאת דבריהם אינו לוקה על אכילתן א"כ נראה להדי' מדבריו הקדושים דמה"ת לא משכחת אלא ראשון ושני מדכ' בין באה"ט בין בולה"ט של תורה וזה סתירה גלוי' ומבוארת לד' הצל"ח אך י"ל דהר"מ ז"ל גם שלישי ורביעי ולד הטומאה קרי לי' וכוונתו הוא בין בולה"ט של תורה היינו בטומאה דאורייתא בין שיהי' שלישי או רביעי יקרא בשם ולד הטומאה וכ"נ להדי מד' הר"מ ז"ל פי"ט ה"ו שהבאנו לעיל שכ' על בשר שנטמא בולה"ט דהוי שלישי ולא כתב ולד ולד וע"כ דכל אלו ולד טומאה קורא אותם רבינו ז"ל. אך באמת נראה עיקר שחסר שם תיבת ולד השני מדכ' הר"מ ז"ל בפשיטות שהרי הוא שלישי עיי"ש ותבין. ועי' בכ"מ שם שזה כוונתו לענ"ד וא"כ א"ר משם וקשה לומר דהר"מ ז"ל בולד הטומאה יכלול כל טומאות דאורייתא וצ"ע לענ"ד. עוד יש לעי' ממ"ש הר"מ ז"ל פט"ו מהל' פרה ה"ז פרה ששתת מי חטאת אע"פ שנשחטה בתוך כ"ד שעות בשרה טהור שנאמר למשמרת למ"נ בזמן שהן שמורין אינן בטילין וכו' והנה בפסחים (דף י"ח ע"א) מקשי' בגמרא אמאי בטלי במעי' לגמרי נהי דטומאה חמורה לא מטמאי טומאה קלה מיהו ניטמאו ותרצינן מה בטלי מטומאה חמורה וכו' ר"א לעולם בטלי במעי' לגמרי משום דהו"ל טומאה סרוח עכ"ד הגמ'. והנה מבואר מד' הגמ' דלמ"ד ט"מ לט"א דרבנן ל"צ לומר תי' ר"א משום דהו"ל משקה סרוח דבלא"ה בטלה לגמרי כיון דמצד מ"ח אינו מטמא לא גזרו רבנן טומאה של משקין אך א"נ דר"י מאוכלין לא הדר בי' וס"ל דט"מ לט"א מה"ת א"כ יקשה אמאי בטלה לגמרי וצ"ל אחת משני אלה או דבאמת לא בטלה לגמרי או משום דהו"ל משקה סרוח ומעתה נראה מבואר מד' הר"מ ז"ל שלא העתיק תי' ר"א דהו"ל משקה סרוח ואעפי"כ פסק דטהורה לגמרי הוא משום דס"ל ט"מ לטמ"א דרבנן ול"צ לתי' ר"א כלל וכ"כ הצל"ח שם או"ק ק"ט עיי"ש וא"נ כד' הצל"ח הנ"ל דבקדשים מודה הר"מ ז"ל דט"מ לט"א מה"ת א"כ אכתי הו"ל לאתויי תי' ר"א דהוי משקה סרוח דנ"מ אם היתה הבהמה קדשים ועי' ברש"י פסחים (דף י"ז ע"ב) בד"ה פרה שכ' של זבח או של חולין הרי דברור לרש"י דיכול להיות בבהמת קדשים וא"כ הו"ל להר"מ ז"ל להעתיק תי' ר"א א"ו דהר"מ ז"ל סובר דאף בקדשים משקין אינן מטמאין אלא מדרבנן וא"כ שפיר אין נפ"מ בתי' ר"א והיא ראי' גדולה לענ"ד ואתפלא על הצל"ח שלא הרגיש בזה:

והנה לכאורה עלה בדעתי לדחות ראי' זו דהנה לכאורה קשה על תי' ר"א דהו"ל משקה סרוח לפ"מ דקיי"ל דאין יוצאין מטומאתן לעולם אפי' בנסרח כמבואר בר"מ ז"ל פ"ב מטו"א ה' כ"א וז"ל כל משקה שנטמא ואחר שנטמא נפסד ונסרח הר"ז בטומאתו לעולם שאין המשקה יוצא ע"י הכלב לעולם וכו' וא"כ מה מהני מה דהוי משקה סרוח לכן עלה בדעתי דר"א תי' ד' ר"י היינו אם יסבור כהמ"ד בתו"כ מובא בכ"מ שם דאם נפסל מאכילת אדם פקע טומאתו ולפי"ז לפי הלכה דקיי"ל דל"מ נפסל מאכילת אדם ליתא לתי' ר"א וא"כ א"ש שלא העתיק הר"מ ז"ל תי' ר"א וכתב סתם דבחולין טהור לגמרי ובקדשים באמת יהי' טמא לדעת הר"מ ז"ל כיון דתי' ר"א לא קאי לפי הלכה ונדחה ראיתינו הנ"ל כיון דהר"מ ז"ל לא מצי לאתויי תי' ר"א. אמנם שבתי וראיתי שיש לעי' בזה לפ"מ שסובר הר"מ ז"ל דהא דבעי שיהי' נפסל מאכילת כלב היינו דוקא אם קיבל טומאה קודם שנסרח אז א"י מידי טומאתו עד שיפסל מאכילת כלב אמנם לקבל טומאה צריך שיהי' ראוי אף לאכילת אדם ואם אינו ראוי לאכילת אדם אינו מקבל טומאה כמבואר בד' ז"ל שם הי"ד וא"כ י"ל דה"ה הכא כיון דכשבא למעי' נפקע ממנו טומאת מי חטאת רק דקושית הגמ' דאז יחול טומאת משקין שנגעו במי חטאת וכיון דבעת חלות הטומאה החדשה א"ר לאכילת אדם אינו מקבל טומאה ושפיר טהור לגמרי לדעת הרמב"ם ז"ל ואע"ג דמקודם הי' טמא טומאה חמורה מ"מ כיון דעתה טומאה זו הלכה לה ואתה אומר שיהי' חל עלי' עכ"פ טומאת נגיעה ע"ז אפשר לומר כנ"ל כיון דבשעה שמקבל טומאה א"ר לאכילת אדם ונכון לכאורה ויהי' מכאן ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל דאלו לדעת הראב"ד ז"ל שם דס"ל דאף בעת קבלת הטומאה ל"צ שיהי' ראוי לאכילת אדם הדר"ל קושיתינו הנ"ל עכ"פ לדעת הר"מ ז"ל אין כאן קושי' מתי' ר"א וא"כ הדר"ל קושיתינו הנ"ל דהי' צריך לאתויי תי' ר"א א"ל דאין נפ"מ לשיטתו ז"ל כנ"ל:

אך לכאורה יש לדחות דברים הנ"ל עפ"מ שכתב בת' נפ"ח למורי הגאב"ד דק' פיעטרקאוו ז"ל חיו"ד סי' כ"ט לת' קושית מורי מאורן של ישראל הגאב"ד דקיטנא ז"ל על שיטת הר"מ ז"ל הנ"ל דלקבלת טומאה צריך שיהי' ראוי לאכילת אדם מבכורות (ד' כ"ג ע"ב) דאיתא התם דבהמה ששפעה חררת דם דלכן אינו מטמא לא במגע ולא במשא מצד ביטול ברוב ומקשי' מאי אירי' מצד ביטול ברוב ת"ל דלא אתחזי כלל ותרצינן הא נמי אתחזי מעיקרא אגב אמו היינו כ"ז שהי' בבטן אמו ותמי' מאוד לשיטת הר"מ ז"ל דצריך בעת קבלת הטומאה שיהי' ראוי לאכילת אדם והכא כ"ז שהי' במעי אמו הי' טהור כמבואר בחולין פרק בהמה המקשה דולד א"ט עד שיצא לאויר העולם וא"כ אימת מקבל טומאה בשעה שיוצא לאויר העולם ואז שוב לא חזי לאדם ואמאי מקבל טומאה וכתב מורי המחבר לתרץ עפ"י שיטת המזרחי פרשת צו מובא במג"א סי' תמ"ז דלכן הוצרכה התורה שבירה בכ"ח אע"ג דלינת לילה פוגמת וא"כ בבוקר הוא נוטל"פ מ"מ כיון דבעמוד השחר פגומה ונותר באין כאחד הו"ל כמו נתנו טעם לשבח וא"כ י"ל דה"ה בטו"א אע"ג דהר"מ ז"ל ס"ל דאם אינו ראוי לאכילת אדם אינו מקבל טומאה ה"ד אם אינן באין כאחת אבל היכא דבאין כאחת כמו הכא דעד שלא יצא לאויר העולם הי' ראוי לאכילה ומשיצא לאויר העולם דנעשה אינו ראוי לאכילה מיד פגע בי' הטומאה וכיון דבאין כאחת מודה הר"מ ז"ל דמקבל טומאה אע"ג דבשעת קבלת טומאה א"ר לאכילת אדם ובעי דוקא שקודם קבלת הטומאה לא יהי' ראוי לאכילת אדם אתוד"ק. ומעתה ה"ה הכא דקודם ששתתה הפרה הי' ראוי לשתיית אדם ומאימתי [נפסל מעת שבא למעי' הבהמה ואז חל טומאת הנגיעה וא"כ באין כאחת ושוב ל"צ שיהי' ראוי לאכילת אדם וא"כ הדר"ל קושיתינו דלשיטת הר"מ ז"ל ליתא לתי' ר"א כיון דמה בכך דהוי סרוח וק"ל. אמנם גוף ד' מורי הג' בעל נפ"ח אינן מוכרחין לענ"ד דשפיר י"ל דאף דבאין כאחת צריך שיהי' ראוי לאכילת אדם כנראה בפשוט וקושית רבינו הג' מקיטנא ז"ל יש לת' לענ"ד דאע"ג דהאמת כן הוא דבחולין פרק בהמה המקשה (דף ע' ע"ב) מבואר דלד' ר"ח אע"ג דת"ק יסבור טומאה בליעה מטמאה מ"מ ולד אינו טמא עד שיצא לאויר העולם עיי"ש אבל מד' רבינו הר"מ ז"ל פ"ב מהל' אה"ט ה"ב שכ' בזה"ל בהמה שמתה עוברה בתוך מעי' והושיט הרועה את ידו ונגע בו הרי זה הנוגע טהור נראה מבואר שהוא ג"כ רק מצד דטומאה בליעה אינו מטמא דאל"כ למה הוסיף "הר"ז הנוגע טהור" ת"ל דהולד גופי' ג"כ טהור כיון דאינו טמא עד שיצא לאויר העולם וע"כ דהר"מ ז"ל סובר דלפי הלכה לא קיי"ל כר"ח ובאמת גם זה תלי' בטומאה בליעה ולכן שפיר כתב הר"ז הנוגע טהור מצד דטומאה בליעה היא אבל הולד עצמו טמא אע"ג דעודנו במעי אמו וא"כ ל"ק קושית מורי הג' על ד' הר"מ ז"ל וא"כ שוב אין אנו מוכרחין כלל לחילוק הנ"ל וא"ש דברינו הנ"ל דלדעת הר"מ ז"ל שפיר איתא לתי' ר"א כנ"ל:

שוב נזדמן לפני ס' תו"כ עם פירוש רבינו הראב"ד ז"ל ומצאתי בפירושו שתמה כן על ד' הגמרא כאן דמה תי' ר"א דהוי משקה סרוח מאי מהני זה אם לא נפסל מאכילת כלב וכתב לתרץ דהכא כשנבלע במעי' בהמה נפסל מאכילת כלב עיי"ש וא"כ נסתרו כל הד' הנ"ל דבנפסל מאכילת כלב כ"ע מודים דאינו מטמא עוד וא"כ הדר"ל קושיתו על הר"מ ז"ל שלא העתיק תי' ר"א וע"כ כדאמרן דאין נפ"מ לשיטתו כיון דס"ל ט"מ לט"א דרבנן וא"כ מוכח דלא כהצל"ח ודו"ק כי הוא ברור לד' רבינו הראב"ד ז"ל. היוצא לנו מכל זה שביארנו שצ"ע אם דעת הר"מ ז"ל דט"מ לטמא קדשים אם הוא מה"ת א"כ ממילא ל"מ טומאה דאורייתא ע"י הכשר משקים טמאים וא"כ ע"כ ליתא לד' הקצוה"ח ז"ל דבקדשים ל"מ הכשר כ"א בקק"ל או ע"י חבה"ק דמד' הר"מ ז"ל מבואר להיפוך וכנ"ל. אך הא לכאורה ד' הקצוה"ח נכונים בסברא כיון דס"ל להר"מ ז"ל דבעי לרצון הבעלים וכיון דקדשים א"ל בעלים איך משכח"ל הכשר. אמנם מה שנ"ל בזה לפמ"ש הרה"מ דסברת הר"מ ז"ל דאין סברא שיכולין לגרום טומאה לדבר שאינו שלהם וכוונתו נראה כיון דהוא מידי דתלי' במחשבה אינו יכול לאסור את שאינו שלו א"כ י"ל דזהו דוקא היכא דאיכא בעלים משא"כ בהקדש כיון דל"ל בעלים ל"צ בעלים ושפיר יכול להכשיר דבר של הקדש כיון דל"ל בעלים ל"צ בעלים. והנה לכאורה יש להביא ראי' לסברא זו דהיכא דליכא בעלים ל"צ בעלים ויכול להכשיר אף דשא"ש דאל"כ יקשה הא דקיי"ל ערלה וכלה"כ מטמאין טו"א כמבואר בר"מ ז"ל פ"א מטו"א איך הוכשרו לפ"ד רוב פוסקים דאיסה"נ א"ל בעלים ולכאורה י"ל דהנה בלא"ה תמהו על הר"מ ז"ל דאיך ערלה וכלה"כ מטמאין טומ"א הא כמכ"ש וכתב הפר"ח אהע"ז סי' קכ"ד דמפני כן דקדק הר"מ ז"ל וכתב מיתטמאין טו"א וכוונתו דרק לט"ע נטמאין ולט"ע ל"ב שיעור כלל עיי"ש. ומעתה י"ל עפ"מ שכ' האחרונים דהא דאיסה"נ א"ל בעלים אע"ג דמותרין ליהנות שלא כדה"נ מה"ת מ"מ מדרבנן אסורין ולפי"ז לפמ"ש האחרונים דח"ש בשלא כדה"נ מותר לגמרי וכיון דהר"מ ז"ל ע"כ מיירי לט"ע א"כ י"ל דמיירי בח"ש וא"כ שפיר משכח"ל הכשר דח"ש שפיר א"ל בעלים כיון דיכול ליהנות בו שלא כדה"נ כן עלה בדעתי בתחילת העיון. אך באמת ז"א כלום דמלבד דגוף סברת האחרונים הנ"ל דבח"ש מותר ליהנות שלא כדה"נ יש לפלפל בו הרבה ואכ"מ מלבד זאת הא ניחא בערלה אבל בכה"כ דלא כתיב בי' אכילה א"כ ל"ב שיעור כלל וא"כ אין נפ"מ בין ח"ש לשיעור שלם והדק"ל איך הוכשרו וע"כ צ"ל כסברא הנ"ל כיון דא"ל בעלים ל"צ בעלים כלל א"כ י"ל דה"ה בקדשים כיון דל"ל בעלים ל"צ בעלים ונסתר סברת הקצוה"ח ואין לומר דמשכח"ל הכשר בערלה וכה"כ של עכו"ם דמותר לו בהנאה וא"כ יכול העכו"ם להכשירו ושפיר מטמאין טו"א כיון דמשכחת דהוכשרו ז"א דהרי מבואר בירושלמי פ"א דתרומות ה"א דעכו"ם א"ל מחשבה להכשיר ודוקא ישראל יוכל להכשיר ולא עכו"ם וא"כ ע"כ דהוכשרו ע"י ישראל וקשה הא איסה"נ הן וא"ל בעלים וע"כ כדאמרן דהיכא דליכא בעלים כלל ל"צ בעלים. ולפ"ז מוכרחין אנו לומר דאין כוונת הרה"מ דהוי כמו איסור התלי' במחשבה דאמרינן א"א אוסר דשא"ש ה"ה הכא דא"כ אף בדבר שא"ל בעלים ג"כ לא יהי' מצי להכשיר לפ"מ שביארנו במק"א דהעיקר הוא דאף בדבר של הפקר א"י לאסור דבר שא"ש כמו שנראה ממשנה ערוכה פ"ז דכלאים מ"ה לפ"ד התוס' יבמות (דף פ"ג ע"ב) ד"ה א"א אוסר שהוא מטעם א"א אוסר דבר שא"ש אע"ג דפירות שביעית הפקר הוא וכ"נ מד' רש"י ע"ז (דף נ"ד ע"ב) בד"ה ובאו בה פריצים וחללוה עיי"ש ולראי' זו עוררני יד"נ הרב דפה נ"י אך כוונת הרה"מ דמצד קפידא דבעלים נגעה בי' וכל היכא דל"ל קפידא לבעלים ל"ל בה לפ"ז בא"ל בעלים שפיר ל"צ רצון הבעלים ודו"ק בכ"ז:

אך חכם אחד מהרבנים המובהקים שיחי' השיב על דברי אלה כי אם אמנם כי בזה נראה שהדין אתו דהיכא דליכא בעלים ל"צ בעלים אך זה יספיק לת' קושיתי מערלה וכה"כ לדעת הפוסקים דאיסה"נ א"ל בעלים אבל א"ז סתירה לד' הקצוה"ח דקדשים שפיר יש להם בעלים דהוא של גבוה והגבוה הוא בעלים או דהגזבר הוא בעלים וא"כ א"ש ד' הקצוה"ח אלו ד' החכם אלי כתוב אחר שראה מ"ש נגד הקצוה"ח. והנה מ"ש החכם הנ"ל די"ל דהגזבר הוא בעלים אתפלא מאוד שבא לחזק ד' הקצוה"ח והנהו סותר דבריו לגמרי דלד' דהגזבר הוא בעלים א"כ מהני נחיתא דגזבר וא"כ למה נקט זבחי שלמים הא י"ל בפשיטות דמיירי דגזבר העבירם בנהר ושוב יכול להיות בכל הקדשים אמנם באמת במחכ"ת זה טעות דלא מיבעי' בקה"ג ודאי דאין הגזבר בעלים דמה ענינו לקדה"ג אך אפי' בקדושת בדה"ב שכ' הג' בעל חת"ס ז"ל ח' חו"מ סי' קס"ה דהגזבר הוא בעלים ומזה הוליד דין מחודש דהא דקי"ל בנגח ואח"כ הקדיש פטור מתשלומין ה"ד בקדה"ג אבל בקדה"ב כיון דהגזבר הוא בעלים הוי כמו נגח ואח"כ מכר דאינו מיפטר לדידן אד"ק. גם בזה כתבתי בחי' לב"ק של"ז להבין ד"ק דהרי ר"י פטר נגח ואח"כ הקדיש ממיתה בשור שנגח את האדם משום דא"ל בעלים והתם ע"כ בקדושת בדה"ב איירי דנוגח פסול להקרבה כמבואר ר"פ כל הזבחים וא"כ מוכרח מזה גם קדושת בדה"ב א"ל בעלים ולכאורה רציתי לדחוק דעכ"פ משכחת שהקדישו קדה"ג דקדושת הגוף חלה עליו כמו ברובע ונרבע ועי' בר"מ ז"ל פ"ג מא"מ ה"י דיש במינו קדוש חלה עליו קדה"ג א"כ נראה דה"ה נוגח א"כ שוב אין הגזבר בעלים וחייבין אנחנו למשכוני נפשין אדרב הג' בעל חת"ס ז"ל:

אמנם בשטמ"ק לב"ק (דף מ"ה ע"א) ד"ה הקדישו מוקדש כתב להדי' בשם המאירי דאין חל קדה"ג בנוגח כיון דהרג את האדם וא"כ מבואר מזה דגם קדושת בה"ב א"ל בעלים ואין הגזבר חשיב בעלים. שו"ר דיש בזה מחלוקת בירושלמי פ"ה דמעשרות ה"ג בין ריו"ח ור"ל עיי"ש בירושלמי קושית ריו"ח לר"ל [לפי גירסת הפנ"מ וכן העיקר דבלא זה אין מובן לד' הירושלמי] דס"ל הממרח כרי' של חבירו שלא מדעתו לא נטבל ממשנה דפאה דעד שלא נגמר וגמרן הגזבר והרי הגזבר כאחר הוא ותי' לי' ר"ל דהגזבר הוא בעלים של הקדש דלא כריו"ח א"כ מבואר שזה מחלוקת ריו"ח ור"ל וקיי"ל הלכה כריו"ח וא"כ מבואר דאף דבקדושת בדה"ב אין הגזבר חשיב בעלים אך אפי' לר"ל דס"ל דהגזבר חשיב בעלים מ"מ זהו דוקא בקדושת בדה"ב אבל בקדוה"ג פשיטא דגזבר ל"ח בעלים דאין ענינו של גזבר לקדה"ג כלל ועי' ב"ק (דף ע"ט ע"א) ובתוס' ד"ה גנב והקדיש דבקה"ג ל"ח מכירה והוא מטעם הנ"ל וכדבריהם בכריתות (דף י"ג ע"ב) ד"ה דבקה"ג דוקא לאחר זריקה ל"מ שאלה אבל מסירה לגזבר ל"ש כלל בקה"ג והדברים ברורים בעזהי"ת:

אמנם מ"ש החכם הנ"ל דגבוה הוא בעלים לכאורה נכונים דבריו אך לפ"מ שכתבנו בכוונת הרה"מ דהא דצריך רצון הבעלים הוא רק משום קפידא דבעלים והכא ל"ש קפידא דבעלים כיון דהמעשה אינה איסור אדרבה עושה זאת לשם מצוה א"כ בודאי איכא נחותא דגבוה דמה איכפת לי' לגבוה אם יהי' מוכשר לקבל טומאה ול"ש לומר דבשביל זה א"י להכשיר ועכ"פ ספק טומאה איכא דדילמא איכא נחותא דגבוה. הכלל שאני על משמרתי עומד שי"ל כנ"ל דבקדשים ל"ל כלל בעלים כיון דליכא בעלים וכמו שהוכרחת מד' הר"מ ז"ל דס"ל דבכל הקדשים מהני הכשר וע"כ כדאמרן ועי' בר"מ ז"ל פכ"ד דכלים ה"ז שכ' אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינו שלו וכו' ואם נתיאשו הבעלים טמא וכו' לפיכך גנב שגנב עור וחשב עליו לשכיבה מחשבה מועלת לו וכו' והטעם דסתם גניבה יאוש בעלים ולפ"ד המל"מ שם נראה דיאוש בלחוד ג"כ מהני אע"ג דיאוש ל"ק צ"ל דעכ"פ אין הבעלים מקפידין כיון דנתיאשו ושוב מהני מחשבתו ובאמת מד' הר"מ ז"ל שכ' לפיכך נראה ג"כ דיאוש בלחודא מהני וכן נראה שהבין בדעת הר"מ ז"ל רבינו המאירי בב"ק (דף ס"ו) מובא בשטמ"ק שם שכ' להדי' בפסק דאע"ג דיאוש ל"ק מ"מ לענין זה מהני יאוש שיהי' מחשבתו של הגזלן מחשבה לטומאה וידוע שאזיל תמיד בשיטת הרמב"ם ז"ל ואע"פ דבסוגי' שם מבואר דהוי יאוש וש"ר מ"מ כתב המאירי דלפי האמת ל"צ לזה עיי"ש וא"כ נראה דה"ה הכא לענין טו"א דבעי מחשבת הבעלים ג"כ דינא הכי דיאוש בלחוד מהני שיהי' מחשבתו של הגזלן מחשבה דמנ"מ בין זל"ז ועי' במל"מ שם כתב להדיא דמחשבת טומאת אוכלים ומחשבה דהכא ענינן אחד הוא עיי"ש. וא"כ נראה מבואר מד' המאירי כדאמרן דכל סברת הר"מ ז"ל דצריך רצון הבעלים הוא רק משום קפידא דבעלים אבל בלא"ה לא בעי בעלים כלל וצדקו דברינו ועי' בזה כי קצרנו וסמכנו על המעי' היטב יבין הד' לאשורן:

ועפ"ד אלה נראה בקק"ל דממון בעלים הוא מ"מ גם אחר יכול להכשיר דל"ש לומר דאיכא קפידא דבעלים כיון דלפי האמת חבה"ק מכשיר עכ"פ מדרבנן א"כ שוב אפי' אם ההכשר ל"מ מ"מ נתכשר בחבה"ק א"כ שוב מאי איכפת לי' לבעלים אם הוא מוכשר גם ע"י הכשר מים כיון דבלא"ה ג"כ יכול להתטמאות וכיון דלא איכפת לבעלים שוב מהני ההכשר מדינא כנ"ל. ואע"ג דהיכא דאתינן עלה מצד א"א אוסר דבר שא"ש בודאי אע"ג דאסור בלא"ה שייך א"א אוסר דבר שא"ש כאשר נראה מבואר מד' רש"י עבו"ז (דף נ"ד ע"א) דבמעשה ג"כ אסור רק מדרבנן ולא אמרינן כיון דאסור בלא"ה מדרבנן שוב יהי' יכול לאסור מה"ת וכן יש להביא ראיות מכמה דוכתין אכמ"ל בזה אבל הכא דמצד קפידא דבעלים נגעה בה בודאי צדקו דברינו כנ"ל דלפי האמת דמוכשר בלא"ה ל"ש קפידא דבעלים:

עוד נלענ"ד דאפי' א"נ שטעמו של הר"מ ז"ל מצד א"א אוסר דבר שא"ש וא"כ אפי' דבר של הפקר א"י לאסור כמוש"ל מ"מ לפ"מ דקיי"ל דע"י מעשה אדם אוסר דבר שא"ש א"כ ה"ה הכא אע"ג והר"מ ז"ל סובר דל"מ הכשר כ"א ברצון הבעלים ה"ד בנפלו מעצמם אבל אם אחר נותן עליהם מים דהוי מעשה אז שפיר יכול להכשיר ול"צ רצון הבעלים וראי' לזה מד' התבו"ש ביו"ד ס"ה שכ' דהא דקיי"ל דע"י מעשה אדם אוסר דבר שא"ש ל"ד באיסורין הדין כן דבכל מקום כן הוא ואפי' בהקדש דקיי"ל א"א מקדיש דבר שא"ש מ"מ ע"י מעשה חל ההקדש לחומרא עכ"פ עיי"ש שביאר כן וא"כ נראה ברור דה"ה בהכשר ע"י מעשה יכול להכשיר דבר של חבירו ונסתרו ד' הקצוה"ח דשפיר משכח"ל הכשר. שבתי וראיתי בת' חת"ס חיו"ד סי' ל"ט הסכים ג"כ לד' הקצוה"ח אך שכתב להעיר דלפי"ז באתרוג של מע"ש למ"ד משום היתר אכילה א"כ יוצא באתרוג של מע"ש א"כ לר' מאיר יהי' קיל מדרבנן למ"ד מפני שמכשירו בסוכה (דף ל"ה ע"ב) דל"מ דס"ל מע"ש מ"ג א"כ ל"ש מפני שמכשירו כיון דא"ל בעלים אמנם לרבנן דס"ל מע"ש ממון הדיוט אסור לכתחילה מפני שמכשירו אד"ק ואני תמה הפלא ופלא שלא הרגיש שמכאן ג"כ סתירה קיימת לד' הקצוה"ח ז"ל דהרי מבואר בר"מ ז"ל פ"ח מה' לולב ה"ב דמשום הכי פסול אתרוג של מע"ש מפני שמכשירו והרי הר"מ ז"ל פסק דמע"ש ממון גבוה הוא א"כ הא לא משכחת בי' הכשר כלל והכא ל"ש לומר דכוונת הר"מ ז"ל על מים טמאים דהכשר וטומאה באין כאחת דא"כ הי' לו לומר שמא יטמא אותו כיון דלא משכחת הכשר בלא טומאה וע"כ שהר"מ ז"ל סובר דהיכא דליכא בעלים ל"צ רצון בעלים כלל כנ"ל. הן אמת כי לענ"ד נראה ברור דאפי' למ"ד מע"ש מ"ג מ"מ מהני הכשר דבעלים וכמו דלענין לכם אמרינן כיון דיש לו היתר אכילה מיקרא לכם ה"נ הם מיקרי בעלים ומהני הכשר שלהם כיון דהם יש להם זכות בו שיכולין לאכלו ועכ"פ כשותפין המה וכמ"ש המר"י קורקס מובא בכ"מ פ"ו מביכורים לענין חלה דמיקרא עריסותיכם מה"ט עיי"ש ועי' בת' בית אפרים ח' או"ח סי' ל"ו בד"ה וע"ד הקושי' השנית שכ' להדי' כן דהוי עכ"פ כשותפין ומשום הכי בחלות תודה עוברין בב"י עיי"ש שהאריך וא"כ נראה ברור דה"ה הכא לענין הכשר ג"כ יש להם דין בעלים אפי' א"נ כהקצוה"ח ואין מכאן סתירה לדבריו וכן הסכים אתי בזה כבוד יד"נ הגאון מו"ה אבגדור יהודא נ"י מק"ק במכתבו אלי אבל מה אעשה והקצוה"ח בעצמו לא ס"ל הכי דלדברינו דקק"ל לאחר שחיטה וזריקה אע"ג דאז משלחן גבוה קזכי לכ"ע ואינו ממון בעלים מ"מ יהי' מהני הכשר דבעלים כיון דיש להם זכות באכילה כמו במע"ש והקצוה"ח ז"ל כתב להיפך שכתב לתרץ מה שקשה לו דלמה להגמ' לומר דוקא כשהעבירה בנהר ת"ל דמדיחין אותו ומבשלין אותו וא"כ איכא הכשר מים וכמו שפירש רש"י באמת בפסחים (ד' כ') דמשו"ה אקרא לא קשי' ותי' דאז שוב ל"מ ההכשר כיון דאחר ד' עבודות תו לאו ממון בעלים הוא ולכן צ"ל דוקא העבירה בנהר ולפ"ד נסתר זה דלאחר ד' העבודות כיון דיש להם היתר אכילה בו א"כ מה בכך דהוא של גבוה מ"מ הם מיקרי בעלים לענין הכשר וכנ"ל ולשיטתו ז"ל הסתירה מד' הר"מ ז"ל פ"ח מלולב היא סתירה קיימת ועי' בזה כי הדברים ברורים לענ"ד:

עוד יש להעיר בד' הקצוה"ח שכ' דל"מ הכשר כ"א בקק"ל למ"ד מ"ב הן לפ"מ דמבואר ברמב"ם ז"ל פי"ב מטו"א ה"ב דמקשה שתחילתו לרצון אע"ג דא"ס לרצון מ"מ מכשיר ועי' בראב"ד שם דאם נתלש רק מהקרקע ברצון אע"ג דהנפילה על האוכל לא הי' ברצון שוב מהני ומכשיר ועי' בכ"מ שם מבואר שגם הר"מ ז"ל מודה בזה להראב"ד וא"כ משכחת בכל הקדשים הכשר עי"ד שנתלש מים לכלי ברצון הבעלים ואח"כ המים זה נפל על בשר קדשים דבכה"ג כיון דהי' מתחילתו לרצון שוב ל"ב רצון הבעלים וא"כ שפיר נתכשר ונסתרו ד' הקצוה"ח לגמרי. הן אמת שלולי ד' הכ"מ הייתי אומר דהר"מ ז"ל חולק לגמרי על הראב"ד וסובר דאם אין הנפילה על האוכל ברצון אע"ג בתלישתו מהקרקע הי' ברצון מיקרי שלא לרצון ואינו מכשיר שכ"נ להדי' מלשון הר"מ ז"ל שם ה"ג שכ' בזה"ל הי' המים שעל האדם ועל הכלים וכו' תלושים ברצון ונגעו בהם אוכלין ברצון הרי הן מכשירין א"כ מבואר להדי' דתלישה לרצון לחוד ל"מ וע"ז השיג הראב"ד אך בטלה דעתי נגד הכ"מ שסובר דהר"מ והראב"ד ל"פ כלל ועיי"ש וא"כ שפיר משכח"ל הכשר מים אף בקדשי קדשים. ובאמת בעיקר פירוש ד' הגמ' פסחים (דף כ') מה שנקט ר"י אמר שמואל כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים דוקא כתבנו בחי' לה' טריפות סי' ל"ט רך פלפול עפ"מ שכ' הריב"ש בת' לחקור אי הי' צריך בדיקת הריאה במקדש כיון דהוא רק מדרבנן מ"ל דאין גוזרין גזירות במקדש אמנם נראה דז"ד בחטאת ואשם שהיו נאכלין רק בעזרה משא"כ קק"ל שהיו נאכלין בכל העיר בודאי הי' צריך לבדוק הריאה דהוי כמו שבות דמקדש במדינה וא"כ י"ל לפי פירוש הב' משום סירכא דמשכא היינו שיש בזה שמעבירין אותה בנהר תועלת לענין העברת הסירכות א"כ י"ל דבדקדוק נקט שמואל מה"ט פרה של זבחי שלמים והארכנו בזה בד' הריב"ש ז"ל ואכ"מ שו"ר בספר ראש אפרים להגאון מוהר"ז מרגליות ז"ל שרמז עליו החת"ס שם וכ"כ כדברינו דהיכא דאיכא היתר אכילה יכולין להכשיר ועיי"ש מ"ש לענין סירכא דמשכא שהעיקר כדעת הריב"ש שהיו בודקין כל הריאות במקדש אף של חטאות ואשמות נראה שהרגיש שיש לומר כדברינו אך לא ניחא לי' בזה משום דלפי האמת גם חטאות ואשמות היו צריכין בדיקה ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ:

אלה הדברים כתבתי בחי' בשנת תרמ"ה ופלפלתי בזה עם כבוד ידידיי הרבנים הג' מקול שיחי' [ז"ל] והג' מוהר"ר משה מקאזעמינקא שיחי' אמנם עתה נדפס ספר אמרי הצבי מיד"נ הגאב"ד דאברי שיחי' וראיתי בס' אמרי הצבי פ"ק אות נ"ב שהביא ג"כ ד' הקצוה"ח הנ"ל וכתב איזהו הערות מדברינו אלא שלא ביאר כל הצורך וראיתי שם בסו"ד שהביא מד' הג' אבני מלואים ז"ל בת' סי' כ' שכ' לת' קושית גינת ורדים בת' מאתרוג של מע"ש איך מכשירו כיון דאינו לרצון וכתב הג' ז"ל דלק"מ כיון דתחילת תלישתו להגניבה הוא ברצון א"כ הוי תחילתו ברצון הרי שהוא ז"ל ג"כ סובר בפשיטות כד' הכ"מ וא"כ נסתרו דבריו בקצוה"ח וגם ד' החת"ס מאתרוג של מע"ש נסתרין ג"כ כיון דבלא"ה הנפילה על האתרוג אינה לרצון ועכצ"ל משום דנפילה על האגודה הי' לרצון שוב ל"צ שיהי' הנפילה על האתרוג ברצון א"כ פשיטא דאף לר"מ ז"ל דס"ל מע"ש מ"ג מכשיר ול"ק מכאן על ד' הקצוה"ח דמה בכך דהר"מ ז"ל פסק דאתרוג של מע"ש מ"ג כיון דההכשר באתרוג ל"ב לרצון כלל כיון דתחילתו לרצון אך לפ"ז נסתרו ד' הקצוה"ח מכל וכל. וזה ברור לענ"ד בעזהי"ת: