(י"ח ב') וזה יהי' משפט הכהנים וגו' ונתן לכהן הזרוע והלוה"ק כתב הרמב"ן ז"ל זו מצוה מחודשת לא נזכרה בתורה כי במדבר שלא הי' זובחים שור ושה רק שלמים לא הוזכרה להם שאינה נוהגת במוקדשין ועתה כשבאו ליכנס לארץ חידשה להם עכ"ל וצ"ע כוונת הרמב"ן ז"ל אם כוונתו כר' ישמעאל דס"ל דבשר תאוה לא אשתרי להו או דכוונתו אליבא דר"ע דקיי"ל כוותי' דבשר נחירה אישתרי להו וא"כ לא הי' שחיטה נוהגת בחולין כ"א במוקדשין לכן לא הי' שייך בהם מצות זרוע ולו"ק ולשונו מורה כפירוש השני שכ' שלא הי' זובחין שור ושה משמע דאוכלין הי' גם חולין אבל ל"ה ע"י זביחה רק ע"י נחירה אך צ"ע דלפי"ז אמאי לא הי' נוהג במדבר כיון דנחירה היתה מותרת במדבר דנחירתן זו שחיטתן א"כ אמאי לא היה נוהג מצוה זו במדבר ולכאו' עלה בדעתי כיון דהי' נחירה בחולין ובמיתה תלי' מיתה א"כ הי' הקיבה אסור באכילה לישראל דלאחר נחירה כמאן דמנחא בדקילאי וא"כ לא הי' שייך מצוה זו במדבר אך ש לעי' בזה דממ"נ דאם נימא דנחירת סמנים לאו דוקא רק דהי' יכולין להרוג אותה והמיתה היתה מתרת להם א"כ משכח"ל דגם הקיבה מותרת דבכל אופני המיתות לבד מנחירת סמנים הכל מת ביחד והרי הוא מותר באכילה ואם נימא דהי' צריך נחירה בסמנים דווקא וא"כ כיון דאמרי' נחירתן זו שחיטתן וא"כ שוב הנחירה מתיר את הב"מ כמו דמתיר היום השחיטה הב"מ לישראל וראב"י לא אמ' אלא כששח' ישראל דהב"מ אסורין לב"נ משום דלב"נ אין השחיטה מתיר כ"א המיתה ול"צ נחירת סמנים דוקא משא"כ א"נ דצריך נחירת סמנים דוקא וי"ל דגם נחירה מתרת מיד באכילה וא"כ הב"מ מותרין וראיתי שכבר ישבו על מדוכה זו בתפארת ישראל פ"א דטהרות מ"ג שהביא בשם הגאון רעק"א זצוללה"ה שס"ל דאין נפ"מ בין נחירה לשחיטה ואם צריך נחירת סמנים דוקא מתיר ג"כ את הב"מ ובעל תפארת ישראל ז"ל כתב דנראה להיפך דנחירה אינו מתיר והסברא י"ל דדוקא שחיטה דמבואר בתוה"ק וזבחת ואכלת משמע דהשחיטה מתרת מיד את איסור נבילה ואבמהח"י משא"כ נחירה היינו דבאמת במיתה תלי' וכ"ז שלא מתה הבהמה אינו מותרת באכילה רק דצריך נחירה בסמנים היינו שזה יהי' אופן המיתה שעיד"ז תמית הבהמה אבל לא שהתירה מיד את הבהמה באכילה ועי' בהגהת רצ"ח ז"ל בש"ס ד' ווילנא שרצה להוכיח מלשון רש"י ז"ל ד"ה א' נכרי וא' ישראל מותרין בה' שכ' בזה"ל ולא אמרי' במיתה תלי' מילתא והוי אבמהח"י לגבייהו והיינו דלא כר"א עכ"ל וק' איך אפ"ל דלב"נ לא תלי' במיתה הא בא מת כן הוא דאצלם ל"ש שחיטה לכן מכריח מזה דרש"י ס"ל דברייתא זו ס"ל דב"נ צריך נחירת סמנים א"כ כמו דבישראל בשחיטה תלי' ה"ה בב"נ בנחירה תלי' וא"כ השחיטה מתיר גם לב"נ דלא גרע מנחירה ול"צ לבוא לסברת מא"מ את"ד, ולענ"ד בדעת רש"י ז"ל אא"ל כן דהנה לכאו' נראה דצדקו ד' הג' תפארת ישראל דא"ר משחיטה לנחירה כיון דכתיב וזבחת ואכלת גלי קרא דמיד לאחר השחיטה מותרת באכילה משא"כ בנחירה אך י"ל דז"א כיון דאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה א"כ ע"כ דוזבחת ואכלת ג"כ אינו מתיר הבשר מיד לאחר הזביחה באכילה דהרי אסור מצד ל"ת על הדם וע"כ דזה מסברא כיון דאמרה תורה דצריך מעשה זביחה מתיר הוא את איסור אבר מהח"י א"כ ה"ה אם נימא דצריך מעשה נחירה בסמנים י"ל כן אמנם לשיטת רש"י ז"ל דס"ל דלאו דל"ת על הדם הוא אסמכתא בעלמא וס"ל באמת דהזביחה מתיר מיד באכילה ונראה ברור דרש"י ז"ל הכריח זה מהא דזבחת ואכלת ומהא דפשיטא דזביחה מתיר איסור אמה"ח אפי' בזמן שהוא מפרכסת וא"כ לשיטתו אין ללמוד נחירה מזביחה וכוונת רש"י ז"ל בפשיטות דלא כראב"י דס"ל דכיון דלדידי' במיתה תלי' לא שייך מא"מ ומברייתא זאת מוכח כן דלא אמרי' סברא זו דלנכרי במיתה תלי' והיינו כיון דשחיטה מתיר לישראל מתיר גם לנכרים:

וראיתי בס' תפא"י שם שכתב די"ל עוד אע"ג דמפרכסת אסורה לב"נ וכן הב"מ אסורין ה"ד כ"ז שהבהמה הוא מחיים אבל כשמתה הבהמה כמו שמותר איסור דל"ת על הדם ה"ה דפקע מחתיכה איסור אבר מהח"י ורעק"א זצלה"ה כתב ע"ז דזה א"א כיון בחתכו חל עליו איסור אבר מהח"י איך יפקע במיתת הבהמה והך דבני מעיים התם ליכא אלא משום מיאוס עכ"ל וכתב ע"ז התפא"י ולא זכיתי להבין דלענ"ד סמן רבינו על רש"י שם שכ' דקרא דל"ת על הדם אסמכתא בעלמא הוא אמנם מסוגי' דסנהדרין מבואר דהוא איסור תורה וכ"נ מד' הרמב"ם ז"ל א"כ כמו דזה פקע לאחר מיתה ה"ה דאיסור אבר מהח"י פקע לאחר מיתת הבהמה עכ"ל ואמת אמר שלא זכה להבין דברים פשוטים וברורים למבין שאין כוונת רעק"א ז"ל כלל לומר משום דהוי רק איסור דרבנן אלא משום דאיסור זה הוא רק שמאוס לאכול מבהמה כ"ז שחי' א"כ ממילא כשמתה הבהמה ליתא לאיסור זה דהרי שורש איסור זה דלא תאכלו על הדם הוא רק שאסור לאכול ממנה כל זמן שחי' אבל איסור אבר מהח"י שאמרה תורה שאסור באכילה כ"ז שלא מתה הבהמה וא"כ האבר שחתך ממנה בעודה חי' ונאסרה אז איך יפקיע האיסור במיתת הבהמה דשחיטה המתרת לישראל אינה מתיר החתיכה הנחתכה ממנה בעודה בחיים ה"ה דמיתת הבהמה א"י להתיר את האבר הנחתך ממנה בעודה בחי' וז"פ וברור בכוונת רעק"א ז"ל, אמנם בעיקר הדברים ראה זה מצאתי בס' מרכבת המשנה ח"ג בפ"י מה' מלכים שהאריך בביאור דברי הרמב"ם ז"ל בענין מא"מ ותו"ד דפשיטא לי' דלב"נ במיתה תלי' מילתא א"ד לשחיטה בישראל כיון דבישראל אין המיתה מתיר כ"א השחיטה וזה האבר הנחתך ממנה בחי' הרי לא נשחט וממילא אף כשנשחטה הבהמה ישאר עליו איסור אבר מהח"י משא"כ דלב"נ דבמיתה תלי' מילתא כשמתה הבהמה חזר האבר הזה שהי' עד כה אבר מהח"י להיות אבר מן המתה לזאת לאחר מיתת הבהמה ל"ש לאסור הב"מ לב"נ אפי' אם לא נימא מא"מ והא דאנו אוסריון אם נתנבלה הבהמה את הב"מ לב"נ אפי' לאחר שחיטה היינו משום דלישראל אסור משום אבר מהח"י כיון דלא התירה השחיטה לישראל גם לב"נ אנחנו מחמירין לאסור אותה לו שלא יהי' קיל מישראל אבל מדינא ליכא שום איסור לב"נ באבר מהח"י לאחר מיתת הבהמה את"ד להאריך בזה כיון דשורש איסור דאבר מהח"י לב"נ מקרא דאך בשר בנפשו דמול"ת האיסור רק כ"ז שבהמה בחי' וה"נ באיסור ל"ת על הדם לישראל, והכלל דאבר מהח"י לישראל א"ל תקנה ובב"נ יש לו היתר לאחר מיתת הבהמה עכ"ל ממש והנה לכאו' עלה בדעתי בדרך פלפול לה"ר לדבריו ועפי"ז יתישב מה שהק' במנ"ח מצות אבר מהח"י על הרמב"ם ז"ל פ"ט ממלכים הי"ג שכתב כל שאסור על ישראל משום אבר מהח"י כו' ויש שב"נ חייבין עליו ולא לישראל ועי"ש בכ"מ שהרמב"ם ז"ל חושב מה שיש חומר דב"נ מישראל בענין איסור אבר מהח"י והק' הג' במנ"ח ז"ל לפ"מ שפסק הרמב"ם ז"ל כר"א דל"ת משמע איה"נ א"כ בב"נ דילפינן מאך בשר בנפשו דמו ל"ת אבר מה"ח אסור בהנאה וההיקש באבמה"ח לדם ל"ש בב"נ וא"כ אבר מה"ח באמת אסור בהנאה לב"נ ואיכא עוד חומר בב"נ באבר מה"ח מה שאינו בישראל ועי' בס' חמדת ישראל קונטרס נר מצוה בדיני ב"נ אות כ"ז עי"ש בזה אמנם להנ"ל י"ל לפ"ד ירושלמי בת' על חדש כיון דיש היתר לאיסורו אין ללמוד מטריפה להיות אסור בהנאה ומעתה בב"נ כיון דיש היתר לאיסורו של אבר מהח"י לכשתמות הבהמה א"כ בב"נ אין אבר מה"ח אסור בהנאה לר"א ודווקא בישראל דאין היתר לאסורו לכן צריך ההיקש לדם משא"כ בב"נ וז"נ אך זה רק לפלפולא אמנם לקושטא דמילתא הד' תמוהין לענ"ד דממ"נ דא"נ מסברא דבמיתת הבהמה חוזר האבר מה"ח שנחתך ממנה להיות אבר מן המתה א"כ גם בישראל ליכא איסור אבמהח"י לכשתמות דהרי בישראל אע"ג דאינו מותר באכילה אלא ע"י שחיטה אבל כשתמות ה"ה אסורה היינו איסור אחר משום נבילה אבל איסור אבר מה"ח גם לישראל מותר ע"י מיתת הבהמה ואע"ג דנשאר איסור אינו זבוח זה הוא איסור אחר ונלמוד מדכתיב וזבחת ואכלת שאינו זבוח לא תאכל וזה אינו בגדר איסור הנאה הכלל דלפי"ז יש גם לאבר מה"ח בישראל היתר לאיסורו ואם נימא דבישראל כיון דילפינן איסור אבמהח"י מל"ת הנפש הבשר א"כ האיסור על כל חתיכה שאוכל אם חתכו בחי' הבהמה שלא תאכלנו לעולם ולזאת אין היתר לאיסורו וכ"נ קצת מלשונו של המרכבת המשנה דרק בב"נ משום דילפינן דאך בשר בנפשו דמו ל"ת אמרינן דאינו אסור אלא בתי' הבהמה משא"כ בישראל יקשה טובא א"נל מנ"ל דאבמהח"י אסור לגמרי לב"נ ואי משום דנו"נ הא י"ל דנשנית משום זה לאסור אבר מהח"י גם לאחר מיתת הבהמה לזאת לענ"ד דברי הג ז"ל אין להם מקים כלל ומלבד זאת עיקר דבריו שאנו מחמירין על הב"נ שלא יהיה קיל מישראל אינו מובן כלל ואם אמרו מא"מ דלישראל שרי ולנכרי אסור היינו משום דבישראל חמירי קדשתי' אבל לומר משום דאסור לישראל מחמירין גם בנכרי זה אין לי מובן וכל הבהמה שהוא נבילה תוכיח דלנכרי מותר ולישראל אסור ולזאת נראה עיקר כדעת רעק"א ז"ל דבזה אין שום סברא שאיסור אבמהח"י לב"נ יפקע במיתת הבהמה וכן מוכרח מד' הרמב"ן ז"ל מדפשיטא לי' דבנחירה אע"ג שהי' מותר לישראל ל"ה שייך מצות הזרוע והלוה"ק וכמש"ל, אמנם ראה זה פלא בפירוש ר"ג מאוה"ג ז"ל שנדפס מחדש בש"ס דפוס ווילנא בהא דאמר ראב"י מזמנין ישראל לב"מ ואין מזמנין נכרי על ב"מ כתב בזה"ל אין מזמנין עכו"ם עליהם מחמת דלא גמר בהו מיתה וכאבר מהח"י דמי עכ"ל נרא' מבוא' מדה"ק דלמד פירוש הסוגי' דנפ"מ בין ישראל לב"נ אי מזמנין אותם מחיים אם השחיטה מתיר גם לב"נ אבל לאח"מ אע"ג דהוא כמאן דמנחא בדיקולא מ"מ המיתה מתרת לב"נ ג"כ ולפ"ז הא דאמרי' תני' דלא כראב"י היינו במה דמתיר לישראל מקודם שתמות וכ"כ המרכבת המשנה שם ועי' בפירוש רגמ"ה ז"ל לקמן וצע"ג אם זה כונת רגמ"ה ז"ל ויש להאריך עוד בזה ורשמתי ראשי פרקים מפני שהוא ענין חדש וישמע חכם ויוסיף לקח: