Keli Chemdah on Torah, Shoftim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(י"ט ט"ו) לא יקום ע"א וגו' בספרי יקום. ע"א באיש א"ל אלא לד"נ לד"מ מניין ח"ל לכל עון לקרבנות מניין ת"ל לכל חטאת למלקות מניין ת"ל בכל חטא אשר יחטא להעלות לכהונה ולהוריד מניין ת"ל לכל עון ולכל חטא' א"ל אלא עדות איש לעדות אשה מניין ת"ל לכל עון וגו' אם סופינו לרבות אשה מה ת"ל איש לעון אינו קם אבל קם הוא באשה להשיאה דברי ר"י ר"י אומר לעון אינו קם אבל קם היא לשבועה עכ"ל הספרי ויען כי דברי הספרי האלה הם מקור נאמנות ע"א לזאת נבאר דה"ק בס"ד וזה החלי בעזה"י:
א) מ"ש הספרי בריש דבריו אין לי אלא לד"נ צ"ע לכאו' מנ"ל ד"נ ועי' במזרחי שכ' דזה נשמע מדכתיב לא יומת עפ"י ע"א לעיל מני' בדיני עכו"ם אמנם לפנ"ד צ"ע בזה מג' טעמים א' לפמ"ש בח' לבאר הא דפשיטא לתוה"ק לעיל דלא יומת עפ"י ע"א לפ"מ דפסק הרמב"ם ז"ל בה' מלכים דמלך הורג עפ"י ע"א א"כ משכח"ל מיתה בעבוד"ז עפ"י ע"א וביארנו לפ"מ דנראה מכל הפרשה דבא לענוש סקילה על עבודת עכו"ם בשותף ועי' היטב בכל הפרשה וברמב"ן ז"ל וכ' מזה במק"א ושיתף עכו"ם אין ב"נ מצוה רק אנחנו אשר בחר בנו השי"ת והוציאנו ממצרים ע"מ זה ונתן לנו את א"י אשר עיני ד' אלקיך בה תמיד. וגם בחו"ל מפני כח התורה שנטע בתוכינו וכמ"ש המפורשים לפרש הקרא דלא יהי לך אלקים אחרים ע"פ כמו שחטא אורי' החיתי שאמר לפני דוד ואדוני יואב וכבר ביארנו שהמלך אינו דן בע"א כ"א בז' מצות ב"נ משא"כ מצות התוה"ק שהם רק מפאת שנתקדשו ישראל בקדושת ישראל אין להם מקום לדונם מצד מלך כ"א עפ"י תורה דצריך שני עדים וא"כ ממילא שפיר החליטה התוה"ק לא יומת עפ"י ע"א ומעתה אין ללמוד מזה שאמרה תורה בדיני עכו"ם בשיתף שאין ב"נ מוזהר עליהם שמפני שזה אין דינו בע"א ה"ה שאר ד"נ דיש לחלק דבשאר ד"נ שגם ב"נ מוזהרין עליהם אולי נוכל גם לדון עפ"י תורה בט"א שלא יצאו להקל ממ"ת ואילך וזה הערה גדולה, ולכאו' עלה בדעתי משום דבספרי לעיל מני' דהא דעפ"י שני עדים יומת המת איתא בזה"ל אין לי מת כסדר הזה בלבד מניין לרבות שאר המומתים ת"ל יומת המת עכ"ל ופרשו המפורשים דבא לרבות שאר ח"מ א"כ בסיפא דקרא דכתיב לא יומת עפ"י ע"א ממילא דקאי ג"כ על כל ח"מ אך יש לדחות דאדרבה כיון דסיפא דקרא כתיב רק לא יומת עפ"י ע"א ולא כתיב יומת המת אולי קאי דוקא על ע"ז דאיירו בי' ויש לדחוק בזה כמובן אבל אינו נח לי, ב' דהרי בספרי עצמו כתב לפרש הך לא יומת עפ"י ע"א דקאי שע"א לא ילמוד חובה א"כ לא קאי כלל לדעת הספרי שלא לדון עפ"י ע"א ג' מה נעשה לדעת הסמ"ג ז"ל מובא בפרשת דרכים להמל"מ דס"ל דהך דלא יקום ע"א הלאו על העד שלא יעיד כ"א היכא שמחויב שבועה ועי' בזה באורך בס' חמדת ישראל חלק הלאוין מצוה רפ"ח א"כ לא נשמע כלל מלא יומת עפ"י ט"א שענינו שלא לדון ח"מ עפ"י ע"א שאסור יהי' על ע"א להעיד וצריך בזה קרא מיוחד איברא דז"א קושי' ואדרבה לדעת הסמ"ג דהלאו דלא יקום הוא על העד מתפרש היטב לשון הספרי א"ל בד"נ והיינו מטעם דכבר נתבאר לעיל דלא יומת עפ"י ע"א א"כ בד"נ אין ע"א נאמן ולכן שפיר אמרה תורה דיש איסור על העד המעיד בד"נ דהוי לשה"ר גרידא כיון דאינו נאמן לדון ע"פ בד"מ מניין דאין ע"א נאמן שנאמר דבזה ג"כ העד עובר על יקום אך הרי מספרי נראה מבואר דלא פירש כלל הך לא יומת עפ"י ע"א כפשוטו וכנ"ל, שבתי וראיתי בסמ"ג ז"ל בחלק הלאוין מצוה רכ"ג שהי' לפניו הגירסא בספרי לא יקום ע"א באיש א"ל אלא ד"מ ד"נ מניין ת"ל לכל עון ולפי גירסא זו צ"ל דאם הי' כתב סתמא לא יקום ע"א באיש הוי מוקמינן רק על ד"מ ול"ה ילפינן מני' ד"נ וצ"ע מהכ"ת לומר כן דיהי' ע"א נאמן בד"נ יותר מבדיני ממונות והנה בפשיטו י"ל לפ"מ שהסביר לן הג' מליסא ז"ל בנתה"מ דהטעם דלא האמינה התוה"ק לע"א כ"א לשבועה היינו משום דחיישינן דבאדם אחד אינו זוכר בבירר ובדדמי לי' מעיד ומעתה י"ל כמו דאמרינן בגמ' דממון איתא בחזרה שבועה ליתא בחזרה א"כ הה"ה בעידות י"ל דבד"מ דאיתא בחזרה לכן י"ל דאינו מדייק היטב דחושב דאדם יזכור אח"כ ששקר העיד ולא כן הי' המעשה או שהוא בעצמו ישלם מכיסו ההספד שעשה להנתבע או שיחזיר ויעיד עתה להיפך ממלוה חדשה משא"כ בד"נ דליתא בחזרה לזאת בטח מדייק היטב בעידותו וזוכר בבירר העידות והו"א דבד"נ נאמן ע"א. אמנם דרך פלפול יש להמתיק הדברים ביותר עפמ"ש הרמב"ן ז"ל דאין ללמוד דע"א נאמן באיסורין מנדה דהתם שאני די"ל מתוך שנאמנת לעצמה נאמנת לבעלה ומעתה י"ל דה"ה בד"נ כיון דקי"ל יד העדים תהי' בו בראשונה להמיתו לכן בד"נ נאמן ע"א דמתוך שנאמן לעצמו דאם הוא שקר ה"ה רוצח נאמן להעיד להרגו [ובאמת מטעם זה יותר יש להאמין לע"א משני עדים דבשני עדים ל"ש כ"כ סברת מתוך דשניים שהרגו פטורין ודו"ק] לכן צריך קרא דלכל עון להורות דגם בד"נ אין ע"א נאמן:
ב) עוד כתב הספרי לקרבנות מניין ת"ל לכל חטאת, אעתיק בזה מ"ש בח' במס' כריתות די"א ע"ב יען כי נוגע לענין בירר דיני נאמנות עדים, וז"ל שם, בגמ' ומדאורייתא מנ"ל דלא מכחיש לי' חייב דת"ר או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אפי' אין מכחישין ת"ל או הודע אליו מ"מ במ"ע אילימא בתו"ת ואין מכחישן קרא בעי א"ל בחד וקתני כי אין מכחישן מהימן ש"מ עכ"ל הגמ' וקשה לי לפ"מ דמבואר ברמב"ם ז"ל פ"ו מיסוה"ת ומובא ברמב"ן ז"ל פ' שופטים (י"ט כ"א) וכנראה שמסכים עמו דנאמנות שני עדים אינו מצד בירר שכן הוא אלא שנצטוינו לחתוך הדין עפ"י שני עדים אע"פ שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותו על כשרותן ועי' ברמב"ם ז"ל בפיה"מ שסנהדרין דנ"ב ע"ב שהסביר הענין דיד העדים תהי' בו בראשונה בזה"ל וכבר ידעת שהעדים הם שממיתן בידים איזו ומיתה שתהי' לפי שאותו הדבר אצלם אמת שהשיגוהו בחושיהם והוא אצלינו סיפור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם ולפיכך צוה השי"ת שיהי' העדים ממונין על הענין וזהו ענין נאה עכ"ל מבואר ג"כ מד"ק דמה שמשיג בחוש עדיף יותר מנאמנות עדים וא"כ הכא דאמרה תורה או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים א"כ שפיר הו"א דאפי' בתרין אי א"י בעצמך רק עפ"י עדים הוי בגדר שהודיעוהו אחרים וקמ"ל דעפ"י שני הוי כמו שנודע לו בעצמו אמנם ע"א אינו נאמן כלל לקרבן אפי' אם הוא א"י אם אכל חלב וכ"נ מסתימת דברי הספרי בפ' שופטים דמדמי קרבנות לד"נ דאינו נאמן ע"א והתם אפי' באינו מכחישו ג"כ אינו נאמן ע"א במקום דליכא שבועה א"כ י"ל דה"ה בקרבן ג"כ אינו בגדר הודע אליו איברא שא"ר מדברי הספרי דהרי התם איתא גם ד"נ וברור הדבר דאין לדמות זל"ז דבד"נ אפי' בבע"ד מודה לד' העד א"נ משא"כ בקרבן וממון אינו כן והאי כדינא והאי כדינא ולכן שוב י"ל דקרבן חלוק גם מממון אם הנידון א"י אם חייב קרבן וכמו דד"מ חלוק מד"נ אם מודה להעד אך עיקר דברי הגמ' צ"ע כנ"ל לכן נראה דהא שכתב הרמב"ם ז"ל דשני עדים אינו בירר גמור היינו רק היכא שיש הרבה אנשים שפסולין לעידות כגון נשים ועבדים שאומרים להיפך שאז הסברא נוטה יותר להאמין להאנשים האלה ואעפ"כ אמרה תורה עפ"י שניים עדים יקום דבר ולא משגחינן אפי' על מאה נשים ופסולים שאומרים להיפך זה חק מחוקי התורה אבל במקום שאין להם מכחישין מודה הרמב"ם ז"ל דהוי בירר גמור:
ובאמת כבר ישב על מדוכה זו רבינו הגאון בעל נוב"י ז"ל במהד"ק חאה"ע סי' ס"ה והביא דברי התוס' יבמות דפ"ח ע"א ד"ה אתא גברא וקאי שכ' בזה"ל וא"ת כיון דאיכא תרי דאמרו מת אפי' אי אית הכא מאה שאמרו שזה הוא מה בכך הא תרי כמאה וי"ל דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא הי' אומר רב אבל בשני עדים ל"ת ובכתובות דכ"ב ע"א בד"ה תרי ותרי על הא דקאמר בגמ' דערעור דפגם משפחה ג"מ בעלמא הוא ופירש רש"י ז"ל שיבדקו עד שיברר הדבר וזה תימא איך יתברר הדבר לעולם כיון שאלו שניים אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכולים להכחישם דתרי כמאה ועי"ש מה שנדחק בזה גם הביא ד' הגמ' ב"ק דע"ד דעדים שהכחישו בנפש לוקין דמוקי לה אביי דבא הרוג ברגליו ועי"ש מ"ש בזה, אמנם לענ"ד כאשר נדקדק בלשון התוס' יבמות שכ' בזה"ל דגבי דבר הנראה וידוע לכל לא הי' אומר רב כו' נראה דרק רב לא הי' אומר כן אבל גוף הדבר אינו רחוק לומר דבכה"ג ל"ת וצריך ביאור ובאמת בירושלמי יבמות פ"י ה"ד איתא שם ג"כ בשם רב דין זה דאפי' אתא גברא וקאי ל"ת ואיתא שם בירושלמי ר"ש ב"ר יצחק בעי הגע עצמך שהי' אדם מסוים כגון אומי אמר ר"י ב"ב ולית כאן בר נש דמי' לר"א עיי"ש הרי אפי' בדרך רחוק כזה מעמידין דברי העדים ואמרי' דאין זה אותו האיש בעלה של אשה זו, גם יפלא לדברי הירושלמי הא דאמר אביי בבא הרוג ברגליו אמאי לא אמרי' ג"כ דאין זה האיש שנהרג אלא אחר הוא, וראיתי שהעיר בזה כבוד יד"נ הרה"ג מדאברי (נ"י) ז"ל בספרו אמרי הצבי שהדפיס מחדש, לכן נראה בזה דרך פלפול דהנה באמת ע"צ הרחוק יוכל להיות דאתרמי עוד איש שיש לו טב"ע כאותו האיש שמת או שנהרג אך זה מיעט היותר רחוק ואם ניזל בתר רובא בודאי העדים שקרנים וא"כ יש לנו להסתפק אי בכה"ג ג"כ מעמידין ד' העדים היכא שלא יאומת דבריהם כי אם בצד רחיק מאד. אמנם נראה דזה תלי' בפלוגתת רו"ש אי הולכין בממון אח"ר לפ"מ דאסבר לן מרן בעל כו"פ ז"ל דפליגי אי רוב הוי בירר גמור או דהוא גזיה"כ שניזל בתרי' אע"ג דאינו אלא ספק ורב ס"ל דהוי בירר גמור לכן ס"ל הולכין בממון אח"ר משא"כ שמואל ס"ל דרוב אינו בירר דכך יכול להיות המיעוט כמו הרוב רק דגזיה"כ ולכן בממון לא אזלי' בת"ר ומעתה נראה דלרב לשיטתו דס"ל דרוב הוי בירר גמור א"כ מכ"ש רוב כזה אשר ירחק הדבר מאד שיזדמן עוד איש כהנאבד בכל הטב"ע שהי' לאותו האיש א"כ בודאי הוי בירר גמור שהעדים שקרנים וא"כ רב לשיטתו ל"ה אומר שבכה"ג אם נשאת ל"ת משא"כ לדידן דס"ל דרוב אינו בירר גמור שפיר י"ל דמעמידין ב' העדים אף בכה"ג ואמרי' דאין זה אותו האיש וא"ש גם אביי בתי' דבא הרוג ברגליו לפמ"ש התוס' דאביי ס"ל בו"ש ברי עדיף וכ"כ הפנ"י בכתובות בפ"ק דמאן דס"ל ברי עדיף ס"ל הולכין בממון אח"ר וא"כ לדידי' ג"כ רוב הוי בירר גמור ושוב בבא הרוג ברגליו לא תלינן דהוא אחר ואידמי להראשון וז"נ בסברא בעזהי"ת, אמנם לקושטא דמילתא ז"א דהרי מבואר ברמב"ם ז"ל פח"י מה' עידות ה"ו עידי נפשות שהוכחשו ולא הוזמו אפי' בא הנהרג ברגליו אינם לוקין מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כו' אבל ב"ד מכין אותו מ"מ כפ"מ שיראו עכ"ל הרי מבואר דס"ל להלכה דבא הרוג ברגליו הוי בירר שהעדים משקרים וכן מבואר ברמב"ן ז"ל עה"ת פ' שופטים י"ט י"ח דקרא ודרשו השופטים היטב וגו' וז"ל לא פירש הכתוב איך יודע שהוא עד שקר כי בהיות הענין בשני עדים שמעידין על הדבר אפי' יבואו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו כי לא יאמר בזה ודרשו השופטים היטב וע"כ באה הקבלה הנאמנה ופירשו כי הזמה תהי' כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם עכ"ל מבואר מדה"ק דבא הרוג ברגליו הוי בירר גמור שהעדים משקרים וצע"ג ע"ד הירושלמי דאמרי' שמא אחר הוא לכן נלע"ד לחלק דד"נ דצריך ב"ד לדונם ואינו מתחייב בלא סנהדרין בשום אופן א"כ כשבא הרוג ברגליו והב"ד רואים ששקר אמרו העדים הרי כח ב"ד גדול מכח העדים ולכן לגבי הב"ד לא אמרי' תרי כמאה ולזאת אין לנו למהדר על מיעוט דלא שכיח כלל ולומר דאתרמי עוד אחר כזה משא"כ בשני עדים שבאו ואומרים מת בעלה של זו דבזה א"צ ב"ד כלל כמבואר במשנה בריש האשה רבה לכן אפי' אתא גברא וקאי והב"ד רואים ששקר העידו מ"מ בזה אין הכח ב"ד גדול מכח העדים ואכתי הוי תו"ת ולכן רק לרב דרוב הוי בירר גמור לא הי' אומר אם נשאת ל"ת אבל לדידן שפיר אמרינן דילמא אחרינא נינהו, ודע כי לכאו' קשה לי טובא בעיקר הענין דבא הרוג ברגליו דהוה עידות מכחשת והעדים חייבין מלקות לפ"מ דמבואר בר"פ הי' בודקין במכירין אתם אותו להרת היינו משום שמא עכו"ם הוא ועי' ברמב"ם ז"ל פי"ב מסנהדרין ה"א ובלח"מ שם של"צ להכיר ההרוג כלל וברור הדבר דאם עדים מעידים שפלוני הרג נפש מישראל ואינם מכירין אותו מי הוא רק זאת יודעים בבירור שהי' ישראל חייב מיתה אפילו אם אינם מכירין הנהרג א"כ אפי' בא הרוג ברגליו אמאי לא נימא דהעדים טעו בזה שאמר שהרג את זה אבל המעשה אמת שהרג ישראל ועי' בבעה"מ ר"ה דכ"ה בהא דאמר ר"ג פעמים שבא בארוכה ומ"ש בחידושי שם ואכמ"ל יותר:
ובאמת בעיקר הענין הזה בנאמנות העדים בדבר רחוק אי מאמינים לעדים יש לעי' הרבה דהנה בר"פ האשה שנתארמלה דמקשי הגמ' אי כל הנשאת בתולה יש לה קול כי אתו עדים מה הוי כו' אלא רוב כו' וצ"ע וכי שייך בזה סד"א ומסקנא דהרי זה הדבר הוא הדבר ההוה א"כ אנו רואין אם כל הוא או רוב נראה מזה דגם המקשן והתרצן ס"ל דהוא דבר הנמנע ורחוק מאד שלא יהי' קול לכן אמר לשון כל הנשאת בתולה יש לה קול וע"ז מקשינן דאם אתה אומר כל ע"כ סהדי שקרי נינהו ותי' הגמ' דיכול אתה להגביל את זה רק בגדר רוב ועכ"פ אין יוצא מהטבע אם תנשא בצנעה אם כי הוא רחוק מאוד מאוד בכ"ז העדים נאמנים אמנם לעומת זה מצינו בסוטה ד"ו ע"א דמקשינן בגמ' דבאו עדים אימת אילימא קודם דתשתה כו' סהדי שקרי נינהו והתמיה מבוארת הא י"ל דאינו מנוקה מעון ולכך אין המים בודקין את אשתו וראיתי במל"מ הביא בשם תוס' הרא"ש שהקשה זה ותי' דחזקה דמנוקה מעון דאל"כ ל"ה משקה אותה ולא היה מניח למחוק את השם בחנם והיא תימא גדולה לענ"ד לומר כן דבשביל אומדנא כזו נעשה עדים לשקרים והנה לכאו' עלה בדעתי להעיר בדבר חדש לפ"ד הרמב"ם ז"ל דהכחשה והזמה בב"א אין בו תורת הזמה א"כ י"ל דהפי' בגמ' דנהי דהשתא נאמנים שזנתה מ"מ אם יזומו הרי יהיה בירור גמור מכח סגולת המים דלא זינתה ולח נימא דדילמא אין הבעל מנוקה מעון דחזקה גדולה הוא דאם הי' כן ל"ה משקה אותה וא"כ הוי הכחשה והזמה בב"א והוי עדות שאאילה"ז וממילא אינו עדות אך לפי"ז נולד לנו דין חדש דעדים המעידים נגד הרוב יהי' בטל העדות מצד דהוי עדות שאאילה"ז כיון דאם יזומו יהי' הכחשה והזמה בב"א וזה ודאי אינו וע"כ דצ"ל דהכחשה והזמה בב"א דל"ה הזמה היינו רק אם הכחשת המעשה ג"כ ע"י המזימים אבל לא מה שהוא דבר בפ"ע וז"ב וא"כ נסתרו דברינו וצ"ע בכ"ז לכן נראה לת' עפ"מ דמבואר במכות סופ"ק אביי ורבא דאמרו תרווי' ראיתם כמכחול בשפופרת ורבנן היכי דיינו כשמואל דאמר שמואל במנאפים משיראו כמנאפים ומעתה אפי' לפ"ד הפוסקים דמשכח"ל לראות כמכחול בשפופרת אלא משום דהוא בגדר ל"ש כלל לכן אמרו ר"ט ור"ע שלא הי' נהרג אדם מעולם וטעמא דרבנן דא"צ שיעידו ע"ז אלא משראו כדרך המנאפים אמרי' חזקה שבעל אותה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכותיו והנה ברור הדבר דבהא דמבואר במשנה שבאו עדים שנטמאה היינו שמעידים שראו כדרך המנאפים וא"כ זה שאמרנו שאסורה לבעלה הוא רק מכח חזקה כנ"ל וא"כ א"ש ראי' הגמ' דא"נ דיש עדים במדה"י המים בודקין את אשתו א"כ סהדי שקרי נינהו והיינו כיון דיש חזקה שהבעל מנוקה מעון דאל"כ לא היה משקה אותה וא"כ איקו חזקה להד"ח ואמרי' דהדבר שקר שלא בא עלי' ואע"ג שראו ששכב עמה כדרך המנאפים מ"מ ע"י שתי' מבורר שלא בא עלי' דאל"כ אמאי לא בדקו אותה המים א"ו דכשיש עדים במדה"י אין המים בודקין את אשתו ולכן לא בדקוה המים וזה פירוש נכון בסוגי' היוצא לנו מכ"ז שכתבנו בשני עדים הוי בירור גמור שכן הוא אמנם אפי' עדות ע"א נראה דמסברא הוי ג"כ בירור וראי' לזה מדקי"ל דב"נ נהרג בע"א וכן המלך הורג עפ"י ע"א ע"כ דמסברא הוי זה בירור רק שיהי' בירור לב"ד עפ"י תורה להקים דבר צריך שנים ולכן בקרבן דל"צ בירור עפ"י תורה רק שיהי' נודע אליו לבעל הקרבן שאכל חלב הוי עדות ע"א בגד נודע לו אם לא שאינו מאמין לד' העד ואומר גם עתה אחר שהעיד ע"א איני יודע ואיני סומך עליו שאז אינו בגדר הודע אליו אבל בשותק והיינו שסומך על העד ומאמין לו הוי בגדר הודע אליו ועי' בשטמ"ק בשם הרא"ש בשם ר"ת ז"ל נראה דאם אומר אח"כ א"י ג"כ חייב קרבן רק אם אומר שכמדומה לי שאינו כן ולבבו לא יתננו להאמין שזה הי' חלב אז אינו חייב קרבן ועי' בסוגי' דיבמות ר"פ הא"ר דמייתי הגמ' ראי' דע"א נאמן מה"ת מהא דאו הודע אליו נראה דראי' הגמ' דע"א נאמן אף בדבר הצריך נאמנות כמו בעדות אשה ומוכחינן מהא דהוי בכלל או הודע אליו וע"כ דהוי בירור גמור וע"ז דחינן דילמא משום שתיקה כהודאה וצע"ג לכאו' ברש"י ז"ל דמפרש דקאי על נאמנות באו"ה ואיך מביאין חולין בעזרה ומתאכלה אפומי' ואינו מובן דא"כ מה דחי הגמ' משום דשתיקה כהודאה מה בכך דגם הבעלים מודים הא השאלה ע"ז ג"כ שאנו סומכין על אחד שבא ואמר שאכל חלב ומביא חטאת איך נאמין לו ולומר שכוונת רש"י ז"ל לחלק בין ע"א לבעל דבר עצמו דנאמן משום בעלים ז"א כמבואר מד' רש"י ז"ל שם פ"ח ע"א בד"ה ואמר ברי לי ועי' בחי' ליבמות שם מ"ש בביאור הד', ולא אכחד דמה שכתבנו דלכן הוי בגדר הודע אליו אם אינו מכחישו או שאומר אכתי א"י דהוא משום דחזינן דב"נ נהרג בע"א ע"כ דהוא נאמן מסברא דא"כ אכתי תקשה לפ"מ שפסק הרמב"ם ז"ל בה' מלכים דנהי דב"נ נהרג עפ"י ע"א ועפ"י קרוב מ"מ אשה פסולה לעדות בב"נ חזינן דאשה אינה בגדר נאמנות כלל בדבר הצריך עדות א"כ אמאי עדות אשה ג"כ הוי בגדר הודע אליו כמבואר במשנה ובתו"כ ויקרא בקרא דאו הודע אליו וצ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דתלי' עיקר אם סומך עליו ומאמין לו הוי בגדר ידיעת עצמו אין נפ"מ מי המגיד לו וצ"ע בכ"ז עכ"ל בחי' בסוגי' דע"א נאמן באיסורין ויש להוסיף הרבה על האמור ואכ"מ:
ג) עוד שם בספרי למלקות מניין ת"ל בכל חטא אשר יחטא עכ"ל והנה לכאו' צע"ג א' אמאי אינו ממעט מלכל עון גם עדות מלקות ב' כיון דכבר ממעט דיני ממונות וקרבנות דאין ע"א נאמן למלקות למה צריך קרא מהא דכל חטא אשר יחטא לשון עתיד ולענ"ד ברור דכוונת הספרי דאפי' אם עדותן עתה אינו למלקות אלא שע"י עדותן אם יחטא אח"כ יתחייב מלקות מ"מ אינו נאמן דאע"ג שכתב הר"מ ז"ל פט"ז מסנהדרין ה"ו דאיסור בע"א יוחזק ומקורו מירושלמי כמ"ש הפוסקים מ"מ ה"ד באינו מכחישו אבל אם מכחישו בשעת מעשה אינו נאמן אף להתחזק האיסור ואם אכלו אח"כ אינו לוקה כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם בה"ז וקמ"ל דגם באיסורין אינו נאמן בהכחשת בע"ד אך אינו מספיק כ"כ בביאור ד' הספרי דהרי בכה"ג גם לאיסור א"נ וע"כ דאיירי בשותק וא"כ שוב גם למלקות נאמן אם אכלו אח"כ לכן נראה להעיר בדבר חדש עפמ"ש במק"א דהא דקיי"ל איסור בע"א יוחזק ומועיל אח"כ גם למלקות לדעת הפוסקים דסד"א מה"ת להחמיר א"כ מנ"ל דנאמן לע"א לגמרי להיותו איסור ודאי שילקה אח"כ האוכלו כיון דגם אם ניחוש שאומרה בדדמי ג"כ החתיכה אסורה מספק וכתבנו לת' כיון דבירושלמי מבוארין דינים אלו באומר שחתיכה זו חלב או באומר לו הרי אתה נזיר וכיון דבשניהם יש קרבן ולענין קרבן נאמן בשותק והרי הוחזק להיות ודאי איסור ומתחייב קרבן האוכל החלב בשוגג וכן הנזיר כשמשלים הנזירות חייב להביא קרבנות טהרה וכן כשנטמא בשוגג חייב להביא קרבנות טומאה ולזאת שפיר אמרי' דהוחזק בתורת ודאי ולכן העובר במזיד לוקה ומעתה י"ל כיון דסתם ספרי ר"ש דס"ל כ"ש למלקות ולא אמרו כזית אלא לקרבן א"כ נראה דלענין אכילת כ"ש ל"ש לומר איסור בע"א יוחזק דלענין אכילת כ"ש כיון דל"ש בי' קרבן ל"ש לומר דיתחזק לודאי איסור כיון דגם מספק אסור וא"כ ממילא כשאכל אח"כ במזיד כ"ש אינו לוקה בזה לר"ש כיון דנאמנות הע"א צריך רק למלקות דלענין איסור א"צ להאמין לו דגם מספק אסור ולמלקות א"נ ע"א ומעתה י"ל דזה כוונת הספרי למלקות מניין ת"ל לכל חטא אשר יחטא והיינו לענין אכיל כ"ש באיסורין דבזה ל"ש איסור בע"א יוחזק וא"כ הו"ל כאלו הי' עדותו למלקות וא"ל וזה פירוש נכון בד' הספרי, ומה שי"ל עוד בדרך פלפול עפ"י הנ"ל דסתם ספרי ר"ש דס"ל כ"ש למלקות לפ"מ דמבואר בתוס' שבועות דכ"ג ע"ב ובמהרש"ל שם דלר"ש דכ"ש למלקות ה"ה בשלא כד"א ועי"ש במהרש"א שתמה ע"ז ובהגהות קרני ראם שם שמת' ד' מהרש"ל כיון דכ"ש למלקות מצד אחשבה א"כ ה"ה שלא כד"א ומעתה י"ל דאם ע"א בא להעיד על חתיכה חי' שהוא חלב לכאו' ל"ש לומר איסור בע"א יוחזק כיון דאינה אסורה כלל כ"ז שהיא חי' כיון דהוי שלא כד"א אך י"ל דעכ"פ מוחזק לאיסור אם יבשלנה ויאכלנה אמנם אם יאכלנה כמות שהוא חי' אע"ג דלר"ש מחויב גם בשלא כד"א היינו משום דהוא עתה מחשיב אותם אף שאוכל שלא כד"א אבל לומר עלי' כ"ז שהוא חי' דיחשב לאיסור זה לא יתכן וא"כ שפיר י"ל בחלב דאם אוכל כשהוא חי' אע"ג דלר"ש חייב מלקות מ"מ אם הוחזק לחלב רק עפ"י ע"א אינו לוקה ואינו בגדר איסור בע"א יוחזק, אמנם כ"ז כתבתי לפלפולא ויודע אני מה שיש לגמגם על זה אמנם בפשיטות י"ל שדברי הספרי אתיין כפשוטן לפמ"ש הג' בש"ש שמעתתא ו' פ"י להוכיח דהא דס"ל לרמב"ם ז"ל דאיסור בע"א יתחזק היינו רק כשהוחזק כן ל' יום הא בלא"ה א"נ ע"א למלקות עי"ש שהוכיח כן מד' הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' נזירות שנראה מבואר מדבריו הקדושים שדווקא אם נהג נזירות ע"פ אז אם עבר אח"כ לוקה ועיי"ש שהאריך בזה ומעתה אין הע"א נאמן למלקות כלל והוחזק ל' יום שאני כיון דהוחזק כן ל' יום אין נפ"מ ע"י מה וע"י מי הוחזק ול"צ בזה תורת נאמנות ע"א וא"כ א"ש ד' הספרי דיליף לה דא"נ למלקות אפי' אם יחטא לעתיד לבד היכא דהוחזק ל' יום דסוקלין ושורפין על חזקות אלו, אך גוף ד' הש"ש ז"ל צ"ע, ומסתימת דברי הרמב"ם ז"ל בסנהדרין אינו נראה כן ויש לחלק בין עדות שהוא נזיר דמעיד דהוא קדוש ועדות על הגברא שנשתנה מכמות שהוא לכן א"נ אם לא בשנהג נזירות ע"פ משא"כ באיסורין דע"א נאמן מה"ת שפיר אמרי' הוחזק למלקות ע"פ אך בעיקר הדבר אם גם באיסורין שייך כל מקום שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשניים יש לעי' עוד די"ל דזה ל"ש אלא במקום דנאמן ע"א מצד נאמנות כגון בסוטה דנאמן אפי' בהכחשת בע"ד וע"כ דהאמינה תורה אותו ולכן שפיר אמרי' דה"ה כוודאי משא"כ באיסורין דא"נ בהכחשת בע"ד ורק בשתק נאמן א"כ י"ל דאינו בגדר נאמנות וכ"כ לעיל די"ל דתלי' אם סד"א מה"ת להקל או להחמיר יהי' איך שיהי' דעת הרמב"ם ז"ל מ"מ בספרי י"ל כדאמרן דס"ל דע"א אינו נאמן כלל למלקות:
ד) עוד שם בספרי להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה מניין ת"ל לכל עון ולכל חטאת א"ל אלא לעדות איש לעדות אשה מניין ת"ל לכל עון כו' והנה מבואר מדברי הספרי דאין נפ"מ בכל מה שחשב עד כה בין אם העדות הוא לאיש או לאשה ולענ"ד יש לעי' בענין זה להעלות לכהונה דנכלל בזה דאין ע"א נאמן להאכילו בתרומה דאורייתא עי' בכתובות דכ"ג דעת ר"י דאין מעלין לכהונה עפ"י ע"א וברמב"ם ז"ל פ"ב מאיסורי ביאה ה"ב עי"ש היטב והנה טעם הדבר דאין עא"נ אע"ג דע"א נאמן באיסורין כבר כתבו המפורשים משום דאין ע"א נאמן להעיד על האיש מסוג זה או זה והיינו דבתרומה א"א שיאכל אדם מישראל אם לא שיהי' בעצמו כהן או עבדו של כהן וב' דברים אלו א"נ ע"א הן למעליותא להעיד על אחד שהוא כהן והן לגריעתא להעיד על אחד מישראל שהוא ע"כ ולכן א"א להעלות לתרומה דאורייתא עפ"י ע"א ועי' בספר צפנת פענח שם שהעיר בזה אלא שלא ביאר כל הצורך ומעתה נראה דאם ע"א מעיד על אשה שהוא אשת כהן או בת כהן נאמן להאכילה אף בתרומה דאורייתא כיון דאשה אינו סוג אחר אם הוא אשת כהן או אשת ישראל וכן לענין להוריד מן הכהונה לפ"מ שביאר הגאון בש"ש ש"ו הטעם דאין ע"א נאמן על אחד שהוא ב"ג וב"ח משום דהוא פסול הגוף וע"א א"נ אלא במה שבא במקרה כגון שאשה הוא זונה או גרושה אבל להעיד על פסולי קהל בתולדה א"נ ועי"ש שהוכיח כן שיטת הרמב"ם ז"ל א"כ ממילא באשה מהני עידות ע"א לפוסלה מן התרומה אם מעיד על אשת כהן שזינתה או שנתגרשה אמנם נראה די"ל טעם אחר דע"א א"נ להעלות לכהונה משום דמעיד נגד הרוב וכ"כ הפוסקים דע"א א"נ נגד הרוב וכיון דרוב ישראלים א"נ על אדם זה לומר שהוא ממיעוט, אמנם מה דיש לעי' עפמ"ש האחרונים להוכיח מד' התוספתא פ"ה דפסחים בחמשה שנתערבו פסחיהן דנאמן אחד מבני החבורה להעיד על הפסחים של מי הם דאפי' א"נ דע"א א"נ נגד הרוב מ"מ אחד מבני החבורה נאמן משום מתוך שנאמן לעצמו א"כ הה"ד באומר על פלוני שהוא כהן י"ל ג"כ מתון שנאמן לעצמו ליתן לו תרומה שלו ה"ה דנאמן לכל העולם אך לפ"ז ז"ד להעיד על פלוני שהוא כהן דשייך מתוך שנאמן לעצמו הן לענין ליתן לו מתנות כהונה והן ליתן לו קרבנותיו להקריב לכן צריך לטעמא דא"נ משום דאינו נאמן על אדם לומר שהוא מסוג זה או זה דזה צריך ב' עדים משא"כ בא"כ או בת כהן דאינו חולקין במתנות כהונה ופסולין לעבודה ל"ש בהו מתוך ושוב בלא"ה א"נ כיון דהוי נגד רובא דעלמא דאינם אשת כהנים ובת כהנים ובאמת הי' נראה לכאו' ראי' דכוונת הספרי דאינו נאמן מצד דהוי נגד רוב דאל"כ מניין ללמוד זה מלכל עון ולכל חטאת דאיזהו עון וחטאת יש בזה שמעליהו לכהונה אמנם להנ"ל י"ל דכוונת הספרי דמאותו טעם שא"נ להעיד על אדם לכל עון ולכל חטאת משום דרוב בני אדם בחז"כ הם וא"נ להוציא אדם מחז"כ כמו כן אינו נאמן להעלותו לכהונה או להוריד מכהונה דהוי ג"כ נגד רובא דרוב בני אדם אינם כהנים ורוב הכהנים אינם חללים אך בעיקר נאמנות ע"א נגד רובא כתבתי בקונטרס לסוג' דע"א נאמן באיסורין דלמאן דחייש למעוטא ומוכח מכמה דוכתין דחיישי למעוטא אף להקל ואם הוא בצירף חזקה ע"כ דרוב אינו בירר גמור ונאמן ע"א נגד רובא ומעתה כיון דסתם ספרי ר"ש ואיהו ס"ל דחיישינן למעוטא וא"כ נראה דע"א נאמן נגד רובא ויש להאריך בענינים אלה לברר הדבר ואכמ"ל:
ה) עו"ש בספרי אם סופינו לרבות אשה מה ת"ל איש לעון אינו קם אבל קם הוא באשה להשיאה כו' והנה כבר שו"ט הפוסקים דכוונת הספרי אם הוא דרשה גמורה דע"א נאמן באשה להשיאה וס"ל דע"א נאמן מה"ת במיתת הבעל או דהוא רק אסמכתא אמנם מה"ת מודה הספרי דאינו נאמן וכל דברי הספרי סובבין והולכין על תק"ח דהקילו משום עגונה שע"א נאמן להעיד מת בעלה והנה לכאו' י"ל בפשיטות דמוכרח מד' הספרי דהוא רק אסמכתא דא"נ דס"ל דמה"ת נאמן ע"א וע"כ צ"ל אחת משני אלה או דהספרי ס"ל כיון דהוא מילתא דעל"ג נאמן ע"א מה"ת או משום דהוי רק גילוי מילתא שפלוני מת ואין זה בגדר דבר שבערוה ושני סברות האלה מבוארין בראשונים כמו שהארכנו בזה בקונטרס עגונות א"כ אמאי מחליט הספרי דדרשינן מאיש דקם הוא בעידות אשה להשיאה נראה מזה דבאיש א"נ ע"א להשיאה אשה האסורה לו ואמאי הא אם מעיד ע"א באיש שמתה אשתו יהי' מהני עדותן מה"ת שישא את אחותה כיין דהוי מילתא דעל"ג או גילוי מילתא נאמן ע"א וא"כ כמו שנאמן באשה ה"ה דנאמן באיש להעיד שמתה אשתו להשיא את אחותה ועי' ברמב"ם ז"ל פ"ג מה' יבום הי"א שכתב ואין האיש נאמן לומר מתה אשתו שישא את אחותה עד שיעידו ב' עדים שמתה אחותה ואח"כ תכנס לבית של האמינו ע"א אלא משום התרת עגונה עכ"ל מבואר מזה דאם עא"נ מה"ת אז נאמן גם באיש שישא את אחותה וא"כ מוכרח מד' הספרי דס"ל דע"א א"נ מה"ת ולכן שפיר דרשינן מאיש למעט אשה והוא רק אסמכתא משא"כ א"נ דדרשה גמורה הוא אין נפ"מ בין איש לאישה, אמנם לאחר העיון יש לדחות ונאמר דבאמת הא שכ' בספרי דנאמן באישה להשיאה קאי בין על מת בעלה ובין על מתה אחותה שמותרת לו לינשא לגיסה בעל אחותה ומטעמים הנ"ל דהרי בין באחות אשה ובין בא"א האיסור על שניהם א"כ כמו דקורא לאשת איש דנאמן באשה להשיאה כן י"ל דנכלל בזה איסור אחות אשה וממעטינן מאיש כל העידות הנוגע לענין נשואי אשה שנאמן ע"א להשיאה הן מפאת איסור א"א והן מפאת איסורים אחרים וכבר אמרתי מעצמי ומצאתי אח"כ שקדמני בזה הרב בעל שערי דעה ז"ל שיש מקום לומר דבאחות אשה קיל מא"א בספק עפמ"ש הג' בעל חו"ד ז"ל בסי' ק"י דתלי' תמיד בלשון הכתוב בתורה כי התורה דיברה על הודאי ולא על הספק וא"כ בא"א דילפינן דמיתת הבעל מתיר מדכתיב פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה א"כ צריך להיות מת ודאי הא מספק אסור מה"ת משא"כ באחות אשה דילפינן מדכ' ואשה אל אחותה לא תקח וגו' עלי' בחי' א"כ י"ל דוקא אם הוא ודאי בחיים אבל בספק מותר מה"ת ומעתה לפמ"ש לעי' בשם הנתה"מ ז"ל דע"א שא"נ אינו מצד חשש משקר אלא מצד חיישינן שאומר בדמי א"כ יש להאמינו יותר באחות אשה מא"א [ודרך פלפול י"ל יותר עפ"ד המר"י אלפנדרי ז"ל דאחות אשה טריפה אינה אסורה כיון דעלי' בחי' כתיב ונתמעטה טריפה א"כ סתם ספרי דהוא ר"ש דחייש למעוטא וכ"כ למעלה דבצירוף חזקה מהני להקל ג"כ לר"ש א"כ ה"ה ע"א שמתה בצירף מיעט דטריפה בודאי מהני מה"ת להתירה וא"כ נראה פשוט דכ"ש הוא מעידות לאשה שמת בעלה וי"ל לדעת מהרש"ל ז"ל דמיעוט דטריפה חי' א"כ למאן דחייש למיעוטא נראה דטריפה אינו נתמעט מבחי' וא"כ אחות אשה טריפה ג"כ אסורה ויש לפלפל בזה הרבה ואכ"מ] ובעיקר הענין אם ע"א נאמן בעידות אשה מה"ת ובירר שיטת הרמב"ם ז"ל בזה שחלקו בזה הריב"ש והרשב"צ ז"ל כ"כ באורך בקונטרס עגינות אשר לי ובת' בענינים אלה ואכמ"ל יותר כי לא באתי בזה אלא לבאר ראשי פרקים מענין נאמנות ע"א לתועלת התלמודים וישמע חכם וגו':